שיחה א

913שיחה א

א. בהפטרת פרשת זכור מסופר, ששאול חמל על אגג מלך עמלק ועל "מיטב הצאן והבקר" של עמלק, ושזה היה נגד רצון הקב"ה, ולכן נטל הקב"ה את המלוכה מיד שאול ונתנה לדוד.

ההפטרה וגם הקריאה של פרשת זכור קשורות עם פורים, שמשום כך קוראים אותן בשבת לפני פורים. בפשטות מובנת השייכות, שכן המן הרשע היה "האגגי" – מזרעו של אגג ¹ (עליו מסופר בהפטרה של פרשת זכור), שהיה מזרע עמלק¹ (ועל זכירת מעשה עמלק הרי מדובר בקריאת פרשת זכור). ובפרט על פי סיפור חז"ל², שהמן הרשע נולד רק על ידי ששאול לא הרג מיד את אגג, הרי מובן עוד יותר הקשר בין פורים להפטרה, כי כל הגזירה על בני ישראל על ידי המן הרשע, באה בגלל חטאו של שאול שלא הרג מיד את אגג.

בתורה כל הענינים הם בדיוק. מובן איפוא, שלא רק המאורע בכללותו, אלא גם כל הפרטים המסופרים בהפטרה – טענות שאול: "הקימותי את דבר ה'" "למען זבוח לה' אלקיך", ותשובת שמואל הנביא: "הנה שמוע מזבח טוב"; "מאסת את דבר ה'" – גם הם קשורים לפורים.

ב. הגמרא אומרת³ על הפסוק⁴ "בן שנה שאול במלכו", שלא טעם טעם חטא כתינוק בן שנה. ומובן אם כן, שמה שהשאיר את אגג בחיים, גם את מיטב הצאן והבקר, לא היה זה משום שסתם לא שמע בקול הקב"ה, אלא שהיה לו טעם בזה, טעם של שכל דקדושה. שלכן אמר, הקימותי את דבר ה', הוא סבר, שלא זו בלבד שלא עשה את היפך רצון העליון, אלא אדרבה, בזה הוא קיים את דבר ה'.

שאול ידע את תוכן ענין הקרבנות, כי בנטילת בהמה גשמית והקרבתה להקב"ה, נהפך חושך הגשם הבהמי לאור של תכלית הרוחניות⁵, ו"מתוך החושך" נעשה "יתרון האור". לכן סבר שאול, שכאשר ישנה הזדמנות ליטול צאן ובקר מעמלק, שהוא "ראשית גויים", השורש לכל מיני רע⁶ – שזהו הרי החושך הגדול ביותר – ולהקריב אותם לפני הקב"ה, הרי מזה יצא יתרון האור הגדול ביותר.

אלא שהחסרון היה בכך – ש"שאול 913הלך אחר הטעם", הוא עשה לפי מה שהיה נראה לו על פי שכל, ואכן בשכל היה לכך מקום. אבל היה חסר אצלו, בתכלית השלימות של קבלת עול⁷, ההתבטלות בתכלית לרצון העליון – והקב"ה הרי ציוה "והחרמתם את כל אשר לו" – לעמלק.

וזאת היתה תשובת שמואל: הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אלים. "זבח" ו"חלב" מסמלים עבודה שעל פי טעם: לעבוד את הקב"ה במיטב הכוחות, חלב ושומן, עם ראשית כוחות הנפש הפנימיים – שכל, ואת זאת דורשים באמת מהאדם, שיעבוד את הקב"ה לא רק בקבלת עול, אלא גם בהבנה, ככל שניתן, עד שכל מיטב כוחותיו יהיו לה'. שכן אם עובד את הקב"ה רק בקבלת עול, ללא הבנה וללא תענוג, אז עבודתו הוא רק בכוחות הנחותים, כח המעשה וכו', ואינו נותן "כל חלב לה'"⁸. ועם כל זה הרי, "שמוע" ו"להקשיב" – קבלת עול – טובים מ"זבח" ומ"חלב", השגה. כי נוסף לכך שמצד השגה עלולים לטעות (כמו במעשה זה של שאול); הרי אפילו אם כוונת עבודה זו לרצון העליון – כיון, שעבודה זו היא אינה אלא על פי שכל, עדיין נשאר העובד במלוא הרגש במציאותו, חסר אצלו ההתמסרות וההתבטלות להקב"ה הבאות מקבלת עול. ואף שצריך להיות "כל חלב לה'", שיש לעבוד את הקב"ה גם בשכל, הרי זה עצמו צריך לבוא מתוך קבלת עול: כך הוא רצון העליון, שהעבודה תהיה גם עם השכל, ומשום כך הוא מבין זאת גם בשכל.

ג. על קבלת עול נאמר⁹ "דא תרעא לאעלאה", זה השער לכל עניני הקדושה. וכשחסר קבלת עול, הרי אז אין האדם כלי, ח"ו, לקדושה, ועלולים לבוא מזה כל מיני רע. לפיכך, מתוך ש"שאול הלך אחר הטעם" ולא הרג תיכף את אגג, יצא המן הרשע, שהביא לגזירת "להשמיד להרוג ולאבד (ח"ו היל"ת) את כל היהודים", כליון ר"ל של כל ענין של יהודים ויהדות.

ועל ידי שעמדו בני ישראל במסירת נפש שלמעלה מטעם ודעת – שלכן נקראים בני ישראל בכל המגילה בשם 914"יהודים", כמרז"ל¹⁰ "כל הכופר בעבודה זרה¹¹ נק' יהודי", שעמדו בהודאה והתבטלות להקב"ה – באה הצלת וגאולת פורים.

וזוהי שייכות הפרטים שבהפטרת פרשת זכור לפורים: חטא שאול היה מיעוט בקבלת עול. מצד זה עלול להיות סוף סוף נתינת מקום לאגג – קליפת עמלק¹², עד לאפשרות של גזירת המן הרשע להשמיד גו' ר"ל את כל היהודים. ועל ידי קבלת עול ומסירת נפש שלמעלה מטעם ודעת, קיום הוראת שמואל "הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים", ניצחו את קליפת עמלק ברוחניות, וזה התבטא גם בגשמיות, שהיה "והרוג בשונאיהם", שהרגו את בני עמלק, ועל ידי זה נפטרו מגזירת המן, ו"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"¹³.

ד. על־פי זה גם יובן מה שמצוה הקשורה יותר מכל עניני פורים, עם כל יום הפורים כולו¹⁴, הרי זה כנאמר מיד לאחר תיבת "ימי" – "משתה"; כלומר: ה"חייב אינש לבסומי בפוריא 915עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"¹⁵, שעבודת "סור מרע" ("ארור המן") "ועשה טוב" ("ברוך מרדכי") תהיה באופן של "עד דלא ידע", למעלה מטעם ודעת. שהרי כל נס פורים בא בזכות מסירות־הנפש שלמעלה מן השכל, לפיכך צריכה להיות גם עבודת האדם בצורה של "עד דלא ידע", אמונה פשוטה ומסירת נפש שלמעלה מטעם ודעת. ומזה ממשיכים אמונה פשוטה לכל השנה, שגם עניני ההשגה יהיו בנויים על יסוד האמונה: כמ"ש¹⁶ "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי": גם ה"טוב טעם ודעת" בא בגלל האמונה, ומבוסס עליה.

(משיחת פורים תשי"ט)