שיחה יז

539שיחה יז

א. קדש ורחץ:

ישנם, הרי, הסימנים "קדש ורחץ", שלפי פשוטם של דברים הם באים להקל על זכירת הפעולות שיש לבצע בליל הסדר, אלא שכנראה טמון ענין מסוים בכך, שהרי קיימות כמה נוסחאות של הסימנים, ואדמו"ר הזקן בסידורו מעתיק דוקא את הנוסחא כפי שהיא מופיעה ב"פרי עץ חיים"¹ ובסידור האריז"ל – שכן היא מתאימה לאמיתיות תוכנם של הדברים.

בפיסקת ה"סימן" (לפי נוסח רבנו הזקן) מצויות חמש עשרה מלים, מלבד המלה "נרצה".

– המלה "נרצה" אינה נחשבת משום שאינה ענין של עבודה, כי אם של הבטחה: כשמבצע אדם את חמש " עשרה הפעולות הריהו מובטח מלמעלה שהוא "נרצה". לפיכך אין מלה זו מציינת צעד מסוים שעל האדם לעשות – כסימנים הקודמים. נמצא, איפוא, שבקשר ל"עבודה" נמצאות חמש עשרה מלים –

מספר זה הוא גימטריא של י־ה " שבשם הוי'. האותיות י־ה הן בחינת חכמה ובינה (מוחין). כשם שבספירות העליונות הדברים הם בבחינת מוחין – כך משמעותם ביחס ל"עבודת" האדם: עבודת המוחין.

למרות שענינו של חג הפסח הוא – אמונה וקבלת עול, הרי תורת החסידות דורשת שכל דבר יתבטא בהבנה והשגה, ואפילו לגבי ענינים שלמעלה מן הדעת שאינם נקלטים בטעם ודעת כי אם באמצעות קבלת עול בלבד – דורשת תורת החסידות להבין בשכל שהדברים לא ניתנים להיקלט באמצעות השכל, וכי הכרח לקלטם בדרגה שלמעלה מטעם ודעת.

כלומר: נכון אמנם שדרושה "קבלת עול", אך עובדה זו עצמה חייבת לבוא בהכרה באמצעות ההשגה, י־ה, [והרי היו"ד היא בבחינת "חכמה" ובה נכלל גם קוצו של יו"ד, כפי שהרבי אומר במאמריו²: ב"קטנות אבא" נמצאת

גדלות אבא"].

ב. מעשה בר"א כו'.

דובר בהזדמנות קודמת שדבר שהוא נחשב לגבי אחד כעשירות עשוי להיחשב לגבי השני – כעניות, וכלפי זה נאמר: "בכל מאדך – מאד שלך". כך יובן המעשה ברבי אליעזר וכו' –

עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".

והרי קשה: כל המנויים כאן, מרבי אליעזר עד רבי טרפון, היו בעלי נשמות גבוהות והתנהגו למטה בדוגמת 539הנהוג למעלה, ואם כן, איפוא, כשהגיע זמן ק"ש של שחרית היה עליהם לחוש עובדה זו, ולשם מה היה צורך ב"עד שבאו תלמידיהם"? "

במיוחד קשה לאור הפירוש של תורת החסידות: "מספרים" – מלשון אבן ספיר. – התנאים הביאו בסיפור יציאת מצרים אור כזה שתלמידיהם חשו את השחרית. ומעתה: אם הדבר השפיע במדה כזו על תלמידיהם היה אצלם ודאי צריך לשרור אור זה?!

ג. אלא שלפי האמור יובנו הדברים: ה"כלים" שלהם עצמם היו גדולים בהרבה מאשר ה"כלים" של " תלמידיהם. משום כך הרי האור – ש"המשיכו" באמצעות הסיפור ביציאת – מצרים – היוה לגבי תלמידיהם בחינת "שחרית", משום ש"כליהם" היו כבר ממולאים באור, ואילו לגבי ה"כלים" שלהם לא היה די באור זה, והם עמדו עדיין בבחינת "יציאת מצרים", יציאה והשתחררות ממיצרים וגבולות.

אך, בכל זאת, כיון שגרמו לתלמידיהם התהוות אור, והרי כשיהודי מדליק אור ביהודי שני משפיע הדבר גם עליו עצמו, באו, לכן, תלמידיהם ואמרו להם: ליהוי ידוע לכם כי לדידנו הגיע כבר האור, ומשום כך אף אם לגבי דרגותיכם עדיין אתם עוסקים ב"יציאת מצרים" " – הרי מתוך כך שיצרתם בנו את האור אפשר גם לכם לקרוא קריאת שמע של שחרית.

דבר זה הוראה לכל אחד שעליו לעסוק עם זולתו להוציאו מ"מצרים" שלו, ואף שידע איניש בנפשיה שעדיין הוא עצמו ב"מצרים", ואותו

ערמומי" (=היצר הרע) בא ואומר לו: די לך בטיפול ב"מצרים" שלך – עליו לדעת כי אין הדבר אמת, וכי מתוך כך שהוא מסייע ליהודי שני יוצא גם הוא עצמו מ"מצרים" שלו.

(משיחת ליל ב' דחגה"פ, תשט"ו)

ד. וירד מצרימה אנוס על פי הדבור.

ל"ויגר שם – מלמד שלא ירד כו' אלא לגור" מביא בעל ההגדה הוכחה

שנאמר וכו'", ואילו לאמור קודם לכן

"וירד מצרימה אנוס על־פי הדבור"

אינו מביא כל הוכחה.

משמע שהדבר פשוט ביותר ואין צורך כלל בהוכחתו.

לשם הבנת הדבר יש לדון תחלה: מה הכוונה בסיפור שירידת יעקב למצרים היתה באונס על פי הדבור, והרי, לכאורה, "מאי דהוה – הוה", ולשם מה מספרים לנו זאת, ומה ההוראה בכך ביחס לעבודתו אנו?

ה. פירוש הדברים:

כשאדם מתבונן במעמד ובמצב הנוכחי של חושך כפול ומכופל – עלול הוא להיתפס לרגשי יאוש ולחשוב:

כיצד נגיע אי פעם אל הגאולה"? ובמיוחד לאור הסברת תורת החסידות את הרוממות של ימות המשיח והגאולה: איך אפשר להגיע לכך מתוך חשך הגלות העכשוי?

540אך, לאמתו של דבר, בהתבוננות מעמיקה יותר בענין מתעוררת דוקא הקושיא – לא "כיצד נגיע לגאולה", כי אם, אדרבה: איך אפשרית בכלל הגלות?

ו. – הרי "בנים אתם להוי' אלקיכם"³, וכפי שמוסבר ב"תניא"⁴ בהרחבה – כמשל הבן הנמשך ממוח האב.

ברם, לאמתו של דבר, אין המשל דומה לנמשל, שכן הבן, למרות שהוא נמשך ממוח האב, מהוה אחר כך מציאות לעצמו, ואינו אלא "ברא כרעא דאבוה"⁵. אין הבן חייב למסור נפשו בעד אביו – "חייך קודמין" – משום שהוא מציאות לעצמו. לא כן הנמשל: נשמות ישראל מאוחדות תמיד עם הקב"ה ומהוים דבר אחד⁶.

לפי זה, כשיהודים שרויים בגלות – שרוי, כביכול, גם הקב"ה בגלות, כמאמר: "גלו לבבל – שכינה עמהם"⁷.

ואם כן, לא מובן: איך יתכן שבני ישראל יחד עם הקב"ה יימצאו בגלות, ואם, משום מה, הם נמצאים בגלות – היה על הגלות להיבטל מחמת העובדה שהקב"ה ובני ישראל מצויים בה?!

ז. הקושי נובע משנים:

א) לגבי הקב"ה, וגם לגבי בני ישראל: איך אפשרית בהם גלות?

ב) לגבי הגלות עצמה: מהותה של גלות היא – הגבלה, ולפיכך היא נקראת "מצרים"⁸, מלשון מיצרים וגבולות, ואילו הקב"ה ובני ישראל הם בלי גבול, כיצד, איפוא, מסוגל בעל גבול להכיל בתוכו ענין של בלי גבול?

– הרי אין להשחיל "פילא בקופא דמחטא" אפילו בחלום⁹. למרות ששני הדברים בעלי הגבלה – אין ה"קופא דמחטא", בעל הגבול, מסוגל להכיל את ה"פילא", המוגבל אף הוא, כיון שהוא גדול ממנו. כל שכן, איפוא, שאין הגלות, המוגבלת, מסוגלת להכיל את ה"בלי גבול" של הקב"ה וישראל.

וממה נפשך: אם אמנם נמצאים הקב"ה, כביכול, וישראל בגלות היתה מציאות הגלות צריכה להתבטל כתוצאה מכך.

אם כשמחנה סנחרב שמע את שירת המלאכים – והרי מלאכים הם בדרגה נחותה משל נשמות, כידוע¹⁰ – בטלה מציאותו¹¹, כל שכן, כשקיימות נשמות ישראל שהן אחד עם הקב"ה – היו צריכות להתבטל כל הגבלות הגלות.

ח. התירוץ היחיד לקושיא זו היא: הקב"ה הוא כל יכול, ולדידו אין 541קיימות כל הגבלות וכל קושיות, וברצונו פתח הוא את הגלות והכניס, כביכול, את עצמו בה, כך שלמרות שאין הגלות "כלי" לשרוי בה – נשארת היא קיימת במציאותה.

כשאדם מתבונן בדברים אין הוא תוהה כלל כיצד נגיע אל הגאולה, שכן, לאמתו של דבר, אדרבה, לכל עצם ענין הגלות אין מקום בשכל והשגה, ואין הדבר בא אלא מחמת שכך עלה ברצונו יתברך, משום כוונה מסוימת, ולכשתושלם, איפוא, כוונה זו תבוא הגאולה מאליה.

ט. זו משמעות דברי ה"הגדה": "וירד מצרימה – אנוס על פי הדבור". עובדה זו, שיעקב אבינו ירד לגלות מצרים, אין לה מקום בהגיון, אלא שהיה הוא אנוס על פי הדיבור, ולגבי הדיבור שלמעלה אין קיימות כל הגבלות, משום שהוא כל יכול.

דבר זה הוא פשוט ומובן מאליו: אם לא "על פי הדיבור" אין מקום לכל ענין הגלות. אין, איפוא, צורך בהוכחות לכך.

כאן גם הוראה לנו בימינו אלה: אין להיתפס ליאוש ח"ו, משום שלאמתו של דבר משום מהות מעלת נשמות ישראל אין הן מסוגלות גם עתה להיות בגלות, כאמור, ורק כדי להשלים כוונת עבודת ה"בירורים" מתקיים "וירד יעקב מצרימה" – אנוס על פי הדיבור.

י. פסח מצה ומרור.

בגלל הרחבת הדבור בהגדה עלולה להיטשטש ה"הנקודה". לפיכך, בשעת סיום ה"מגיד", נאמרת ה"נקודה" של כל ההגדה: פסח, מצה ומרור.

הפסח, המצה והמרור שונים זה מזה: מצה – מדאורייתא¹², מרור – בזמן הזה – מדרבנן¹², ואילו הפסח אינו משמש אלא זכר בלבד, זכר לזמן הבית והכנה לגאולה העתידה

יא. תוכנן של שלש "נקודות" אלו מבחינת ה"עבודה" הוא:

מצה, שהיא מדאורייתא, מסמלת את קיום הדברים שבחובה, הינו – כל הענינים המופיעים בשלחן ערוך, דאורייתא ודרבנן, וכל אשר התקינו עד ה"אחרונים". בקצרה: כל הדברים שחייבים לעשותם, שכן כל אלה נכללים בציווי התורה: "לא תסור"¹³.

מרור, שהוא מדרבנן, מסמל את ענין החומרות העצמיות, הגדרים והסייגים, שידע איניש בנפשיה שעליו לעשותם כדי לא לבוא, ח"ו, לאיסור שמדאורייתא או מדרבנן – "עשו משמרת למשמרתי"¹⁴.

זכר לפסח מציין שלא זו בלבד שיש לקיים את כל הנאמר בשלחן ערוך, ולא זו בלבד שיש להדר בדרבים ולעשות סייג, אלא אפילו מעניני ודברי רשות לגמרי יש לעשות "כלים" לאלקות.

542יב. ישנו, הרי, פתגם¹⁵ של כ"ק מו"ח אדמו"ר נ"ע שלכן אין אנו אומרים – לפי נוסח חב"ד – "חסל סידור פסח", משום שחג הפסח נמשך " תמיד.

לפיכך, בסיום ההגדה יש לומר את "סיכום" ההגדה, את הנקודות העיקריות ב"עבודה", בהן יש להצטייד לכל השנה, והן:

מצה – עשיית החייב להיעשות, מרור – שמירה והידור בדברים, פסח – הפיכת דברי הרשות ל"כלים" לאלקות, "בכל דרכיך דעהו"¹⁶.

דבר זה מהוה, הרי, הכנה לגאולה העתידה, בה תורגש אלקות גם בגשמיות, ככתוב¹⁷: "וראו כל בשר – כי פי הוי' דיבר".

(משיחת ליל ב' דחגה"פ, תשט"ז)

יג. לשנה הבאה בירושלים. "

פעם, בעת עריכת הסדר, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁸ שאביו, כ"ק אדמו"ר נ"ע, אמר בתחלת ההגדה, בפיסקא "הא לחמא עניא", את "הבאה" הראשונה (לשנה הבאה בארעא דישראל) – בהדגשת "מלעיל", ואת השניה (לשנה הבאה בני חורין) בהדגשת "מלרע". ברם, ב"לשנה הבאה בירושלים" אין דיוקים של "מלעיל" ו"מלרע", משום שהעיקר כאן הוא – לשנה הבאה בירושלים. כלומר: אין הדבר צריך להתחיל לשנה הבאה, כי אם מיד, וממילא יהיה

לשנה הבאה בירושלים". יתן ה' שיהיה הדבר בקרוב, בעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים, ייערך הפסח בירושלים עם משיח צדקנו.

(משיחת ליל ב' דחגה"פ, תשט"ו)

יד. לענין המוסבר במכתב הכללי^* שבכל יום צריך יהודי לחיות ולהתנסות ביציאת מצרים (משום ש"יציאת מצרים" של אתמול אינה מספיקה למצבו ודרגתו היום, ו"יציאת מצרים" של היום לא תספיק מחר) – יש תוספת:

מצוות נקראות "לבושים", כמאמר רז"ל¹⁹ לפסוק "וידעו כי ערומים הם"

מצוה אחת שהיתה בידן נתערטלו הימנה".

כל משל של תורה מתאים בכל פרטיו²⁰.

אנו רואים בלבושים שכאשר אדם גדל ומתבגר עליו להחליפם. כשהוא ממשיך בלבושיו הקודמים, הרי למרות שבעבר הוסיפו לו כבוד, כמאמר רז"ל²¹ "ר' יוחנן קרי למאני' – מכבדותי (=קרא לבגדו כבודי)" – עתה, לא זו בלבד שאינם מוסיפים לו כבוד, כי אם, אדרבה, גורמים לו 543להיות ללעג באשר אדם מבוגר לובש בגדי ילדים. "

כך גם בנמשל, ביחס למצוות המוות מלבושים רוחניים: ככל שהאדם מתבגר וגדל בבחינה רוחנית, כך עליו להגדיל את מלבושיו, המצוות שלו. "מדת" קיום המצוות שלו בעבר אינה מתאימה במדה מספקת למצבו הנוכחי.

טו. יהודי גדל והולך, שכן בכל יום הוא מקיים, הרי, מצוות, ובכל מצוה הוא מתעלה ומתקדש. לאמתו של דבר הרי זו התעלות בלתי מוגבלת, שכן מצוה (מלשון צוותא²²) מקשרת ומחברת את היהודי עם הקב"ה, שהוא, יתברך, בלתי מוגבל.

לפיכך אינו יכול להסתפק במדת " המצוות שקיים אתמול, שכן אף אם אז היה מספיק הדבר עבורו והיווה לדידו "יציאת מצרים" – מהוה הוא עתה, לגבי מצבו הנוכחי, בחינת "מצרים".

והדברים קל וחומר: ומה לבושים גשמיים, למרות שכל ההבדל שבין ילד למבוגר, ואפילו בין תינוק בן־יומו לבין זקן בן שבעים שנה, הוא בעל הגבלה, ובכל־זאת זקוקים הם לשינוי והחלפה, ברוחניות, שמצוה יוצרת שינוי מהות, מרשע גמור לבינוני, לצדיק וכו', התעלות בלתי מוגבלת – על אחת כמה וכמה.

(משיחת אחש"פ, תשח"י)

טז. לגבי חדש ניסן נאמר²³,

החדש הזה לכם ראש חדשים", והרי עיקרו של ניסן הוא חג הפסח, ואם כן משמש, איפוא, חג הפסח הראש של השנה, שממנו "נמשך" לכל השנה, וגם לראש השנה שבתשרי.

זה טעם לכך שביום הראשון של חג הפסח מתפללים על הטל, אף שהבקשה לטל קשורה לחורף, והרי אז מתפללים "ותן טל ומטר לברכה", מברכים עליו בפסח משום שפסח הוא ראש השנה גם לגבי ראש השנה שבתשרי, ולכן – גם לגבי כל החורף.

ההבדל בין ר"ה שבתשרי לבין ר"ה שבניסן הוא²⁴ בר"ה שבתשרי באה

המשכה" כללית לכל השנה לגבי ענינים של טבע, המשכה והתגלות אלקות במדה הקשורה (ומוגבלת) לעולם. משום כך היא מתעוררת באמצעות "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה). בר"ה שבניסן באה "המשכה" כללית לכל השנה לגבי ענינים של נסים, של השראת והתגלות אלקות במדה הנעלית מן העולם, ענינים של "בלי גבול". משום כך אין בכח "אתערותא דלתתא" לעורר אותה, כי אם ע"י "אתערותא דלעילא" מצד עצמו.

לפי האמור יוסבר מדוע מברכים רק בפסח על הטל, שכן ידוע ההבדל בין טל לבין מטר: מטר הוא דבר ה"נמשך" באמצעות "עבודת הנבראים", ואילו 544טל בא מאתערותא דלעילא כשלעצמה, ולכן "טל לא מיעצר" (=אין הטל נעצר)²⁵. משום כך מברכים בתשרי על הגשם, לפי שאז באה ה"המשכה" לגבי ענינים השייכים לעולם, ואילו בניסן מברכים על הטל, שאינו נעצר.

יז. כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" נשאל למהותו של יום טוב שביעי ואחרון של פסח שנראים בו שני ענינים מנוגדים: מצד אחד הוא החג היחיד שאין מברכים עליו "שהחיינו", ולאידך גיסא – גדולה השמחה שבשביעי ואחרון של פסח מכל חג הפסח. כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" השיב: יהודים חוגגים את הימים " הראשונים של חג הפסח משום שהקב"ה גאל את בני ישראל ממצרים, ואת הימים האחרונים של חג הפסח חוגגים משום הגאולה העתידה לבוא, שכן אחרון של פסח קשור בגאולה העתידה.

כך יובן גם הדבר שהבעל־שם־טוב היה אוכל באחרון של פסח סעודה שלישית וקורא לה: סעודת משיח^*.

– אם משום שההפטרה דנה במשיח, איך הדבר נימוק מספיק לקבוע סעודה נוספת בגללו, ובמיוחד מאחר שקריאת ההפטרה היא בבוקר, לפני סעודת יום טוב. הכרח, איפוא, לומר כי שני הענינים: גם ההפטרה הקשורה במשיח וגם הסעודה המיוחדת – נובעים מגורם אחד.

כי בפנימיותו של דבר קשור אחרון של פסח עם המשיח, ולפיכך – הבעש"ט שגילה רזין דאורייתא ורזי רזין קבע באחרון של פסח את סעודת משיח.

ומשום שאחרון של פסח קשור במשיח – דנים רוב מאמרי החסידות, שרבותינו השמיעו באחרון של פסח, במשיח.

יח. וזו תשובתו של כ"ק אדמו"ר הצ"צ: בשביעי של פסח ואחרון של פסח ישנה שמחה גדולה, אלא שאין מברכים "שהחיינו" כי ברכת

שהחיינו" באה רק על שמחה מורגשת בבשר הלב, דבר שהוא אפשרי רק כשהוא נראה בעיני בשר, וכיון שהשמחה היא על הגאולה העתידה אי אפשר לברך שהחינו. ברם, השמחה גדולה ביותר מפני גודל ערך הגאולה שלעתיד, שהיא גאולה שלמה ואמתית.

יט. פסח מהוה, הרי, הכנה לחג השבועות, כאמור²⁶: "בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", יציאת מצרים משמשת הכנה למתן תורה, ולפיכך ישנם ענינים לגביהם דומים חג הפסח וחג השבועות זה לזה.

אחר הענינים הוא – שגם ביחס לפסח וגם ביחס לשבועות מודגשת 545חשיבותן של נשי ישראל. ביחס לפסח נאמר²⁷: "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים", וביחס למתן תורה " נאמר²⁸: "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים" ורק אח"כ – "ותגד לבני ישראל".

"תאמר" – בלשון רכה, "תגד" – דברים קשים כגידין. רק אז אפשר לדבר עם האנשים דברים הקשים כגידין – כאשר הדברים הושגו לגבי הנשים, מתוך כך שנאמרו להן בלשון רכה ונקלטו בקרבן.

כ. אשה מישראל צריכה לדעת שהיא עקרת הבית, והתנהגות הבית תלויה בה. לא רק התנהגות הילדים, התלויה ודאי בה, שכן בידה ניתן חינוך הבית, אלא אף התנהגות הבעל והבית בכלל תלויה בה.

לפיכך, אם היא מעונינת בתואר שהתורה העניקה לה – "עקרת הבית" – ולא להיפך, ח"ו, – עליה לעשות שהבית יהיה בית יהודי. אין הכוונה לענינים כגון שבת, כשרות, טהרה ודומיהם, שלגביהם אין ספק, כי אם גם בימי החול, בחיי יום יום, צריך הבית להיות בית יהודי ובית חסידי.

הנכנסים לבית צריכים להרגיש שנכנסו לבית חסידי, והיוצאים מן הבית צריכים לחוש שיצאו מבית חסידי. דבר זה תלוי בנשי ובנות ישראל.

בשעה שאשה עושה כן הרי היא עקרת הבית האמתית, ומשום כך

נמשכת" ההשפעה בגשמיות, בבני, חיי, ומזוני רויחי.

(משיחת אחש"פ, תשט"ו)

כא. נאמר בתורת החסידות שבחדשי הקיץ קל יותר לעבוד את ה' מאשר בחודשי החורף.

טעם הדבר, לפי פשוטו, הוא: כל חג מביא הרי תועלת רוחנית מסויימת, כפי שהיה נראה בזמן הבית: "שלש פעמים בשנה יראה – כשם שבא ליראות כך בא לראות"²⁹ והיתה שם התגלות אלקות, שבה "חיו" עד לחג הבא. כך גם בזמן הגלות.

ומאחר שבקיץ סמוכים החגים זה לזה, וההארה חזקה, איפוא, יותר – קל אז לכן יותר לעבוד את ה'.

כב. הטעם, מבחינתו הפנימית, הוא:

חדשי הקיץ פועלים בהתאם לסדר של חדש ניסן, "המשכה" מלמעלה למטה. והרי זה ההבדל בין תשרי לבין ניסן: תשרי הוא חדש התשובה, חדש השופר, כמאמר המדרש³⁰: "שפרו מעשיכם" וע"י כך "תשרי ותשבוק לכל חוביהון", ואלו בניסן – נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה, מלמעלה למטה.

– למרות שיש יתרון מסוים לסדר 546של "מלמטה למעלה", שכן ע"י כך מהוה האדם "כלי" לאור במדה גדולה יותר, והאור נקלט "בהתישבות" – הרי בסדר של "מלמעלה למטה" האור הוא, בכל זאת, גדול יותר, וגילוי האור מביא לכך שאז קלה יותר העבודה, שכן קשיים נובעים מהעלמות והסתרים, ובשעה שמאיר "אמת הוי' לעולם" סרים כל ההעלמות וההסתרים.

(משיחת ש"מ אייר, תשט"ז)

בהר

א. סעודת "מלוה מלכה" מהוה קשר ומעבר של השבת אל ימי החול. פירוש "מלוה מלכה" הוא, הרי, ליווי המלכה (השבת)¹, ואם כן שייכת היא לשבת, ומתקיימת סעודה זו לאחר ההבדלה², בשבוע שלאחר השבת.

בשבת זו קראנו פרשת בהר, אותה מתחילה התורה בציווי של מצות שמיטה: בשנה השביעית תשבות הארץ שבת לה'. כלומר, השנה השביעית היא כשבת – כפי שרש"י מדגיש: "שבת לה', כשם שנאמר בשבת בראשית" כדרך שבין הימים יש להתיחס לשבת ביתר קדושה מאשר לששת הימים הקודמים, כך גם בשנים – יש להתיחס לשנה השביעית ביתר קדושה מאשר לשש השנים הקודמות.

אצל ישראל קדושים גם ששת ימי ושנות החול. בכל יום, גם של ימי החול, מתפללים, ולאחר התפלה לומדים גמרא או משניות, עין יעקב, חומש, שיעור כלשהו של תורה³. ואפילו לאחר התפלה והלימוד – בשעה שיוצאים ל"עולם", למסחר או למשרה, יש להזהר – במסחר – מהשגת גבול וכו', ובמשרה – לעבוד באמונה, וכך גם על כל שאר הדברים של חיי יום יום להיות חדורים במצוות ובקדושה. "בכל דרכיך דעהו"⁴.

אבל, יהודים נדרשים להתעלות, ולפיכך כשמגיע היום השביעי – על היהודי לקדשו יותר מאשר הקדושה של ימי החול, וכן כשמגיעה השנה השביעית – "ושבתה הארץ שבת לה'", אין על היהודי לבוא אז במגע עם דברים ארציים ותרבות – חומרית, כי אם להקדיש את הזמן הפנוי⁵ לשם התמסרות לדברים אלקיים, קדושים.