שיחה יח

547שיחה יח

של "מלמטה למעלה", שכן ע"י כך מהוה האדם "כלי" לאור במדה גדולה יותר, והאור נקלט "בהתישבות" – הרי בסדר של "מלמעלה למטה" האור הוא, בכל זאת, גדול יותר, וגילוי האור מביא לכך שאז קלה יותר העבודה, שכן קשיים נובעים מהעלמות והסתרים, ובשעה שמאיר "אמת הוי' לעולם" סרים כל ההעלמות וההסתרים.

(משיחת ש"מ אייר, תשט"ז)

בהר

א. סעודת "מלוה מלכה" מהוה קשר ומעבר של השבת אל ימי החול. פירוש "מלוה מלכה" הוא, הרי, ליווי המלכה (השבת)¹, ואם כן שייכת היא לשבת, ומתקיימת סעודה זו לאחר ההבדלה², בשבוע שלאחר השבת.

בשבת זו קראנו פרשת בהר, אותה מתחילה התורה בציווי של מצות שמיטה: בשנה השביעית תשבות הארץ שבת לה'. כלומר, השנה השביעית היא כשבת – כפי שרש"י מדגיש: "שבת לה', כשם שנאמר בשבת בראשית" כדרך שבין הימים יש להתיחס לשבת ביתר קדושה מאשר לששת הימים הקודמים, כך גם בשנים – יש להתיחס לשנה השביעית ביתר קדושה מאשר לשש השנים הקודמות.

אצל ישראל קדושים גם ששת ימי ושנות החול. בכל יום, גם של ימי החול, מתפללים, ולאחר התפלה לומדים גמרא או משניות, עין יעקב, חומש, שיעור כלשהו של תורה³. ואפילו לאחר התפלה והלימוד – בשעה שיוצאים ל"עולם", למסחר או למשרה, יש להזהר – במסחר – מהשגת גבול וכו', ובמשרה – לעבוד באמונה, וכך גם על כל שאר הדברים של חיי יום יום להיות חדורים במצוות ובקדושה. "בכל דרכיך דעהו"⁴.

אבל, יהודים נדרשים להתעלות, ולפיכך כשמגיע היום השביעי – על היהודי לקדשו יותר מאשר הקדושה של ימי החול, וכן כשמגיעה השנה השביעית – "ושבתה הארץ שבת לה'", אין על היהודי לבוא אז במגע עם דברים ארציים ותרבות – חומרית, כי אם להקדיש את הזמן הפנוי⁵ לשם התמסרות לדברים אלקיים, קדושים.

548למרות שמצות השביתה מעבודת האדמה חלה רק בארץ ישראל הרי התוכן והמשמעות של מצות שמיטה – שבשנה השביעית יש להתמסר יותר לעניני קדושה – קיימים גם בחוץ לארץ. שכן אדמת חוץ לארץ אינה קדושה, אמנם, כאדמת ארץ ישראל, אבל יהודי בכל מקום שהוא נמצא, בארץ או בחוץ לארץ, הוא קדוש. ולפיכך כשמגיעה שנת השמיטה, כשם שהשנה היא שנת השמיטה, יש להתחזק יותר בדרך היהדות ולהתמסר יותר לעניני קדושה.

ב. ישנם כאלה שאינם רוצים להניח שהתורה נעלית מן השכל, ורוצים להסביר את עניני התורה, אך ורק לפי השכל האנושי. הם מסבירים את הנימוק למצות שמיטה בכך שע"י עיבוד מתמיד של האדמה נחלשים המרכיבים שלה, ומשום כך ציותה התורה להוביר את האדמה אחת לשבע שנים, כדי שתתחזק שוב ותוציא פרי רב. לכן – טוענים הם – אין בתקופתנו "להיזקק" לשמיטה, כיון שיש פתרון אחר, להשביח את האדמה ע"י דשנים טובים לסוגיהם.

ברם, הקב"ה הזהיר מראש ואמר: " "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים". הקב"ה נותן ברכתו באדמה בשנה הששית שתוציא בשנה זו תבואה לשלש שנים: לששית, לשביעית ולשמינית.

אילו היה גורם השמיטה טבעי – כדי שלא תחלש האדמה מן העיבוד – היתה אז הברכה צריכה להיות, לא בשנה הששית, כאשר האדמה חלשה ביותר, כי אם, בשנים הקודמות⁶.

כאן הוכחה ברורה שכאשר יש לאדם בטחון בה' והוא מצהיר: "לא נזרע", הוא מקיים את ציווי ה', – נותן הקב"ה את ברכתו, שבשעה שהאדמה חלשה ביותר היא מוציאה תבואה פי שלש מאשר בשנה המוצלחת ביותר, ואפילו מאשר בשנה הראשונה.

ולפי האמור שתוכן מצות שמיטה ישנו גם בחוץ לארץ – ישנו גם ל"וצויתי את ברכתי". כשיהודי עורך חישוב: הרי עלי להתפלל, ללמוד, לתת צדקה, להחזיק ישיבות ובתי מדרשות וכו' – כיצד, איפוא, אוכל להתחרות עם לא־יהודי, שאינו מתפלל, אינו לומד, אינו נותן צדקה – ולנצח.

על כך בא הציווי של השמיטה: כאשר אדם עושה את אשר הקב"ה דורש ממנו מקבל הוא את ברכתו, ברכה לא רק בעולם הבא, כי אם גם בעולם הזה.

ג. דומה לאמור הוא גם ענין של

מלוה מלכה".

כשמגיע מוצאי השבת, לאחר שעברו עשרים וארבע שעות, בהן לא נעשו כל עסקים, ויש לצאת להתחרות עם כזה שאינו שומר שבת, והרי, על־פי טבע, כל יום נוסף של עבודה 549משמש דרך לדולרים נוספים בחשבון שבבנק,

– אומר הקב"ה: "אל תירא עבדי יעקב", אם רק עבדי אתה – אין לך לחשוש, כי אני אדאג לך.

כשיש למישהו עבד הרי לפי ההלכה (אף זו מצוה בפרשתנו – פרשת בהר) עליו לדאוג למילוי מחסורו ומחסור משפחתו. העבד חייב לעשות את העבודה המוטלת עליו ע"י האדון, והאדון יספק לו פרנסתו, כך גם בישראל – כשאדם בבחינת "עבדי יעקב" ועושה רצון הקב"ה מספק לו ה' את כל צרכיו, הן ברוחניות והן בגשמיות.

האמור בא לידי הדגשה כשיהודים מתאספים לקיים סעודת מלוה מלכה בשמחה. עבר יום בו לא היתה כל הכנסה, ואדרבה: היו הוצאות שונות של שבת, וגם נדבת "מי שברך" בעליה לתורה, אורח לקידוש וסעודה " וכו', וכשמגיע מוצאי שבת מברך היהודי "בורא מאורי האש", כי יודע הוא שלמרות ששורר חשך ברחוב בכחו להאיר.

[מסופר במדרש⁷ שכשראה אדם הראשון בפעם הראשונה שמשתרר חשך – הכניס לו הקב"ה רעיון לקחת שני אבנים ולשפשם זה בזה וליצור אור – אז ראה שבכח של אדם ליצור אור גם כששורר חשך על פני תבל].

ומקיים הוא סעודת "מלוה מלכה" בשמחה, באמרו, ובחשבו: "אל תירא עבדי יעקב"⁸, מתוך אמונה (ואח"כ – במשך השבוע: מתוך היווכחות) שהקב"ה מספק לו פרנסתו, בממון, לפי פשוטם של דברים, והעיקר – שהממון מוצא לדברים שמחים וטובים.

ד. יתן ה' שתרחיבו את פעילות ה"מלוה מלכה" בשמחה ובטוב לבב, ויתן הצלחה בעבודתכם בכלל וכל אחד בפרט –

– שתחזקו ותגדילו את כל הענינים הטובים בניו־הייוען, מבלי לשכוח את מוסדות ליובאוויטש במקום, ואשר בקרוב ביותר יובילנו המשיח⁹ לארץ הקדושה, בבריאות ובשמחה, במהרה בימינו.

מסרו נא דרישת־שלום לכל יהודי ניו־הייוען, ודאגו שמספר גדול, ככל היותר, של יהודים ישתתפו בסעודות

מלוה מלכה" ושגם לדידם יהיה "אל תירא עבדי יעקב", יתן להם ה' פרנסה רבה ברוחניות ובגשמיות.

(שיחת ט"ז אייר, תשי"ט

לחברי "מלוה מלכה" דניו־הייוען)

ה. דובר כבר פעמים רבות כי העובדה שהתורה נקראת בשם "תורה" באה להורות על תוכנה שהיא משמשת 550הוראת דרך¹⁰ לבני ישראל כיצד להתנהג בחיי יום יום.

בפרשה שבתורה שהוחל היום בקריאתה – המצוה הראשונה היא: הקב"ה מצוה את בני ישראל בצאתם ממצרים, שכשיכנסו לארץ ישראל ויעבדו את אדמת הקדש – עליהם לעבד אותה שש שנים ואילו בשנה השביעית "ושבתה הארץ שבת לה'".

אלא שהסדר בכתוב הוא הפוך: תחלה נאמר הציווי "ושבתה הארץ שבת לה'", ורק לאחר מכן נאמר: "שש שנים תזרע שדך" וגו'.

הסדר שבתורה אף הוא "תורה¹¹ – הוראה".

ההוראה שמכאן היא¹²: השבת לה', שנת השמיטה השביעית, וכן היום השביעי – שבת, משפיעים ונותנים כוח בשש שנות העבודה הקודמות, בששת ימי העבודה הקודמים.

יש בכך גם תשובה לכך שישנם – לא־יהודים וגם אי־אלו יהודים¹³ – השואלים: איך אפשר לעבוד שש שנים וששה ימים ולהתנהג על־פי התורה, בשעה שהסביבה הלא־יהודית חזקה ויתרה בהרבה, ובפרט לאחר שבני ישראל מצווים להתנהג בכל ענינים לפי ההוראות וההגבלות של התורה, שאינן קיימות לגבי לא־יהודים, כיצד, איפוא, אפשר להתמודד עם העולם שמסביב?

כלפי כך נותנת פרשתנו את התשובה: ששת הימים ושש השנים מתחילים במחשבה של שבת לה' – יום של שבת ושנה של שבת, יום קדוש ושנה קדושה – והקדושה נותנת כוח ומשפיעה על ימי ושנות העבודה, שתהיה אפשרות להתנהג בהם כפי שהתורה דורשת, ודוקא על־ידי־זה להצליח.

ו. משמעות עמוקה יותר לדבר:

התורה אומרת שאין בבני ישראל – חולין. נוטלים הם מן השבתיות של השבת – אל ששת הימים ושש השנים, וההבדל הוא רק לגבי מדת השבתיות, אם היא במדה קטנה יותר, או במדה גדולה ומלאה. והדברים מגיעים עד כדי כך שהשוני בין יהודי ללא־יהודי אינו קיים רק בשעת התפלה, למוד התורה וקיום המצוות, כי אם "בכל דרכיך"¹⁴, בכל מעשיו של היהודי, צריכה להיות קדושה. "כל מעשיך – לשם שמים", כל אשר אתה עושה – עליך לקשר עם הקב"ה.

וזו, ההשפעה הכפולה של יום השבת

– יום שכולו קדושה (שבת־קדש)¹⁵ וקשור עם הקב"ה (שבת לה')

– על ששת ימי העבודה, שתהיה 551בהם האפשרות להתמודד עם הסביבה ולהצליח גם בגשמיות: לרומם את ימי העבודה, שיהיו קדושים אף הם.

ז. הדבר הראשון והמצוה שמביאה את השבת אל הבית היא – הדלקת נרות. דבר זה קודם לקבלת שבת ולקידוש. הדבר הראשון בו מתחיל השבת הוא – להאיר את הבית היהודי.

ומצוה זו היא – אחת המצוות שה' אומר לגביהן שהוא נותנן בראש ובראשונה – לנשים. עליהן להאיר את הבית היהודי, ובאמצעותן באה האורה לכל המשפחה, לבעל, לילדים ולאחים.

הטעם לכך שמצוה זו ניתנה לנשים – אומר אדמו"ר הזקן¹⁶ – הוא משום שהאשה נמצאת במרבית הזמן בבית ומטפלת בצרכי הבית.

לפי האמור לעיל שהשבת חייבת להשפיע ומשפיעה על כל ימי השבוע – הרי הדבר נכון גם ביחס לראשית השבת, להדלקת הנרות. יש כוח ביד נשי ישראל להאיר באור יהודי את הבית ולכל המשפחה, ומן השבת – לקחת ו"להמשיך" את האורה לכל השבוע.

נאמר בזוהר¹⁷ כי על האשה להדליק נרות בשמחה לבבית וברגש. כך גם לגבי התוכן הפנימי של המצוה – הארת הבית צריכה להיעשות כן, והאורה היא שמחה – לבבית ומלאת רגש.

ח. בכל הדברים שרבותינו – החל מן הבעש"ט, אדמו"ר הזקן ועד לכ"ק מו"ח אדמו"ר – דרשו – היו רוצים שהחסידים, גם האנשים וגם הנשים, יורו את הדרך לכל ישראל.

יברך ה' את כולכן, ואת כל אחת מכן במיוחד, שתורו את הדרך לכל נשי ישראל, כיצד להאיר את הבית היהודי, בשמחה לבבית וברגש, להאיר את יום השבת ולקחת ממנו גם לימי החול, לעשות גם אותם קדושים – בשמחה ובטוב לבב.

יתן ה' שיבוא המשיח במהרה ותוך כדי עיבוד אדמת ישראל בארץ הקדש נקיים במלוא המדה¹⁸ את מצות השבת, וגם את מצות שבת השנים, שנת השמיטה.

(משיחת כ"א אייר, תשכ"א)