550

הוראת דרך¹⁰ לבני ישראל כיצד להתנהג בחיי יום יום.

בפרשה שבתורה שהוחל היום בקריאתה – המצוה הראשונה היא: הקב"ה מצוה את בני ישראל בצאתם ממצרים, שכשיכנסו לארץ ישראל ויעבדו את אדמת הקדש – עליהם לעבד אותה שש שנים ואילו בשנה השביעית "ושבתה הארץ שבת לה'".

אלא שהסדר בכתוב הוא הפוך: תחלה נאמר הציווי "ושבתה הארץ שבת לה'", ורק לאחר מכן נאמר: "שש שנים תזרע שדך" וגו'.

הסדר שבתורה אף הוא "תורה¹¹ – הוראה".

ההוראה שמכאן היא¹²: השבת לה', שנת השמיטה השביעית, וכן היום השביעי – שבת, משפיעים ונותנים כוח בשש שנות העבודה הקודמות, בששת ימי העבודה הקודמים.

יש בכך גם תשובה לכך שישנם – לא־יהודים וגם אי־אלו יהודים¹³ – השואלים: איך אפשר לעבוד שש שנים וששה ימים ולהתנהג על־פי התורה, בשעה שהסביבה הלא־יהודית חזקה ויתרה בהרבה, ובפרט לאחר שבני ישראל מצווים להתנהג בכל ענינים לפי ההוראות וההגבלות של התורה, שאינן קיימות לגבי לא־יהודים, כיצד, איפוא, אפשר להתמודד עם העולם שמסביב?

כלפי כך נותנת פרשתנו את התשובה: ששת הימים ושש השנים מתחילים במחשבה של שבת לה' – יום של שבת ושנה של שבת, יום קדוש ושנה קדושה – והקדושה נותנת כוח ומשפיעה על ימי ושנות העבודה, שתהיה אפשרות להתנהג בהם כפי שהתורה דורשת, ודוקא על־ידי־זה להצליח.

ו. משמעות עמוקה יותר לדבר:

התורה אומרת שאין בבני ישראל – חולין. נוטלים הם מן השבתיות של השבת – אל ששת הימים ושש השנים, וההבדל הוא רק לגבי מדת השבתיות, אם היא במדה קטנה יותר, או במדה גדולה ומלאה. והדברים מגיעים עד כדי כך שהשוני בין יהודי ללא־יהודי אינו קיים רק בשעת התפלה, למוד התורה וקיום המצוות, כי אם "בכל דרכיך"¹⁴, בכל מעשיו של היהודי, צריכה להיות קדושה. "כל מעשיך – לשם שמים", כל אשר אתה עושה – עליך לקשר עם הקב"ה.

וזו, ההשפעה הכפולה של יום השבת

– יום שכולו קדושה (שבת־קדש)¹⁵ וקשור עם הקב"ה (שבת לה')

– על ששת ימי העבודה, שתהיה