546
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
של "מלמטה למעלה", שכן ע"י כך מהוה האדם "כלי" לאור במדה גדולה יותר, והאור נקלט "בהתישבות" – הרי בסדר של "מלמעלה למטה" האור הוא, בכל זאת, גדול יותר, וגילוי האור מביא לכך שאז קלה יותר העבודה, שכן קשיים נובעים מהעלמות והסתרים, ובשעה שמאיר "אמת הוי' לעולם" סרים כל ההעלמות וההסתרים.
(משיחת ש"מ אייר, תשט"ז)
בהר
א. סעודת "מלוה מלכה" מהוה קשר ומעבר של השבת אל ימי החול. פירוש "מלוה מלכה" הוא, הרי, ליווי המלכה (השבת)1, ואם כן שייכת היא לשבת, ומתקיימת סעודה זו לאחר ההבדלה2, בשבוע שלאחר השבת.
בשבת זו קראנו פרשת בהר, אותה מתחילה התורה בציווי של מצות שמיטה: בשנה השביעית תשבות הארץ שבת לה'. כלומר, השנה השביעית היא כשבת – כפי שרש"י מדגיש: "שבת לה', כשם שנאמר בשבת בראשית" כדרך שבין הימים יש להתיחס לשבת ביתר קדושה מאשר לששת הימים הקודמים, כך גם בשנים – יש להתיחס לשנה השביעית ביתר קדושה מאשר לשש השנים הקודמות.
אצל ישראל קדושים גם ששת ימי ושנות החול. בכל יום, גם של ימי החול, מתפללים, ולאחר התפלה לומדים גמרא או משניות, עין יעקב, חומש, שיעור כלשהו של תורה3. ואפילו לאחר התפלה והלימוד – בשעה שיוצאים ל"עולם", למסחר או למשרה, יש להזהר – במסחר – מהשגת גבול וכו', ובמשרה – לעבוד באמונה, וכך גם על כל שאר הדברים של חיי יום יום להיות חדורים במצוות ובקדושה. "בכל דרכיך דעהו"4.
אבל, יהודים נדרשים להתעלות, ולפיכך כשמגיע היום השביעי – על היהודי לקדשו יותר מאשר הקדושה של ימי החול, וכן כשמגיעה השנה השביעית – "ושבתה הארץ שבת לה'", אין על היהודי לבוא אז במגע עם דברים ארציים ותרבות – חומרית, כי אם להקדיש את הזמן הפנוי5 לשם התמסרות לדברים אלקיים, קדושים.
הערות
- 1. שבת קיט, א. ושם.
- 2. ראה ט"ז לשולחן ערוך אורח חיים סימן ש. הובא בשו"ע רבינו הזקן.
- 3. שו"ע או"ח סימן קנה.
- 4. שו"ע או"ח סימן רלא.
- 5. ראה ספורנו (בהר כה, ב).
שולחן ערוך, אורח חיים ש׳ - הטקסט מספריא
לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּדֵי לְלַוּוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, אֲפִלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת.
שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ה - הטקסט מספריא
אַחַר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, יֵלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ; וְיִקְבַּע עֵת לִלְמֹד, וְצָרִיךְ שֶׁאוֹתוֹ עֵת יִהְיֶה קָבוּעַ שֶׁלֹּא יַעֲבִירֶנּוּ אַף אִם הוּא סָבוּר לְהַרְוִיחַ הַרְבֵּה. הַגָּה: וְאַף מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִלְמֹד יֵלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּשְׂכַר הֲלִיכָה בְּיָדוֹ, אוֹ יִקְבַּע לוֹ מָקוֹם וְיִלְמֹד מְעַט בְּמַה שֶּׁיּוֹדֵעַ וְיַחֲשֹׁב בְּעִנְיָנָיו וְיִכָּנֵס בְּלִבּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם (הר"י פ"ק דִּבְרָכוֹת).
קֹדֶם שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ יוּכַל לֶאֱכֹל פַּת שַׁחֲרִית אִם הוּא רָגִיל בּוֹ, וְטוֹב שֶׁיַּרְגִּיל בּוֹ.
שולחן ערוך, אורח חיים רל״א - הטקסט מספריא
אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִלְמֹד בְּלֹא שְׁנַת הַצָּהֳרַיִם, יִישַׁן. הַגָּה: וּכְשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֱלֹהַי נְשָׁמָה (בֵּית יוֹסֵף); וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּקְרָא קֹדֶם שֶׁיִּישַׁן: וִיהִי נֹעַם (תְּהִלִּים צ, יז) (כָּל בּוֹ); וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ בָּהּ, שֶׁאָסוּר לִישַׁן בַּיּוֹם יוֹתֵר מִשְּׁנַת הַסוּס שֶׁהוּא שִׁתִּין נִשְׁמֵי, וְאַף בְּזֶה הַמְּעַט לֹא תְּהֵא כַּוָּנָתוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ, אֶלָּא לְהַחֲזִיק גּוּפוֹ לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ; וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁיֵּהָנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִּיב: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ (מִשְׁלֵי ג, ו) וְאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁל רְשׁוּת, כְּגוֹן הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה, וְהַהֲלִיכָה וְהַיְשִׁיבָה, וְהַקִּימָה וְהַתַּשְׁמִישׁ, וְהַשִּׂיחָה וְכָל צָרְכֵי גּוּפְךָ, יִהְיוּ כֻּלָּם לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאֲךָ, אוֹ לְדָבָר הַגּוֹרֵם עֲבוֹדָתוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה צָמֵא וְרָעֵב, אִם אָכַל וְשָׁתָה לַהֲנָאָתוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּפִי חִיּוּתוֹ, לַעֲבֹד אֶת בּוֹרְאוֹ; וְכֵן אֲפִלּוּ לִישֵׁב בְּסוֹד יְשָׁרִים, וְלַעֲמֹד בִּמְקוֹם צַדִּיקִים, וְלֵילֵךְ בַּעֲצַת תְּמִימִים, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ וְהִשְׁלִים חֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, אֵינוֹ מְשֻׁבָּח אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה לְשֵׁם שָׁמַיִם; וְכֵן בִּשְׁכִיבָה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁבִּזְמַן שֶׁיָּכוֹל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת לֹא יִתְגָּרֶה בְּשֵׁנָה לְעַנֵּג עַצְמוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהוּא יָגֵעַ וְצָרִיךְ לִישַׁן כְּדֵי לָנוּחַ מִיְּגִיעָתוֹ, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת גּוּפוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן לָתֵת שֵׁנָה לְעֵינָיו וּלְגוּפוֹ מְנוּחָה לְצֹרֶךְ הַבְּרִיאוּת שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ בַּתּוֹרָה מֵחֲמַת מְנִיעַת הַשֵּׁנָה; וְכֵן בְּתַשְׁמִישׁ אֲפִילּוּ בָּעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, אִם עָשָׂה לְהַשְׁלִים תַּאֲוָתוֹ אוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, וַאֲפִלּוּ אִם נִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ אוֹתוֹ וִימַלְּאוּ מְקוֹמוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ אוֹ שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְקַיֵּם מִצְוַת עוֹנָה כְּאָדָם הַפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ; וְכֵן בְּשִׂיחָה, אֲפִלּוּ לְסַפֵּר בְּדִבְרֵי חָכְמָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא אוֹ לְדָבָר הַמֵּבִיא לַעֲבוֹדָתוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, חַיָּב אָדָם לָשׂוּם עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דְּרָכָיו וְלִשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו בְּמֹאזְנֵי שִׂכְלוֹ, וּכְשֶׁרוֹאֶה דָּבָר שֶׁיָּבִיא לִידֵי עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יַעֲשֵׂהוּ, וְאִם לָאו לֹא יַעֲשֵׂהוּ; וּמִי שֶׁנּוֹהֵג כֵּן, עוֹבֵד אֶת בּוֹרְאוֹ תָּמִיד.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- יד - שנת תשט"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשט"ו. לקו"ש ח"ב ע' 546
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.