545
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
חשיבותן של נשי ישראל. ביחס לפסח נאמר27: "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים", וביחס למתן תורה " נאמר28: "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים" ורק אח"כ – "ותגד לבני ישראל".
"תאמר" – בלשון רכה, "תגד" – דברים קשים כגידין. רק אז אפשר לדבר עם האנשים דברים הקשים כגידין – כאשר הדברים הושגו לגבי הנשים, מתוך כך שנאמרו להן בלשון רכה ונקלטו בקרבן.
כ. אשה מישראל צריכה לדעת שהיא עקרת הבית, והתנהגות הבית תלויה בה. לא רק התנהגות הילדים, התלויה ודאי בה, שכן בידה ניתן חינוך הבית, אלא אף התנהגות הבעל והבית בכלל תלויה בה.
לפיכך, אם היא מעונינת בתואר שהתורה העניקה לה – "עקרת הבית" – ולא להיפך, ח"ו, – עליה לעשות שהבית יהיה בית יהודי. אין הכוונה לענינים כגון שבת, כשרות, טהרה ודומיהם, שלגביהם אין ספק, כי אם גם בימי החול, בחיי יום יום, צריך הבית להיות בית יהודי ובית חסידי.
הנכנסים לבית צריכים להרגיש שנכנסו לבית חסידי, והיוצאים מן הבית צריכים לחוש שיצאו מבית חסידי. דבר זה תלוי בנשי ובנות ישראל.
בשעה שאשה עושה כן הרי היא עקרת הבית האמתית, ומשום כך
נמשכת" ההשפעה בגשמיות, בבני, חיי, ומזוני רויחי.
(משיחת אחש"פ, תשט"ו)
כא. נאמר בתורת החסידות שבחדשי הקיץ קל יותר לעבוד את ה' מאשר בחודשי החורף.
טעם הדבר, לפי פשוטו, הוא: כל חג מביא הרי תועלת רוחנית מסויימת, כפי שהיה נראה בזמן הבית: "שלש פעמים בשנה יראה – כשם שבא ליראות כך בא לראות"29 והיתה שם התגלות אלקות, שבה "חיו" עד לחג הבא. כך גם בזמן הגלות.
ומאחר שבקיץ סמוכים החגים זה לזה, וההארה חזקה, איפוא, יותר – קל אז לכן יותר לעבוד את ה'.
כב. הטעם, מבחינתו הפנימית, הוא:
חדשי הקיץ פועלים בהתאם לסדר של חדש ניסן, "המשכה" מלמעלה למטה. והרי זה ההבדל בין תשרי לבין ניסן: תשרי הוא חדש התשובה, חדש השופר, כמאמר המדרש30: "שפרו מעשיכם" וע"י כך "תשרי ותשבוק לכל חוביהון", ואלו בניסן – נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה, מלמעלה למטה.
– למרות שיש יתרון מסוים לסדר
הערות
- 27. סוטה יא, ב.
- 28. מכילתא הובא ברש"י (שמות יט, ג). ראה גם שמות רבה פרשה כח, ב.
- 29. חגיגה ב, א.
- 30. ויקרא רבה פרשה כט שוחר טוב פא, ה.
רש"י על שמות י״ט:ג׳ - הטקסט מספריא
ומשה עלה. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי; וְכָל עֲלִיּוֹתָיו בְּהַשְׁכָּמָה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר" (שמות ל"ד):
כה תאמר. בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה וְכַסֵּדֶר הַזֶּה:
לבית יעקב. אֵלּוּ הַנָּשִׁים, תֹּאמַר לָהֶן בְּלָשׁוֹן רַכָּה (מכילתא):
ותגיד לבני ישראל. עֳנָשִׁין וְדִקְדּוּקִים פָּרֵשׁ לַזְּכָרִים, דְּבָרִים הַקָּשִׁין כְּגִידִין (שבת פ"ז):
ומשה עלה AND MOSES WENT UP on the second day of the month (Mekhilta); for all his ascents to the mountain were made early in the morning, as it is stated (Exodus 34:4) “And Moses rose up early in the morning [and went up unto mount Sinai]” (Shabbat 86b).
כה תאמר THUS SHALT THOU SAY — Thus, i. e. in this (the Hebrew) language (cf. Mekhilta) and in this form of words.
לבית יעקב TO THE HOUSE OF JACOB — This denotes the women — to them you shall speak in gentle language (Mekhilta).
ותגיד לבני ישראל AND TELL THE CHILDREN (lit., the sons) OF ISRAEL — explain to the men the punishments and the details of the commandments in words that are as hard (distasteful) as wormwood (גידין) (cf. Shabbat 87a; Midrash לקח טוב).
שמות רבה כ״ח:ב׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר, בִּזְכוּת הָהָר, וְאֵין הָהָר אֶלָּא אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו, ב): שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה'. וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, עָלָה בֶּעָנָן וְיָרַד בֶּעָנָן וּזְכוּת אָבוֹת עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת עִמּוֹ. כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, אֵלּוּ הַנָּשִׁים, אָמַר לוֹ אֱמֹר לָהֶם רָאשֵׁי דְבָרִים שֶׁהֵם יְכוֹלוֹת לִשְׁמֹעַ, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים, אָמַר לוֹ אֱמֹר לָהֶם דִּקְדּוּקֵי דְּבָרִים שֶׁהֵם יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לַנָּשִׁים תְּחִלָּה, שֶׁהֵן מִזְדָּרְזוֹת בְּמִצְווֹת. דָּבָר אַחֵר, כְּדֵי שֶׁיְהוּ מַנְהִיגוֹת אֶת בְּנֵיהֶן לַתּוֹרָה. אָמַר רַבִּי תַּחְלִיפָא דְּקֵיסָרִין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁבָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם, לֹא צִוִּיתִי אֶלָּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ נִצְטַוֵּית חַוָּה וְעָבְרָה וְקִלְקְלָה אֶת הָעוֹלָם, עַכְשָׁיו אִם אֵינִי קוֹרֵא לַנָּשִׁים תְּחִלָּה, הֵן מְבַטְּלוֹת אֶת הַתּוֹרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, אֵלּוּ סַנְהֶדְּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב, ה): בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר, בְּטַכְסִיס שֶׁל מְלָכִים נָהַג הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, ח): אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, לָמָּה כָּךְ בִּזְכוּת שֶׁאָמְרוּ (שמות כד, ז): נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.
חגיגה ב׳ א - הטקסט מספריא
הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשׁוּחְרָרִים, הַחִיגֵּר וְהַסּוֹמֵא, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו.
אֵיזֶהוּ קָטָן — כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁלֹשׁ רְגָלִים״.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה — שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַחֲגִיגָה — מָעָה כֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה מָעָה כֶּסֶף, וְהַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶסֶף.
גְּמָ׳ ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. וּלְרָבִינָא דְּאָמַר מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי חִיגֵּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְנִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹם שֵׁנִי.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין זֶה לָזֶה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן, ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו.
וּדְלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאֶה״, ״יֵרָאֶה״ — כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לֵירָאוֹת. מָה לִרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, אַף לֵירָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִי מֵעִיקָּרָא, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ הָא דְּרָבִינָא — לָא קַשְׁיָא: כָּאן כְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, כָּאן כְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה. דִּתְנַן: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין — עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
MISHNA: All are obligated on the three pilgrim Festivals in the mitzva of appearance, i.e., to appear in the Temple as well as to sacrifice an offering, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor; and a tumtum, and a hermaphrodite, and women, and slaves who are not emancipated; and the lame, and the blind, and the sick, and the old, and one who is unable to ascend to Jerusalem on his own legs.
Who has the status of a minor with regard to this halakha? Any child who is unable to ride on his father’s shoulders and ascend from Jerusalem to the Temple Mount; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say: Any child who is unable to hold his father’s hand and ascend on foot from Jerusalem to the Temple Mount, as it is stated: “Three times [regalim]” (Exodus 23:14). Since the term for feet is raglayim, Beit Hillel infer from here that the obligation to ascend involves the use of one’s legs.
Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance brought on a pilgrim Festival must be worth at least two silver coins, and the Festival peace-offering must be worth at least one silver ma’a coin. And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth at least one silver ma’a and the Festival peace-offering at least two silver coins.
GEMARA: The Gemara asks: When the mishna states that all are obligated in the mitzva of appearance in the Temple, the term: All, comes to add what in the mishna’s ruling? The Gemara answers: It serves to add one who is half-slave half-freeman. The Gemara asks: And according to the opinion of Ravina, who said: One who is half-slave half-freeman is exempt from the appearance in the Temple, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who was lame on the first day of the Festival and was unable to travel, and was healed on the second day of the Festival. This man is obligated to appear before the end of the Festival.
The Gemara asks: This works out well according to the one who said that all seven days of the Festival redress one another, i.e., the obligation to appear applies equally on all days of the Festival. Consequently, one who was unable to travel on the first day may do so on the second day. However, according to the one who said that the main obligation is on the first day and all the remaining days merely redress the first day, and therefore one who was exempt from appearing on the first day of the Festival remains exempt throughout the rest of the Festival, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who is blind in one of his eyes.
The Gemara notes: And this is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that Yoḥanan ben Dehavai says in the name of Rabbi Yehuda: One who is blind in one of his eyes is exempt from the mitzva of appearance, as it is stated: “Three occasions in the year all your males will appear [yera’e] before the Lord God” (Exodus 23:17). Since there are no vowels in the text, this can be read as: All your males will see [yireh] the Lord God. This teaches that in the same manner that one comes to see, so he comes to be seen: Just as the usual way to see is with both one’s eyes, so too the obligation to be seen applies only to one who comes with the sight of both his eyes. Therefore, one who is blind in one eye is not obligated in the mitzva of appearance in the Temple.
And if you wish, say instead: Actually, it is as we said initially, that it comes to include one who is half-slave and half-freeman. And as for that which poses a difficulty to the opinion of Ravina, it is not difficult: Here it is in accordance with the initial version of the mishna, whereas there, Ravina’s statement, is in accordance with the ultimate version of the mishna. As we learned in a mishna (Pesaḥim 88a): One who is half-slave half-freeman serves his master one day and works for himself one day. This is the statement of Beit Hillel.
Beit Shammai said to them:
מצוטט ב־3 עמודים
תורת מנחם 2
- יד - שנת תשט"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשט"ו. לקו"ש ח"ב ע' 545
- ס - שנת תש"ל - חלק שלישי ‹ ר"ד ליל שביעי של פסח, בעת הסעודה, ה'תש"ל לקו"ש ח"ב ע' 545
כתר שם טוב ספרי הבעל שם טוב 1
- הוספות ‹ רמח לקוטי שיחות ח"ב ע' 545
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.