חג השבועות

הערות

עמוד 7

1. 1. אמור כג, טו.
2. 2. ל' אדה"ז בשו"ע או"ח סתפ"ט ס"ג.
3. 3. "אבל אם שכח לספור בלילה ונזכר ביום יספור בלא ברכה, לפי שי"א שאם לא נקצר העומר בלילה קוצרין אותו ביום. . לפיכך יספור בלא ברכה שספק ברכות להקל" (שם).
4. 4. ל' אדה"ז שם סכ"ג.
5. 5. מנחות סה, סע"א ואילך וברש"י ורבינו גרשום שם.
6. 6. וראה גם תו"כ ופרש"י אמור עה"פ. מגילת תענית פ"א. ושם, כמה דעות במקור הילפותא ש"ממחרת השבת" פירושו "ממחרת יו"ט". ולהעיר, שהרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ז הי"א) שולל דעת "אלו הטועים. . (ש)ממחרת השבת הוא שבת בראשית" (לא מצד הראיות שהובאו בגמרא, אלא ע"י ראי' שלו) ממש"נ (יהושע ה, יא) "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי", "תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש. . במחרת הפסח כו'" (ראה לח"מ שם. הר המורי' שם). ואכ"מ.
7. 7. אמור שם, טז.
8. 8. כ"ה ל' רש"י שם: "וכתוב אחד אומר שבועות" (אף שבכתוב נאמר "שבתות") — כי פירוש "שבתות" בכתוב זה הוא "שבועות" (ת"א והובא ברש"י שם, טז). ונאמר (פ' ראה טז, ט) "שבעה שבועות תספר לך".

עמוד 8

1. 9. פרש"י מנחות שם.
2. 10. ועד"ז בפי' הרשב"ם ב"ב קטז, רע"א: "לא תהא תורה שלימה שלנו כו', איני צריך לדחותך בקש". ושם: "ומיהו מעיקרא לא הי' חפץ לגלות לו טעמו של דבר, דאסור לגלות להם טעמי תורה", ואילו בנדו"ד "דיחוי בעלמא קאמר לי' משום דהוא הי' אומר דברי הבל" (רש"י מנחות שם) — שגם לולי הטעם ש"אסור לגלות להם טעמי תורה" הי' דוחהו כיון שהי' אומר דברי הבל [דלא כבב"ב שלא הי' אומר "דברי הבל", אלא "קל וחומר שאתם דנין מעצמכם שיש עליו תשובה" (רשב"ם שם)], ואעפ"כ, כיון שלא קיבל הדחי', הוצרך להשיב לו התשובה האמיתית ע"פ תורה (ראה שבת ל, ב). ולהעיר מהגהות הב"ח לתוס' ב"ב (קטו, ב ד"ה מלמד), דלפי ר"ת גם בתחילה לא דחהו בקש כו' (בסיפור דב"ב שם).
3. 11. במ"א (לקו"ש חי"ב ע' 96 הערה 6) נתבאר, שאפשר לומר שגם ילפותא זו אינה אלא מענה להבייתוסי לדחותו בקש, ולי' לא ס"ל הכי. ועפ"ז יתורץ (א) פשיטות ריב"ז "מנין לכם", (ב) הרי גם לריב"ז הפי' ד"ממחרת השבת" הוא (כפשוטו) כשפסח חל בשבת, (ג) בתו"כ לא הובאו דברי ריב"ז. אבל, גם ע"פ המבואר כאן [כפי שמסתבר מפשטות הסוגיא, שרק בתחילה דחהו בקש, ואח"כ (כשאמר הבייתוסי "רבי בכך אתה פוטרני") אמר לו הטעם האמיתי] יש לתרץ בהנ"ל: (א) בנוגע לפשיטות ריב"ז "מנין לכם" — הרי כמה טעמים נאמרו שם באופן הלימוד שהפירוש הוא "ממחרת יו"ט", ושלילת הסברא "או אינו אלא למחרת שבת בראשית", (ב) גם לריב"ז הפירוש ד"ממחרת השבת" הוא "ממחרת היו"ט", אלא דס"ל שכיון שהתורה כתבה "ממחרת השבת" ולא "ממחרת היו"ט", עכצ"ל, שיש ענין מיוחד ב"ממחרת השבת" כפשוטו, ביו"ט שחל להיות בשבת (אף שמצות ספה"ע היא גם כשחל יו"ט באמצע השבוע), (ג) הטעם שדרשה זו לא הובאה בתו"כ — ראה לקמן הערה 21.
4. 12. וראה לקו"ש חי"ט ע' 4 הערה 26, שהטעם שריב"ז נקט דרשה זו דוקא במענה להבייתוסי, ולא שאר הדרשות שבהסוגיא (ובפרט ש"כולהו (גם דריב"ז) אית להו פירכא בר מתרתי" — מנחות שם סו, א) — כי רק לפי דרשה זו מוכח שצ"ל קביעות ד"יו"ט שחל להיות באמצע השבת" (דלא כטענת הבייתוסי שיתקנו שתהי' הקביעות דפסח בשבת (עיי"ש)). וי"ל עד"ז בנוגע להדרשה דריב"ז עצמו (לא רק בתור מענה להבייתוסי) — שרק ע"פ דרשה זו מבואר הטעם שהתורה כתבה "ממחרת השבת".
5. 13. פסיקתא דר"כ פי' ח . פסיקתא רבתי פי"ח. קה"ר פ"א, ג. יל"ש אמור שם, י (רמז תרמג). — וראה ס' העיטור סוף הל' מצה ומרור: "אימתי הן תמימות בזמן שאתה מונה מבערב, ובהגדה אימתי הן תמימות בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם". וראה מאירי ס"פ ערבי פסחים. ואכ"מ.
6. 14. ראב"ן סי' פו. ראבי"ה פסחים סתקכ"ו. רוקח סרצ"ה (הובא במ"כ לקה"ר שם).
7. . בהוצאת באבער "בזמן שיש כו'". וראה בהערות באבער שם. וראה לקמן הערה 16.

עמוד 9

1. 15. ויק"ר פכ"ח, ג. — בויק"ר הוצאת מרגליות שם, שברוב כת"י במקום "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום" איתא "בזמן שאין ישוע ושכני' באות בהן". — אבל מחז"ל ד"בזמן שישראל עושין רצונו של מקום" הובא גם בילקוט המכירי לתהלים מזמור סח (ומסיים "וכן במדרש קהלת"). וראה ביאור מדרש זה ע"ד החסידות באוה"ת להצ"צ אמור (ע' קסזח). ועוד.
2. 16. להעיר מגירסת הראשונים ש"הגיהו (בלשון המדרש "תני רבי חייא. . אימתי הן תמימות, בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם") בזמן שיש ישועה דשכינה ביניהן, כלומר, בזמן שביהמ"ק קיים מקריבין העומר בפסח ושתי הלחם בעצרת" (הובא בראב"ן וראבי"ה שם (אלא שמסיימים "וליתא"). וראה מ"כ לויק"ר שם).
3. 17. ראה שו"ת הרדב"ז (סי' אלף שכז), בטעם שאין מברכים שהחיינו בספה"ע, כי ספירה היא הכנה לעצרת. ועד"ז באבודרהם סדר תפלות של חול (שער ג'). מהרי"ל סדר ברכת העומר. ועוד. — ויש דעות דאם לא ספרו ספה"ע אין מקריבין שתי הלחם (ראה שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סקי"ט. ועוד). וראה לקמן הערה 35.
4. 18. אמור שם, טויז.
5. 19. מנחות סו, א ובתוד"ה זכר למקדש. בעל המאור, רא"ש ור"ן סוף פסחים (ועוד — נסמנו בס' ספירת העומר (להר"צ שי' כהן) פ"א). וראה שו"ע אדה"ז או"ח סתפ"ט ס"ב: "וכן עיקר".

עמוד 10

1. 20. דוגמא לדבר: דרשת חז"ל (ערכין לא, א) בפי' "שנה תמימה" (בהר כה, ל), "להביא את חודש העיבור" — שלימות יתירה, שהרי גם שנה פשוטה (שאין בה חודש העיבור) היא שנה שלימה (ראה גם אוה"ת שם כרך ג' ע' תתעא).
2. 21. ולכן לא הובאה בתו"כ (מדרש הלכה).
3. 22. ראה גם לקו"ש חכ"ב ע' 145 ואילך.
4. 23. ראה לקו"ש ח"א ע' 271 ואילך. ח"ח ע' 54 ואילך.
5. 24. הבה"ג (הובא בתוד"ה זכר — מנחות סו, א בסופו) ודעימי'.
6. 4. ל' אדה"ז שם סכ"ג.
7. 25. ראה חינוך מצוה שו. ב"ח לטאו"ח סתפ"ט. ועוד.
8. 26. ראה גם שבלי הלקט סרל"ד (בהגה"ה מכת"י). פרמ"ג (א"א) לשו"ע או"ח שם סקי"ג. ומתורץ ג"כ איך מברכים על ספה"ע בכל לילה, ואין חוששין שיחסיר בספירת הימים שלאח"ז (ע"ד שאין מברכין בספירת זבה שמא תסתור ראייתה — תוד"ה וספרתם מנחות סה, ב. וראה חק יעקב או"ח שם סק"ו. ועוד) — כיון שאין זה גורע בספירת הימים שלפנ"ז, כי אם בנוגע להימים שלאח"ז, שבהעדר ספירת יום התשיעי אינו יכול להמשיך ולספור "עשרה ימים".
9. 27. במנחת חינוך שם, מביא החקירה בעבד שנשתחרר וקטן שהגדיל בנוגע לחיוב ופטור ("מי נימא דבחיוב ופטור תליא מילתא, וכיון שהי' פטור אף שמנה מ"מ כיון שמצוה א' היא ומקודם לא נתחייב גם עתה אינו חייב. . או דלמא כיון שמנה אף שהי' בפטור מ"מ לא בטל החשבון כו'"), ומסיק, שכיון ש"המחוייב מדרבנן מוציא החיוב מה"ת. . בקטן שנתגדל דעכ"פ הגיע לחינוך קודם, בודאי מועיל אז הזמן שמחויב מדרבנן להיות חייב אח"כ מה"ת, ואין החשבון בטל". אבל, החקירה שבפנים אינה בנוגע לחיוב ופטור, אלא בנוגע להמציאות דספירת הימים (שלכן גם להדעה שהספירה דכל יום היא מצוה בפ"ע צ"ל המציאות דספירת הימים שלפנ"ז).

עמוד 11

1. 28. ראה ביצה כז, ב (בפרש"י ד"ה חלה). בכורות יו"ד, א. וראה אנציק' תלמודית מע' אסורו חשובו.
2. 29. ראה שו"ת צפע"נ (ירושלים תשכ"ה) סל"ג ובהנסמן במפענח צפונות קונטרס "מאה סברות" בתחלתו. אתוון דאורייתא כלל יו"ד. וראה תניא פ"ח. — נתבאר בארוכה בשיחות אחש"פ והתוועדויות שלאח"ז תשל"ו.
3. 30. ואולי י"ל נפק"מ גם בזמן הזה שמצות ספה"ע (גם בגדולים) אינה אלא מדרבנן (נסמן לעיל הערה 19) — דכיון שבדרבנן גופא יש חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן (ראה תוד"ה ור"י — מגילה יט, ב. ועוד), יש לומר, שספירת הימים מצד תרי דרבנן (חינוך למצוה שחיובה מדרבנן) אינה נחשבת למציאות בנוגע לחד דרבנן (ספה"ע בגדולים).
4. 31. אף שבקטנותו ספר בברכה מדרבנן.
5. 32. נוסח "אני מאמין" הנדפס בסידורים וכו'. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 394.
6. 33. שו"ע אדה"ז או"ח סתפ"ט סי"א (מתוס' מגילה כ, סע"ב).
7. 34. ושקו"ט נוספת בנוגע להברכה (גם אם ספירת הימים היא מציאות לולי המצוה) — דכיון שהברכה קשורה במיוחד עם עניני כוונות [החל מהכוונה הכללית ד"דע לפני אתה עומד", והכוונה הפרטית דכל לילה ] והמשכות (ברכה מלשון המשכה) שכל מציאותם אינה אלא מצד המצוה, יש לחקור כיצד יוכלו להיות הכוונות וההמשכות שע"י הברכה על מצוה מן התורה בימים שלאח"ז ללא הקדמת הכוונות וההמשכות בימים שלפנ"ז, דכיון שלא היו אלא מדרבנן, יש מקום לומר שאינם חשובים למציאות לגבי כוונות והמשכות שע"י הברכה על מצוה מן התורה. [ושאלה זו היא גם בזה"ז, בקטן שנתגדל באמצע ימי הספירה, לדעת הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ז הכ"ב) שספה"ע גם בזה"ז הוא דאורייתא].
8. . כמ"ש רבינו הזקן בסידורו — השוה לכל נפש — "יכוין לספירה של אותו הלילה ולתיבה אחת של "אנא בכח" ותיבה אחת של מזמור "אלקים יחננו" ואות א' מפסוק ישמחו", ועוד.
9. . אבל בנוגע לכוונת המצוה (שמכוין לצאת י"ח מצות ספה"ע) — יכול לכוין לצאת י"ח המצוה כמות שהיא, מדרבנן או מן התורה.

עמוד 12

1. 35. ראה גם השקו"ט בזה בתשובה שבסו"ס נמוקי או"ח (להרה"צ כו' ממונקאטש), וש"נ. — ושם מסיק שהספירה תהי' דאורייתא. [ואף שבשנה זו לא הקריבו העומר בט"ז בניסן — משמע מדבריו, שספה"ע תלוי' גם בהקרבת שתי הלחם בשבועות (וכמפורש בס' שנסמנו לעיל הערה 17. וראה גם ס' המכריע סי' כט. ועוד), וכיון שנבנה המקדש צ"ל ספירה לפני הקרבת שתה"ל בחג השבועות].
2. 36. וצ"ע בגר שנתגייר וספר בגיותו כו'. וי"ל דשאני גר, דכיון ש"כקטן שנולד דמי" (יבמות כב, א. וש"נ), הרי המציאות דספירת הימים שלפנ"ז היא כמו ספירה של אדם אחר (אף שהמציאות דספירת הימים עצמה, היתה יכולה להחשב כמציאות דספירה, אף שלא היתה שייכת ל(מציאות ד)מצוה כלל).
3. 37. בא יב, טו.
4. . וגם להדיעה שאם "היו לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר. . קיים פרי' ורבי'" (יבמות סב, א), "אע"ג דלענין כמה דברים אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" — "כיון דבנכריותו קיים דזרעו מיוחס אחריו באותה שעה מיפטר נמי כשנתגייר" (תוד"ה ר"י יבמות שם) — אולי יש לחלק, כי התם איירי בענין שיש לו מציאות תורנית (שגם בנכריותו זרעו מיוחס אחריו מדין תורה), וזה יכול להצטרף למציאותו החדשה ע"פ תורה ("כקטן שנולד"), אבל מציאות סתם (ספירת הימים שאינה שייכת כלל למצות ספה"ע) אינה מצטרפת (ואינה שייכת) למציאותו החדשה לאחרי הגיור. ועצ"ע.

עמוד 13

1. 38. ודוגמתו בה"גברא" — שהציווי אליו עושה אותו למציאות בעולמו של המצווה, משא"כ לולי הציווי, במכ"ש וק"ו מריחוק הערך דאיש פשוט לגבי חכם גדול, שאינו נחשב בעיניו למציאות, אא"כ מצווהו לעשות דבר עבורו (ראה בארוכה לקו"ש ח"ז ע' 30 ואילך. וש"נ).
2. 39. ראה בארוכה לקו"ש חט"ז ע' 212 ואילך. וש"נ.
3. 40. י"ל דוגמא לדבר ב"מספר" — "שור או כשב או עז כי יולד והי' שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'" (אמור כב, כז) — שעצם הדבר שהתורה מתייחסת למספר הימים דהשור, עושה את מספר הימים דהשור למציאות חשובה בעולם, גם כשאין הדבר נוגע להקרבתו לקרבן, בשור של גוי (גם אם לא ימכרנו לישראל), וכיו"ב.

עמוד 14

1. 41. נוסף על החשיבות הנפעלת במעשה הספירה מצד ציווי התורה, כנ"ל ס"ה.
2. 42. כלומר, ספירת חלק מסויים בזמן (ולא ספירת כללות הזמן, כביובל — ראה לקמן הערה 46), באופן המתאים גם לספירת ימי בראשית.
3. 43. מצוה שו. וראה גם מו"נ ח"ג פמ"ג. ועוד (נסמן בלקו"ש חכ"ב ע' 114 הערה 2. וראה שם הערה 5).
4. 44. ירמי' לג, כה.
5. 45. ושאני ספירת זבה — אף שנאמר (מצורע טו, כח) "וספרה לה שבעת ימים" — דשם סופרים ימי טהרה, משא"כ בספה"ע שיחודם של ימי ספה"ע משאר ימים אינו אלא בספירתם בלבד. ולהעיר מרמב"ן ובחיי אמור (כג, טו) ד"מ"ש בזב וזבה וספר לו וספרה לה אינו מהענין הזה אלא לומר שלא ישכחוהו". וראה גם חינוך (מצוה של) דספירת זבה "אינו אלא השגחה בימים", "שיתנו לב על הימים, ולא שיתחייבו למנותם בפה כו'".
6. . להעיר מהמבואר בזהר (ח"ג צז, סע"א ואילך) ש"וספרתם לכם גו' שבע שבתות" הוא ע"ד ובדוגמת ספירת ז' ימים דטהרת אשה לבעלה, הטהרה דכנס"י להקב"ה כהכנה להנישואין דמתןתורה. וראה אוה"ת אמור ע' קסט ואילך.

עמוד 15

1. 46. וי"ל שהחידוש שבמצות ספירת העומר (במציאות הספירה, ובקיומה בהזמן) הוא גם לגבי מצות ספירת מ"ט שנים וז' שמיטות לקדש יובל ("כמו שימנה כל איש ואיש ממנו ימי העומר" , מ"ט ימים וז' שבועות (סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קמ. חינוך שם)) — כי, הספירה דשמיטה ויובל היא בכל משך הזמן, וכיון שישנו המנין דכללות המשך הזמן (גם לולי הספירה דשמיטה ויובל), הרי החידוש בהספירה דשמיטה ויובל אינו אלא בתוכן המנין (מנין מיוחד לשמיטה ויובל), משא"כ בספה"ע החידוש הוא בהמנין עצמו, שמכל ימי השנה מונים מ"ט ימים (ז' שבועות) בלבד, שיחודם משאר הימים אינו אלא בספירתם בלבד.
2. 47. שבת פח, א. וראה גם ע"ז ג, א. ושם (בהתחלת הענין) מובא גם הפסוק "אם לא בריתי יומם ולילה (בריתי שכתבתי שתהא נוהגת יומם ולילה, והיינו תורה, דכתיב והגית בו יומם ולילה, וכתיב אלה דברי הברית — פרש"י) חוקות שמים וארץ לא שמתי" (מלכתחילה).
3. 48. בראשית א, לא.
4. 49. פרש"י שבת שם.
5. 50. תהלים עו, ט. שבת שם. ע"ז שם.
6. 51. ראה מו"נ ח"ב פ"ל. הנסמן בלקו"ש ח"י ס"ע 176.
7. 52. ראה שעהיוה"א פ"ז (פב, א). לקו"ת בהר מא, ב. ברכה צח, א. ובכ"מ. — וראה לקו"ש חכ"ו ע' 62 ואילך.
8. . ולהעיר מתוס' שבהערה 26: "ושמא ב"ד סופרין ומברכין כמו שאנו מברכין על ספירת העומר". וראה גם פי' הראב"ד ור"ש משאנ"ץ לתו"כ בהר כה, ח. רמב"ן אמור כג, טו.

עמוד 16

1. 53. הן עשיית החפצא למציאות בעולם — ע"י הציווי, והן עשיית החפצא שבעולם לחפצא דקדושה — ע"י קיום המצוה.
2. 54. ויש בזה מה שאין בזה: במציאות הספירה שנעשית ע"י הציווי מודגשת יותר הפעולה דציווי התורה (מלמעלה למטה) — שלולי ציווי התורה אין מציאות דספירת הימים; ובהחשיבות היתירה דהימים ע"י הציווי מודגש יותר שציווי התורה חודר בגדרי העולם (מלמטה למעלה) — שמציאות שקיימת בלאה"כ משתנה ונעשית מציאות חשובה שמוכרחת מצד ציווי התורה.
3. 33. שו"ע אדה"ז או"ח סתפ"ט סי"א (מתוס' מגילה כ, סע"ב).
4. 55. להעיר מלשון אדה"ז (שבהערה 33) שם "עכשיו אין אנו סופרין אלא זכר למקדש ואין בספירה זו עשיית מצוה כלל, שהמצוה הוא לספור לעומר כו'".
5. 56. להעיר מלשון אדה"ז בהתחלת הסימן "מצוה עשה מן התורה כו'", אף שמסיק אח"כ (בהמשך הסימן) שהעיקר כהדיעות דבזה"ז אינה מה"ת. ואולי י"ל, שבזה נרמז, שגם לאחרי התחלת ספה"ע מדרבנן (בזמן הזה), יתכן (ולכאורה דוחק גדול לומר כן) שהמשכה וסיומה יהי' "מן התורה" — כשתתקיים התפלה שמתפללים לאחרי הספירה (שכבר התחילו הספירה מדרבנן) ש"יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה", ואז "נקיים (המשך) המצוה (באותה שנה) כתיקונה (מן התורה)" — ל' אדה"ז בשו"ע שם סי"א.

עמוד 17

1. 57. להעיר מהדגשת מספר שלש בעניני העומר — ש"קוצרין שלש סאין שעורין בשלשה אנשים ובשלש קופות ובשלשה מגלות. . אומר להם הקוצר. . שלש פעמים על כל דבר ודבר" (רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ז הי"א — ממנחות סג, ב. סה, א).
2. 58. נוסח "הרחמן" שאומרים אחרי הספירה.