שיחה א

18שיחה א

א. כתב הרמב"ם בסהמ"צ (עשה עג): "שצונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה¹, וזהו הוידוי כו' והוא אמרו כו' והתודו¹ את חטאתם אשר חטאו".

וידועה השאלה — למה לא מנה הרמב"ם במנין המצות אלא מצות הוידוי, ולא מנה מצות התשובה.

ומצינו בזה ג' ביאורים:

א) שיטת המנ"ח² "דתשובה אינה מצוה. . מ"ע זו [דוידוי] הוי כהרבה מצות מהתרי"ג. . שאינה מצוה לעשות או שלא לעשות רק העשי' על תואר כך וכך נחשב מצוה, כמו גירושין וטוען ונטען. . דדיני המצוה אם יעשה כך יהי' כך הוי מצוה, ה"נ דהתורה אמרה אם יעשה תשובה יהי' על תואר כך להתודות כו' ובכך תשובתו מקובלת. . אבל אינו מבטל שום מצוה אם אינו עושה תשובה. . כי זה אינו מצוה כלל רק כמו גירושין והדומה שהתורה כתבה דיני המצוה אם ירצה שעונו יכופר יעשה תשובה על תואר כך וכך".

ומדייק כן גם מלשון הרמב"ם³ בריש הל' תשובה שכ' "כל מצות שבתורה כו' כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא. . וידוי זה מ"ע כו'", ד"מבואר בדבריו דאין התשובה מ"ע⁴, דלא כתב מ"ע שיעשה תשובה רק אם בא לעשות, מ"ע שיתוודה בפיו".

ב) גם להרמב"ם יש מצוה וחיוב לעשות תשובה⁵ [ויש לומר שהציווי בתורה על מצות התשובה נכלל בכתוב⁶ "ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד", שפירושו — ציווי למול את הלב ולהסיר את קשיות העורף שישנם כבר⁷], אלא שמצוה זו אינה נמנית במנין תרי"ג מצות, לפי שהיא מה"ציוויים הכוללים התורה כולה" (שאינם במנין תרי"ג מצות, כמו שביאר הרמב"ם בסהמ"צ שלו, שרש רביעי). דהרי עיקר התשובה הוא, כמ"ש הרמב"ם⁸, "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד", ובלשון רבינו הזקן באגרת התשובה⁹ "מצות התשובה מן התורה 19היא עזיבת החטא בלבד. . דהיינו שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במ"ע הן במל"ת". ונמצא, שאין התשובה אלא ענין של קבלת מצות (שמקבל עליו לקיים תרי"ג מצות), וא"כ היא מ"הציוויים הכוללים", כי אין בה חידוש ו"מעשה מיוחד" שאינו נכלל בקיום שאר המצוות, ובלשון הרמב"ם¹⁰ "לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו".

ולכן מנה הרמב"ם רק מצות וידוי במנין המצות, כי וידוי (דהיינו החיוב לבטא בשפתיו גמירת הלב לעזוב כו'¹¹) הוא "מעשה מיוחד" שאינו נכלל בשאר מצות התורה.

ג) בקרית ספר¹² מעתיק לשון הרמב"ם בכותרת להל' תשובה (שגם הן נכתבו ע"י הרמב"ם¹³) "שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה", ומפרש: "התשובה והוידוי מצוה אחד¹⁴ היא שאין וידוי בלי תשובה כי מי שמתודה ואינו גומר בלבו לשוב מחטאתו הוא כטובל ושרץ בידו (כהובא ברמב"ם בהל' תשובה פ"ב¹⁵) והוידוי הוא גמר התשובה".

ביאור דבריו: תשובה ווידוי הם שני חלקים של מצוה אחת — תשובה היא חלק המחשבה שבה, הגמירה בלב לעזוב ("שלא יעשהו עוד"¹⁶), ווידוי הוא חלק הדיבור, בלשון הרמב"ם⁸ ש"צריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו", היינו לבטא בשפתיו מה שנגמר בלבו. ועפ"ז מובן, שמצות וידוי כוללת החובה לשוב¹⁷, שהרי בלי התשובה בלב אין תוכן לוידוי.

[ועפ"ז מובן הטעם שהביא הרמב"ם¹⁵ דוגמא ל"מתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב — הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ", דלכאורה, מהו הצורך בדוגמא זו, והול"ל סתם שוידוי בלי עזיבת החטא אינו מועיל.

אלא שדוגמא זו מבארת גדר התשובה: כשם ש"טובל ושרץ בידו" אין כאן ענין צדדי הגורם שהטבילה לא תועיל (כמו חציצה¹⁸, או מחוסר זמן וכיו"ב, שהם תנאים צדדיים שהטבילה זקוקה להם¹⁹), אלא זהו היפך ענין הטבילה, 20דכאשר האדם נאחז בטומאה, אי אפשר שבאותה שעה יהי' אצלו ההיפך שלה (טבילה) — עזיבת הטומאה, ליטהר מטומאה, כן הוא בנוגע ל"המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב" — שהתשובה והוידוי הם מעשה אחד של טהרה מטומאת החטא].

והטעם שבספר המצות הזכיר הרמב"ם רק מצות וידוי (ולא הזכיר החובה לעשות תשובה) — דלכאורה, ע"פ הנ"ל, הרי עיקר המצוה היא התשובה (גמירת הלב לעזוב), והוידוי הוא רק תוצאה מגמירת הלב וביטוי' בפה — הוא לפי שמצוה שיש בה שני חלקים, מחשבה, ודיבור או מעשה, נמנה במנין המצות ענין הדיבור (והמעשה) שבה²⁰, ולא ענין המחשבה שבה.

ולדוגמא — מצות תפלה, שמורכבת משני חלקים — עבודה שבלב (כמחז"ל²¹ "איזו היא עבודה שהיא בלב. . זו תפלה") ודיבור התפלה. ואע"פ שעיקר ענין התפלה הוא (לא הדיבור, אלא) המחשבה וכוונת הלב [ועד ש"תפלה שאינה בכוונה [היינו הכוונה הכללית כגון דע לפני מי אתה עומד וכיו"ב] אינה תפלה"²²; ובמ"א נת'²³ דיוק לשון הרמב"ם בהל' תפלה²⁴ "חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום כו'", שגדרה של מצות תפלה הוא — ביטוי של רגש מסויים בדיבור, ובלי הרגש של "תחינה" אין משמעות באמירת תיבות התפלה] — מ"מ נחשבת מצות תפלה כמצוה שבדיבור²⁵, וזהו פשטות פירוש הלשון "יתפלל" — שקאי על הדיבור שבתפלה. ובמנין המצות שבריש ס' היד²⁶ נקט הרמב"ם "להתפלל אליו" (וכן בריש הל' תפלה "מצות עשה להתפלל בכל יום") — כי במנין המצות מונים את ענין הדיבור שבתפלה, ולא את הכוונה שבה²⁷.

ב. והנה ע"ד הנגלה, מג' ביאורים הנ"ל — נראה יותר הביאור השלישי.

דהנה על שיטת המנ"ח שלהרמב"ם אין חובה לעשות תשובה — קשה, שהרי בכותרת להל' תשובה מפורש (כנ"ל) "מצוה עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה", הרי שגם להרמב"ם יש מצוה לשוב מחטאו. וכן נקט גם רבינו הזקן באגרת התשובה שלו⁹, 21שכ' "מצות²⁸ התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד", הרי שיש מצוה מן התורה לשוב מחטאו (וקאי שם בשיטת הרמב"ם, כדמוכח מהמשך דבריו²⁹).

וגם הביאור הב' הנ"ל (שתשובה היא מהציוויים הכוללים שאין בהם "מעשה מיוחד") — דחוק לכאורה, כי בתשובה צ"ל לא רק עזיבת החטא (קבלה על להבא) אלא גם חרטה על העבר, וכמ"ש הרמב"ם⁸ "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו כו' וכן יתנחם על שעבר", והרי חרטה על העבר הוא "מעשה מיוחד" שאין יודעים אותו ממצות אחרות?

בדוחק יש לומר שחרטה על העבר היא פרט בקבלה על להבא, דאם אינו מצטער על העבר ואינו מתחרט עליו ה"ז הוכחה שחסר בקבלתו והחלטתו על להבא, ולכן אין החרטה נחשבת "מעשה מיוחד" (כיון שמוכרחת היא להקבלה על להבא). אבל זהו דוחק גדול, כי בדיני התשובה המבוארים בשו"ע³⁰, שעל ידם רשע נעשה כשר לעדות, נזכרת רק קבלה על להבא, ומשמע מזה שאפשר לגמור בלב שלם שמכאן ולהבא יקיים מצוות ה' מבלי להרגיש צער וחרטה על העבר. וכן מורה פשטות לשון הרמב"ם "וכן יתנחם על שעבר", שאינו תנאי ופרט בעזיבת החטא, אלא ענין נוסף³¹.

[ובעומק יותר נ"ל, שגם עזיבת החטא (גמירת וקבלת הלב על להבא) נחשבת כדבר שלא "ידענו" ממצוות אחרות, כי אינה דומה הקבלה שבתשובה לקבלת עול מלכות שמים סתם].

ולכן נראה ביאור הג' הנ"ל, שהטעם שהתשובה אינה נמנית במנין המצות הוא לפי שהיא ענין שבלב, ובמנין המצות נמנה רק חלק הדיבור שבמצוה זו, דהיינו מצות וידוי.

אמנם, מכיון שג' ביאורים אלה הם סברות בתורה, י"ל שחלים עליהם דברי חז"ל³² "אלו ואלו דברי אלקים חיים", וכמשנ"ת כמה פעמים, שכל דיעה בתורה (גם דיעה שלהלכה נדחתה) יש לה מקום בעבודת ה'. דזה שנפסקה ההלכה כדיעה א' הוא רק לההנהגה במעשה, שאי אפשר לנהוג למעשה כשתי דיעות סותרות, אבל בנוגע לרוחניות המצות, יש מקום לכל הדיעות.

וכן בנדו"ד, שג' השיטות הנ"ל בענין התשובה — (א) תשובה אינה מצוה (כשיטת המנ"ח³³), (ב) היא מהציוויים הכולל 22ים, (ג) היא מצוה פרטית ככל המצוות³⁴ (וזה שאינה נמנית במנין המצוות הוא מפני שנמנה חלק הדיבור שבה ולא ענין התשובה שבלב) — יש להם מקום ע"פ תוכן הרוחני שבמצות תשובה.

ג. ויובן זה בהקדם ביאור מרז"ל שרמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה הם כנגד רמ"ח אברים³⁵ ושס"ה גידים³⁶. וידוע, דכשם שהגוף מתחלק לרמ"ח אברים ושס"ה גידים, כך יש כנגדם "תרי"ג מיני כחות וחיות"³⁷ בנשמה. וכאשר האדם הוא שלם בשמירת כל התרי"ג מצות (שהם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים), אז הוא "תמים ושלם בכל אברי הנפש. . משא"כ אם חיסר מצוה א' או פגם בה הרי נעשה מחוסר אבר"³⁸.

וזהו ענינה של מצות תשובה, ש"היא³⁸ במדריגה עליונה יותר מכל המצות", שלכן בכחה "למלאות הפגם והחסרון" שנעשה באברי (וחיות) הנשמה. והיינו, לפי שע"י התשובה מעומקא דלבא מגיעים לעצם הנפש, שהוא מקור החיות של אברי הנשמה [ושם מעיקרא לא מגיע פגם של חטאים, ובלשון אדה"ז³⁹ ד"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"], ולכן נמשך משם חיות חדש להאבר הפגום, למלאות הפגם והחסרון⁴⁰.

ועפ"ז מובן טעם השיטה שמצות תשובה היא מהציוויים הכוללים ואינה נמנית במנין המצוות, כי הטעם שציוויים כוללים לא נמנו במנין המצוות הוא לפי שבמנין המצוות נמנו רק מצוות שהם כנגד אברים פרטיים של הנשמה, ולא ציוויים הכוללים כל המצוות כולן. וע"ד ביאור אדמו"ר הזקן⁴¹, בהחילוק בין תורה ומצות, דמצות נקראות "אברים", ואילו התורה, שהיא המקור של כל המצות, "היא בחי' הדם הממשיך חיות לכל האברין בשוה בכללותן"⁴². וכן הוא בנוגע למצות התשובה, ש"היא במדריגה עליונה יותר מכל המצות", כי ענינה להמשיך חיות חדש ב"אבר" הנפגם, הרי אינה במנין המצות (שכנגד אברי הנפש) אלא למעלה מהם (והיא שייכת ל"דם" וחיות הנפש).

והטעם שרק מצות התשובה לא נמנית במנין המצוות (אבל מצות וידוי היא במנין המצות) — יש לומר, כי כח התשובה למלאות הפגם באברי הנשמה, הוא 23ע"י ההחלטה וההתעוררות מעומקא דלבא⁴⁰, שהיא מגעת בעצם הנפש (כנ"ל), וענין זה שייך לענין התשובה (שבלב) ולא לוידוי דברים⁴³.

ד. ע"פ הקדמה זו יש לבאר (ע"פ פנימיות הענינים) גם טעם שיטת המנ"ח שתשובה אינה מצוה כלל:

כאמור לעיל, הכח שבתשובה למלאות הפגם והחסרון שבאברי הנפש הוא לפי שתשובה מגיעה בעצם הנפש, מקור החיות של אברי הנפש, כנ"ל — וענינים הבאים מעצם הנפש תלויים אך ורק בבחירת האדם. דכאשר אדם עושה דבר מפני ההכרח הרי אין פנימיות נפשו בעשי' זו, והיא רק עשי' חיצונית בלבד. ומובן, שככל שמתמעט ההכרח מבחוץ, יש יותר פנימיות בהעשי'. וענין שבא מעצם הנפש ממש, שלמעלה מכל הכחות וכו', הוא מפני שבא כולו אך ורק מבחירת האדם, מבלי סיבה מבחוץ⁴⁴.

וע"ד משנ"ת במק"א⁴⁵, שזהו גם הטעם לגודל השמחה של ניסוך המים בחג הסוכות ש"הוא⁴⁶ הלכה למשה מסיני. . שאינו מפורש בהדיא בתושב"כ רק רבנן אסמכוה אקראי", שהיא גדולה יותר משמחת יו"ט שהוא חיוב מה"ת; והשמחה של הקפות בשמע"צ ושמח"ת, שאינו אפילו חיוב מד"ס אלא מנהג ישראל, גדלה עוד יותר (כמנהג ישראל) אפילו משמחת בית השואבה,

ומבואר בזה, דהיא הנותנת — שככל שהשמחה עמוקה וגדולה יותר, כך מתמעט תוקף החיוב, כי כאשר יש ציווי על האדם, הרי זה גופא כמו סיבה מבחוץ שכאילו מכריחה אותו לעשות מה שנצטווה. ולכן ככל שמתמעט תוקף החיוב, הרי השמחה שבלב היא פנימית יותר ומקורה בעומק הנפש.

וכן הוא בענין התשובה, דכיון שתשובה שלימה ואמיתית באה מעצם הנפש (שרק משם נמשך חיות חדש למלאות הפגם באברי הנפש), לכן אין ציווי על מצוה זו⁴⁷, כי רק כשהאדם עושה תשובה בבחירתו החפשית לגמרי (אפילו לא מחמת ציווי התורה), ה"ז ראי' שהתשובה היא מעומקא דלבא ועצם הנפש ממש.

[ועפ"ז יש לבאר גם הטעם שהרמב"ם הכניס ה"עיקר" דבחירה חפשית בהלכות תשובה דוקא⁴⁸, אע"פ שהוא "עיקר גדול. . והוא עמוד התורה והמצוה"⁴⁹, היינו עמוד כל התומ"צ, ולכאורה הו"ל להביאו בהל' יסודי התורה — כי ענין הבחירה חפשית שייך לגוף עשיית התשובה, לפי שתשובה שלימה היא כשבאה מעצם הנפש כנ"ל, והבחינה על ענין הבא מעצם הנפש היא — כשבא 24כתוצאה מבחירה חפשית לגמרי, בלי סיבה מבחוץ⁵⁰ (משא"כ בשאר המצות, שענין הבחירה נוגע רק לענין שכר ועונש⁵¹), וכמשנ"ת במ"א⁵²].

ה. אעפ"כ שיטת הרמב"ם (ואדה"ז) להלכה היא שתשובה היא מצוה, ועוד זאת — שהיא מצוה פרטית הנמנית במנין המצוות³⁴ (שהיא חלק ממצות וידוי, אלא שזו במחשבה וזו בדיבור, כנ"ל).

ויש לומר הביאור בזה:

מבואר בכמה מקומות⁵³ בפירוש לשון חז"ל "תשובה ומעשים טובים" — שע"י התשובה נעשים מעשי האדם "מעשים טובים ומאירים", כי התשובה מכניסה חיות בקיום התורה והמצוות. ואין זה דבר נוסף בענין התשובה, אלא זוהי התכלית והמטרה של תשובה — להביא את האדם לתוספת חיות בעבודתו בקיום התורה והמצוות.

כלומר⁵⁴: תכונת התשובה היא, שיכולה להביא את האדם לידי רצון "לברוח" מעולם הזה (שרובו ככולו רע והרשעים גוברים בו⁵⁵). דלאחרי שהאדם נכשל בהרע שבעולם ומרגיש גודל פחיתותו, הרי בעשיית תשובה מתעורר בו הרצון לברוח מן העולם שהוא מות ורע ולשוב אל ה' כפשוטו, "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"⁵⁶. וכדמצינו בתשובת ר' אלעזר בן דורדייא⁵⁷, ש"הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכי' עד שיצתה נשמתו", שהתחרט כ"כ על מעשי הרע שלו, ונתעוררה בו התשוקה להפרד מהרע שבעוה"ז, עד ש"יצתה נשמתו".

ולכן הדגישו חז"ל שתשובה צ"ל באופן שמכניסה "אור וחיות" במעשים טובים, כי תשובת ר"א בן דורדייא היתה רק הוראת שעה⁵⁸, אבל דרך התשובה צ"ל באופן שלא תביא את האדם לידי יציאת נשמתו מן העולם, אלא אדרבה, תשובה צריכה לעורר באדם תשוקה וחפץ להוסיף בתורה ומעשים טובים בהיותו נשמה בגוף דוקא⁵⁹.

[וגם בנוגע לתשובת ר' אלעזר בן דורדייא, ידוע מ"ש האריז"ל⁶⁰ "וקשה אחר שלא סיגל מעשים טובים האיך בא לעולם הבא. . במה יתכסה שאין אדם יכול ליכנס שמה אם לא יהי' לו לבוש הנעשה ממעשים טובים. . אלא זהו גלגול יוחנן כהן גדול ששימש פ' שנה בכה"ג ולבסוף נעשה צדוקי. . הלבוש שעשה יוחנן כ"ג בכל המע"ט אשר סיגל פ' שנים לקחו ר' אלעזר" — הרי שרגש התשובה לבד אין בכחו להכניס את 25האדם לעוה"ב, וצריכים דוקא מעשים טובים].

וזהו גם הטעם הפנימי שגם התשובה שבלב היא מצוה פרטית — כי בזה בא לידי הדגשה, דאע"פ שעצם ענינה וגדרה הוא למעלה מכל המצוות (ולמעלה מענין הציווי בכלל, כנ"ל), מ"מ, אין תשובה צ"ל באופן שנשארה "למעלה" ממצות פרטיות, דהיינו רגש של חרטה ורצון לשוב אל ה' באופן "כללי", אלא ההתלהבות דתשובה צ"ל באופן שתביא את האדם לידי תוספת חיות בקיום מצוות פרטיות (ועי"ז — לתקן הפגם שבאברי הנפש), "תשובה ומעשים טובים" דוקא.

(משיחות כ' מנ"א וש"פ עקב תשכ"ח)