11
בספירתו קיום מצוה), כיון שהמציאות דספירת הימים הקודמים אינה חסירה אצלו.
אבל יש לומר דאינו כן. כי ענין הספירה כשלעצמו (לולי המצוה) אינו מציאות, שהרי גם לולי מעשה הספירה של האדם כל יום הוא יום במספר מסויים (לדוגמא יום א') מיום הקרבת העומר, ואין ספירת האדם משנה בזה כלום, וא"כ מעשה הספירה מצד עצמו אין לו מציאות, ורק המצוה לספור הזמן היא היא שעושה את הספירה למציאות, ע"ד מצותי' אחשבי'28.
וכיון שכן, עבד שנשתחרר באמצע ימי הספירה אינו יכול לספור בברכה (אף שספר כל הימים שלפנ"ז), דכיון שמציאות הספירה אינה אלא מצד המצוה, הרי הספירה שספר לפנ"ז (שאינה מצד ציווי התורה) אינה מציאות כלל, ואיך יברך ויספור "היום עשרה ימים לעומר" כשלא היתה מציאות של ספירת ט' ימים לפנ"ז.
ועד"ז יש מקום לשקו"ט בקטן שהגדיל — דאף שגם בקטנותו קיים מצות ספה"ע מדרבנן (מדין חינוך), ו"מצוותי' (גם מדרבנן) אחשבי'" למציאות דספירת ימים, מ"מ, כיון שהחיובים דרבנן (לכמה דעות29) אינם אלא על ה"גברא", ולא על ה"חפצא", יש מקום לומר שחיוב הספירה (מצוה) מדרבנן אינו די להחשיב את ספירת הימים בנוגע לחיובים מן התורה30, ולא יוכל לברך בברכה31, כיון שביחס להחיוב שנתחדש כשהגדיל, לא קיימת אצלו מציאות של ספירת ימים לפנ"ז.
ויש להוסיף, שנפק"מ גם בנוגע לגדולים — כשיבוא משיח צדקנו (ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"32) באמצע ימי הספירה, ויבנה ביהמ"ק ונקיים מצות ספה"ע כתיקונה33 מן התורה, האם יוכל להיות ההמשך דספה"ע (בברכה34) מן
הערות
- 28. ראה ביצה כז, ב (בפרש"י ד"ה חלה). בכורות יו"ד, א. וראה אנציק' תלמודית מע' אסורו חשובו.
- 29. ראה שו"ת צפע"נ (ירושלים תשכ"ה) סל"ג ובהנסמן במפענח צפונות קונטרס "מאה סברות" בתחלתו. אתוון דאורייתא כלל יו"ד. וראה תניא פ"ח. — נתבאר בארוכה בשיחות אחש"פ והתוועדויות שלאח"ז תשל"ו.
- 30. ואולי י"ל נפק"מ גם בזמן הזה שמצות ספה"ע (גם בגדולים) אינה אלא מדרבנן (נסמן לעיל הערה 19) — דכיון שבדרבנן גופא יש חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן (ראה תוד"ה ור"י — מגילה יט, ב. ועוד), יש לומר, שספירת הימים מצד תרי דרבנן (חינוך למצוה שחיובה מדרבנן) אינה נחשבת למציאות בנוגע לחד דרבנן (ספה"ע בגדולים).
- 31. אף שבקטנותו ספר בברכה מדרבנן.
- 32. נוסח "אני מאמין" הנדפס בסידורים וכו'. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 394.
- 33. שו"ע אדה"ז או"ח סתפ"ט סי"א (מתוס' מגילה כ, סע"ב).
- 34. ושקו"ט נוספת בנוגע להברכה (גם אם ספירת הימים היא מציאות לולי המצוה) — דכיון שהברכה קשורה במיוחד עם עניני כוונות [החל מהכוונה הכללית ד"דע לפני אתה עומד", והכוונה הפרטית דכל לילה ] והמשכות (ברכה מלשון המשכה) שכל מציאותם אינה אלא מצד המצוה, יש לחקור כיצד יוכלו להיות הכוונות וההמשכות שע"י הברכה על מצוה מן התורה בימים שלאח"ז ללא הקדמת הכוונות וההמשכות בימים שלפנ"ז, דכיון שלא היו אלא מדרבנן, יש מקום לומר שאינם חשובים למציאות לגבי כוונות והמשכות שע"י הברכה על מצוה מן התורה. [ושאלה זו היא גם בזה"ז, בקטן שנתגדל באמצע ימי הספירה, לדעת הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ז הכ"ב) שספה"ע גם בזה"ז הוא דאורייתא].
- . כמ"ש רבינו הזקן בסידורו — השוה לכל נפש — "יכוין לספירה של אותו הלילה ולתיבה אחת של "אנא בכח" ותיבה אחת של מזמור "אלקים יחננו" ואות א' מפסוק ישמחו", ועוד.
- . אבל בנוגע לכוונת המצוה (שמכוין לצאת י"ח מצות ספה"ע) — יכול לכוין לצאת י"ח המצוה כמות שהיא, מדרבנן או מן התורה.
תניא, ליקוטי אמרים ח׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד זֹאת בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁלְּכָךְ נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״אִיסּוּר״, מִפְּנֵי שֶׁאַף מִי שֶׁאָכַל מַאֲכַל אִיסּוּר בְּלֹא הוֹדַע – לְשֵׁם שָׁמַיִם, לַעֲבוֹד ה׳ בְּכֹחַ אֲכִילָה הַהִיא, וְגַם פָּעַל וְעָשָׂה כֵּן, וְקָרָא וְהִתְפַּלֵּל בְּכֹחַ אֲכִילָה הַהִיא, אֵין הַחַיּוּת שֶׁבָּהּ עוֹלָה וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּתֵיבוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה כְּמוֹ הַהֶיתֵּר, מִפְּנֵי אִיסּוּרָהּ בִּידֵי הַסִּטְרָא אָחֳרָא מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת. וַאֲפִילוּ הוּא אִיסּוּר דְּרַבָּנָן, שֶׁחֲמוּרִים דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה כוּ׳.
וְלָכֵן, גַּם הַיֵּצֶר הָרָע וְכֹחַ הַמִּתְאַוֶּה לִדְבָרִים הָאֲסוּרִים, הוּא שֵׁד מִשֵּׁדִין נוּכְרָאִין, שֶׁהוּא יֵצֶר הָרָע שֶׁל אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַיֵּצֶר הָרָע וְכֹחַ הַמִּתְאַוֶּה לִדְבָרִים הַמּוּתָּרִים לְמַלֹּאת תַּאֲוָתוֹ, הוּא שֵׁד מִשֵּׁדִין יְהוּדָאִין, לְפִי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר לִקְדוּשָּׁה כְּדִלְעֵיל. אַךְ מִכָּל מָקוֹם, קוֹדֶם שֶׁחָזַר לִקְדוּשָּׁה, הוּא סִטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפָּה. וְגַם אַחַר כָּךְ, הָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר דָּבוּק בַּגּוּף, לִהְיוֹת כִּי מִכָּל מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה נַעֲשָׂה תֵּיכֶף דָּם וּבָשָׂר מִבְּשָׂרוֹ.
וְלָכֵן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִיבּוּט הַקֶּבֶר, לְנַקּוֹתוֹ וּלְטַהֲרוֹ מִטּוּמְאָתוֹ שֶׁקִּיבֵּל בַּהֲנָאַת עוֹלָם הַזֶּה וְתַעֲנוּגָיו מִטּוּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ וְשֵׁדִין יְהוּדָאִין. אֶלָּא אִם כֵּן מִי שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מֵעוֹלָם הַזֶּה כָּל יָמָיו כְּרַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ.
וְעַל דְּבָרִים בְּטֵלִים בְּהֶיתֵּר, כְּגוֹן עַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִלְמוֹד, צָרִיךְ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטּוּמְאָה זוֹ דִּקְלִיפָּה זוֹ, עַל יְדֵי גִּלְגּוּלָהּ בְּכַף הַקֶּלַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח דַּף נ״ט.
אֲבָל לְדִיבּוּרִים אֲסוּרִים, כְּמוֹ לֵיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרָע וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, שֶׁהֵן מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי – אֵין כַּף הַקֶּלַע [לְבַדּוֹ] מוֹעִיל לְטַהֵר וּלְהַעֲבִיר טוּמְאָתוֹ מֵהַנֶּפֶשׁ, רַק צְרִיכָה לֵירֵד לְגֵיהִנֹּם.
וְכֵן מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים – אֵין כַּף הַקֶּלַע לְבַדּוֹ מוֹעִיל לְנַפְשׁוֹ לְמָרְקָהּ וּלְזַכְּכָהּ, רַק עוֹנָשִׁים חֲמוּרִים שֶׁמַּעֲנִישִׁים עַל בִּיטּוּל תּוֹרָה בִּפְרָטוּת, מִלְּבַד עוֹנֶשׁ הַכְּלָלִי לְכָל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה מֵחֲמַת עַצְלוּת בְּגֵיהִנֹּם שֶׁל שֶׁלֶג, כִּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְכֵן הָעוֹסֵק בְּחָכְמוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם – בִּכְלַל דְּבָרִים בְּטֵלִים יֵחָשֵׁב לְעִנְיַן עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה.
וְעוֹד זֹאת יְתֵרָה טוּמְאָתָהּ שֶׁל חָכְמַת הָאוּמּוֹת עַל טוּמְאַת דְּבָרִים בְּטֵלִים, שֶׁאֵינוֹ מַלְבִּישׁ וּמְטַמֵּא רַק הַמִּדּוֹת, מִיסוֹד הָרוּחַ הַקָּדוֹשׁ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, בְּטוּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבִּדְבָרִים בְּטֵלִים, הַבָּאִים מִיסוֹד הָרוּחַ הָרָע שֶׁבִּקְלִיפָּה זוֹ בְּנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית כְּדִלְעֵיל, וְלֹא בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מֵאַחַר שֶׁהֵם דִּבְרֵי שְׁטוּת וּבוּרוּת, שֶׁגַּם הַשּׁוֹטִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ יְכוֹלִים לְדַבֵּר כֵּן.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָכְמַת הָאוּמּוֹת, הוּא מַלְבִּישׁ וּמְטַמֵּא בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּטוּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבְּחָכְמוֹת אֵלּוּ, שֶׁנָּפְלוּ שָׁמָּה בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל חָכְמָה דִקְדוּשָּׁה, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן.
אֶלָּא אִם כֵּן עוֹשֶׂה אוֹתָן קַרְדּוֹם לַחְתּוֹךְ בָּהֶן, דְּהַיְינוּ כְּדֵי לְהִתְפַּרְנֵס מֵהֶן בְּרֶיוַח לַעֲבוֹד ה׳, אוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לַעֲבוֹדַת ה׳ אוֹ לְתוֹרָתוֹ, וְזֶהוּ טַעֲמוֹ שֶׁל הָרַמְבַּ״ם וְרַמְבַּ״ן זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְסִיעָתָן שֶׁעָסְקוּ בָּהֶן:
משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין ז׳:כ״ב - הטקסט מספריא
מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן:
מצוטט ב־2 עמודים
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- הלכות פסח - ח"ו (סי' תפז-תצד) ‹ תפט סדר תפלת ליל שני של פסח וספירת העומר לקוטי שיחות חל"ח ע' 11
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.