א
תפט סדר תפלת ליל שני של פסח וספירת העומר ובו ל' סעיפים:
א מצותא עשה מן התורהב שיספ[ו]ר כל אחד מישראלג שבעה שבועות ימיםד מיום הבאת קרבן העומר שנאמרה וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה ואומרו שבעה שבועות תספר לך וגו' ודרשו חכמיםז תספר לך יכול בבית דין כמו ביובל שסופרין בבית דיןח שבע שבתות שנים ומקדשין שנת החמשים ליובלט תלמוד לומר וספרתם לכם כדי לסופרה לכל אחד ואחדי ואין הציבור או שליח צבור יכולים לספור בעד כולםיא אף אם אחד מצוה לחבירו שיספור בשבילו ועשאו שליח לכך אינו יוצא ידי חובתו כשלא שמע הספירה מפי חבירויב.
אבל אם הוא בעצמו שמע הספירה מפי חבירויג אם נתכוין לצאת ידי חובתו בשמיעה זו וגם חבירו המשמיע נתכוין להוציאויד יצא ידי חובתו מן התורה שהשומע הוא כאומרטו והוא ששמע מפי המחויב במצוה זוטז ויש חולקין על זה ואומריםיז שצריך שתהא ספירה לכל אחד ואחד ממש שכל אחד יספור בעצמו ויש לחוש לדבריהם לכתחלה שלא לסמוך על שמיעת הספירה מהש"ץיח.
אבל הברכה יכול לשמוע מהש"ץ לכתחלה אף אם הוא יודע לברך בעצמויט שעשרה שעושין מצוה בבת אחת יכול אחד מהן לברך בשביל כולםכ כמו שנתבאר בסימן ח'כא ואחר ששמע הברכה יספורכב מידכג:
הערות
- א. לכללות סי' זה – ראה דברי נחמיה או"ח סט, ב.
- ב. רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ז הכ"ב. וראה לקמן סוף ס"ב (שהעיקר דבזמן הזה הוא מדברי סופרים). לקו"ש חל"ח ע' 16 הערה 56. התוועדויות תנש"א ח"ג ע' 100.
- ג. ברייתא מנחות סה , ב. רמב"ם שם הכ"ד. טור ושו"ע ס"א.
- ד. רי"ף (כז, ב). רא"ש פ"י סי' מ. כלומר, ולא שנים כביובל. וראה לקמן ס"ה.
- ה. ויקרא כג, טו.
- ו. דברים טז, ט.
- ז. ספרי פיסקא קלו.
- ח. ספרא בהר פרשה ב. תוס' מנחות שם ד"ה וספרתם. רא"ש שם. פר"ח ס"א ד"ה ומצוה.
- ט. ראה ויקרא כה, ח-י. ספרא שם.
- י. ספרי שם. מנחות שם . לבוש ס"א. ט"ז ומ"א סק"ב. פר"ח שם.
- יא. אגודה מנחות סי' לב (ולא שליח צבור). ח"י סק"ד.
- יב. פר"ח שם, בפירוש דברי הר"ן (ד, א) ד"ה ואיכא.
- יג. שו"ת ה רשב"א ח"א סי' תנח. ב"י ד"ה כתב הרשב"א. מ"א סק"ב. פר"ח שם.
- יד. פר"ח שם. וכדלעיל סי' ריג ס"ד (לענין ברכות) וש"נ. וראה לעיל שם, ולקמן סי"ב, שלמ"ד מצות אין צריכות כוונה, יוצא אף כששניהם לא התכוונו.
- טו. סוכה לח, ב. מ"א שם. פר"ח שם. וכדלעיל סי' ח סי"א (כמדבר, כעונה, כמברך) וש"נ. וראה לקמן סי"ב. שו"ת משנה הלכות חי"ג סי' י.
- טז. ראה ר"ה כט, א. רמב"ם הל' ברכות פ"א הי"א. פר"ח ס"ח ד"ה נשאלתי.
- יז. לבוש ס"א. ח"י סק"ד.
- יח. פר"ח ס"א שם (בתחילת דבריו).
- יט. שו"ת ה רשב"א ח"א סי' קכו. מ"א שם.
- כ. תוספתא ברכות פ"ו ה"כ (עשרה).
- כא. סי"א (ולא נזכר עשרה). וראה גם סי' ריג ס"ו.
- כב. רשב"א שם.
- כג. ראה גם לעיל סי' תלב ס"ח. ואם הפסיק בינתיים בדבור – ראה לעיל שם ס"ו.
משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין ז׳:כ״ב - הטקסט מספריא
מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן:
סוכה ל״ח ב - הטקסט מספריא
הִלְכְתָא גִּיבָּרָתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מִמִּנְהֲגָא דְהַלֵּילָא. הוּא אוֹמֵר: ״הַלְלוּיָהּ״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״הַלְלוּיָהּ״ — מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לַעֲנוֹת ״הַלְלוּיָהּ״.
הוּא אוֹמֵר: ״הַלָּלוּ עַבְדֵי ה׳״, וְהֵן אוֹמְרִין: ״הַלְלוּיָהּ״ — מִכָּאן שֶׁאִם הָיָה גָּדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו ״הַלְלוּיָהּ״. הוּא אוֹמֵר: ״הוֹדוּ לַה׳״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״הוֹדוּ לַה׳״ — מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לַעֲנוֹת רָאשֵׁי פְרָקִים. אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: מִצְוָה לַעֲנוֹת רָאשֵׁי פְרָקִים.
הוּא אוֹמֵר: ״אָנָא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״, — מִכָּאן שֶׁאִם הָיָה קָטָן מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנִין אַחֲרָיו מַה שֶׁהוּא אוֹמֵר.
הוּא אוֹמֵר: ״אָנָא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״ וְהֵן אוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״, מִכָּאן שֶׁאִם בָּא לִכְפּוֹל — כּוֹפֵל. הוּא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַבָּא״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״בְּשֵׁם ה׳״ — מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.
בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: שָׁמַע וְלֹא עָנָה, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: חַכִּימַיָּא וְסָפְרַיָּא וְרֵישֵׁי עַמָּא וְדָרָשַׁיָּא אָמְרוּ: שָׁמַע וְלֹא עָנָה — יָצָא.
אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: מִנַּיִן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה — דִּכְתִיב: ״אֶת (הַדְּבָרִים) אֲשֶׁר קָרָא (יֹאשִׁיָּהוּ)״. וְכִי יֹאשִׁיָּהוּ קְרָאָן? וַהֲלֹא שָׁפָן קְרָאָן, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן (אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה) לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ״. אֶלָּא, מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.
וְדִילְמָא בָּתַר דִּקְרָאנְהוּ שָׁפָן קְרָא יֹאשִׁיָּהוּ? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע לִפְנֵי ה׳ בְּשׇׁמְעֲךָ (אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה)״ — ״בְּשׇׁמְעֲךָ״ וְלָא ״בְּקׇרְאֲךָ״.
אָמַר רָבָא: לָא לֵימָא אִינִישׁ ״בָּרוּךְ הַבָּא״ וַהֲדַר ״בְּשֵׁם ה׳״, אֶלָּא ״בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה׳״, בַּהֲדָדֵי. (אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא:
Many significant halakhot can be learned from the custom of hallel based on the manner in which it was recited. In reciting hallel there are allusions to several halakhic matters and customs that the Sages instituted due to circumstances extant at the time. Although due to increased literacy and familiarity with the hallel liturgy the reasons no longer apply, these customs remain in practice. The prayer leader recites: “Halleluya” (Psalms 113:1), and the congregation recites: Halleluya, in response. From here is the source that there is a mitzva to respond: Halleluya.
Likewise, the prayer leader recites: “Give praise, servants of the Lord” (Psalms 113:1), and the congregation recites: Halleluya, in response. From here is the source of the halakha cited in the mishna that if an adult male was reciting hallel on his behalf, he answers: Halleluya. He recites: “Thank the Lord, for He is good” (Psalms 118:1), and they respond: “Thank the Lord, for He is good.” From here is the source that there is a mitzva to respond by reciting the beginnings of chapters. It was also stated that Rav Ḥanan bar Rava said: There is a mitzva to respond by reciting the beginnings of chapters.
Rava continued to cite the significant halakhot learned from hallel. The prayer leader recites: “Lord, please save us” (Psalms 118:25), and the congregation recites: “Lord, please save us,” in response. From here is the source of the halakha cited in the mishna that if a minor was reciting a portion that is not from the beginning of a chapter on one’s behalf, he recites after him precisely what he says.
The prayer leader recites: “Lord, please grant us success,” and the congregation recites in response: “Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). From here is the source of the halakha that if one comes to repeat a particular verse in hallel twice, he may repeat it. The prayer leader recites: “Blessed is one who comes” (Psalms 118:26), and the congregation recites the rest of the verse: “In the name of the Lord” (Psalms 118:26), in response. From here is the source of the halakha that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, as the congregation fulfills its obligation even though it does not repeat the entire verse.
Apropos this halakha, the Gemara relates that the Sages raised a dilemma before Rabbi Ḥiyya bar Abba: If one heard a passage recited and did not recite it himself, what is the halakha? Did he fulfill his obligation or not? He said to them that the Sages, and the schoolteachers, and the heads of the nation, and the homiletic interpreters said: One who heard a passage recited and did not recite it himself fulfilled his obligation.
It was also stated that Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: From where is it derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it? It is as it is written: “All the words of the book which the king of Judea has read” (II Kings 22:16). And did King Josiah read them? Didn’t Shaphan read them, as it is written: “And Shaphan read it before the king” (II Kings 22:10)? Rather, from here it is derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, and it is as though Josiah read the words himself.
The Gemara asks: And perhaps after Shaphan read them Josiah read them again? Rav Aḥa bar Ya’akov said: It should not enter your mind to say so, as it is written: “Because your heart was tender and you humbled yourself before the Lord when you heard what I spoke in this place” (II Kings 22:19). The Gemara infers: “When you heard” is written in the verse, and not: When you read. In other words, immediately upon hearing Shaphan read the text, King Josiah sent for Huldah the prophetess, which shows that he humbled his heart. Clearly, the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it.
Apropos hallel, the Gemara cites additional halakhot. Rava said: Let a person not recite: “Blessed is one who comes,” and then, after pausing, recite: “In the name of the Lord.” Rather, let him recite without pause: “Blessed is one who comes in the name of the Lord.” Rav Safra said to Rava:
משנה תורה, הלכות ברכות א׳:י״א - הטקסט מספריא
כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואף על פי שלא ענה אמן וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מן התורה לא יצא ידי חובתו עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמוהו.
מצוטט ב־3 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך א ‹ אמור ‹ שיחה א ‹ 271 שו"ע אדה"ז או"ח סי' תפט
תורת מנחם 2
- א - שנת ה'שי"ת ‹ בס"ד. שיחת ליל ל"ג בעומר ה'שי"ת שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תפט
- ח - שנת תשי"ג - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת אחרון של פסח ה'תשי"ג. שו"ע אדה"ז או"ח סתפ"ט
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.