שיחה א

הערות

עמוד 61

1. 1. נזיר כט, א. חגיגה ד, א. וש"נ. ובכ"מ. וראה ברמב"ם בכ"מ לענין מצות פרטיות: הל' ציצית פ"ג ה"ט. הל' ברכות פ"ה ה"א. הל' שביתת עשור פ"ב ה"י. הל' סוכה פ"ו ה"א. ועוד. וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך חנוך בתחלתו. וש"נ.
2. 2. עקב יא, יט.
3. 3. הל' ת"ת (להרמב"ם ו)לאדה"ז בתחלתן.
4. 4. ואתחנן ו, ז.
5. 5. ויקרא ג, יז. וראה גם תשא (לא, יז), לך (יז, י) — הובא ברמב"ן שם.
6. 6. וראה בה"ג בהקדמתו — מנין המצוות (קום עשה עא) "למד בנך תורה ומצות", וכ"ה בסמ"ג (מ"ע יב וברמזי המצות בראש הספר) וביראים (השלם סי' רכה).
7. 7. ובפי' רבינו מיוחס עה"ת (ירושלים תשכ"ח) עקב יא, יט: ולמדתם אותם. תרגילו את בניכם להיות עסוקים תמיד בתורה. . כדי שירגיל בכך ואף בכל המצוות, וכן שלמה אומר חנוך לנער כו' [וברמב"ן עקב שם, יח: הוסיף בכאן ולמדתם אותם כי ושננתם שיספר להם המצות וכאן עד שילמדו אותם וידעום ויבינו אותם וטעמיהם]. ובמאירי (קידושין ל, א) "האב חייב בלימוד תורת הבן. . עד שידע ענין המצוות ויקיים אותם כראוי". ובבמדב"ר פי"ז, א (וראה תנחומא שלח יד ובעץ יוסף שם) "שנו רבותינו ה' דברים האב חייב לעשות לבן כו' ללמדו תורה כו' ללמדו מצות כו'" (וראה מפרשים שם).
8. 8. רש"י סוכה ב, סע"ב ד"ה מדרבנן.
9. 9. רש"י חגיגה ו, א ד"ה קטן.
10. 10. משלי כב, ו.
11. 11. וכן ברשב"א (מגילה יט, ב) ובריטב"א (סוכה שם) הזכירו הכתוב ד"חנוך לנער" לענין חובת חינוך דרבנן. אבל בגמ' קידושין ל, רע"א מבואר דקאי בבן גדול, וכמ"ש אדמו"ר הזקן בהל' ת"ת פ"א ס"ו. ובפשטות זהו הטעם שלא הביאו אדה"ז בשו"ע הל' שבת סשמ"ג לענין חובת חינוך. וצע"ק בלשונו בשו"ת (סי' מא — נדפס בסוף השו"ע, וכן בספר בפ"ע) "דהתם (בחגיגה) מיירי במ"ע המוטלת על האב לחנך בה בנו כדי שיקיים מעצמו כשיגדיל שזו היא מצות חינוך כדכתיב חנוך לנער כו'".
12. 12. נוסף ע"ז שלא מצינו כן דעת רוב הראשונים והפוסקים שמצות ת"ת היא כעין חינוך שידע המצות וכו', כ"א שמצות ת"ת היא א' ממצות הבן המוטלת על האב לעשות לבנו, שבנו ילמד תורה, וע"ד מצות מילה ופדיון הבן, כפשטות הסוגיא בקידושין (כט, א).
13. . להעיר גם מלשון אדה"ז בקו"א בהל' ת"ת (פ"א סק"א [תתכח, א]) "חינוך לתורה דאורייתא על האב".

עמוד 62

1. 13. להעיר שיש אחרונים (נסמן באנציקלופדי' תלמודית שם ע' קסב) דס"ל שמהפסוק "חנוך לנער גו'" יש להוכיח שחיוב החינוך הוא מצות עשה מדברי קבלה. וי"א (נסמן שם) שמקורו בתורה — כמ"ש (פרשתנו יח, יט) "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו גו' ושמרו דרך ה' גו'".
2. 14. ולהעיר ממ"ש הרמב"ן גבי מצות הקהל (וילך לא, יג) "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו. הם הטף כי ישמעו וישאלו והאבות ירגילום ויחנכו אותם, כי אין הטף הזה יונקי שדים אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך כו'", אלא שסיים "אבל רבותינו אמרו (חגיגה ג, א) האנשים ללמוד. . והטף למה בא ליתן שכר למביאיהם", והיינו דמזה מוכח דאינו משום חינוך. וראה מהרש"א חגיגה שם ד"ה נשים. ובארוכה לקו"ש חי"ט ע' 364 ואילך.
3. 15. הל' ברכות פי"א ה"ב.
4. 16. ראה לקו"ש חי"ז ע' 70. חכ"ו ע' 75 ואילך. וש"נ.
5. 17. בתשובותיו סקל"א.
6. 18. ובאו"ז ח"ב סי' קד משמע דכן הוא נמי לענין מילה. אבל ראה שו"ת הר"ן סי' נב. וראה בארוכה לקו"ש חי"א ע' 44 ואילך ובהערות שם. וש"נ.
7. 19. שבת קל, א (ובפרש"י ד"ה לעשות) וש"נ — שלדעת ר"א כ"ז בגדר מכשירי מצוה שדוחין את השבת.

עמוד 63

1. 20. כמו שהוכיח הריטב"א (סוכה ב, ב) מהא דמבואר שם בגמ' דאין לחנך קטן בסוכה פסולה (למעלה מעשרים). וכ"כ הר"ן ליומא פב, א. וראה לקמן בפנים מרבינו מנוח.
2. 21. פ"ב ה"י.
3. 22. יומא פב, א.
4. 23. ע"פ דבריו יש לבאר לכאו' דברי הרמב"ם בהל' מאכא"ס פי"ז הכ"ז: קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת כו'. ובהל' כח: אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנא' חנוך לנער על פי דרכו וגו'. [ועד"ז כתב בהל' אבל פ"ג הי"ב: כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו. ואם בא להטמא מעצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו, אבל אביו צריך לחנכו בקדושה] — דלכאורה: דין חובת חינוך במצוות מובא ברמב"ם כמה פעמים לפנ"ז לענין כו"כ מצות (כנ"ל הערה 1), ואינו מביא שם הכתוב ד"חנוך לנער", ואמאי הביאו דוקא כאן. גם מהו הל' "לחנכו בקדושה", ולא כמ"ש לפנ"ז כמה פעמים "לחנכן במצות". וי"ל דס"ל להרמב"ם דהחובה להפרישו מאיסורא באה מהחיוב הכללי לחנכו בדרך התורה מקרא ד"חנוך לנער" ואין זה חינוך פרטי בכל האיסורים (כדרך שתיקנו חכמים חיוב פרטי בכל מ"ע) כ"א חיוב כללי לחנכו בקדושה. וראה בהערה שלאחרי הערה הבאה הדיעה דחינוך במל"ת הוא דאורייתא.
5. . שהוא מדברי קבלה (ראה לעיל הערה 13), ויותר מחיוב חינוך סתם שהוא מד"ס. או יתרה מזה, דהוי מדאורייתא והכתוב גילוי מילתא בעלמא, כדלקמן בפנים.

עמוד 64

1. 24. פרשתנו יח, יט. וראה לעיל הערה 13.
2. 25. יש להעיר דמצינו דיעה מפורשת דישנו גדר של חינוך מדאורייתא, והוא בתרומת הדשן (פסקים סי' סב) שכ' דקטן העובר עבירה בקטנותו א"צ לעשות תשובה ע"ז כשיגדיל דקטן אינו בר אזהרה כלל כדמוכח מהא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו (יבמות קיד, א) — "והא דאייתי קרא (יבמות שם) דאסרה תורה דלא ליספו לי' בידים יש לומר הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדל יבקש לימודו". אבל בשו"ת חת"ס (או"ח ספ"ג) כ' ד"זה אינו עיקר דלא דרשינן טעמי' דקרא", ע"ש. ובשו"ת אדמו"ר הזקן הנ"ל סי' מא "אבל למספי איסור בידים לקטן דאסור לכ"ע לאו משום חינוך אתינן עלה אלא מדכתיב לא תאכלום כו', דחינוך אינו מוטל אלא על האב בלבד. . ע' א"ח סי' שמג". וכן מוכח לכאורה ממה שפסק בהל' שבת (שם) ס"ה "לספות לו איסור בידים אסור לכל אדם מן התורה אפילו אינו בר הבנה כלל שנא' לא תאכלום כו'".
3. 26. בכתובות כב, א (ועוד) "למה לי קרא סברא הוא". וראה פנ"י ברכות לה, סע"א. בית האוצר מערכת א כלל קלא. ושם (בסופו) מביא מחזקוני (נח ז, כא) "יש כמה מצות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אע"פ שלא נצטוו".
4. 27. בכללות המצות. וגם במצות פרטיות כמו הקהל (הנ"ל הערה 14), הרי נוסף ע"ז שבכמה מקומות משמע שאין זה בגדר חינוך, הרי מלשון הרמב"ן עצמו "קטנים הקרובים להתחנך" מובן שאין זו מצות חינוך באופן הרגיל. וכן ב"ליספו לי' בידים" לדעת התרוה"ד (הנ"ל הערה 25), הרי פשוט שאינה דומה הקפידה שירגיל עצמו באיסור לשאר עניני חינוך.
5. 28. ובאו"ח סשמ"ג ס"ב וכן במהד"ת סוף סי' ד כ' (רק) שהוא חיוב "מד"ס", "שחייבו חכמים".
6. 29. יש לדון אם אפשר לחייב האב (או כל מי שיש בידו) לחנך הבן מחמת "לפני עור", דכיון דקטן אינו יכול לחנך את עצמו, והוא נמצא ברשותו של האב, א"כ בזה שאינו מחנכו ה"ה מכשילו, והוי כתרי עברי נהרא.

עמוד 65

1. 30. ברכות כה, ב. וש"נ. ולהעיר מבכורות (יז, ב) "ת"ש (דאפשר לצמצם בידי אדם) ממדת כלים. . דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא לי'". וראה ע"ז (ג, א) "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו". ובשמו"ר (פל"ד, א) "לא בא על האדם אלא לפי כוחו".
2. 31. או"ח ר"ס תמה.
3. 32. על דרך זה מצינו לענין מ"ע דתשביתו — בפסחים ו, א: א"ר הא דאמרת (המפרש והיוצא בשיירא) קודם שלשים יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפילו מראש השנה זקוק לבער (דכי הדר בי' בימי הפסח עבר עלי' וההיא שעתא לאו ברשותי' היא דלבטלי' כו' — רש"י). ובשו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סתל"ו ס"ו: "וזה שיוצא מביתו ולא יחזור קודם הפסח שכשיגיע חצות יום י"ד לא יוכל לבדוק ולבער החמץ שבביתו הרי בשעה זו שהוא מפליג מביתו חל עליו מצות תשביתו מן התורה , שמן התורה אין חילוק בין תוך ל' יום לקודם ל'" (וראה קו"א סתל"ב סק"א ומה שהביא שם מהרא"ש פ"ק דפסחים ס"י). ובמנ"ח (מצוה ה אות ז) מביא מ"ש הצל"ח (פסחים ג, ב) ש"לא מצינו (במי שהוא בדרך רחוקה) שיהי' מחוייב לעלות ולהתקרב קודם זמן הפסח" כדי שיוכל להקריבו, וכתב ע"ז המנ"ח "ודבריו אינם מובנים לי כלל, דודאי מצות עשה על כל ישראל לעשות הפסח ככל מ"ע שבעולם, ומחוייב לילך מקצה הארץ להתקרב עצמו כדי לקיים מ"ע. . אטו לולב ושופר כי לא יהי' מחוייב לקנות קודם החג, ובחג אינו בנמצא, וכי אינו מבטל בזה המ"ע, אתמהה". ובפשטות גם הצל"ח יודה דבשאר המצוות מחוייב להכין א"ע קודם הזמן, ודבריו אמורים רק לענין דרך רחוקה שהוא פטור מיוחד . ובשאילת יעב"ץ סקכ"ז "בודאי א"א לומר ג"כ שהרחוקים מאד יתחייבו לעלות לרגל מתחילת השנה לעשות הפסח. . ונלע"ד שכך הוא הענין, ששלשים יום לפני הפסח חל חובת עשייתו על הרחוקים שיעתיקו מבתיהם. . מזמן שחל חובת ביעור חמץ כו'", ע"ש.
4. . וכן משמע בחינוך מצוה ט שכ' "ומאימת מוטל עליו המצוה אם יוצא לדרך כו'" וקאי במ"ע דתשביתו מה"ת.
5. . אבל ראה לקח טוב שבהערה הבאה "המקום הי"א".

עמוד 66

1. 33. ובלקח טוב (להר"י ענגיל) כלל ו אות ג (ד"ה ואמנם נלע"ד ואילך) האריך בענין זה (אם יש חיוב גם קודם זמן המצוה), ומביא מבעה"מ ספ"ק דשבת שכ' בטעמא דאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת ד"מקום סכנה הוא וכל שלשה ימים קודם לשבת קמי שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש", הרי דלפני ג' ימים קודם שבת אינו מחוייב לדאוג על שמירת השבת. אבל יש לחלק, דהתם הרי מה שיעשה בשבת הוא בהיתר כיון שפקו"נ דוחה שבת, ואין האיסור בפחות מג' ימים רק מפני שנראה כמתכוון לדחות את השבת (ועד"ז הוא בעוד דוגמאות שמביא שם). וראה גם שו"ת צ"צ יו"ד סצ"ב. שו"ת אבני נזר או"ח סשכ"א. שד"ח כללים מערכת המ"ם כלל קלד. בצפע"נ הל' שבועות פ"ה הט"ו "והנה באמת יש נ"מ בין מ"ע. שיש מ"ע שהחיוב חל עליו רק בזמנו אבל קודם לכן אין עליו חיוב כלל שיעשה המצוה בזמנו ויש שאף קודם לזה מחויב לראות שכשיבוא הזמן יקיים המצוה. . וס"ל לרבינו דגבי סוכה כיון דצריך שלא יהא מן העשוי והוה העשי' ג"כ מן ההכשר שפיר י"ל דיש עליו חיוב כל השנה שיהא לו סוכה בזמנה. . משא"כ במצה דאין עליו חיוב כלל קודם הזמן שיאכל בזמנו" [ועפ"ז מבאר שם החילוק בלשון הרמב"ם שם הי"ח "שלא יאכל מצה שנה או שנתיים" וגבי סוכה כ' "שלא ישב בצל סוכה לעולם". ע"ש]. אבל לכאורה מובן דמ"ש שאין עליו חיוב כלל קודם הזמן, היינו שאין עליו חיוב עשי', אבל החיוב (דאכילת מצה בליל פסח) אקרקפתא דגברא הוא חיוב תמידי גם קודם הפסח. ואולי י"ל כוונתו, דגבי סוכה המצוה עצמה מתחלת קודם זמן חובת הישיבה כיון שבהכרח שתהי' עשי' קודם החג, משא"כ גבי מצה דיכול לאפותה בליל פסח, לכן עצם המצוה חל רק בזמן חובת אכילתה, אבל היכא שבפועל לא תהי' בידו מצה בליל הפסח אם לא ישתדל לפנ"ז, לכאורה פשוט שמצות אכילה בליל פסח מחייבתו להשתדל בזה גם קודם הפסח . וראה לקח טוב שם, שגם את"ל שהחיוב הוא רק בזמן המצוה, נראה פשוט דמי שאין לו אלא לולב אחד לפני סוכות ויודע שגם בסוכות לא יהי' לו רק לולב זה וישרפנו לפני סוכות אזי חשוב מה"ת מבטל עשה כיון שיודע שעי"ז לא יוכל לקיים חיוב התורה בעת אשר יבוא עליו. וצ"ע.
2. 34. הראשונים נחלקו בקטן שהגיע לחינוך אם הוא כמחוייב בדבר מדרבנן, דלדעת רש"י (ברכות מח, א) והרמב"ן (הובא בר"ן ספ"ב דמגילה) מצוות שעושה הקטן משום חינוך "לאו מצוה דידי' אלא דאבוה, דאיהו לא מיחייב במצות כל עיקר", ולדעת התוס' (ברכות שם) והר"ן (הנ"ל) מיקרי מחוייב בדבר מדרבנן ויכול להוציא את הגדול שאכל שיעורא דרבנן . ובמ"א נת' שיש לתמוה על שיטת תוס' ודעימי', דכיון שמה"ת אין הקטן בר דיעה ולא שייך בי' שום גדר של חיוב, איך יחולו עליו חיובים מדרבנן (וגם אין סיבה שיטילו עליו חכמים חיובים כיון דמצד חינוך די אם כל החובה מוטלת על האב). ונתבאר דגם לשי' תוס' תחילת חלות החיוב היא רק על האב, אלא דכיון דגוף החיוב הוא שהאב ישפיע ויכריח שהבן עצמו יעשה המצוה, הרי למעשה איכא חיוב בעשי' זו, ולכן מקרי מחוייב בדבר, דאף שאין החובה בעשי' זו על הבן עצמו כ"א על אביו, סו"ס עשיית הקטן היא עשי' של חיוב. — ראה בארוכה לקו"ש חי"ז ע' 234 ואילך.
3. . ולהעיר שמיישב שם (ע"פ חידושו דיש נפק"מ בין המ"ע) דברי התוס' בקידושין (כט, א) דאמאי מילה לא הוי מ"ע שהזמ"ג דהא אינו נימול בלילה. ויל"ע אם מתאים עם המבואר בפנים ההערה.
4. . וכ"מ דעת הרמב"ם שפסק בהל' ברכות פ"ה הט"וטז "בן מברך לאביו", וכן הוא לשונו בכ"מ (מצויין לעיל הערה 1) דקטן חייב בציצית, בסוכה וכו' — ראה בארוכה בלקו"ש הנסמן בפנים ההערה.

עמוד 67

1. 35. ובסגנון אחר, החיוב דהכשר מצוה שייך רק כשישנו חיוב מצוה על הגברא, שאז חל עליו גם החיוב להכין ולהכשיר כל הדרוש לקיום המצוה, משא"כ בקטן שאינו בר חיובא, לא שייך שמהחיוב שבגדלותו יסתעף חלות חיוב של הכשר והכנה בקטנותו, וגם בזה קיימא התמי' שבש"ס (פסחים קטז, א) "חיובי לדרדקי", שלא שייך שום גדר חיוב ביחס לקטנים.
2. 36. יבמות מז, אב. וראה דק"ס השלם (ירושלים, תשמ"ו). וש"נ.
3. 37. הל' איסו"ב פי"ד ה"ב.
4. 38. ואין לומר דכיון שאינו מוכרח להתגייר א"א שיחולו עליו שום דינים, דהרי הותר ללמדו מקצת מצות כו' גם קודם הגירות אף שעכו"ם שלמד תורה חייב מיתה (סנהדרין נט, א). ולהעיר ממהרש"א בחדא"ג שבת לא, א. שו"ת רעק"א סי' מא. טו"א חגיגה יג, א.
5. 39. פיה"מ להרמב"ם חולין ספ"ז. — וכבר העירו (ראה בית האוצר להר"י ענגיל כלל א אות ז) מל' הרמב"ם הל' מלכים רפ"ט "ונשלמה תורה על ידו". ולהעיר ממדרש ויק"ר פ"א, יו"ד "אע"פ שניתנה תורה סייג לישראל מסיני לא נענשו עלי' עד שנשנית באוה"מ, משל לדיוטגמא שהיא כתובה ומחותמת ונכנסה למדינה אין בני המדינה נענשים עלי' עד שתתפרש להן בדימוסי' של מדינה כו'".
6. 40. דרק במצות מתי מספר נאמר "כאשר צוך" (ואתחנן ה, יב ובפרש"י. שם, טז ובפרש"י. וראה פרש"י בשלח טו, כה).
7. 41. בבית אלקים (להמבי"ט) שער היסודות פל"ז כ' דבנ"י לא הניחו תפלין במדבר. אבל ביל"ש שלח טו, לד (מובא ברבותינו בעה"ת שם, לב) מפורש דהניחו. וכן משמע בקידושין לז, ב.

עמוד 68

1. 42. וי"ל דע"ד זה הוא בהציווי דהקמת המשכן — "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (תרומה כה, ח) שמזמן הציווי (למחרת יוה"כ — פרש"י תשא ל, טז) עד ההקמה והתחלת העבודה בו (ר"ח ניסן — פקודי מ, יז) עברו כמעט ששה חדשים, ובינתיים היו עסוקים בנדבת המשכן, בעשייתו ובעשיית כליו ע"י חכמי לב. ופשוט שכל משך אותו הזמן שבין הציווי והקיום, קיימו המ"ע ד"ועשו לי מקדש", דכיון שהכנות אלו היו נחוצות בשביל הקמת המשכן, הרי ההתעסקות בהם היא (התחלת) קיום המצוה .
2. 43. היינו חובת חינוך פרטי בכל מצוה ומצוה, אבל עדיין יתכן דאיכא חובה כללית "לחנכו בקדושה", כנ"ל הערה 23. וראה לקו"ש ח"ז ע' 151 בהערות.
3. 44. ח"ש כד, א.
4. 45. ראה זח"א קכט, א. רכד, א. ועוד.
5. 46. ראה ד"ה ואברהם זקן תשל"ח, תשמ"ו (סה"מ מלוקט ח"א ע' רפט. תנא). וש"נ.
6. 47. נדרים לב, סע"א.
7. 48. תולדות כו, ה.
8. 49. ב"ר פ"ל, ח. וש"נ. וראה כס"מ לרמב"ם שבהערה 51.
9. 50. פרש"י ר"פ ח"ש.
10. 51. הל' ע"ז פ"א ה"ג. ברמב"ם שם "משנגמל איתן זה. . והוא קטן". ולהעיר, שהרמב"ם ס"ל כמ"ד בן מ' שנה הכיר את בוראו (וברמב"ם שם "וכל העם עובדי ע"ז והוא עובד עמהם". וראה ב"ר פל"ט, ח). אבל מזה מובן להדיעה דבן ג' שנה הכיר את בוראו, שהתחיל "לשוטט בדעתו" לפני שהגיע לגיל שלש שנים. וראה הערה הבאה.
11. . וגם לפמ"ש בצפע"נ מהדו"ת (להל' ת"ת פ"ג ה"ג) — "נ"מ בין משכן למקדש, דבמשכן הוי המצוה הבנין. . אבל הבנין של מקדש הוא רק כדי שיהי' כו'" (ע"ש), הרי לכאורה זהו רק העסק בהבני' שהוא גוף המצוה אבל לא הנדבה וההבאה להמשכן, ומ"מ גם התעסקות זו נחשבת (כהתחלת) קיום המצוה. ואכ"מ.

עמוד 69

1. 52. וי"ל שהתחיל מיד בצאתו לאויר העולם, ע"ד שמצינו (ב"ר פל"ו, ה. ויק"ר פ"ה, א) שלפני המבול "כשהיתה אחת מהם יולדת. . היתה אומרת לבנה (הנולד) צא והבא לי צור לחתוך טבורא". ומזה מובן גם לאחרי המבול אצל יחידי סגולה כמו האבות, ולכן יתכן שמיד בצאתו לאויר העולם הי' שייך כבר לשוטט בדעתו כו'.
2. 53. סנהדרין פח, ב (במשנה). ע"ז לה, א ובפרש"י. ירושלמי ברכות פ"א ה"ד.
3. 54. עקב יא, יז — הובא בפרש"י שם, יח.
4. 55. ירמי' לא, כ.
5. 56. רמב"ן אחרי יח, כה.
6. 57. תו"ח ר"פ ויחי. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך. ועוד.