ניסן
19ניסן
א. מר"ח ניסן עד י"ב בו "נוהגין לקרות פ' הנשיא שהקריב בו ביום"1. ומטעם זה נוהגין שאין אומרים תחנון בימים אלו2, מפני ש"בא'3 בניסן (יום הקמת המשכן במדבר4) התחילו הנשיאים להקריב את קרבניהם לחנוכת המזבח נשיא א' ליום5 עד י"ג בניסן וכל נשיא ביום שהקריב קרבנו הי' יו"ט שלו" (ומכיון שביחד עם ימי הפסח שלאח"ז "יצא רוב החדש בקדושה"6 — אין אומרים תחנון כל חדש ניסן2).
וצריך להבין:
אע"פ שכל עניני (וסיפורי) התורה הם נצחיים7, מ"מ, לא מצינו שיתקנו בסדר התפלה (וכיו"ב) זכר לדורות על כל מאורע שבתורה, כ"א רק בענינים מסויימים — שהם ענינים כלליים ויסודיים, כמו "זכר ליציאת מצרים"; "זכר למקדש" וכיו"ב [וגם בנוגע ל"מקדש" אין עושים זכר לכל העבודות שנעשו במקדש (אפילו עבודות שנעשו הרבה פעמים)];
ומדוע עושים זכר לדורות לקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח — שהיו (א) חד פעמיים8, (ב) במשכן (היינו, שקדם בזמן לא רק לגלותנו זה האחרון, אלא גם למקדש שני, גלות בבל ולמקדש ראשון)!
ובזה גופא — זכר כפול9: (א) אמירת פרשת הנשיא, (ב) אי אמירת10 תחנון11 (ועד למשך חדש שלם)!
20ב. גם באופנו של זכר זה מצינו חידוש:
לאחרי אמירת ה"נשיא" נוהגין לומר "יהי רצון"12. וז"ל: יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שבאם אני עבדך משבט (פלוני) שקראתי בתורתך פרשה של הנשיא היום, אזי יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך כל ימי חיי אני וזרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם אמן.
כלומר, כאו"א מישראל (לא רק יחידי סגולה) מתפלל אשר "יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין. . הכלולות בקדושת זה השבט", ועוד זאת — שהארה זו לא תשאר בהעלם והסתר, אלא תשפיע על עבודתו בפועל "להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך (ועוד זאת) כל ימי חיי אני (ועוד זאת —) וזרעי וזרע זרעי (ובאופן ד)מעתה ועד עולם"!
ויתירה מזו: כיון שאין מתפללין על מעשה נסים13, עכצ"ל שתפלה זו (של כאו"א מישראל) יכולה להתקיים בדרך הטבע, בחשך כפול ומכופל של זמן הגלות! ועוד, בכלל — תפלת ישראל מתקיימת בפועל, ובפרט תפלה ע"י רבים, כמ"ש14 "הן אל כביר ולא ימאס". ובפרט שמסיימים ה"יהי רצון" באמירת "אמן" (מלשון אמת15), הנותן חיזוק מיוחד בהברכה, פועל גמר ה"נצחון"16.
ונמצא שהזכר לדורות לקרבנות הנשיאים "לחנוכת המזבח" (שע"י אמירת פ' הנשיאים) אינו רק זכר (למאורע שאירע בעבר), אלא היא פעולה נצחית, ועד כדי כך — שמאירים "כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט" בפועל (כנ"ל) "להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך כל ימי חיי אני וזרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם"!
שזהו חידוש גם לגבי עניני "זכר" שמדברי סופרים. דעם היות שכל הפעולות והתפלות כו' הבאות לשם זכר לדבר מסויים ("זכר ליציאת מצרים" וכיו"ב, כנ"ל) אינן סתם זכר בעלמא, אלא שע"י זכר זה "נעשה" מעין הדבר הנזכר — מ"מ, פעולה כזו לא מצינו דוגמתה בתפלות (ועניני "זכרון") דכל השנה17.
ג. זאת ועוד — ובהקדם השאלה:
כיצד יתכן שכאו"א מישראל יאמר פרשת כאו"א מהי"ב נשיאים עם ה"יהי רצון" (שיאירו עליו האורות וכו' שבקדושת שבט זה) — והרי כל אחד מ 21ישראל הוא רק משבט אחד [כמובן מה"יהי רצון" עצמו שהוא בלשון של ספק — "באם אני עבדך משבט (פלוני) כו'"18, כי יתכן שאינו משבט זה], ונמצא, שמתוך י"ב פעמים של אמירת הנשיאים, הרי בי"א מהם אומרים תפילה שאינה שייכת להמתפלל19!
ועכצ"ל, שכאו"א מישראל (אפשר שיהי') כלול משאר כל ישראל (השבטים), ועד שכאו"א מישראל אפשר שיקבל האורות של כל השבטים, שאז אמירת הנשיא וה"יהי רצון" אפשר שתהי' על הוודאי — ש"יאירו נא עלי כל ניצוצין כו' וכל האורות כו' הכלולות בקדושת זה השבט כו'", מכיון שאפשר הדבר20 שיש לו שייכות לכל השבטים21.
וע"ד הוראת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע22, שאפילו כהן ולוי יאמרו הנשיא וה"יהי רצון" בכל יום (אף שוודאי שהם משבט לוי23) — "כי זה שייך לעיבור", ומצד "עיבור"24 אפ"ל שייכות לכל שבט ולכל השבטים.
ועפ"ז, מכיון שכאו"א מישראל אומר פרשיות כל הנשיאים וה"יהי רצון" של כאו"א — והקב"ה ממלא בקשות אלו — הרי שבגמר אמירת הנשיאים (בי"ב ניסן) מאירים בכאו"א מישראל "כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות" בכל שבט ושבט — שבהם נכללים כל ניצוצות הקדושה שבכל העולם כולו (— שנברא "בשביל ישראל"25), וכידוע26 שי"ב השבטים כוללים כל אופני עבודה האפשריים27 (י"ב אופנים כלליים).
ומזה מובן גודל הפעולה של אמירת הנשיאים ב"להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך כו'" — מכיון שבאה ע"י כל "ניצוצין קדישין" של כל השבטים.
22ד. ויש לבאר הטעם לחידוש זה שבקרבנות הנשיאים והאמירה לזכר שלהם:
חנוכת המזבח היא היסוד וההתחלה של עבודת כל ישראל במשך כל הדורות28. וכידוע29 דחנוכת המזבח ענינה כמו ענין החינוך, שכשם שהחינוך מעמיד את היסוד של כל עבודת המחונך במשך כל ימי חייו30, כן ע"י חנוכת המזבח הועמד היסוד לעבודת המשכן, שהיא תכלית כל עבודת האדם (ובמשך כל הדורות)31 — "ועשו32 לי מקדש ושכנתי בתוכם"33.
ומטעם זה (א) כל השבטים השתתפו בחנוכת המזבח — כי בהם נכללים כל הסוגים (פרטיים) שבעבודת ה' (כנ"ל), (ב) הקרבנות לחנוכת המזבח הובאו ע"י הנשיאים דוקא — "כי הנשיא הוא הכל"34 (כל השבט שלו, ועי"ז — כל השבטים (בנ"י) כולם).
ועפ"ז מובן הטעם שעושים זכר לדורות לקרבנות הנשיאים (ע"י אמירת פ' הנשיאים ואי אמירת תחנון) — אף שההקרבה שלהם היתה חד פעמית, ולפני אלפי שנה, ובמקום וזמן מסויימים — כי קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח הי' ענין נצחי לכל הדורות35, ענין הנמשך ומשפיע בפועל בעבודת כאו"א מישראל, כולל גם בחושך כפול ומכופל דהגלות — שמאירים "כל הניצוצין כו' להבין כו' כל ימי חיי כו' מעתה ועד עולם".
ה. ע"פ האמור לעיל (שקרבנות הנשיאים הם ענין נצחי הנמשך בכאו"א בכל הדורות) מובן, שמהענינים המיוחדים של חודש ניסן הוא — ההדגשה בענין (א) הנצחיות של נשיאי ישראל36, כי כל נשיא בדורו כנשיא הראשון בדורו37, (ב) ההתקשרות וכו' של כאו"א 23מישראל (בכל דור ודור) לנשיאי ישראל הנמשכת מההתקשרות וכו' — שהייתה בזמן חנוכת המשכן — התקשרות וכו' נצחית.
וי"ל אשר השייכות (דהנצחיות) דנשיאי ישראל לחודש ניסן מודגשת ביותר בנוגע לנשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר:
ב' ניסן הוא יום ההילולא של הנשיא כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ויום התחלת הנשיאות של (בנו ממלא מקומו38) כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו39.
ובשניהם מצינו ענין הנצחיות (גם) בגשמיות העולם, והתקשרות דכאו"א מהם הנצחית לכל ישראל40 (וכן — דכל ישראל אליהם):
ידועים דברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לפני הסתלקותו41 — "איך גיי אין הימל, די כתבים לאָז איך אייך" (אנכי עולה השמימה, ואת הכתבים (כתבי החסידות) הנני משאיר לכם).
פירוש הדברים42: "צדיקים דומין לבוראם"43, וכשם שהקב"ה "נתן (הכניס) את עצמו" בתורתו, כמחז"ל44 "אנא נפשי כתבית יהבית", עד"ז בצדיקים, ש"נותנים" (ומכניסים) את עצמם בדברי תורתם.
וזוהי הכוונה בדברי אדמו"ר נ"ע "איך גיי אין הימל די כתבים לאָז איך אייך" — שע"י (לימוד) כתביו (תורתו) שהלימוד מביא לידי מעשה בפועל ועד להפצתם חוצה, מתקשרים וכו' עמו בעצמו (מכיון שהכניס את עצמו בכתביו), עצמו — כפי שנמצא במצב של עלי' השמימה.
ומכיון שה"כתבים" נמצאים למטה בגשמיות העולם — הרי על ידם נמצא אדמו"ר נ"ע בגשמיות העולם, היינו, שזוהי התקשרות נצחית בגשמיות בין הנשיא אדמו"ר נ"ע וכל ישראל.
וכן הוא בנוגע לבנו ממלא מקומו45, נשיא דורנו — שע"י כתביו, ספריו ונכ 24סיו וגם הגשמיים (כדלקמן) — מתקשרים עמו בעצמו ובגשמיות46.
ו. ויש לומר שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו הדגיש זאת תיכף במאמרו (תורתו) הראשון47 (בתור נשיא48) — שמזה מובן שזוהי התחלה ועיקר ויסוד בנשיאותו — ד"ה ראשית גוים עמלק ואחריתו גו'49:
בהמאמר שם מבאר, דעניני קדושה קיימים ב"קיום עצמי (ונצחי)", כמו "המצות50 שנתלבשו בענינים גשמיים קלף הגשמי וצמר הציצית וכהאי גוונא וכל מה שברצונו ית' כלים ראוים להארת האור העליון ה"ה קיימים בבחי' קיום עצמי", וממשיך "וי"ל שזהו"ע קדושה לא זזה ממקומה51, ותשמישי קדושה52 בקדושתן הם עומדים כו'".
כלומר: מכיון שכל עניני קדושה נמשכים ממקור הקדושה — הקב"ה בעצמו, לכן, כשם שהוא ית' קיים בקיום עצמי (ונצחי53) (שהרי מציאותו מעצמותו כו'), כמו"כ קדושתו ואורו (שהוא דבוק בהמאור ומעין המאור) — קיים בקיום עצמי ונצחי.
ובהמשך לזה כותב שם:
ומקום התורה והעבודה של צדיק בקדושתו הוא גם לאחר עלותו מחיי הגופות לחיים האמיתיים והארת אור עבודתו נשאר במקומו, די"ל שהמקום שבו למד ועסק בתורה וכל כליו שהשתמש בהם לצרכי העבודה קדושתו עליהם מחלקי בירורו בעולם.
ומביא על זה (ביאור —) סיפור מאביו54 "וראיתי פעם כי כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ נכנס לחדר אביו כ"ק אאזמו"ר זצוקללה"ה זי"ע והיו עוד סדרי החדר כמו שהיו בחייו (זה הי' בערך בשנת מ"ה או מ"ו) ונכנס לבוש בחגורה ועמד אצל השולחן למול כסא שבתו, ושפתיו נעות כמדבר, ובכה הרבה".
והביאור בזה מובן ביותר ע"פ המדובר ומבואר בהמאמר שם — שענין האמור (ע"ד נצחיות מקום עבודתו כו' של הצדיק) בא בהמשך להמבואר שם " 25בענין הכלים שע"י דבקותם והתאחדות האור בהם הרי גם הם בבחי' קיום עצמי" (כמו האור55), שמזה מובן, שהקיום הנצחי של קדושת המקום הגשמי וכל כליו שהשתמש בהם (הצדיק) — ל"צרכי העבודה" — הרי "גם לאחר עלותו מחיי הגופות" הוא ע"ד ובדוגמת הקיום העצמי (ונצחי) של הכלים דעשר ספירות (מצד ביטולם והתאחדותם עם האור).
וי"ל יתירה מזו — שזהו (לא רק בדוגמת, אלא) אותו הענין ממש, היינו שהקיום הנצחי ש"במקום התורה והעבודה של צדיק כו' וכל כליו שהשתמש כו'" הוא באותה הדרגא של קיום נצחי דכלים של עשר ספירות (דעולם האצילות). וי"ל שזה מובן גם ממש"כ בתניא56 בביאור מחז"ל57 "האבות הן הן המרכבה", שבכל עניניהם היו מרכבה דאצילות, שעד"ז בצדיקים ונשיאים שהם דוגמתם.
ז. המורם מכל הנ"ל — שחיי הצדיק הם נצחיים58, ולא רק ברוחניות הענינים אלא גם — בנוגע למקום הגשמי וכליו הגשמיים (שולחנו וכסאו כו') — וכדיוק הלשון "קדושה לא זזה ממקומה"59, המקום הגשמי ב"חדר אביו" (נוסף על המקום הרוחני — מעלה ומדריגה60) — כי קדושתו של הצדיק חודרת בכל עניניו (גם במקום ובכלים שהשתמש בהם לצרכי העבודה61); וכדברי המאמר "המקום שבו למד ועסק בתורה וכל כליו שהשתמש בהם לצרכי העבודה קדושתו עליהם".
ויתירה מזו: קדושת המקום והכלים כו' של הצדיק (גם לאחרי הסתלקותו) היא באותו האופן כהזמן שהצדיק השתמש בהם בפועל, נשמה בגוף; וכמובן מהסיפור הנ"ל — ש"נכנס לחדר אביו. . והיו עוד סדרי החדר כמו שהיו בחייו כו' ונכנס לבוש בחגורה ועמד אצל השולחן למול כסא שבתו, ושפתיו נעות כמדבר, ובכה הרבה" — היינו "כמו שהי' בחייו" כשהי' נכנס ליחידות [שי"ל שענינה — התאחדות של ה"יחידה" של הנכנס ליחידות ושל ה"יחידה" של הרבי] — בחיים חיותו של אדמו"ר מהר"ש!
וע"פ פתגם אדמו"ר נ"ע הנ"ל "איך גיי אין הימל, די כתבים לאָז איך אייך" — מובן, שע"י ההתקשרות לנשיא הדור — ע"י ה"התקשרות" עם כתביו, ספריו וכו', שבהם הכניס את עצמו כנ"ל — נמשך מהקיום העצמי והנצחי של קדושת הצדיק והנשיא, לכל ההולכים "בדרך62 26ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נצח סלה ועד"63.
ובפרט ע"י לימוד הכתבים והספרים, והבאת הלימוד במעשה בפועל, הן בעצמו והן — ע"י הפצת המעינות (דהכתבים והספרים) חוצה.
ועי"ז מאירים אצלו "כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות" בנשיא הדור — שכולל "הכל", כי הנשיא הוא הכל64, וזה פועל "להבין ולהשכיל בתורתך [כולל ובפרט בנדו"ד — הכתבים וספרים של הנשיא] וביראתך לעשות רצונך כל ימי חיי אני וזרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם (נצחי)".
ח. ההוראה בנוגע לפועל:
צריכים להתקשר עם נשיאי ישראל שבכל דור ודור, ובדורנו — בנשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, ועי"ז מקבלים מה"נצחיות" של הנשיא.
וזה פועל "להבין ולהשכיל בתורתך" — נגלה דתורה ופנימיות התורה, כולל תורתם של רבותינו נשיאינו, וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה65 — לעשות רצונך דהקב"ה כל ימי חיי — קיום המצות בפועל,
ובפרט קיום המצות וההוראות בענינים שהזמן גרמא: "מבצע פסח", להכין את עצמו, את בנ"י אחיו ואת כלל ישראל — לחג הפסח, להשתדל ולדאוג שכאו"א מישראל יהי' לו כל צרכי החג, הן בגשמיות, והן (ובעיקר — המעשה אשר יעשה) — צרכיו הרוחניים, ידיעת הלכות פסח ומצוות החג, החל מההתחלה (הלכות ערב פסח) ומליל הסדר.
ט. כל הנ"ל שייך במיוחד להענין שדובר אודותו לאחרונה66 ע"ד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" — שהכח על העבודות כל ימי המשכן בא מחנוכת המזבח שע"י קרבנות הנשיאים (כנ"ל סעיף ד) — ו"כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם"67,
שכל ישראל, אנשים נשים וטף, יעשו ביתם וחדרם כו' — ע"ד "מקדש מעט"68, בית תורה תפלה וגמ"ח (צדקה), עד שהבית הגשמי וכליו הגשמיים (השולחן, כסא וכיו"ב) ייעשו כלים לקדושה (תורה, תפלה וצדקה), שיהי' "בית מלא ספרים"69 וכו',
וכמודגש גם בחג הפסח — "אשר70 פסח על בתי בני ישראל".
ושימת לב מיוחדת בנוגע לחינוך הילדים, שהם מראשי המשתתפים בסדר של פסח (ועד שעושים בשבילם כמה ענינים עוד לפני הפסח, ועושים שינויים בכדי שלא ישנו התינוקות ובכדי שישאלו התינוקות71), כולל גם — שכל ילד וילדה יהי' להם (— שלהם) סידור, חומש ו(להבדיל) קופתצדקה, וכן — "הגדה של פסח"72 (עם ציורים73), 27שעיכ"ז עושה חדרו, שולחנו ומטתו כו' — "מקדש מעט", כלי לקדושה, ונמשך (כנ"ל) קיום עצמי בחדר הגשמי וכלים הגשמיים ובכל הבית, כי "קדושה לא זזה ממקומה".
ונכנסים שם "לבוש בחגורה" ועומדים "אצל השולחן", באופן של "דע לפני מי אתה עומד"74, ומדברים, עם דמעות של שמחה, כבן המדבר לאביו, בן יחיד להורים זקנים75, ישראל (בנים אתם לה' אלקיכם76) לאבינו שבשמים, שזה גורם תענוג גדול להאב, ותענוג הבורא נעשה תענוג הנברא77.
עד שזה בא בתכלית הגילוי ושלימותו ב"מקדש גדול", ביהמ"ק השלישי, ושם — בקודש הקדשים, יחידה שבמקום (שבעולם), ששם היחידה של כל נפש מישראל מתקשרת עם בחי' יחידה שלמעלה, יחידו של עולם,
בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו — יחידה הכללית78, ותיכף ומיד ממש.
(משיחת ש"פ ויקרא, ה' ניסן, תשמ"ז)
הערות
עמוד 19
- 1. שו"ע אדה"ז או"ח סתכ"ט סט"ו. משל"ה מס' פסחים קמ, ב. וראה גם ליקוטי עמק ברכה להשל"ה ס"ג. אלי' רבה או"ח סתכ"ט סק"ו. אלי' זוטא שם סק"ד. באה"ט שם סק"ו. חק יעקב שם סק"י. סידור רי"ע דיני ניסן ס"ז. ועוד. וביום י"ג ניסן אומרים הפרשה דזאת חנוכת המזבח עד כן עשה את המנורה (סידור תורה אור וסידור תהלת ה'. ועוד), שהוא נגד שבט לוי (שו"ע אדה"ז וליקוטי עמק ברכה שם). וראה שיחת י"ג ניסן תשמ"ה. ועוד.
- 2. טושו"ע או"ח סתכ"ט ס"ב. שו"ע אדה"ז שם ס"ח. וכן הוא בסידור אדה"ז (לפני "למנצח גו' יענך") בהימים שאין אומרים בהם תחנון. ולהעיר דמ"ש שם "מנהג ספרד" — מוכרח לומר שאינו שולל שאר בני ישראל, כי סידור אדה"ז הוא שוה לכל נפש (ראה שער הכולל בהקדמה), לא רק לספרדים, ובמכ"ש עבור ההולכים בדרכיו והגרים במדינתו של אדה"ז (שרובם לא היו ספרדים). אלא י"ל ש"מנהג ספרד" בא להוסיף הדגשה מיוחדת בזה. ואכ"מ.
- 3. שו"ע אדה"ז שם ס"ט. ממסכת סופרים פכ"א ה"אב. טור או"ח שם.
- 4. פקודי מ, יז.
- 5. נשא ז, יא.
- 6. שו"ע אדה"ז שם. מב"י לטור שם. מג"א או"ח שם סק"ג.
- 7. ראה תניא רפי"ז.
- 8. להעיר מרמב"ם הל' מעשה הקרבנות ספ"ב.
- 9. נוסף על זכר לזה בימי חנוכה ע"י קריאת פ' הנשיאים בציבור (משנה מגילה ל, ב ובפרש"י. וראה לקו"ש חכ"ה ס"ע 378 ואילך. וש"נ) — זכר שונה לגמרי — כדמוכח גם מזה שביום הח' קורים מנשיא הח' ועד גמירא.
- 10. גם לא ביום השבת — בנוגע לאב הרחמים וצדקתך צדק (מג"א או"ח סרצ"ב סק"ג. שו"ע אדה"ז שם ס"ח. סידור אדה"ז במקומו).
- 11. וי"ל שיש בזה גם ענין חיובי — כי בימים אלו שאין אומרים בהם תחנון, משמע שנמשכות אז אותן ההמשכות וההשפעות שנמשכות בימים אחרים ע"י אמירת תחנון, כמדובר כמ"פ (ראה לקו"ש חט"ו ע' 546. ועוד).
- . ולהעיר משער הכולל (פי"א אות יח), דמשמע שמפרש "מנהג ספרד" על הימים שנוהגים שא"א בהם תחנון.
עמוד 20
- 12. מקדש מלך לזח"ג קצו, ב. ס' קב הישר פפ"ח. סידור תורה אור וסידור תהלת ה'. וראה "היום יום" א' ניסן.
- 13. ראה ירושלמי תענית פ"ג ה"ב. ברכות ס, א. ועוד.
- 14. איוב לו, ה. ברכות ח, רע"א.
- 15. ראה שבועות לו, א ובפרש"י שם. שו"ע אדה"ז או"ח סקכ"ד ס"ט. אנציקלופדי' תלמודית (כרך ב) ערך אמן.
- 16. ראה נזיר בסופה.
- 17. וגם התפלות הדומות לה (כמו ה"יהי רצון" לאחרי תשליך, ודהושע"ר, ולאחרי בדיקת חמץ, וה"רבונו של עולם" דספה"ע) שמתפללים על המשכות מלמעלה וכו' — אין זה בדומה כלל לבקשה זו שהוא לכל ימי חיי כו' ועד עולם! ועוד ש"יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין כו' הכלולות בקדושת זה השבט", ושזה יפעול בעבודת האדם בפועל — "להבין ולהשכיל בתורתך וכו'", כבפנים.
עמוד 21
- 18. כ"ה הנוסח במקומות שבהערה 12.
- 19. ולהעיר מדעת האחרונים שאין אומרים "באם אני כו'" (ראה מורה באצבע (להחיד"א) ס"ז סקצ"א. שו"ת מנחת אלעזר — הובא בדרכי חיים ושלום סתקל"ח).
- 20. ומה שאומר "שבאם אני עבדך משבט (פלוני) כו'" (אף שיש בו מכל שבט ושבט כבפנים) — ה"ז מפני שבאם כפשוטו הוא משבט פלוני, מקבל מהאורות דשבט זה בגלוי יותר ביתר שאת ויתר עז (משא"כ אם הוא משבט אחר מקבל רק מעין כו'). ויש לומר, שע"י שמתפלל "שבאם אני עבדך משבט כו'", ה"ז גופא מסייע לגלות שייכותו לשבט דיום זה. ולכן גם כהן או לוי מתפלל בנוסח זה כי ע"י התפלה מתגלה שייכותו לשבט פלוני. ועצ"ע.
- 21. גם שבט לוי, כמובן מזה שאומרים בי"ג ניסן הפרשה שכנגד שבט לוי (אבל להעיר שאין אומרים לאח"ז ה"יהי רצון") — כי שבט לוי "נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל" (במדבר ג, ט), "הלויים באים תחתיהם ובשליחותם" של כל בנ"י (פרש"י שם, ח).
- 22. "היום יום" א' ניסן.
- 23. ועד שהכהן מברך ברכת כהנים, והלוי יוצק מים על ידיו (ב"י לטור או"ח סקכ"ח ד"ה ורבינו סובר (ע"פ זח"ג קמו, ב). שו"ע או"ח שם ס"ו. שו"ע אדה"ז שם ס"י).
- 24. ראה תניא ספי"ד.
- 25. פרש"י ר"פ בראשית. וראה תניא פל"ז (מח, א).
- 26. ראה פע"ח בהקדמה לשער התפלה. עמה"מ ש' עולם הבריאה פי"א בהגהה. לקו"א להה"מ סקל"ג. מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תקפא ואילך. שער הכולל בהקדמה. וש"נ. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 54 הערה 14. וש"נ.
- 27. ולכן "כל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו" (במדב"ר פי"ג, יד), וכמפורש במדרש פרטי הכוונות דכל נשיא (במדב"ר שם, ואילך. פי"ד, איא. וראה של"ה שבהערה 1). ולהעיר ממ"ש במקור חיים (לבעהמ"ס חות יאיר) או"ח רסתכ"ט: מ"ש בשל"ה דנכון לקרות בי"ב ימי ניסן הקרבת י"ב נשיאים. . ול"נ גם כוונתם בהקרבתם ע"פ דרז"ל ברבה.
עמוד 22
- 28. ראה של"ה שם שאומרים הנשיא "כי כל נשיא ונשיא הי' לו סודות גדולות אשר המשיכו שפע הרוחנית כל אחד לשבטו כל ימי עולם כו' ובקריאת הפרשה הוא מעורר קדושת היום כו'".
- 29. ראה תו"א וישב כט, ד. לקו"ת נשא כט, א. לקו"ש חכ"ה ע' 383 ואילך. וש"נ.
- 30. כמ"ש (משלי כב, ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. וראה מקומות שבהערה הקודמת.
- 31. ראה מכתב "בימים שבין יו"ד וט"ו בשבט" תשמ"ז (נדפס בלקו"ש חכ"ו ע' 412 ואילך. ובתרגום ללה"ק — חל"א ע' 235 ואילך). סה"ש תשמ"ז ח"א — ש"פ תרומה תשמ"ז. ועוד.
- 32. תרומה כה, ח.
- 33. שציווי זה כולל גם הציווי על המקדש, ראשון שני ושלישי (רמב"ם הל' ביהב"ח בתחלתן. וראה לקו"ש חט"ז ע' 302 ואילך. חכ"א ע' 149 ואילך).
- 34. פרש"י חוקת כא, כא.
- 35. להעיר מדברי חז"ל שהעגלות והפרות שהביאו הנשיאים "ניתן להם הוי' שיהיו קיימים לעולם" (במדב"ר פי"ב, יח).
- 36. וראה משנה ר"ה בתחלתה, שבאחד בניסן הוא ראש השנה למלכים — למלכי ישראל (שם ג, א). ולהעיר שלימוד זה (ע"ד נצחיות הנשיא בעבודתו במשכן ופעולתו על ישראל בכל הדורות) מבואר גם בלקו"ת פרשתנו ("חסיד'ישע פרשה" של השבוע דיום אמירת שיחה זו) — ד"ה ויקרא אל משה: "התורה היא נצחית ושייך בחינות אלו (ד"ויקרא אל משה" באהל מועד שבמשכן) גם עכשיו" מצד "אתפשטותא דמשה שבכל אדם" (ראה תקו"ז תס"ט (קיב, א. קיד, א). אגה"ק בסוף הביאור לסי' זך), ואתפשטותא דמשה שבכאו"א פועל עליו "ליראה את ה' אלקיך" (עד שלגבי בחי' זו "יראה מילתא זוטרתי היא" — ברכות לג, ב (בע"י). תניא רפמ"ב), "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה"א גו' לשמור את מצוות ה' גו'" (עקב י, יב ואילך).
- 37. להעיר מקהלת יעקב (לבעהמ"ס מלוא הרועים) מערכת רבי שנשיא ר"ת ניצוצו של יעקב אבינו.
עמוד 23
- 38. ראה רמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ז: המלכות ירושה כו' ולא המלכות בלבד אלא כל השררות. . ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם (ובספרי שופטים יז, כ: כל פרנסי ישראל). ולהעיר שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' בן יחיד והנשיאות עברה אליו בדרך ממילא, ובן מלך אין צריך משיחה, כי משיחת אביו היא משיחתו (ראה רמב"ם הל' כלי המקדש פ"א הי"א. הל' מלכים שם הי"ב. צפע"נ (המלוקט) להל' כלי המקדש שם).
- 39. ולהעיר שסיום ימים אלו הוא י"ג ניסן — יום ההילולא דאדמו"ר הצ"צ, ואולי י"ל — גם יום התחלת הנשיאות של ממלא מקומו אדמו"ר מהר"ש (ראה גם לקו"ש ח"ו ע' 409. וש"נ).
- 40. כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לאביו אדמו"ר נ"ע (אגרות קודש שלו ח"א ע' קמא) — שרועי ישראל "הנה לא זה בלבד שלא יפרדו מעל צאן מרעיתם, הנה עוד זאת מתרפסים להדום כסא מרום, להתיצב לפני הוד אל רם ונשא, להגן על עם ישורון" (נוסף על המבואר באגה"ק סי' זך וביאורו). ולהעיר ממחז"ל בנוגע למשה: מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש (סוטה יג, סע"ב).
- 41. הועתק במכתב זקני אנ"ש — נדפס באגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' קיג.
- 42. ראה גם לקו"ש חכ"ז ע' 24 ואילך. ועוד.
- 43. ב"ר פס"ז, ח. רות רבה פ"ד, ג. ועוד.
- 44. שבת קה, א (כגירסת הע"י). לקו"ת שלח מח, סע"ד.
- 45. בנו יחידו — שיורש הכל (ראה לעיל הערה 38), ויורש ה"ה המוריש עצמו (ולא רק במקום המוריש) — ראה ב"ב קנט, א. שו"ת צפע"נ דווינסק ח"א סקי"ח. ווארשא ח"ב סקי"ח. מילואים יג, א. מהד"ת יט, א. ובלשון הכתוב — "תחת אבותיך יהיו בניך" (תהלים מה, יז. ב"ב שם).
עמוד 24
- 46. נוסף על זה שע"י "זרעו בחיים", "אף הוא בחיים" (תענית ה, ב).
- 47. שהוא (מיוסד על) מאמר האחרון של אביו אדמו"ר נ"ע (פורים בסעודה, פר"ת ), בהוספות רבות וכו' ובשינויי לשונות בכ"מ. — ולהעיר ממארז"ל (מדרש תהלים בתחלתו): ממקום שחתם זה פתח זה. ובארוכה — ב"ר פ"ק, יב. וש"נ.
- 48. שנאמר בש"ק פ' צו אחר מנחה , יום האחרון של השבעה אחרי אביו אדנ"ע.
- 49. נדפס בסה"מ תר"פתרפ"א בתחלתו.
- 50. סה"מ שם ע' יוד.
- 51. ראה ע"ח שער ד פ"ג. של"ד פ"ג. של"ה פ"א. אגה"ק ביאור לסי' זך (קמז, א).
- 52. ראה מגילה כו, ב. רמב"ם הל' ס"ת פ"י ה"ד. וראה תו"א צ, סע"ב. שערי אורה ד"ה יביאו לבוש מלכות פ"ה ואילך ופע"ז ובקיצורים לשם. וראה לקו"ש חי"ב ע' 135. וש"נ.
- 53. התואר "נצחי" כאן הוא שם המושאל — כי לשון "נצחיות" אינו נופל כ"א בבחי' וגדר זמן, שיומשך זמן בלי סוף, אבל מה שאינו בבחי' וגדר הזמן לא שייך בו המשך הזמן כו' (לקו"ת שבת שובה סז, ג).
- 54. במ"א (ראה ספר השיחות תש"ד ע' 6 ואילך. ועוד) סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בפרטיות יותר, שבהיותו ילד קטן הי' רגיל להכנס לחדר היחידות של כ"ק אדמו"ר מהר"ש. ופעם אחת ראה שהדלת נפתחת, ונפל עליו פחד והסתיר עצמו, וראה שאביו נכנס כו' — כההמשך שנעתק בהמאמר.
- . נדפס בסה"מ פר"ת ע' רצו ואילך.
- . כן נרשם בראש המאמר — בכת"י לא נודע למי.
עמוד 25
- 55. היינו לא רק הדביקות וקיום שבכלים מצ"ע (דאיהו וגרמוהי חד (תקו"ז בהקדמה — ד, ב), שהוא לא כמו האחדות דאיהו וחיוהי חד — ראה המשך מים רבים תרל"ו פל"ב. המשך וככה תרל"ז פק"ז. המשך תרס"ו ע' קצ. ובכ"מ), כ"א גם בחי' קיום עצמי של האור.
- 56. פכ"ג. פל"ד. פל"ט.
- 57. ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו. — "אפילו בשינתם" (מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תקמ).
- 58. ראה אגה"ק סי' זך וביאורו.
- 59. והדיוק בזה יובן עוד יותר מזה שלשון "ממקומה" לא הובא בע"ח של"ד ושל"ה שבהערה 51.
- 60. ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ב ה"ו. מו"נ ח"א פ"ח. נת' בס' החקירה להצ"צ עד, סע"ב ואילך.
- 61. ולא רק כשנשאר לאח"ז רק לקדושה בלבד, כמו השולחן ועמוד (שטענדער) של הצדיק שממנו עשו הארון שבו נגנז הצדיק, שכל מציאותו רק ארון וכלי להצדיק, וי"ל כמו ארון וכלי ללוחות הברית (להעיר ממחז"ל "קשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כשבירת לוחות" — ירושלמי יומא פ"א ה"א ובקה"ע שם. תנחומא (באבער) אחרי יוד. הובא בפרש"י עקב יו"ד, ו).
- 62. אגה"ק סכ"ז (קמו, א).
עמוד 26
- 63. ו"כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית" (עירובין נד, א).
- 64. פרש"י חוקת כא, כא.
- 65. ראה קידושין מ, ב. ב"ק יז, א.
- 66. ראה שיחת ש"פ תרומה תשמ"ז ס"ח. וש"נ.
- 67. ויק"ר פ"ב, ב. נת' בשיחת ש"פ תרומה שם ס"ו ואילך. לקו"ש חל"ו ע' 123 ואילך.
- 68. ראה מגילה כט, א.
- 69. ע"ד מרז"ל — ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א. תנחומא קרח ב. במדב"ר פי"ח, ג.
- 70. בא יב, כז.
- 71. ראה שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תעב. סתע"ג סי"דטו. סל"ח. ס"מ. ועוד.
- 72. ראה שיחת פורים תשמ"ז.
- 73. שעי"ז "לא ישנו התינוקות וכו'".
עמוד 27
- 74. ראה ברכות כה, ב.
- 75. כמאמר הבעש"ט: יעדער איד איז טייער ביי דעם אויבערשטן ווי אַ בן יחיד וואָס איז געבאָרן ביי עלטערן לעת זקנותם, און נאָך טייערער (כש"ט (הוצאת קה"ת) הוספות סקל"ג. וש"נ).
- 76. ראה יד, א. וראה תניא רפ"ב.
- 77. ראה המשך וככה תרל"ז פי"ב. פט"ו. וראה שיחת ש"פ ויק"פ תשמ"ז.
- 78. רמ"ז לזח"ג רס, ב (נדפס במק"מ קצ, ב). ל"ת להאריז"ל בראשית עה"פ ויתהלך חנוך. ועוד. וראה אוה"ת נצבים ע' א'רעו. סה"מ תרכ"ז ע' טז. תר"ל ע' י ואילך. תרנ"ה ס"ע יט ואילך. תרצ"ט ע' 207. תש"ב ע' 51. ס' הליקוטים — דא"ח דהצ"צ ערך משיח. וש"נ.
שולחן ערוך, אורח חיים תכ״ט:ב׳ - הטקסט מספריא
אֵין נוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶם בְּכָל חֹדֶשׁ נִיסָן, וְאֵין אוֹמְרִים צִדְקָתְךָ בְּשַׁבָּת בְּמִנְחָה, וְאֵין מַסְפִּידִין בּוֹ, וְאֵין מִתְעַנִּין בּוֹ לְהַזְכִּיר בְּצִבּוּר; וְהַבְּכוֹרוֹת מִתְעַנִּין בּוֹ בְּעֶרֶב פֶּסַח. הַגָּה: גַּם אֵין אוֹמְרִים צִדּוּק הַדִּין בְּכָל חֹדֶשׁ נִיסָן. וְנָהֲגוּ שֶׁאֵין מִתְעַנִּין בּוֹ תַּעֲנִית כְּלָל, אֲפִלּוּ יוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו אוֹ אִמּוֹ; אֲבָל תַּעֲנִית חֲלוֹם, מִתְעַנִּין. וְאֵין אוֹמְרִים מִזְמוֹר לְתוֹדָה וְאֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם וְלַמְנַצֵּחַ בְּעֶרֶב פֶּסַח וְלֹא בְּיוֹם טוֹב, (מִנְהָגִים). וְנוֹהֲגִין לְהַרְבּוֹת קְצָת בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּיוֹם אַחַר הֶחָג, וְהוּא אִסְרוּ חַג, (גְּמָרָא וְרַשִׁ"י פֶּרֶק לוּלָב).
תניא, ליקוטי אמרים י״ז - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ״.
דְּלִכְאוֹרָה, הוּא – ״בִּלְבָבְךָ״ – נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ [וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית], שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳ בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא: ״אָטוּ יִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא״? וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבָה. וְגַם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה דְּ״צַדִּיקִים – דַּוְקָא – לִבָּם בִּרְשׁוּתָם״.
אֶלָּא, דְּ״לַעֲשׂוֹתוֹ״ – רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת בִּלְבָד, שֶׁהִיא ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ שֶׁבְּתַעֲלוּמוֹת לֵב, גַּם כִּי אֵינָהּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְדָבָר זֶה ״קָרוֹב מְאֹד״ וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ, כִּי מוֹחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מִמֵּילָא יוֹלִיד, בְּמוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים – הָאַהֲבָה לַה׳ לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ.
וְ״זֶה כָּל הָאָדָם״, כִּי – ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, שֶׁ״הַיּוֹם״ הוּא עוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה דַּוְקָא ״וּלְמָחָר כוּ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַמּוֹחַ – שַׁלִּיט בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ עַל חָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וְעַל פִּיו, וְעַל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. אִם לֹא מִי שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּאֱמֶת, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, וְאֵין לִבָּם בִּרְשׁוּתָם כְּלָל, וְזֶה עוֹנֶשׁ עַל גּוֹדֶל וְעוֹצֶם עֲוֹנָם. וְלֹא דִבְּרָה תוֹרָה בְּמֵתִים אֵלּוּ, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים.
כִּי בֶּאֱמֶת, אִי אֶפְשָׁר לָרְשָׁעִים לְהַתְחִיל לַעֲבוֹד ה׳ בְּלִי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבָר תְּחִלָּה – לְשַׁבֵּר הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם מָסָךְ מַבְדִּיל וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל יְדֵי שְׁבִירַת לִבּוֹ וּמְרִירַת נַפְשׁוֹ עַל חֲטָאָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, שֶׁעַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר – נִשְׁבָּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה דְסִטְרָא אָחֳרָא [עַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת פִּינְחָס דַּף ר״מ וּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דַּף ח׳ וְדַף ה׳ עַמּוּד א׳ וּבְפֵירוּשׁ הָרַב מֹשֶׁה זַכּוּת שָׁם].
וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, לְהַעֲלוֹת הֵ״א תַּתָּאָה, לַהֲקִימָהּ מִנְּפִילָתָהּ שֶׁנָפְלָה אֶל הַחִיצוֹנִים, שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״גָּלוּ לֶאֱדוֹם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם״, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אֱדוֹם מוֹרִיד וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם בְּחִינַת וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה אֶת נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ, הַמְלוּבָּשִׁים בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מֵהַקְּלִיפָּה, שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הַמּוֹלֶכֶת בּוֹ בְּעוֹדוֹ רָשָׁע וּמוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנָּה שֶׁלּוֹ, וְנֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה אֶצְלָהּ.
וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִתְפָּרְדוּ כוּ׳ – הִיא קָמָה מִנְּפִילָתָהּ וְגַם נִצָּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות ב׳ - הטקסט מספריא
היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה אבל טעונה מלח וכולה נשרפת על מזבח החיצון ויתנסך היין על המזבח ואין נותנין אותו על האש אלא מגביה ידו ויוצק על היסוד והוא יורד לשיתין:
אין טעון נסכין אלא עולת בהמה ושלמים בלבד בין היו קרבן צבור או קרבן יחיד או כבש יולדת ואילו של כהן גדול הואיל והן עולות טעונים נסכים אבל העוף והאשמות והחטאות אין מביאין עמהם נסכים חוץ מחטאת מצורע ואשמו שנתפרשו נסכיהם בתורה:
ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם שנאמר לפלא נדר או נדבה דבר הבא בנדר ונדבה יצאו חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח הואיל ואינן באין בנדר ונדבה אין טעונין נסכים ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראייה לנסכים שנאמר או במועדיכם:
כמה הוא שיעור נסכים נסכי כבש או כבשה עשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין וכן נסכי העז בין קטן בין גדול בין זכר בין נקבה או נסכי רחל אע"פשהיא גדולה אבל נסכי איל הן שני עשרונים סלת בלול בשלישית ההין שמן ויין לנסך שלישית ההין ונסכי הפר או העגל בין זכרים בין נקבות שלשה עשרונים סלת בלול בחצי ההין שמן ויין לנסך חצי ההין:
אלו הן הנסכים בין לעולה בין לשלמים כשיעור הזה לכל אחד ואחד שנאמר כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם אין מוסיפין על השיעורין האלו ואין גורעין מהן ואם גרע או הוסיף כל שהוא פסול חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן אע"פ שנכפלה סולתו לא נכפלו יינו [ושמנו] אלא יין לנסך רביעית ההין:
המצורע מביא עם שלשה כבשים שלו שהן חטאת ואשם ועולה שלשה עשרונים ומפי השמועה למדו שהן באין בכלל הזבחים שלו עשרון עם כל כבש בלול ברביעית ההין שמן ורביעית יין עם כל עשרון משלשתן כשאר נסכי הכבשים והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל ולא עולה לו זבחו:
ההין הוא שנים עשר לוג וכבר הודענו שיעור הלוג עם מדות אחרות בהלכות עירובין והעשרון הוא העומר שהוא שיעור חלה וכבר ביארנו שיעורו בענין חלה:
כשמודדין הנסכים או המנחות בין מנחת יחיד בין מנחת צבור אין מודדין אותו במדה של שלשה עשרונים לפר או של שנים לאיל אלא מודד הכל בעשרון אחד שהיה במקדש וכן השמן של נסכים מודדין אותו במדתו שבמקדש ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש כמנין העשרונות כך מנין הלוגין:
בירוצי המדות של סלת חול שאין גב העשרון קודש ובירוצי היין והשמן קודש לפי שהוא יורד על גב הכלי וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ ולמה יתקדשו הבירוצין אע"פ שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול:
מה היו עושין בבירוצין אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו ואם לנו יפסלו בלינה ואם לאו מקיצין בהן המזבח:
כיצד לוקחין בהם עולות הבשר לשם והעורות לכהנים:
הסלת עם השמן של נסכים אינן מעכבין את היין ולא היין מעכבן ולא הנסכים מעכבין את הזבח אלא מביא אדם קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים אחד יחיד ואחד צבור והוא שלא קדשו הנסכים בכלי שרת אבל אם נתנן לכלי שרת אם לנו יפסלו בלינה:
אין מביאין נסכים אלא מן החולין לא יביאם לא מן התרומה ולא ממעשר שני ולא מן הבכורים ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר לא יביאו נסכים אלא מן החולין:
כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל ומנין אותן הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מלואים הן ואין נוהגין לדורות אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המלואין עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשיבנה בית שלישי:
וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד כאשר מפורש שם וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי מלואים היו ואינן נוהגין לדורות אבל דברים הנוהגים לדורות הם דברי תורה שפירשנו כמו שהעתיקום מפי משה רבינו אין להוסיף עליהם ואין לגרוע:
תלמוד ירושלמי תענית ג׳:ב׳ - הטקסט מספריא
משנה: יָרְדוּ לַצְּמָחִים אֲבָל לֹא לָאִילָן לָאִילָן אֲבָל לֹא לַצְּמָחִים לָזֶה וְלָזֶה אֲבָל לֹא לַבּוֹרוֹת לַשִּׁיחִין וּמְעָרוֹת מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד:
הלכה: יָרְדוּ לַצְּמָחִים אֲבָל לֹא לָאִילָן. צִיבְחַד צִיבְחַד. לָאִילָן אֲבָל לֹא לַצְּמָחִים. סַגִּין סַגִּין. לָזֶה וְלָזֶה אֲבָל לֹא לַבּוֹרוֹת לַשִּׁיחִין וְלַמְּעָרוֹת מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד. תַּנֵּי. מַתְרִיעִין עַל הָאִילָן בְּפַרְס הַפֶּסַח. לַבּוֹרוֹת לַשִּׁיחִין וְלַמְּעָרוֹת בְּפַרְס הָעַצֶּרֶת. מֵעַתָּה אֲפִילוּ יוֹתֵר מִיכֵּן. יוֹתֵר מִיכֵּן מַעֲשֵׂה נִיסִּים. וְאֵין מַתְרִיעִין עַל מַעֲשֵׂה נִיסִּים.
רִבִּי בֶרֶכְיָה רִבִּי חֶלְבּוֹ פָּפָּא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. פְּעָמִים שֶׁהַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין בִּזְכוּת אָדָם אֶחָד בִּזְכוּת עֵשֶׁב אֶחָד בִּזְכוּת שָׂדֶה אֶחָד. וּשְׁלָשְׁתָּן בְּפָסוּק אֶחָד וּמְטַר גֶּשֶׁם יִתֵּן לָכֶם לְאִישׁ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה. לְאִישׁ אֲבָל לֹא לָאֲנָשִׁים. לְעֵשֶׂב אֲבָל לֹֹא לָעֲשָׂבִים. בַּשָּׂדֶה אֲבָל לֹא בַשָּׂדוֹת.
רש"י על במדבר ג׳:ח׳ - הטקסט מספריא
ואת משמרת בני ישראל. שֶׁכֻּלָּן הָיוּ זְקוּקִין לְצָרְכֵי הַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא שֶׁהַלְוִיִּם בָּאִים תַּחְתֵּיהֶם בִּשְׁלִיחוּתָם, לְפִיכָךְ לוֹקְחִים מֵהֶם הַמַּעַשְׂרוֹת בִּשְׂכָרָן, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם" (במדבר י"ח):
ואת משמרת בני ישראל [AND THEY SHALL KEEP ALL THE VESSELS OF THE TENT OF MEETING] AND THE CHARGE OF THE CHILDREN OF ISRAEL — It is called “the charge of the children of Israel” because all of them (all the Israelites) were really bound to care for the needs of the Sanctuary, only that the Levites took their places as representing them. For this reason they (the Levites) received from them the tithes as a reward, as it is said, (Numbers 18:31) “for it (the tithe) is your hire in exchange for your service”.
תניא, ליקוטי אמרים י״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִדַּת הַבֵּינוֹנִי, הִיא מִדַּת כָּל אָדָם וְאַחֲרֶיהָ כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בֵּינוֹנִי בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה. כִּי, הַבֵּינוֹנִי אֵינוֹ מוֹאֵס בְּרָע, שֶׁזֶּהוּ דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב וְלֹא כָּל הָעִתִּים שָׁווֹת, אֶלָא ״סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב״, דְּהַיְינוּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, שֶׁבָּהֶם הַבְּחִירָה וְהַיְכוֹלֶת וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם לַעֲשׂוֹת וּלְדַבֵּר וְלַחֲשׁוֹב גַּם מַה שֶּׁהוּא נֶגֶד תַּאֲוַת לִבּוֹ וְהֶפְכָּהּ מַמָּשׁ, כִּי גַּם בְּשָׁעָה שֶׁהַלֵּב חוֹמֵד וּמִתְאַוֶּה אֵיזוֹ תַּאֲוָה גַשְׁמִיִּית בְּהֶיתֵּר אוֹ בְּאִיסּוּר חַס וְשָׁלוֹם, יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה לְגַמְרֵי, בְּאָמְרוֹ לְלִבּוֹ: אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, כִּי אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת מוּבְדָּל וְנִפְרָד חַס וְשָׁלוֹם מֵה׳ אֶחָד בְּשׁוּם אוֹפֶן, כְּדִכְתִיב: ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים וְגוֹ׳״, רַק אֲנִי רוֹצֶה לְדָבְקָה בוֹ נַפְשִׁי רוּחִי וְנִשְׁמָתִי, בְּהִתְלַבְּשָׁן בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשָׁיו יִתְבָּרֵךְ, שֶׁהֵם: מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בַּה׳ וְתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו, מֵאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּלִבִּי לַה׳, כְּמוֹ בְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ ״אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ״, וַאֲפִילוּ קַל שֶׁבְּקַלִּים יָכוֹל לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳, וְלֹא נוֹפֵל אָנֹכִי מִמֶּנּוּ בְּוַדַּאי, אֶלָּא שֶׁנִּכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁבַּעֲבֵירָה זוֹ עוֹדֶנּוּ בְּיַהֲדוּתוֹ וְאֵין נִשְׁמָתוֹ מוּבְדֶּלֶת מֵאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְגַם, שׁוֹכֵחַ אַהֲבָתוֹ לַה׳ הַמְסוּתֶּרֶת בְּלִבּוֹ, אֲבָל אֲנִי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת שׁוֹטֶה כָּמוֹהוּ לִכְפּוֹר הָאֱמֶת.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּדָבָר הַמָּסוּר לַלֵּב, דְּהַיְינוּ, שֶׁיְּהֵא הָרָע מָאוּס מַמָּשׁ בַּלֵּב וְשָׂנאוּי בְּתַכְלִית שִׂנְאָה – אוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית שִׂנְאָה – הִנֵּה זֶה, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי גּוֹדֶל וְתוֹקֶף הָאַהֲבָה לַה׳, בִּבְחִינַת ״אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים״, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ כוּ׳״; וְאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה, כִּי זֶהוּ כְּעֵין קִבּוּל שָׂכָר, וּכְדִכְתִיב: ״עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהוּנַּתְכֶם וְגוֹ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְלָכֵן אָמַר אִיּוֹב: ״בָּרָאתָ צַדִּיקִים כוּ׳״; וְכִדְאִיתָא בַּתִּיקּוּנִים, שֶׁיֵּשׁ בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה מִינֵי מַדְרֵגוֹת וּבְחִינוֹת: חֲסִידִים, גִּבּוֹרִים הַמִּתְגַּבְּרִים עַל יִצְרָם, מָארֵי תוֹרָה, נְבִיאִים כוּ׳, צַדִּיקִים כוּ׳, עַיֵּין שָׁם:
וּבָזֶה יוּבַן כֶּפֶל לְשׁוֹן הַשְּׁבוּעָה: ״תְּהִי צַדִּיק, וְאַל תְּהִי רָשָׁע״; דְּלִכְאוֹרָה תָּמוּהַּ, כִּי מֵאַחַר שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ ״תְּהִי צַדִּיק״, לָמָּה צְרִיכִים לְהַשְׁבִּיעוֹ עוֹד שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע?
אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לִהְיוֹת צַדִּיק, וְאֵין לָאָדָם מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה בָּזֶה כָּל כָּךְ, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ בֶּאֱמֶת, וְשֶׁיִּהְיֶה הָרָע מָאוּס מַמָּשׁ בֶּאֱמֶת, וְלָכֵן מַשְׁבִּיעִים שֵׁנִית ״אַל תְּהִי רָשָׁע״ עַל כָּל פָּנִים, שֶׁבָּזֶה – מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם לִמְשׁוֹל בְּרוּחַ תַּאֲוָתוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ וְלִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת כָּל יָמָיו, בֵּין בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, בֵּין בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, – וְ״אֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה״, דְּהַיְינוּ תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן, צָרִיךְ לִקְבּוֹעַ לוֹ עִתִּים גַּם כֵּן לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת מוֹאֵס בְּרָע, כְּגוֹן, בַּעֲצַת חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אִשָּׁה – חֵמֶת מְלֵאָה צוֹאָה כוּ׳״, וּכְהַאי גַּוְונָא, וְכֵן כָּל מִינֵי מַטְעַמִּים וּמַעֲדַנִּים נַעֲשִׂים כָּךְ: חֵמֶת מָלֵא כוּ׳; וְכֵן כָּל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, הֶחָכָם רוֹאֶה הַנּוֹלָד מֵהֶן, שֶׁסּוֹפָן לִרְקוֹב וְלִהְיוֹת רִמָּה וְאַשְׁפָּה.
וְהַהֵפֶךְ, לְהִתְעַנֵּג וְלִשְׂמוֹחַ בַּה׳ – עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא כְּפִי יְכוֹלְתּוֹ, אַף שֶׁיּוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ – כִּי אִם בְּדִמְיוֹנוֹת – אַף־עַל־פִּי־כֵן, הוּא יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ, לְקַיֵּים אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים ״תְּהִי צַדִּיק״, וַה׳ יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו.
וְעוֹד, שֶׁהַהֶרְגֵּל עַל כָּל דָּבָר – שִׁלְטוֹן, וְנַעֲשֶׂה טֶבַע שֵׁנִי, וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְמָאֵס אֶת הָרָע – יִהְיֶה נִמְאָס קְצָת בֶּאֱמֶת, וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְשַׂמֵּחַ נַפְשוֹ בַּה׳ עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת ה׳, הֲרֵי בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יֵעָרֶה עָלָיו רוּחַ מִמָּרוֹם, וְיִזְכֶּה לִבְחִינַת רוּחַ מִשֹּׁרֶשׁ אֵיזֶה צַדִּיק שֶׁתִּתְעַבֵּר בּוֹ – לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית, כְּדִכְתִיב: ״שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה׳״, וְתִתְקַיֵּים בּוֹ בֶּאֱמֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים: ״תְּהִי צַדִּיק״:
רש"י על במדבר כ״א:כ״א - הטקסט מספריא
וישלח ישראל מלאכים. וּבְמָקוֹם אַחֵר תּוֹלֶה הַשְּׁלִיחוּת בְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת" (דברים ב'), וְכֵן "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" (במדבר כ'), וּבְיִפְתָּח הוּא אוֹמֵר (שופטים י"א) "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" וְגוֹ', הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ צְרִיכִין זֶה לָזֶה, זֶה נוֹעֵל וְזֶה פוֹתֵחַ, שֶׁמֹּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵם מֹשֶׁה, לוֹמַר לְךָ שֶׁנְּשִׂיא הַדּוֹר הוּא כְּכָל הַדּוֹר, כִּי הַנָּשִׂיא הוּא הַכֹּל (תנחומא):
וישלח ישראל מלאכים AND ISRAEL SENT MESSENGERS — But in another passage it attributes this embassy to Moses, as it is said, (Deuteronomy 2:26), “And ‘I’ sent messengers from the wilderness of Kedemoth [to Sihon king of Heshbon]”! And so, too, it states, (Numbers 20:14), “And Moses sent messengers to the king of Edom”; whilst in the story of Jephtha, it says, (Judges 11:17) “And Israel sent messengers to the king of Edom, etc.”. Each of these pairs of verses is necessary one to the other (i.e., they supplement each other): one keeps back information and the other discloses it, (more lit., one locks up and the other opens) — you may gather from them that Moses is Israel and Israel is Moses, thus telling you that the prince of any generation is the equal of the whole generation, for the prince is the whole (Midrash Tanchuma, Chukat 23).
במדבר רבה י״ב:י״ח - הטקסט מספריא
וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן (במדבר ז, ג), מְלַמֵּד שֶׁהֱבִיאוּם וּמְסָרוּם לַצִּבּוּר, בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן וְלֹא קִבֵּל מֵהֶם עַד שֶׁנֶּאֶמְרָה לוֹ מִפִּי הַגְּבוּרָה (במדבר ז, ה): קַח מֵאִתָּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ז, ד ה): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵאמֹר, קַח מֵאִתָּם וגו', מַהוּ לֵאמֹר, תָּנֵי רַב הוֹשַׁעְיָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁים וְדִבְרֵי נֶחָמוֹת, קַח מֵאִתָּם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה משֶׁה מִתְיָרֵא וְאוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁמָּא נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנִּי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְשָׁרְתָה עַל הַנְּשִׂיאִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, אִלּוּ לָהֶם הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁיָּבִיאוּ, לְךָ הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁתֹּאמַר לָהֶם, אֶלָּא קַח מֵאִתָּם, מֵאִתָּם הָיָה הַדָּבָר, הָא הִסְכִּימָה דַעְתָּם לַדַּעַת הָעֶלְיוֹנָה, וְהָיָה משֶׁה מִתְיָרֵא וְאוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁמָּא אַחַת מִן הָעֲגָלוֹת נִשְׁבְּרָה אוֹ אֶחָד מִן הַשְּׁוָרִים מֵת וְנִמְצָא קָרְבָּן שֶׁל נְשִׂיאִים פָּסוּל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (במדבר ז, ה): וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד, נָתַן לָהֶם הֲוָיָה שֶׁיִּהְיוּ קַיָּמִים לְעוֹלָם, עַד הֵיכָן הָיוּ קַיָּמִים, רַבִּי יוּדָא בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי נַחְמָן וְרַבִּי חוֹנְיָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אָמַר, עַד (הושע יב, יב): שֶׁבַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ, וְהֵיכָן הִקְרִיבוּם, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, בְּנוֹב הִקְרִיבוּם. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר, בְּגִבְעוֹן הִקְרִיבוּם. רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר בְּבֵית הָעוֹלָמִים הִקְרִיבוּם. אָמַר רַבִּי לֵוִי טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא דִּכְתִיב (דברי הימים ב ז, ה): וַיִּזְבַּח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֶת זֶבַח וגו'. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר, עַד עַכְשָׁו הֵן הָעֲגָלוֹת וְהַפָּרוֹת קַיָּמוֹת, וְלֹא הוּמְמוּ וְלֹא הִזְקִינוּ וְלֹא הִטְרִיפוּ וְלֹא נִשְׁבָּרוּ. וַהֲלוֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, מָה אִם הָעֲגָלוֹת שֶׁנִּדְבְּקוּ בִּמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד נִתַּן לָהֶם הֲוָיָה עַד שֶׁיִּהְיוּ קַיָּמוֹת לְעוֹלָם, יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם דְּבוּקִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ד): וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם וגו'. (במדבר ז, ה): וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ, לְפִי טֹרַח מַשָֹּׂאוֹ הַרְבֵּה לוֹ עֲגָלוֹת לְהָקֵל מִמַּשָֹּׂאוֹ.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה שנאמר ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל כמו שעשה יהוידע ליואש וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה והבן הגדול קודם לקטן ממנו ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם ולא זכה אלא לכשרים שנאמר אם ישמרו בניך בריתי אף על פי שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם הקדוש ברוך הוא הבטיחו בכך שנאמר אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וחסדי לא אפיר מעמו.
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו א׳:י״א - הטקסט מספריא
אין מושחין את המלך אלא על גבי המעיין ואין מושחין מלך בן מלך שהמלכות ירושה למלך לעולם שנאמר הוא ובניו בקרב ישראל ואם היתה שם מחלוקת מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכל שזהו מלך לבדו כמו שמשחו שלמה מפני מחלוקת אדוניהו ויואש מפני עתליה ויהואחז מפני יהויקים אחיו וזה שמשח אלישע ליהוא לא בשמן המשחה משחו אלא בשמן אפרסמון ודבר זה מסורת ביד החכמים:
בראשית רבה ס״ז:ח׳ - הטקסט מספריא
וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו (בראשית כז, מא), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר יוֹסֵי סֶנַטֵּרוֹ, וְנַעֲשָׂה לוֹ שׂוֹנֵא וְנוֹקֵם וְנוֹטֵר עַד כַּדֵּין קָרְיָן סֶנַטְרֵיה דְּרוֹמִי. (בראשית כז, מא): וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, הָרְשָׁעִים בִּרְשׁוּת לִבָּן (תהלים יד, א): אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, (מלכים א יב, כו): וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ, (אסתר ו, ו): וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ. אֲבָל הַצַּדִּיקִים לִבָּן בִּרְשׁוּתָן (שמואל א א, יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, (שמואל א כז, א): וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ, (דניאל א, ח): וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ, דּוֹמִין לְבוֹרְאָן (בראשית ח, כא): וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ. (בראשית כז, מא): יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בָּא לוֹ עֵשָׂו בִּמְתִינָה, אָמַר מָה אֲנִי מַכְרִיעַ אֶת אַבָּא, אֶלָּא יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגֵּהוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר בַּת קוֹל אוֹמֶרֶת הַרְבֵּה סְיָחִים מֵתוּ וְנַעֲשׂוּ עוֹרוֹתֵיהֶם עַל גַּבֵּי אִמּוֹתֵיהֶן. רַבָּנָן אָמְרֵי אִם הוֹרְגוֹ אֲנִי, יֵשׁ שֵׁם וָעֵבֶר יוֹשְׁבִין עָלַי בַּדִּין וְאוֹמְרִים לִי לָמָּה הָרַגְתָּ אֶת אָחִיךָ, אֶלָּא הֲרֵינִי הוֹלֵךְ וּמִתְחַתֵּן לְיִשְׁמָעֵאל וְהוּא בָּא וְעוֹרֵר עִמּוֹ עַל הַבְּכוֹרָה וְהוֹרְגוֹ, וַאֲנִי עוֹמֵד עָלָיו כְּגוֹאֵל הַדָּם וְהוֹרְגוֹ, וְיוֹרֵשׁ אֲנִי שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל לה, י): יַעַן אֲמָרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ וַה' שָׁם הָיָה, מַאן אֲמַר דַּאֲמַר כֵּן, אָמַר רַבִּי יוּדָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַה' שָׁם הָיָה. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כָּפַר עֵשָׂו וְאָמַר לֹא אָמַרְתִּי הֲדָא מִלְּתָא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵית אַתְּ יָדַע דַּאֲנָא הוּא בּוֹדְקֵיהוֹן דִּלְבָבַיָא (ירמיה יז, י): אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב.
בראשית רבה ק׳:י״ב - הטקסט מספריא
לִישְׁנָא אַחֲרִינָא, (בראשית מט, כח): וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם יַעֲקֹב, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲבִיהֶם, עָתִיד אָדָם אֶחָד כַּיּוֹצֵא בִּי לְבָרֵךְ אֶתְכֶם, וּמִמָּקוֹם שֶׁפָּסַקְתִּי הוּא מַתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר, כֵּיוָן שֶׁעָמַד משֶׁה פָּתַח בְּזֹאת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, א): וְזֹאת הַבְּרָכָה, אָמַר לָהֶם אוֹמַר לָכֶם הַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ אֵימָתַי הֵם מַגִּיעוֹת לָכֶם בְּשָׁעָה שֶׁתְּקַבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, מד): וְזֹאת הַתּוֹרָה, הֱוֵי: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, בַּמֶּה שֶׁסִיֵּים לָהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם פָּתַח לָהֶם משֶׁה, אָמַר משֶׁה (תהלים קיט, ק): מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן, יִצְחָק כְּשֶׁבֵּרַךְ אֶת יַעֲקֹב אָמַר לוֹ (בראשית כח, ג): וְאֵל שַׁדַּי, בַּמֶּה חָתַם (בראשית כח, א): וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב, וְאַף יַעֲקֹב בַּמֶּה שֶׁפָּסַק אָבִיו מִשָּׁם הִתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט, א): וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו, וְחָתַם כְּשֶׁבֵּרְכָן בְּזֹאת, וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר, מִמָּקוֹם אֲשֶׁר פָּסַק מִשָּׁם הִתְחִיל משֶׁה, וְֹזאת הַבְּרָכָה, וּבַמֶּה חָתַם משֶׁה (דברים לג, כט): אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל, וְאַף דָּוִד כְּשֶׁבָּא לוֹמַר תְּהִלָּה, מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק משֶׁה מִשָּׁם הִתְחִיל (תהלים א, א): אַשְׁרֵי הָאִישׁ וגו', הֱוֵי: מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן.
משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה י׳:ד׳ - הטקסט מספריא
תיק שהוכן לספר תורה והונח בו וכן המטפחות והארון והמגדל שמניחין בו ספר תורה אף על פי שהספר בתוך התיק וכן הכסא שהוכן להניח עליו ספר תורה והונח עליו ספר תורה הכל תשמישי קדושה הן ואסור לזרקן אלא כשיבלו או כשישברו נגנזין אבל הבימות שעומד עליהן שליח ציבור ואוחז הספר והלוחות שכותבין בהן לתינוק להתלמד אין בהן קדושה וכן רמוני כסף וזהב וכיוצא בהן שעושין לספר תורה לנוי תשמישי קדושה הן ואסור להוציאן לחול אלא אם כן מכר אותן לקנות בדמיהן ספר תורה או חומש.
בראשית רבה מ״ז:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ (בראשית יז, כב), תָּנֵי הַנִּפְטָר מֵחֲבֵרוֹ בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן צָרִיךְ לִטֹּל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת, מִמִּי אַתְּ לָמֵד, מֵאַבְרָהָם, פַּעַם אַחַת הָיָה אַבְרָהָם מְדַבֵּר עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדַבֵּר עִמּוֹ, אָמַר לָהֶן נִפָּטֵר מִן הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִכֶּם תְּחִלָּה, אַחַר כָּךְ אֲנִי מְדַבֵּר עִמָּכֶם, כֵּיוָן שֶׁדִּבֵּר עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל צָרְכּוֹ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים צָרִיךְ אֲנִי לְדָבָר, אָמַר לוֹ הִפָּטֵר בְּשָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יז, כב): וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם, (בראשית לה, יג): וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים, (בראשית כח, יג): וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ב׳:ו׳ - הטקסט מספריא
זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול.
ויקרא רבה ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
הֲבֵן יַקִּיר לִי, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר לִי, אֵינוֹ זָז לְעוֹלָם לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא לָעוֹלָם הַבָּא, בַּכֹּהֲנִים כְּתִיב (שמות מ, טו): וְכִהֲנוּ לִי, בַּלְוִיִם כְּתִיב (במדבר ח, יד): וְהָיוּ לִי הַלְוִים, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (ויקרא כה, נה): כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, בַּתְּרוּמָה כְּתִיב (שמות כה, ב): וְיִקְחוּ לִי, בַּבְּכוֹרוֹת כְּתִיב (במדבר ג, יג): כִּי לִי כָּל בְּכוֹר, בַּסַּנְהֶדְרִין כְּתִיב (במדבר יא, טז): אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (שמות יט, ה): כִּי לִי כָל הָאָרֶץ, בִּירוּשָׁלַיִם (מלכים א יא, לו): הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי, בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד (שמואל א טז, א): כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ, בַּמִּקְדָּשׁ (שמות כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, בַּמִּזְבֵּחַ (שמות כ, כא): מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי, בַּקַּרְבָּנוֹת (במדבר כח, ב): תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי, בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה (שמות ל, לא): שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי. הָא בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר לִי, אֵינוֹ זָז לֹא לָעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא לָעוֹלָם הַבָּא.
מדרש תנחומא, קרח ב׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקַח קֹרַח. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (במדבר טו, לח). קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמֹשֶׁה, אַתָּה אוֹמֵר, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת וְגוֹ' (שם). טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, מַה הִיא שֶׁיְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, חַיֶּבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח, טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, וְאַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטֵר אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים, מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַמְּזוּזָה. אָמַר לוֹ: חַיֶּבֶת בִּמְזוּזָה. אָמַר לוֹ: כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מָאתַיִם שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, כֻּלָּן אֵין פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת, וּשְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת. אָמַר לוֹ: דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח. וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לְשׁוֹן פְּלִיגָה, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִרְזְמוּן עֵינֶיךָ (איוב טו, יב). הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם, הַמְּעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, כָּל אוֹתוֹ הָעִנְיָן, עַד אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה. אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח, וּמִטּוֹעֲנֵי הָאֲרוֹן הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתַן כִּי עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בְּכָתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז, ט), קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת. כְּשֶׁאָמַר מֹשֶׁה, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (שם טו, לח), מֶה עָשָׂה קֹרַח. מִיָּד צִוָּה וְעָשָׂה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת, וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָן חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל מֹשֶׁה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם. וּמִי הֵם. נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה, וְנִתְעַטְּפוּ כֻּלָּן בְּטַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת וּבָאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶן חָזֶה וְשׁוֹק הַיָּמִין. עָמְדוּ כְּנֶגְדָן וְאָמְרוּ לָהֶם, מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא מֹשֶׁה. לֹא נָתַן לָכֶם כְּלוּם, שֶׁלֹּא דִּבֵּר עִמּוֹ הַמָּקוֹם מִזֶּה. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לְמֹשֶׁה. הָלַךְ מֹשֶׁה לְפַיְּסָן. מִיָּד עָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם. וּמִי הֵם. אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פִּרְסְמָן הַכָּתוּב, נָתַן סִימָנֵיהֶן, וּמִתּוֹךְ הַמִּקְרָאוֹת אַתָּה מַכִּיר אוֹתָם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְבֶן טוֹבִים שֶׁהָיָה גּוֹנֵב כֵּלִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא הָיָה רוֹצֶה בַּעַל הַגְּנֵבָה לְפַרְסְמוֹ, הִתְחִיל נוֹתֵן בּוֹ סִימָנָיו. אָמְרוּ לוֹ: מִי גָּנַב כֵּלֶיךָ. אָמַר לָהֶם: אוֹתוֹ בֶּן טוֹבִים, בַּעַל קוֹמָה הוּא, עֵינָיו נָאוֹת, שַׂעֲרוֹתָיו שְׁחֹרוֹת, חָטְמוֹ נָאֶה. מִשֶּׁנָּתַן סִימָנָיו, יָדְעוּ מִי הוּא. וְאַף כָּאן אַף עַל פִּי שֶׁסְּתָמָן הַכָּתוּב וְלֹא פֵּרֵשׁ אֶת שְׁמוֹתָן, וּבָא וְנָתַן אֶת סִימָנֵיהֶם, אַתָּה יוֹדֵעַ מִי הֵם. נֶאֱמַר לְהַלָּן אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם (במדבר א, טז), וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת (שם פסוק יז). וְנֶאֱמַר כָּאן, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.
במדבר רבה י״ח:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקַּח קֹרַח, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (במדבר טו, לח): וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת, קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית, אָמַר לוֹ חַיֶּיבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח טַלִית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵין פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטְרוֹת אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ חַיָּב בִּמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה מָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, פָּרָשָׁה אַחַת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, אָמַר לוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶן, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לָשׁוֹן פְּלִיגָא, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ. וְכָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טו, יב): מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ, הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ט): הַמְעַט כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ חֲכָמִים חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח וּמִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז, ט): וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, וְקֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת, וּכְשֶׁאָמַר משֶׁה (במדבר טו, לח): וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, מִיָּד צִוָּה וְעָשׂוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָן מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ב): וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְנִתְעַטְּפוּ בְּטַלִּיתוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת, בָּאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק, עָמְדוּ כְּנֶגְדָן, אָמְרוּ לָהֶן מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא משֶׁה, לֹא נִתֵּן כְּלוּם, לֹא דִּבֵּר הַמָּקוֹם כָּךְ. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת משֶׁה, הָלַךְ לְפַיְסָן, מִיָּד עָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ לְקַדְּמוֹ לִפְנֵי משֶׁה. וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, מִי הֵם, אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו, (במדבר א, יז): הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹא פִּרְסְמָן הַכָּתוּב נָתַן סִימָנֵיהֶן, וּמִתּוֹךְ הַמִּקְרָאוֹת אַתְּ מֵבִין אוֹתָם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְבֶן טוֹבִים שֶׁנִּמְצָא גוֹנֵב כֵּלִים מִבֵּית הַמֶּרְחָץ, וְלֹא הָיָה רוֹצֶה בַּעַל הַגְּנֵבָה לְפַרְסְמוֹ, הִתְחִיל נוֹתֵן סִימָנָיו, אָמְרוּ לוֹ מִי גָנַב כֵּלֶיךָ, אָמַר לָהֶם אוֹתוֹ בֶּן טוֹבִים בַּעַל קוֹמָה וְשִׁנָּיו נָאוֹת וְשַׂעֲרוֹ שָׁחוֹר וְחָטְמוֹ נָאֶה, מִשָּׁנָּתַן סִימָנָיו יָדְעוּ מִי הוּא. אַף כָּאן אַף עַל פִּי שֶׁסְּתָמָן הַכָּתוּב, בָּא וְנָתַן סִימָנֵיהֶן וְאַתָּה יוֹדֵעַ מִי הֵם, נֶאֱמַר לְהַלָּן (במדבר א, טז יז): אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם, וַיִּקַּח משֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת, וְנֶאֱמַר כָּאן (במדבר טז, ב ג): נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם, וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.
תניא, ליקוטי אמרים ב׳ - הטקסט מספריא
וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ:
כָּךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כְּדִכְתִיב: ״בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָא, אֶלָּא הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם,
הגהה
וְהוֹדוּ לוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפַּרְדֵּס מֵהָרַמַ״ק. וְגַם לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יַצִּיבָא מִילְּתָא, בְּסוֹד הִתְלַבְּשׁוּת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, ﬠַל־יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים, בְּכֵלִים דְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת דַּאֲצִילוּת, אַךְ לֹא לְמַﬠְלָה מֵהָאֲצִילוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֵין־סוֹף־בָּרוּךְ־הוּא מְרוֹמָם וּמִתְנַשֵּׂא רוֹמְמוּת אֵין קֵץ, לְמַﬠְלָה מַּﬠְלָה מִמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת, ﬠַד שֶׁמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת נֶחְשֶׁבֶת כַּﬠֲשִׂיָּיה גוּפָנִיִּית אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה ﬠָשִׂיתָ״:
שֶׁהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ כוּ׳, וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לַהֲבִינוֹ עַל בּוּרְיוֹ כוּ׳, כְּדִכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְגוֹ׳״.
וְאַף שֶׁיֵּשׁ רִבְבוֹת מִינֵי חִלּוּקֵי מַדְרֵגוֹת בַּנְּשָׁמוֹת, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, כְּמוֹ גּוֹדֶל מַעֲלַת נִשְׁמוֹת הָאָבוֹת וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עֲלֵיהֶם־הַשָּׁלוֹם, עַל נִשְׁמוֹת דּוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה דְּעִקְבֵי מְשִׁיחָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲקֵבַיִים מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַמּוֹחַ וְהָרֹאשׁ; וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ; וְכֵן נְפָשׁוֹת לְגַבֵּי נְפָשׁוֹת, כִּי כָּל נֶפֶשׁ כְּלוּלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה.
מִכָּל מָקוֹם, שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה כּוּלָּם, מֵרֹאשׁ כָּל הַמַּדְרֵיגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִין, הַמְלוּבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ וְקַל שֶׁבְּקַלִים, נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָה עִילָּאָה כִּבְיָכוֹל.
כִּמְשַׁל הַבֵּן הַנִּמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, שֶׁאֲפִילוּ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו נִתְהַוּוּ מִטִּפָּה זוֹ מַמָּשׁ, עַל יְדֵי שְׁהִיָּיתָהּ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים בְּבֶטֶן הָאֵם, וְיָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנָּה צִפָּרְנַיִם.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶנָּה קְשׁוּרָה וּמְיוּחֶדֶת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיְתָה טִפַּת מוֹחַ הָאָב; וְגַם עַכְשָׁיו בַּבֵּן, יְנִיקַת הַצִּפָּרְנַיִם וְחַיּוּתָם נִמְשֶׁכֶת מֵהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ; כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [נִדָּה שָׁם]: ״לוֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְצִפָּרְנַיִם״ [וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַחַשְׁמַל, בְּסוֹד לְבוּשִׁים שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, שֶׁהָיוּ צִפָּרְנַיִם מִבְּחִינַת מוֹחַ תְּבוּנָה].
וְכָכָה מַמָּשׁ, כִּבְיָכוֹל, בְּשֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, בִּירִידָתוֹ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, נִתְהַוּוּ מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּפְחוּתֵי הָעֵרֶךְ.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶינָה קְשׁוּרוֹת וּמְיוּחָדוֹת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָן וְעַצְמוּתָן הָרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִילָּאָה, כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם:
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ – שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ, כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
[וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים – יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים].
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבְזֹהַר חָדָשׁ, שֶׁהָעִיקָּר תָּלוּי שֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ דַּוְוקָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ כוּ׳, הַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁאֵין לְךָ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁאֵין לָהּ לְבוּשׁ מִנֶּפֶשׁ דְּעַצְמוּת אָבִיו וְאִמּוֹ, וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה – הַכֹּל עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כוּ׳, וַאֲפִילוּ הַשֶּׁפַע שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם – הַכֹּל עַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה, וְאִם יְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ – יַמְשִׁיךְ לְבוּשׁ קָדוֹשׁ לְנִשְׁמַת בְּנוֹ, וַאֲפִילוּ הִיא נְשָׁמָה גְדוֹלָה, צְרִיכָה לְקִידּוּשׁ אָבִיו כוּ׳.
אֲבָל הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ, הִנֵּה לִפְעָמִים נִשְׁמַת אָדָם גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, בָּא לִהְיוֹת בְּנוֹ שֶׁל אָדָם נִבְזֶה וְשָׁפָל כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּל זֶה בְּ״לִיקּוּטֵי תּוֹרָה״ פָּרָשַׁת וַיֵּרָא וּבְטַעֲמֵי מִצְוֹת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית:
מצוטט ב־10 עמודים
תורת מנחם 4
- יא - שנת תשי"ד - חלק שני ‹ בס"ד. ש"פ במדבר, מבה"ח סיון, ה'תשי"ד לקו"ש חל"ב ע' 21
- מב - שנת תשכ"ה - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ה לקו"ש חל"ב ע' 23
- לט - שנת תשכ"ד - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן, ה'תשכ"ד לקו"ש חל"ב ע' 20
- מט- שנת תשכ"ז - חלק שני ‹ בס"ד. ר"ד יום ב' דחג הפסח, בעת הסעודה, ה'תשכ"ז לקו"ש חל"ב ע' 24
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- הלכות פסח - ח"א (סי' תכט-תמא) ‹ תכט מנהג ימי ניסן לקו"ש חל"ב ע' 19
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 2
- תרל"ט ח"א ‹ מאמרים ‹ אז ישיר כו' ‹ קנה לקו"ש חל"ב ע' 24
- תרל"א ח"א ‹ מאמרים ‹ ויאמר גו' לך לך (ב) ‹ לד לקו"ש חל"ב ע' 24
ספר השיחות ספרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע 2
- תר"פ-תרפ"ז ‹ ספר השיחות תרפ"ב ‹ ליל שמחת תורה תרפ"ב ‹ 30 לקוטי שיחות חלק לב ע' 24
- תש"ו-ה'שי"ת ‹ ספר השיחות - תש"ז ‹ ליל ב' דחג הסוכות תש"ז ‹ 65 לקו"ש חל"ב ע' 24

