שיחה ג

13שיחה ג

א. כתב הרמב"ם בהל' פסולי המוקדשין¹ (לאחרי שפירש² אופני זבחים שנתערבו ופרטי דיניהם) "כל הקדשים אפשר שיתערבו מין במינו חוץ מן החטאת עם האשם, שאין האשם אלא מזכרי כבשים ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה", ומקור דבריו במשנה זבחים³ "הכל יכולים להתערב חוץ מן החטאת והאשם".

ותמהו המפרשים⁴: מהו הצורך להשמיענו ד"הכל יכולין להתערב חוץ מן החטאת והאשם", והרי זה שאשם וחטאת אין יכולין להתערב הוא מצד הכרח המציאות, כיון שזה זכר וזו נקבה, וא"כ אמאי צריך התנא (ועד"ז הרמב"ם) להשמיענו דבר שבמציאות?

יש שתירצו⁴ דתני הכי (במשנה) כי היכי דלא תקשי' אמאי לא תני דין חטאת ואשם שנתערבו כי היכי דתני דין דתערובות אחריני.

אבל לכאורה דוחק הוא, דמכיון שבמציאות אי אפשר להם להתערב — הרי מעיקרא אין מקום לשאלה "אמאי לא תני דין שאינו במציאות" (דאטו בשופטני עסקינן⁵).

וגם את"ל (בדוחק גדול) דכן הוא דרך המשנה⁶ לברר גם שאלה כזו (אמאי לא תני דין מסויים כו', גם כשאין לדין זה מקום במציאות)⁷ — הרי מובן שאא"פ לתרץ כן דברי הרמב"ם, שספרו אינו אלא "הלכות הלכות"⁸.

עוד תירוץ יש במפרשים⁹, דהיא גופא קמ"ל, דכבשה דכתיב בחטאת הוי לעיכובא.

אבל גם תירוץ זה קשה להולמו, כי: (א) למה להשמיענו דכבשה דכתיב בחטאת הוי לעיכובא בדין תערובות — ולא בפשוטו שהמקריב זכר לחטאתו לא יצא? (ב) ועיקר: זה דכבשה דכתיב בחטאת הוי לעיכובא הוא מילתא דפשיטא, כדמוכח מהשקו"ט בגמ'¹⁰ רק בנוגע להמפריש נקבה לעולתו אם חייל עלי' קדושה (ג) הרמב"ם פסק כבר (בפרקים שלפנ"ז¹¹) דהדיוט שמפריש זכר לחטאת אינו מתקדש (לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים).

ב. והנה בגמ' שם¹² איתא: מאי שנא חטאת ואשם דהאי זכר והאי נקבה חטאת ועולה נמי [האי זכר והאי נקבה איכא שעיר נשיא [שהוא זכר], חטאת ואשם 14נמי¹³] איכא שעיר נשיא [וא"כ יכול גם אשם להתערב עם חטאת], האי שיער ["אין לו צמר אלא שיער"¹⁴] והאי צמר ["איל¹⁴ הוא ויש לו צמר"].

וצ"ע מדוע כתב הרמב"ם הא ד"חוץ מן החטאת עם האשם" מפני החילוק דזכר ונקבה, ולא הביא גם החילוק שבגמ' גבי "שעיר נשיא", דהאי (חטאת הנשיא) שיער (שעיר) והאי צמר (איל)¹⁵?

לכאורה אפשר ליישב ע"פ דיוק לשון הרמב"ם "כל הקדשים אפשר שיתערבו מין במינו כו' ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה", היינו שהרמב"ם איירי רק בתערובת "מין במינו", שבזה יש צורך לחלק בין אשם לחטאת (דשניהם כבשים) שזה זכר וזו נקבה; משא"כ החילוק בין חטאת הנשיא ואשם הוא להיותם שני מינים (שעיר ואיל), דפשיטא שאין יכולים להתערב.

אבל מזה גופא שהגמ' מחלקת בין חטאת הנשיא ואשם רק מחמת זה ד"האי שיער והאי צמר" — אף ששני מינים הם (איל ושעיר) — מוכח, דזה שהם שני מינים עדיין אינו שולל האפשריות שיתערבו, והטעם שאין יכולים להתערב הוא רק מפני שהשעיר אין לו צמר כמו האיל.

יתירה מזו: בגמ'¹⁶ מפורש (והובא בתוס' כאן¹⁷) שאפשר לטעות בין שעיר ואיל, כי "אמרי דיכרא אוכמא הוא" ("סברי (שהשעיר) איל שחור הוא"¹⁸)

[ומטעם זה תתכן מציאות לשחוט שעיר לשם אשם (ולא אמרינן דכיון שהחילוק בין שעיר ואשם (איל) "דבר¹⁹ גלוי לכל הוא" הרי "מעשיו מוכיחין עליו" שהוא מכזב²⁰ ולא כיוון לשם אשם) — כי יתכן שלא הבחין בין שעיר ואיל ד"אמרי דיכרא אוכמא הוא"],

הרי שהחילוק בין שעיר נשיא ואשם (איל), למרות היותם שני מינים, לא מקרי שינוי גלוי כ"כ ואפשר לטעות ביניהם [ומה שהגמ' אומרת כאן שאי אפשר שיתערבו, היינו רק (כמ"ש התוס'¹⁷) משום "דכי דייקינן בי' אפשר לברר"].

וא"כ הדרא קושיא לדוכתא — מדוע לא הביא הרמב"ם (בפירוש) גם החילוק (שבגמרא) בין שעיר נשיא ואשם (שאין יכולים להתערב)?

ג. ויש לומר — ובהקדים:

ידועים דברי הזהר²¹, שנגלה דתורה ונסתר דתורה נקראים גופא דאורייתא ונשמתא דאורייתא, היינו, שהיחס בין נגלה ונסתר הוא כהיחס שבין הנפש והגוף. שמזה מובן, דכמו שהנפש והגוף מתאימים המה בכל פרטיהם (וכאשר יש איהתאמה ביניהם ח"ו ה"ז גורם בלבול בבריאות כו'), כמו"כ הוא בנוגע לנגלה ונסתר דתורה, שאין הם שני חלקים נפרדים ח"ו, אלא מתאימים זל"ז.

ואולי יש לומר, שזהו אחד מהטעמים לכך, שישנם ענינים בנגלה דתורה שאא"פ להבינם לתכליתם בלי ביאורם ב 15פנימיות התורה — להורות, ששני חלקי התורה אינם חלקים נפרדים זמ"ז ח"ו, אלא שניהם חלקים מ"תורה אחת", ועד שכ"א מהם משלים את השני²².

ואם הדברים נכונים בכל עניני התורה, עאכו"כ בנוגע לקרבנות, שידוע שתוכן ענין הקרבנות הוא (לא כ"כ²³ מעשה ההקרבה, כ"א) מחשבת וכוונת האדם לפני ובשעת ההקרבה [שזהו גם אחד מהפירושים²⁴ בלשון קרבן — שהאדם מקרב את עצמו להשם; וכמרומז גם בהתחלת פרשת קרבנות — "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", שההקרבה צ"ל "מכם", מן האדם עצמו²⁵] — היינו, שביחד עם "הלכות קרבנות" במעשה ההקרבה, ישנן "הלכות קרבנות" בשייכות להקרבת האדם²⁶.

ועפ"ז י"ל בעניננו: החידוש בההלכה (במשנה ורמב"ם) שהחטאת והאשם אין יכולים להתערב, אינו (כ"כ) בענין מעשה ההקרבה (בגשמיות) — שבזה אי אפשר במציאות שתתערב החטאת עם האשם — אלא בענין "הלכות חטאת ואשם" בחובת הלבבות ותוכנם הרוחני, שבזה יתכן שיהי' עירוב של עבודת החטאת (ברוחניות) ועבודת האשם (ברוחניות) — ומחדש התנא, דמכיון דהאי זכר והאי נקבה, לכן גם ברוחניות אא"פ שיתערבו.

[ואף שכתב הרמב"ם (בסוף ספר עבודה²⁷) ד"כל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן", הרי בסוף ספר קרבנות²⁸ כתב "אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם"²⁹. ומובן מזה, דגם הא שאשם וחטאת אין יכולים להתערב משום שאשם בא מן הזכרים וחטאת באה מנקבות — אע"פ שהוא בכלל החוקים, ראוי להתבונן בו וליתן לו טעם³⁰, ובלשון הרמב"ם שם — לימוד ב"לתקן הדעות וליישר כל המעשים"].

ד. ויש לומר הביאור בזה:

החילוק הכללי בין חטאת ואשם הוא, דאשם חמור מחטאת, ועד שכמה אשמות באים גם על המזיד³¹, משא"כ חטאת באה רק על השוגג, וכמו שהאריך הרמב"ן בפירושו על התורה³² בביאור 16החילוק דאשם וחטאת (וכמודגש בשמותיהם).

וי"ל, שענין זה בא לידי ביטוי לא רק בשוויות (ועד — בממון) שלהם — דחטאת בת דנקא (מעה) ואשם שתי סלעים³³ (מ"ח מעין³⁴) — אלא גם בזה ש"אין האשם אלא מזכרי כבשים ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה"³⁵:

החילוק בין עבודה דבחי' "זכר" ועבודה דבחי' "נקבה" מובן בפשטות, זכר מורה על תוקף וחוזק, ונקבה — על רכות וחלישות (ע"ד "תשש כחו כנקבה"³⁶), וע"ד מ"ש³⁷ במתן כל התורה ומצותי' כולן — "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" ופרש"י³⁸ "לבית יעקב אלו הנשים תאמר להם בלשון רכה ותגיד לבני ישראל עונשין ודקדוקין פרש לזכרים דברים הקשים כגידין".

והיינו דלהפעולה דקרבן חטאת (שהוא רק על השוגג) מספיקה עבודה בבחי' רכות (נקבה), ואילו בשביל אשם (הבא גם על המזיד) צ"ל עבודה בבחי' תוקף (זכר).

ה. ביאור הענין³⁹:

בין הטעמים שקרבן מכפר על החטא הובאו במדרשי רז"ל ובמפרשי התורה כמה טעמים וביאורים⁴⁰, וביניהם שני טעמים עיקריים:

א) הרמב"ן⁴¹ ביאר "שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ונפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה כו'", שאז דוקא מכפר הקרבן.

ב) קרבן תוכנו קירוב⁴² הכחות והחושים להקב"ה, והוא עי"ז דאדם כי יקריב — מכם קרבן לה', שמתקרב לה', וי"ל שהוא על ידי התבוננות בזה גופא, שזה שחטא ופגם והעביר את הדרך הוא בסיבת הנפש הבהמית ויצרו הרע, שאין זה מציאותו האמיתית של יהודי, כ"א 17אמיתת מציאותו היא נפשו האלקית⁴³, שהיא חלק אלקה ממעל ממש⁴⁴, וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו⁴⁵, ועי"ז גופא מתגלה ומתעוררת בו נפשו האלקית, ושב מחטאו ומתקרב לה' ביתר שאת כו'.

וי"ל, דשני אופנים אלו, בכללות, הם ב' ענינים הנ"ל — העבודה בבחי' זכר והעבודה בבחי' נקבה:

האופן הא', שיחשוב האדם שראוי לו שישפך דמו וישרף כו', ה"ז ענין של תוקף וחוזק, דברים קשין כגידין, שמבטל את עצמו; ואילו האופן הב' הרי עיקר תוכן ההתבוננות הוא במעלתו, ע"ד נפשו האלקית הנמצאת בו ותמיד קשורה ומחוברת עם הקב"ה וכו', ובערך להנ"ל היא העבודה דבחי' נקבה, לשון רכה.

וע"פ זה יובן מדוע חטאת באה נקבה ואשם בא רק מן הזכרים — כי חטאת באה על השוגג, אשר לזה מספיק שיתבונן שהחטא בא מהתגברות נפשו הבהמית, ואילו מציאותו האמיתית היא טוב כו'; משא"כ אשם ש(לפעמים) בא גם על המזיד, מכיון שיצרו עומד בהתגברות ובגלוי כ"כ עד שאפשר ולפעמים בא בפועל שמחטיאו במזיד, לא די' בהתבוננות בבחי' הטוב הצפון שבו בכדי לעוררו ולגלותו (ועד שיפעול בהאדם שיתקרב לה') וכו', כי מאחר שיצרו גבר עליו כ"כ ה"ז מורה שהטוב שלו הוא בהסתר גדול ביותר, ולכן זקוק לעבודה באופן של "זכר", היינו דברים קשים כגידין, לבטש⁴³ ולהכניע יצרו, כמרז"ל⁴⁶ "לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצר הרע"⁴⁷.

ו. והנה כל זה הוא ע"ד הרגיל. אמנם יתכן לפעמים, ששני מינים אלה יתערבו ויתחלפו זע"ז, והיינו דזה שעבר עבירה בשוגג יהי' גרוע מהעובר עבירה במזיד. ולדוגמא, אם זה שעבר במזיד לא הי' זה לגמרי באשמתו, כ"א מצד חבריו כו' (כמאמר⁴⁸ "הרבה שכנים הרעים עושין") או מצד שנולד בטבע רע⁴⁹ וכיו"ב; משא"כ זה שעבר בשוגג הוא משום שלא השגיח ע"ע בעינא פקיחא⁵⁰ בעבודת השם, לשעבד עצמו לבוראו, ובמילא בא לידי חטא בשוגג מחמת התגברות נפש הבהמית⁵¹.

ובזה מחדש הרמב"ם, ד"כל הקדשים אפשר שיתערבו מין במינו חוץ מן החטאת עם האשם שאין האשם אלא מזכרי כבשים ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה":

בשורש וסיבת הדבר אמנם יתכן הדבר שיתערבו, והיינו דמצד הגברא יתכן דחטא שעליו מביא אשם אינו חמור כ"כ (בסיבת מעשה החטא), והחטא שעליו מביא חטאת חמור יותר (בסיבת מעשה החטא), ולכן יש מקום לומר שבנדון כזה מספיקה לאשם עבודת ותנועת 18כפרה באופן השני הנ"ל, באופן ובלשון רכה, ובנוגע לחטאת מוכרח דוקא אופן הא' הנ"ל דברים קשין.

ולכן משמיענו הרמב"ם, שאף שבמציאות בעבודת ה' שייך עירוב ביניהם — הנה בנוגע להפעולה דהחטא והכפרה בעולם, מצד החפצא של החטא שעליו בא קרבן אשם, צ"ל דוקא "זכרי כבשים" — אופן העבודה ד"ירגיז אדם", ומצד החפצא של החטא דחטאת, צ"ל נקבה דוקא, לשון רכה, לגלות מציאותו האמיתית דהיינו הטוב שבו.

ז. וע"פ הנ"ל מובן מה ששעיר נשיא אף שהוא חטאת בא מן הזכרים, ולא נקבה: כאשר נשיא יחטא, הרי הגם שהוא בשוגג לגמרי צריך להיות אופן תשובתו וכפרתו באופן של "זכר", קשים כגידין. והטעם, כי גם חטא קל של נשיא פועל ומשפיע ביותר, פועל על כלל העם⁵² (ע"ד מרז"ל⁵³ עה"פ ואשימם בראשיכם).

ומ"מ כתב הרמב"ם כאן בטעם שאין חטאת ואשם מתערבין רק החילוק דזכר ונקבה ולא הזכיר גם זה דאי אפשר שחטאת ואשם יתערבו גם כאשר החטאת היא זכר שעיר נשיא, מחמת דהאי שיער והאי צמר⁵⁴,

כי הרמב"ם נקט התוכן הכללי, במה מתבטא החילוק בין אופן הכפרה על חטא דחטאת ואופן הכפרה על חטא דאשם, מחמת החפצא דהחטא. ואילו זה שחטא נשיא הוא שעיר אינו שייך לגוף ועצם החטא, ובמילא לגדר הכפרה דחטאת ואשם, כ"א להגברא החוטא, מחמת היותו נשיא, כנ"ל, ובמילא צריך לשעיר לכפרתו.

(משיחת ליל ה' דסוכות תשמ"ה)