להבין שרש מצות דרבנן

נח, אבעזר"ה שבת פ' מצורע

להבין שרש ענין מצות דרבנן¹ וגם ענין ברכת כל המצות שהם ג"כ מדרבנן², הנה כנ"י אמרה כי טובים דודיך מיין חביבים עלי ד"ס³ יותר מיינה ש"ת, וענין יינה של תורה מבואר במ"א שהם מצות דאורייתא⁴ שהם רמ"ח אברים דמלכא⁵ נח, בממש⁶ דהיינו שהמצוה עצמה היא חלק מעצמותו ית' ולא מזיוו והתפשטותו לבד, כמו נהנין מזיו השכינה⁷ שבג"ע העליון ועולם הבריאה, שקבלת התהוותם מאין ליש מתצמצם תחלה אור א"ס ב"ה בג' מיני צמצומי' קדוש⁸ קדוש קדוש הוי' צבאות⁹, ה' צבאות הוא זיו השכינה מקור החיים כח הפועל אלקי המהווה את הנברא מאין ליש. אבל כדי שיהי' כח התפשטות זיו מאלקים להחיות רוח שפלים¹⁰ כו' צ"ל תחלה צמצום עצמותו הנק' קדוש שהוא מובדל¹¹ אף מכח ההתפשטו', ואם לא הי' צמצום העצמו' לא הי' כח ההתפשטו' מתפשטת כלל להחיות נפרדים כו', כמשל צמצום עצמות השכל של הרב כשצריך להשפיע שכל מצומצם של התינוק כו', שהשגת הרב העצמו' צ"ל מובדלת ומרוחקת בתכלית מן צמצום השפעת השכל שמסביר לתינוק, ואלו היתה קרובה השגתו העצמי' במוחו בשעה שהוא משפיע השכל המצומצם הי' בטל השכל במקור ההשגה העצמי' ולא הי' ביכולתה להתפשט ולהתצמצם במוח התינוק כו' וד"ל. כמו"כ ענין קדוש שהוא סוכ"ע שלמעלה מזיו השכינה שמתפשטת להיות ראש לשועלים¹² כנודע, אך נק' קדוש בוי"ו להורות שהוא המשכה¹³ מן העצמות ואין לו ערוך לגבי העצמיות ממש ולכן נק' זעיר פי' שצמצום זה בעצמותו הוא בשביל המשכת כח ההתפשטו' כנ"ל, א"כ צמצום זה הוא המשכות העצמיות אך אינה בגילוי כמו כח המתפשט כו'. ומ"מ אף שהוא המשכה אין לו ערוך לגבי העצמיות ממש שהרי מה שצריך להיות מובדל כו' הוא רק המשכה מעצמותו כו', אבל עצמותו ממש אינו בערך שיושפל כ"כ להיות נבדל כו', כמו כשהרב משיג השגתו בפ"ע ואין בדעתו כלל להשפיע שאז אינו בערך שפלות זו להשפיל השגתו ולהתצמצם בה כדי שישפיע כו'. ולכן נק' חכ' עילאה דאצי' קודם שמתצמצם ונמשך למדות להיות מובדל בשם קדש¹⁴ עילאה וכשכבר נמשך למדות נק' קדוש ונק' ז"א וד"ל. וג' פעמים קדוש מפני שכל התהוות כלול מחב"ד חג"ת נה"י, וכמו"כ בהמשפיע צ"ל ההבדלה והצמצום בעצמותו קודם שישפיע בג' דברים אלו תחלה מחב"ד כו'.

והנה המצוה היא אבר דמלכא הוא בחי' קדוש שהוא בחי' עצמיות אוא"ס ב"ה שלמעלה מחיי העוה"ב ולכן כתיב ועשיתם את מצותי¹⁵ והייתם קדושים וכמ"ש במ"א בארוכה, וכתיב להיות לכם לאלקים¹⁶ שע"י מעשה המצות אז ה' לאלקים נח, גבכל נפש מישראל. וענין לאלקי' ידוע שהוא כח הפועל בנפעל ממש והיינו בבחי' או"כ כמו שהכלי מעין ודוגמת האור והיו לאחדים ממש כידוע. [oldpage_פה] כמו"כ הארת אור א"ס ב"ה העצמיו' הנק' קדוש מאיר בנפש המוגבלת בבחי' אור וכלי והיו לאחדי' כמו כח הפועל בתוך הנפעל, והיינו להיות הוי' שהוא הקב"ה לאלקי' בתוך הנפש ממש, ואיך יהי' בחי' קדוש ומובדל בתוך הנפש המוגבלת כו', אין זה אלא ע"י המצוה שהוא אבר דמלכא ממש. וכמו שע"י האבר יכולין להמשיך כל עצמיות האדם¹⁷ כו', והיינו¹⁷ כשקורא בתורה, ואז הקב"ה יושב ושונה ג"כ כנגדו¹⁸ ממש, וכל התורה שמותיו¹⁹ כו' שעיקרה בבחי' אצי'²⁰, כמו אדם כי יהי' בעור בשרו²⁰ כו' נגע שהוא אדם דאצי' כי יהי' צמצום בעור ובשר כלים דאצי' כו', וכיוצא בזה כל התורה הוא בבחי' אלקות ממש כו'. וזהו שיושב ושונה במוחין דאצי' שזה כשר וכו' וא"כ בשעה שלומד האדם דבר ההלכה אז שורה במוחו ממש מוחי' דאצי' כמו שההלכה היא בבחי' אצי' וד"ל. וההשראה הוא בבחי' כח הפועל בנפעל ולא בבחי' מקיף וד"ל. וכן כשמניח תפילין באתעדל"ת גם הקב"ה מניח תפילין אז מאיר בנפשו האלקי' בחי' תפילין דמארי עלמא²¹ ממש וד"ל. וכן בהתעטפו בטלית הגשמי כמו"כ מתעטף הקב"ה בטלית²² כמ"ש עוטה אור כשלמה²³ כו', נמצא מצות הוי' שהם טליתו ותפיליו ותורתו שהם מבחי' עצמיות אוא"ס ב"ה בחי' סוכ"ע, מאיר בנפש האדם בבחי' או"כ בשעה שהוא עושה המצוה וזהו להיות הוי' לכם לאלקי' וד"ל.

והנה ההפרש שבין מצות דאורייתא למצות דרבנן, שמצות דאורייתא הם מבחי' או"פ ומצות דרבנן הם מבחי' או"מ, וזהו עריבים עלי ד"ס, וצריך להבין תחלה ענין או"פ ואו"מ²⁴, דהנה אור פנימי הוא מה שנכנס בתוך אופן מהות הנפש לחיות ממש כמו המאכל שמחי' נפש האדם, שטעם המאכל מחזיק מהות הנפש ותאיר אורה ביותר תוקף ועוז, וקיום הנפש מטעם המאכל כו' אינה מובדלת בערך אלא קרובי' הם והיו לאחדי' כו'. אבל הלבוש שאדם מתלבש בו א"צ כלל לקיום נפשו לחזקה, ואין בלבוש שהוא דומם מצמר ופשתים כח וחיות להחיות הנפש, אך מתלבש בו האדם בשביל שמירה מהיזק גופו שלא יוזק בקרירו' ואין בו אלא השמירה לגוף שלא יכנס בו הקרירות אבל אין הלבוש מחי' כלל את הגוף. ומ"מ מבואר במ"א שיש בהלבוש נח, דיתרון גדול²⁴ אפי' על או"פ של הנפש המחי' הגוף, להיות כי השמירה שהוא שומר הגוף יורה שיש בו השראת אור המקיף של הנפש, שהרי ביכולתו להיות שומר חיות הנפש שלא תוזק וכל שומר גדול בודאי מן המשתמר²⁵ כו'. אך בשמירה זו מהקרירות אין השראת אור המקיף בבחי' גילוי בכח הפועל בנפעל כו', שהרי אינו אלא סובל הקרירות בו ומחמת זה לא יכנס בגוף וכמ"ש במ"א²⁶, וזהו דבר גשמי ואין לו ערוך לאור המקיף של הנפש כו'. אבל ישרה בו אור המקיף בבחי' השראה ודירה לבד כאדם הדר בבית שהבית עכ"פ מכסהו אע"פ שאין ערוך לבית הגשמי עם האדם כו', וזהו מוכרח מצד שאנו רואים ענין השמירה שמשמר לחיות הנפש שלא תוזק כו'. ויובן זה יותר ממשל השפעת שכל לתינוק בבחי' אור וכלי שמה שהרב שומר לשון ההשפעה שלא יכשול בה התינוק זה אינו משיג התינוק ולא יוכל להשיג זה רק הרב מצד עצמיות השגתו הרחבה, ועכ"ז אין בשימור הלשון הארת השגתו העצמית בגילוי רק בבחי' לבוש לבד כו'. וכן משל השגחת הגדול על הקטן מרחוק שלא יפול בבור שהשגחתו מרחוק אינה נכנסת בהשגת הקטן ההולך כו' וגם אינה נגלית בו בבחי'²⁷ לבוש לבד וד"ל. כמו"כ הארת אור המקיף של הנפש בלבושי' של האדם אינו בבחי' או"כ אלא השראה לבד וזהו שנמשך בהם השמירה כו', ולכן קשה לשכחה כשלובש ב' מלבושים כאחד²⁷ שהזכרון הוא מצד המקיף ובמלבושי' שורה על המקיף²⁸ וכשלובשם יחד מתמעט השראת המקיפים כו' וד"ל. ונמצא מובן שהלבוש מצד עצמותו הוא פחות בערך מאד והוא דומם גשמי, ועכ"ז ישרה בו אור המקיף כנ"ל. ובזה יובן מה שנמצא בכתבי האריז"ל וכן בזהר בראשית שיש תערובות טו"ר²⁸ בהיכלות²⁹, ובהיכל א' יכול להיות מלאכי' טובי' וקדושי' ומלאכי' רעי' כו', ואין ההיכלות אלו מהארת י"ס שנמשכים בבחי' או"פ להוות מאין ליש והרי כח הפועל אלקי בהם בבחי' גילוי והיו לאחדי' כו', שא"כ לא היו מעורבי' טו"ר ח"ו שאין בספי' שהם אלקות ממש שום תערובות רע ח"ו כי אין רע יורד²⁹ כו'. אבל היכלות אלו הם בחי' לבושי' של הי"ס ובלבוש אין הארת החיות בבחי' או"כ כנ"ל רק הארת אורות מקיפים בהם בבחי' השראה כנ"ל, והלבוש מצד עצמו הוא בחי' דומם רחוק מאור פני אלקים חיים מאד, ולכן יוכל להיות בהיכלות אלו תערובות טו"ר כו' וד"ל.

נט, אועתה יובן ההפרש שבין מצות דאורייתא למצות דרבנן שרמ"ח פקודין הם רמ"ח אברי' דמלכא שהוא ענין י"ס מבחי' או"פ, פי' כמו מצות תפילין שהם תפילין דמארי עלמא שהוא מוחין דאצי' המקור למדות דאצי' וכתיב בכל מצוה³⁰ וידבר הוי' אל משה לאמר³¹, שכל מצוה כמו שהיא בבחי' אצי' נמשכה ונשתלשלה ע"י משה ובא לידי דבור בהתגלות והוא ענין נבואה בורא ניב שפתים³² כו'. פי' שתפילין דאצי' נתגלו ע"י משה איש האלקים³³ במ' דאצי' שהוא התגלות דבר ה' המחי' כל העולמות כידוע, והרי מוחי' דאצי' כשמתגלי' בדבור הם בבחי' או"כ והיו לאחדים ככח הפועל בנפעל וא"כ לא הי' התגלות המוחין כ"א מה שהי' יכול לבוא לידי השפעה והיינו בחי' או"פ כו', אבל מקיפי המוחין לא הי' משה יכול לאומרן בדבור כו'. ונמצא כל מצות שהם אברים דמלכא הם מו"ס שמשתלשלי' בבחי' אורות וכלים כו' בכדי להיות הוי' לאלקים בתוך כל נפש מישראל כנ"ל וד"ל. אבל מצות דרבנן הוא בחי' חכמה דעדיפא מנבואה³⁴, ויש בה יתרון גדול על הנבואה מצד שרשה בבחי' מקיף.

וביאור הענין דהנה חכמי ישראל עשו סייג וגדר בכל דור למצות התורה כמו שאסרו גבינות הגוים³⁵ שאין בהם איסור מן התורה כלל והסופרי' המה חכמי ישראל ראו שיש לגזור גזירה זו על הצבור, ולא גילו טעם הגזירה כמו ששאלו ר' ישמעאל³⁶ לר' יהושע וא"ל האיך אתה קורא כי טובים דודיך כו', כלומר למה לך טעם הנגלה בגזירה זו, הלא הסופרים הם המשיגים בחכמה שבהם שצריך שמירה וסייג לאיזה מצוה מן המצות, והוא כי טובים דודיך מיין מיינה של תורה מהמצוה עצמה שהסייג וגדר הוא השמירה שלא יתקלקל גוף הדבר וכל שומר גדול מהמשתמר כו' כי יש בשומר הארת מקיף של גוף הדבר כנ"ל. וכמו"כ עיקר מצות דרבנן המה רק גדרים וסייגים למצות, כמו מצות נט"י שהוא מד"ס³⁷ לבד ומן התורה לא נאמרה למשה שיקחו רביעי' מים³⁸ כו', א"כ אין במצוה זו שום השראה בנפש אלקי' כמו במצות הוי' שהיא אבר דמלכא מאחר שלא [oldpage_פו] ציוה ה' אל משה לאמר כו'. אך עכ"ז אף שלא נתגלית מעשה זו של רביעי' מים ליטול על הידים בדבר ה' מהארת י"ס דאצי' מאורות פנימיי' כו', מ"מ בבחי' אורו' מקיפי' דד"ס שהוא מקיף חכמה דאצי' משם השיגו הסופרי' מעשה זו כו', והוא ענין חכם עדיף מנביא³⁹, שהחכם חכמתו בחי' מרכבה ובטילה למהות חכמה דאצי' מא"מ⁴⁰ דהיינו ממה שלא יוכל לבא לידי השפעה נט, בבמדות בבחי' או"כ, ולכן אין במעשה זו שום הארה בבחי' כח הפועל בנפעל שהוא הנפש כו', אלא יהי' בה הארת המקיפי' בבחי' השראה בדרך לבוש שהרי מעשה זו של נט"י היא סייג וגדר לשמור מצות תרומה וקדשים⁴¹, וה"ז כמו הלבוש שהוא שומר לגוף שיש בלבוש הלבשת המקיף כנ"ל, והוא כמשל המשגיח מרחוק על צמצום ההשפעה שלא תתקלקל כו' שאין ההשגחה נגלי' בבחי' או"כ אלא מתלבשת בדבר שמן הצד כו' וד"ל. ולכן בשעה שתיקן שלמה⁴² עירובי' ונט"י אמרה חכם בני⁴³ כו' שהשיג בחכמתו הסייג וגדר למלאכת הוצאה שהיא מ' ל"ת⁴⁴ הנמשכת בדבר ה' אל משה לאמר, וכאשר יוודע טעם איסור מלאכת הוצאה בצמצום השפעת השכל לבד לא יוכל למצוא סייג וגדר איך שלא לבא לידי הוצאה כו'. אבל כאשר ידע וישיג עומק הטעם שהוא בחי' המקיף אז יוכל למצוא השכלה בדבר שמן הצד איך שתושמר השפעה המצומצמת כו'. כמו השפעת הרב לתלמיד יסבב עצמו בדבר מן הצד בכדי שלא ילך התלמיד בדרך עקלתון, הנה הסביבה באה מן עמקות השגת הרב, ואם הי' הרב מצמצם שכלו כפי אופן השפעתו לתינוק לבד לא הי' ביכולתו להמציא הסביבה והשימור בדברים שמן הצד לענין ההשכלה כו', וכל ששכל הרב יותר בעמקות יודע יותר לסבב ולמצוא שמירה מן הצד כו', ועכ"ז בזה שנעשי' השמירה והסיבוב הוא בבחי' אחוריי' של השפעת ההשכלה ולא בפנימית ההשכלה כו', להיות כי אין השראת המקיף אלא בדבר החיצוני יותר כמו שהוא שורה בלבושי' כנ"ל וד"ל. כמו"כ הסופרי' נק' חכמים שמשיגי' הגדרים והסייגים למצות ה', ואע"פ שמעשה המצוה דרבנן עצמה היא כמו בחי' לבוש לגבי מצות הוי' עכ"ז יהי' בה השראת מקיף שלם⁴⁵ המצוה וד"ל.

וזהו כי טובים דודיך מקיפי' דאו"א דאצי' מיין מיינה של תורה יין המשמח⁴⁵ להיות מוחי' דז"א כו', כי אורייתא⁴⁶ שהוא ז"א⁴⁷ דאצי' מחכמה עילאה נפקא בבחי' אור וכלי אבל מצות דרבנן יש בהם הארת מקיפים. וזהו ערבים עלי ד"ס שמספרי' ועושי' סייגי' וגדרי' למצות הוי' יותר מיינה של תורה. והנה החכמים העושי' הסייגי' למצות הוי' ע"פ ההשגחה בחכ' עילאה דאצי' שהוא אם צריך מצוה פלוני' סייג וגדר או לא, הנה הסייגי' עצמם שהוא מעשה המצוה דרבנן המה בחי' לבושי' לבד כנ"ל, וכמו שנאמר בלבושי' שהם מתחלפי' ואינם עומדי' בקביעות כמ"ש כלבוש תחליפם⁴⁸ כו', ולבושא דלביש בצפרא⁴⁹ לא לביש ברמשא כו', כי אין האדם צ"ל תמיד בלבושי' אלא נט, גילבשם בשעה שהוא צריך בזמן הקור או לצאת בדרך למרחוק כו', וכן כמו אותיות המחשבה שהם לבושי' הם מתחלפי' שמשוטטי'⁵⁰ כו' בכל רגע מתהוה מחשבה אחרת כו'. כמו"כ כל מצות דרבנן מתחלפי' לפי העת והזמן כו', כמו שבא שלמה ותיקן עירובין, ונט"י וקודם שבא שלמה אכלו כל ישראל בלא נט"י ולא הי' פגם כלל לנפשם האלקי', כמו שיש עתה פגם גדול לאוכל בלי נט"י ונעקר מן העולם⁵¹ כו', כי לא היו מצות תרומה וקדשים צריכין לבוש עדיין קודם שבא שלמה. אבל כשהשגיח שלמה בחכמתו שעתה הוא העת שצריכי' לבוש עשה הרחקה וגדר והוא נט"י מפני סרך קדשים, ובהרחקה זו מאיר או"מ של מצות תרומה וקדשים והמזלזל בה נעקר מן העולם וכמ"ש בכתבי האריז"ל⁵² בעוצם הפגם כו', וכן תיקן עירובין לשמור מלאכת הוצאה ולא היתה צריכה שימור קודם לכן וד"ל. וכן כל גזירות י"ח דבר⁵³, וכל גזירות של חכמי ישראל בכל דור הוא שראו והשיגו שהשעה צריכה לכך לגדור גדר למצוה פלוני' ולא גילו טעם הגזירה בסברת טעם עד יב"ח⁵⁴ כו'. ומה שראו הוא בחי' השגת חכם עצמיות הדבר דעדיף מנביא וכמ"ש במ"א בענין חכם⁵⁵ עדיף מנביא, שהנביא הוא שמאיר בו הארת הדבר כפי אופן קבלת נשמתו לבד, והוא כח הפועל בתוך הנפעל ממש לפי ערכו לבד ולכן הי' מופשט מגשמיותו לגמרי כו'. אבל החכם המשיג בהשגתו יכול להשיג אף מה שאין ערוך להיות מקור לנפשו כמו למעלה מעולם האצי' כו', כמו"כ בהשגת החכמי' הי' אפשר להם להשיג מקיפי' של כל המצות מה שא"א למשה לאמור וד"ל.

ועתה יובן ג"כ ענין ברכות כל המצות שהם מדרבנן שהם ג"כ בחי' או"מ על הנפש בענין אחר, להיות כי העשיי' עצמה בעשותו המצוה בהנחת תפילין באתערותא דילי' מתעורר לעילא ענין הנחת תפילין דמארי עלמא כנ"ל. אך איך יתעורר לעילא במעשה אדם התחתון שהוא בתכלית השפלות מתועב ברוח הגסה דקלנ"ו⁵⁶ כו', לזה תקנו הברכה אשר קדשנו בבחי' מקיף דהיינו להגביה את הנפש לבחי' סוכ"ע דקמי' כחשיכה כאורה, ואז חשך הנפש מתהפך לאור כמ"ש במ"א שנעוץ התחלה בסוף⁵⁷ נט, דכדי להגביה הסוף כו', וכמשל עיגול המסבב מלמעלה ומלמטה בשוה כמש"ש, ואז תהי' ביכולת הנפש במעשי' לעורר מצות הוי' לעילא בבחי' אצי' כו'. ומפני שחכמי ישראל יודעין תוכן כוונת הציווי מבחי' או"מ לכן ידעו נוסח ההמשכת או"מ על הנפש לייחדה בקדש העליון כו', וזהו ערבים עלי ד"ס שהם הברכות של המצות שעל ידם יהי' מצות ה' נעשית לעילא לעילא כו', וכמו וצונו שהוא יחוד קבה"ו⁵⁸ כמ"ש לעיל שרצה לזכות נשמות ישראל לייחדם במהותו ית' ע"י העשי' עצמה, כן בנוסח הברכה הוא ג"כ יחוד קוב"ה ושכינתי' על עליית חושך הנפש שתוכל לעשות המצוה ולהתקשר ולהשתאב בגופא דמלכא⁵⁹ ע"י העשי' כו' וד"ל. אך לא תהי' רצון הנפש בנוסח הברכה להשתאב, כי זהו ע"מ לקבל פרס⁶⁰ שמשמשין את הרב בעבודת המצוה כדי להתקשר בו, והרי ברצון התקשרות זו יש בה תערובות עצמו שיהי' הוא מקושר, והחצי אחר הוא לה' שההתקשרות שהוא רוצה הוא במהותו כו', ולכן נק' פרס⁶¹ וד"ל. אלא שע"י אמרו הברכה ממילא נעשה היחוד והארת או"מ עד שבהעשי' תהי' ההשתאבות ממילא ולא שהוא יתן לבו בזה כו', כמו העבד הנאמן שיעשה ציווי אדונו רק מצד שציוה ולא מצד איזה תועלת אפי' לאדון וד"ל. וזהו שהבין הינוקא בריחא דלבושייהו⁶² שחסר בנפשם או"מ ממצות ק"ש אף שבעסקם במצוה פטורים היו⁶³, אבל או"מ דק"ש מ"מ חסר בנפשם, שנפשם לא עשו ולא נעשה היחוד של וצונו שבמעשה המצוה לזכות ישראל וד"ל, ובלבושיהן הבין דוקא בריחא⁶⁴ מבואר במ"א.