כי ה' יתן חכמה · כי ה' יתן חכמה

נז, אvoeiro5558_3

כי ה' יתן חכמה¹ מפיו דעת ותבונה², להבין שרש ענין ממכ"ע וסוכ"ע³, הנה מבואר למעיין בע"ח שיש הפרש גדול בין כלים דאצי' היורדים להיות ראש לשועלים⁴ בבי"ע וכמ"ש לכי ומעטי א"ע⁵ כו' שהאורות עצמם ומהותם המלובשים בכלים משתנים להיות ראש לשועלים כו', והיינו ע"י בקיעת המסך⁶ שבין אצי' לבריאה שבוקעין ממש ויורדין כו', אבל אורות דאצי' העצמיי' שמסתלקי' למעלה מהכלים אינם בוקעי' המסך כלל ואינם מאירים אלא דרך המסך לבד כו'. וביאור זה דהנה ענין אור מקיף ידוע שהוא מה שאינו נכנס בגילוי האור בבחי' חיות ממש לפי אופן קבלת הכלי, וא"כ אין אור המקיף מחי' כלל את הכלי, ובאמת אינו כן שהמקיף מחי' ממש את הכלי⁶, ואע"פ שאינו מערכו שיקבל השפעת המקיף מעצמו' שלו אבל [י]קבל החיות מבחי' חיצוני' דחיצוני' של המקיף. ויובן זה ע"פ משל הזורק אבן בכחו שכח התנועה שביד נפרדת מן היד ומתלבשת באבן ומוליכתו באויר למרחוק, שכח תנועת היד המוליך האבן היא רוחני' והאבן הוא דומם ואין לו תנועה מצד עצמו, ומה שהכח מוליכו באויר הוא בבחי' מקיף על האבן מה שיוכל להתנענע מחמתו (שאינו דומה לבחי' אור וחיות הנפש [oldpage_פג] באצבע הדומם להניעו, שבשר האצבע הרי גלוי בו החיות בבחי' או"פ, והוא מערכו כו'), אבל האבן אינו מערך הכח הרוחני ועכ"ז מוליכו ומניעו באויר הרי הכח מלבישו ומקיפו מרחוק בבחי' הסתר ולא בגילוי בתוך מהות האבן, והנה אין אנו רואים בחירה כלל בכח זה הנפרד ומלובש באבן שיטה האבן הנה והנה באופן אחר מכמו שנמשך כח תנועה זו מן היד, אם נמשך מן היד לזרוק למעלה ילך הכח למעלה ולא ילך למטה, וגם אין בחירה כלל ביד האדם לשנות הזריקה שיוזרק האבן למטה, מאחר שכבר נפרד הכח ונבדל להיות בפ"ע באויר השמים, ואף שלא נז, בילך הכח כ"א כפי אשר נמשך מהיד, עכ"ז אין בחירה ביד לשנות התנועה מאחר שנפרדת ומרוחקת היא ממנה כו'. משא"כ תנועת האצבע מכח היד שיש בחירה ביד לשנות תנועת האצבע בכתיבה מאופן לאופן. והענין הוא מפני שתנועת האצבע הנמשכת מכח היד יש להם ערך זה לזה שהאצבע חי הוא מן הכח, ואף שהוא התפשטות חיות הכח שביד לבד ולא עצמיותו, אבל הוא התפשטו' העצם ונק' בחי' מל' שבו ולכן ישתנה ההתפשטו' לפי שינוי העצם שהוא הכח שביד באופני הכתיבה וד"ל. אבל הכח המלובש באבן מאחר שכבר נפרד ונתרחק מהכח שביד ואינו בחי' התפשטו' ראשונה של כח היד להקרא התפשטו' העצם לכן לא ישונה מפני שינוי העצם כו', ואף אם ירצה כח היד באופן אחר הכח יוליך את האבן כמו שנמשך. וא"א לומר שההולכה והתנועה שמוליכו באויר אינו מאיר בו כח היד כלל, מפני שמובדל הוא ממנו כו', שהרי הולכת הכח למעלה ולא למטה הוא מכח היד שהמשיך כך כו', הרי הולכה זו שבאויר היא המשכת כח היד. אבל הענין הוא שהתפשטו' כח הולכה מן כח היד הוא בחי' מל' שבו בראשית יציאתו כו', ולכן יוזרק למ[על]ה ולא למטה רק כפי כח היד שהמשיכו כו', אבל כשמתרחק הלא אז הכח מוליך מעצמו וכבר נפסק הארת כח היד, אלא מרחוק בדרך הסתר ומקיף מאיר בו התפשטו' ראשונה של כח היד להוליכו למעלה דוקא כו'. ונמצא שתנועת האבן הוא בחי' התפשטו' דהתפשטות כח היד וכבר רחוק הוא מאד מכח היד ולכן לא ישונה כו', אבל כח היד בתנועת האצבע כל שעה שהאצבע מתנענע מאיר בו כח היד העצמי וה"ז בחי' התפשטותו לבד וד"ל. וכן הבל הדבור כל שעה מתפשט מכח הדבור העצמי לכן ישונה הדבור כפי רצון כח הדבור וד"ל.

[ב] וע"פ משל זה יובן ההפרש של חיות או"פ לחיות או"מ⁷, דהנה בכח הולכת האבן באויר שנמשך מהתפשטו' ראשונה של כח היד, שהתפשטו' ראשונה מאיר בו בבחי' מקיף מרחוק כנ"ל, וכן תנועת האבן הדומם שהאבן מניעו בבחי' מקיף כנ"ל בשניהם אין גילוי הפעולה ניכרת בכח הפועל כלל כו', דהיינו מה שהאבן הולך באופן כזה לא ניכר אופן הולכה זו בכח המוליכו מאחר שהוא מקיפו מבחוץ אין בו גילוי, אלא שהוא כח מניע לבד, אבל שילך בהולכה כזו לא נגלה ונראה בו כלל. משא"כ חיות האצבע הנגלית באצבע הרי החיות עצמו מתגלה באופן הכתיבה, וכאלו החיות עצמו הוא מאחר שהוא חי ממנו, ונעשה לאחדי' ממש והרי כח הפועל ניכר בפעולה וד"ל. וכן בכח המוליך האבן שנמשך מרחוק מהתפשטות ראשונה והוא ג"כ נז, גבבחי' מקיף כנ"ל, לא הי' ניכר בהתפשטו' ראשונה כל עיקר אופן כח ההולכה כו'. משא"כ הבל הדבור שבכח הפועל בדבור שופע מקרוב בפעולת הדבור הרי כח הדבור מאיר בכל פרטי הפעולה כו' דהיינו כל אות יש לו כח בפ"ע, והכח של האות עם האות הם לאחדי' ממש כמו באצבע כנ"ל, והוא משל לחיות או"פ שאור החיות מתחלק לכל פרטי הכלים המקבלי' החיות וכח הפועל בנפעל ממש כו'. אבל אור חיות המקיף הוא מחי' מרחוק ואין שום התחלקות פרטי נראה ונגלה בו, אלא בהשוואה לכל צד מצדדי' המקבל הוא שופע השפעתו דהיינו בדרך כלל שיהי' נמצא במציאות כללות אותו גילוי האור בלי שום התחלקות מעלה ומטה שבו כו'. והנה כמו"כ לחיות הנפש בכלי הגוף שהוא גילוי החיות בבחי' מעלה ומטה חיות המוח גדול מערך חיות העינים והידים ומתחלקי' ה' חושי'⁷ ראיה ושמיעה כו', עד שהקטן מכולם הוא חוש המישוש שחיותו מצומצם מאד בגילוי כו'. והנה התפשטות חיות זה הגלוי במוח ואברי' כל שעה הוא מקבל מעצמיות הנפש שלמעלה ממהות חיות זה שהאברים חיים ממנו, שזה נק' חיה שהוא להחיות לזולתו, ועצמיות הנפש נק' חי בעצם⁸ שמהות חיות נמשך ממנו כמו שם חכם ע"ש פעולת השכל שנמשך מכח חכמתו⁸ כמ"ש במ"א. והנה לפ"ז ודאי שלגבי עצם הנפש שוה ערך חיות חוש המישוש עם חיות המוח מאחר ששניהם הם בבחי' התפשטות גילוי החיות ועצם הנפש אינו בגדר ומהות חיות כלל, רק שהתפשטות החיות כללית נמשך מעצם הנפש והתפשטו' זה הוא שמתפשט לחיות המוח וחיות המישוש כו'. נמצא שגם לאחר שנתפשטה החיות הגלוי באיברי' שונים וכל שעה הוא מקבל מעצם הנפש הנק' מקיף, קבלתו הוא מחיצוני' דחיצוני' דמקיף דהיינו ממש כמשל זריקת האבן שהוא התפשטו' ראשונה ונפרדה אח"כ שלא ניכר בהתפשטו' ראשונה כל פרטי פעולה הגלויי' כנ"ל, ואעפ"כ כח ההליכה⁹ הוא כפי שנמשך ונזרק מתוך כח היד כו', רק שהארתו מרחוק כנ"ל, כמו"כ חיות עצם הנפש לכל האברים מרחוק הוא ובדרך כלל בהשוואה לכולם לקטן וגדול כו'. וענין הריחוק הוא [שכללות התפשטות ראשונה מובדלת ומופרדת להיות ראש לחיות המוח וראש לחיות המישוש וד"ל. ונמצא שהבדלת או"פ מן או"מ הוא] בבחי' מסך מבדיל ממש ביניהם שהרי עצם הנפש אינו ראש ומקור כלל לחיות המוח ולא ראש לחיות המישוש כו', רק כללי' התפשטו' הראשונה היא המקור הכללי שלהם הוא הנק' או"פ ומובדל הוא מערך עצם הנפש הנק' חי כנ"ל, וכמו שמובדל כח התנועה שבאבן מכח היד כנ"ל וד"ל. אבל התפשטות החיות הכללי הראש ומקור למוח וראש לחוש המישוש הרי מהות חיות נז, דזה הוא שנעשה שכל ונעשה חוש המישוש כמו שמהות חיות הרוחני שבאצבע הוא הפועל כל רגע באצבע בכתיבתו כנ"ל, שכל פרטי הפועל ניכר בפעולה דהיינו מהות הפועל הוא בנפעל שנשתנה מהותו להיות לאחת⁹ ממש עם הנפעל כנ"ל וא"כ אין בחי' מסך מבדיל בין פועל לנפעל כלל וד"ל. וע"פ משל הנ"ל יובן למשכיל למעלה שאורות דאצי' העצמיי' הם הנק' סוכ"ע באמת אינם בגדר וסוג שיחיו ויהיו נשמות ומלאכי' דעולם הבריאה מאין ליש כמו כח הפועל בנפעל דוגמת כתיבת האצבע בלי בחי' מסך מבדיל כו', שהרי נק' מקיפים וכל מקיף מחיה מבחי' עשיי' שבו לבד והוא כמשל חיות עצם הנפש שכל חיות הגוף יחי' ממנו כנ"ל, וכמשל זריקת האבן הנ"ל וד"ל. אבל ל' אורות¹⁰ מכלים דאצי' היורדי' [oldpage_פד] להיות ראש לשועלים בבחי' כח הפועל בנפעל לה[ו]ות הנשמות מאין ליש הרי מהות האורות הוא שנשתנה למהות נשמות והוא ענין בקיעת המסך, פי' שמאירי' בנפעל שהוא נשמה המובדלת בלי מסך מבדיל ביניהם אלא כדוגמת כתיבת האצבע שחיות הרוחני המחיי' בשר האצבע הרי עצמיותו מתגלה בבשר האצבע כו' וד"ל. וזהו לכי ומעטי את עצמך דוקא, שעצמך ומהותך הוא שמתמעט להיות מקור לבעלי גבול וראש לשועלים לכל א' בפ"ע, וכמשל הבל הדבור שכל אות יש לו כח ומקור בפ"ע הפועלו בגילוי כנ"ל וד"ל.

[ג] וזהו כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, פי' מפיו הוא מדת מלכותו¹¹ ית' היורדת להיות ראש לשועלים וכמ"ש וברוח פיו כל צבאם¹², וידוע משל הבל הדבור מכח הדבור שיבא הכח לידי בחי' התחלקות מעלה ומטה כנ"ל, וידוע שנמשלי' כל העולמות כמו ציור אדם¹³ ראש ואיברים פנימי' וחיצוני' ויש כללות חיות המחי' ומקור כללי להם והוא נשמת האדם דבריא' כו'. וכמו שבאדם התחתון המדות שבלב המה עיקר הנהגת כל הגוף לאהוב ולשנוא כו', כמו"כ עיקר הנהגת כל הנפעלי' דבי"ע כו', המה מדות שבמל' הנק' גדולה וגבורה כידוע, אך המדות לא היו מתחלקי' כלל להיות חסד מתחלק לכמה רבבות מדרגות כמו לאהוב כך וכך, ובכמה אופנים שונים כו', אינו אלא ע"י הדעת המתפשט במדות שיכריח הדעת את המדה להיות באופן פרטי כזה, מפני שהדעת כולל תחלה חו"ג¹⁴ יחד שכפי שיטה דעתו כן יהי' האהבה כו'. נמצא שסיבת ריבוי חילוקי אופני המדה אינו אלא ע"י הדעת, וזהו ובדעת חדרים ימלאון¹⁵ שיש אדרי' ואכסדרי'¹⁶ שהדעת מתמלא בהם, פי' החדר הוא במדה המקבלת הדעת בתוכה ממש, ולכן ירבו מאד האדרי'¹⁷ שמפני שהדעת המתפשט ומתמלא במדות רבים רב מאד שינויי אופניהם, ולולי נח, אהדעת לא הי' רק שני קוין לבד, חסד לבדו, ולא הי' נמצא גבורה שבחסד וכו'. ואחר שנתחלקו המדות ישלחו מקורם וכח פעולתם באברים המקבלי' מהם והוא אברי' הפנימיי' שיש בהם חו"ג ג"כ אבל הוא בגשמי', כמו כח הדוחה המאכל שנמשך מגבורו' כו', וכן כח המעכל כו', וכח המחזיק הוא בהיפך כו', ובזה המה טבעי' אברי' הפנימי' מתחלקי' מאד, זה טבעו לבשל כמו הקיבה וטבע הריאה להניף רוח כו', והדקי' טבעם לשנות מהות המאכל כו' עד שהכרכשתא טבעו להוציא הפסולת הגמור כו', והרי כחו' הרוחניי' שבכל א' מהם הוא נמשך מכללות חיות הנפש שמחי' אותם ולפי טבע מזגם כן יעשו במאכל כו'. כמו"כ יובן במלאכים עליונים הנק' אברי' פנימי' דשכינתא¹⁸ והמה המקבלי' השפעות חיות אם לדחות או להחזיק כו', וכל פרטי האופנים הכל מצד קבלתם ממקורם שהם פרטי חילוקי המדות שבלב שנתחלקו מן הדעת שנתפשט בהם כו', עד ששמרי האופני' הם הוצאת פסולת חיים העליונים והוא השפעת גשמיות דצח"מ של המזלות וד"ל. וזהו ותתן טרף לביתה¹⁹ והוא המאכל של אכלו ריעי'²⁰ ומתברר בקרביי' כו'. וזהו מפיו הוא כח הפועל אלקי הכללית המוצא הדעת להתפשט ולהתמלאות בחדרי' עד שיתהוו חדרי' המוגבלי' והם היכלות היכל לבנת²¹ כו' והוא תבונ' טעמי המדו' בפרטי חילוקם וד"ל. אבל ה' יתן חכמה כח מ"ה²² הוא אל ברוך²³ כתר מל' שהוא בחי' מקיף ונעשה גדול דיעה והכין ופעל זהרי חמה כו', והוי' יתן הוא השפעת סוכ"ע שהוא מבחי' עשיי' שבו וזהו יתן חכמה כמ"ש נטל צרור וזרק²⁴ כו' וד"ל. ובזה יובן ענין זו המדה שנעשה במדת מל' להיות מתחלקי' המדות ע"י הדעת ומתחלה הוא קו לבד והם חסד או גבורה ואח"כ הדעת הוא חוט המשקולת²⁵ לשקול ולחלקם לחלקים רבים ולמדוד מדה וגבול לכל מדה וד"ל, והוא ענין מפיו דעת ותבונה וד"ל.