להבין שרש המצות

נה, בליל אחרון של פסח בעזר"ה

להבין שרש המצות¹, הנה בלק"א² מבואר בענין יחוד הנפש שהיא מן מדת מלכותו ית' עם הקב"ה שהוא מקור התו' והמצות והוא יחוד סוכ"ע עם ממכ"ע ע"ש. ולהבין זאת דהלא הנפש אלקית היא רוחניות מאד והמצוה שבחוטי ציצית שמצמר ופשתים הם גשמיי' האיך ביכולת' להעלות הנפש ולייחדה במהותו ועצמותו ית' שהוא מקור המצוה. צריך להקדים לזה ענין אחר המבואר בלק"ת להאריז"ל³ במוצא פי ה' שבמאכל [oldpage_פ] שיחי' את נפש האדם, אע"פ שגם נפש הטבעי' של האדם יש בה גם מוצא⁴ פי ה' מי' מאמרות והיינו מאמר נעשה אדם⁵ והמאכל נמשך ממאמר יותר נמוך במדריגה והוא מאמר תדשא הארץ⁶ כו' והאיך ביכולתו להמשיך חיות לנפש האדם. אך הענין הוא דהנה בהמאכל יש טעם ומתיקות שיערב לנפש ואע"פ שהוא בעצם בחי' דומם וצומח לבד עכ"ז יורגש בו הטעם והמתיקות שהוא רוחני, ובזה יתרון מעלתו על מהות הנפש אדם שהרי אין בנפש שום טעם ומתיקות כלל. ואף שרוחני' הטעם הוא בבחי' גשמי' לגבי ערך רוחני' הנפש, עכ"ז מהות הטעם ומתיקות כמו שהוא צ"ל בחי ומדבר לפי ערכם הרי אין בנפש, שאע"פ שהנפש תתעדן ותתענג מהשכלה הרי יש בהשכלה מתיקות, מ"מ אין מהות השכל בבחי' טעם ומתיקות כלל רק שיתענג בו שומעו כו'. משא"כ בתפוח יש בעצמו ומהותו הטעם והמתיקות קודם שיטעמנו אדם, וכן התענוג לראות הזהב הרי יש בזהב הדומם ההוד והתפארת שנפל מת"ת דאצי', אך על הזהב הוא שורה ולא בעצמותו כו'. אבל הנפש שתתענג בהשכל אין בה כלל מהות הטעם והמתיקות רק כח התענוג לבד להתענג מאיזה דבר שיהי' בו טעם כו'. והסיבה לזה מפני שהנפש בהמשכתה ממקור חוצבה מאין ליש לא נמשכה בגילוי היש רק מה שנראה בה עתה והוא המדות לבד חסדי' וגבורות והתפארו' והוא מהות הנפש שתאהב או תשנא כו', ואע"פ שיש בה גם השכל והטעם שתוליד האהבה וכן התענוג כו' הרי המה בהעלם ולא נגלה בה רק המדות לבד, להיות כי עיקר השתלשלו' שלה ממאמר נעשה אדם כו', נה, גוהמאמר ההוא שבדבר ה' ורוח פיו ית' הוא מדת מלכותו ית' שקיבל מבעל המאמר שהוא בחי' דכר וסוכ"ע⁷ כמ"ש ויאמר אלקים נעשה אדם⁸ וכנז' בזהר דכל נשמתין ומלאכי' הוא מזיווג זו"נ⁹ כו'. והרי ידוע שהדיבור שהיא מדת מל'¹⁰ לית לה מגרמה כלום¹¹ אלא מה שמקבלת מהמשפיע והיא כלילא¹² מכל דרגין, דהיינו שבהדיבור מתגלה כל העצמיות אם חסדי' או גבורות מכל¹³ פרטי פרטיהם מקטנם ועד גדלם כו', וכן מאמר נעשה אדם נתגלה בדיבור מסוכ"ע אבל לא נתגלה רק מהות המדות לבד. ואע"פ שבודאי יש שכל למדות אבל הוא בהעלם ולא נגלה, כמשל דבור האדם שמגלה מצפוני לבו ויכול לגלות אהבה פשוטה בלי טעם ושכל כלל אף שבודאי יש לו טעם ושכל לאהבה זו והוא המוליד האהבה בלבו כידוע אבל לא נגלה השכל בדבור, וכשירצה יגלה בדבור שכל וטעם לבד בלא מדה כלל אף שבודאי אותו השכל הנגלה בדבור הוא טעם לאיזה מדה והרי המדה כלולה בו אבל לא נגלית המדה והיא בהעלם ובחי' מעבר לבד בדבור ועיקר הגילוי אינה אלא השכל והטעם שבדבור כו'. ובגילוי האהבה בדבור הוא להיפך שהשכל להמדה הנגלית הוא בבחי' מעבר לבד כו' והוא כמשל הלבוש ממש שמכסה האדם לבל יראה גופו, כמו"כ השכל מלובש ומכוסה בהמדה הנגלית דהיינו שהלבוש שהוא המדה נראה ונגלה והשכל נעלם בו כו', וכן בגילוי השכל והטעם הוא בהיפך שהמדה שבהטעם הנגלה מוסתר ומכוסה בלבוש הטעם כו'. וכ"ז תלוי בהשפעת המשפיע בגילוי הדיבור, אם ירצה להשפיע מדה יהי' עיקר הגילוי מדה והשכל והתענוג וכל פרטיהם יהיו נעלמי' ומלובשי' בהמדה, ואם ירצה להשפיע שכל וטעם יהי' עיקר הגילוי הטעם וכל פרטי המדות [יהיו] כלולים ומלובשים בו בהעלם כו'. וע"פ משל זה יובן כמו"כ בהשפעת נפש האדם מסוכ"ע חי העולמי' הנק' ז"א דאצי' לא הי' עיקר ההשפעה רק מדות לבד ולכן נק' אדם¹⁴ כו' והשכל וכל הפרטי' נעלמים בו (כמו שאדם דאצי' הוא רק ו"ק¹⁵ אף שיש בו מוחי' הנמשכים מאו"א כידוע, אבל עיקר הגילוי הם המדות כו'). אבל מאמר תדשא הארץ שבגילוי דבר אע"פ שנשתלשל להיות כח מצמיח תבואה גשמי' עכ"ז הרי אנו רואי' הנגלה בתבואה הוא הטעם והמתיקות, מפני שבמאמר תדשא הארץ שהוא כח המשכה אלקי' מאותיות מדותיו ית' כמ"ש ויאמר אלקים וכידוע נגלה שם ג"כ הטעם והמתיקות רוחניי' מאד והוא מהשפלת חיצוני' בינה עילאה דאצי' הנק' טעם כו', וכמשל הנ"ל שיוכל להיות בגילוי הדיבור גילוי שכל וטעם בלי מדה ואע"פ שבדבור מתגשם השכל והטעם עכ"ז כמו שהטעם הוא במשפיע הרי הוא גבוה ונעלה מהמדות שבמשפיע וד"ל. וכמו"כ אע"פ נה, דשבמאמר תדשא שהוא נמוך במדריג' ממאמר נעשה אדם נשתלשל דומם התבואה וממאמר נעשה אדם נשתלשל נפש החי[ו]' עכ"ז מצד [מקור] מוצא פי ה' שבמאכל יש בו טעם הרי הוא גילוי חיצוני' בינה עילאה שהוא למעלה מהשפעת מדה שהוא נפש החי וד"ל.

אך להבין ענין השפלת¹⁶ חיצוני' בינה עילאה דאצי' שהוא מקור למדות דאצי' שיהי' גילויו בדבר ה' עד שישתלשל טעם הגשמי שבדומם התבואה למה הוא כך. הנה ידוע ענין אני ראשון ואני אחרון¹⁷ כתר ומל' והוא בפסוק אני ה'¹⁸ שבסוף ק"ש והוא ענין נעוץ תחב"ס וסוב"ת¹⁹, פי' כתר הוא הרצון לבריאת העולמות והוא תחלה האמיתי שהוא המכוון בבריאה, וסוף מעשה הוא כח הפועל בנפעל להחיות רוח שפלים²⁰ דבי"ע, ונעוץ התחלה בסוף פי' שמאיר בסופא דכ"ד שהוא מדת מלכותו ית' המקיף האמיתי שהוא רצונו ית'. וצריך להבין למה צריך שתהא ההארה של התחלה בסוף הלא כח הפועל האלקי ביכולתו להחיות רוח שפלים מצד עצמיות מדת התפשטות כו'. אך הענין הוא דרצה המאציל ית' שיהי' הפיכת החשך לאור ומרירו למיתקא כו', ואלו לא הי' הארת התחלה בסוף אלא הי' הכח הפועל אלקי מצד עצמו לבד מחי' כל הנבראי' והרי ההשתלשלו' רבות מאד בצירופי אותיות כידוע עד שמבין נקבי וחללי הצרופי'²¹ נתהווה חיות הקליפו' והחשך כידוע, א"כ לא הי' ביכולת החשך להיות אור מאחר שנשתלשל ברבבות מדריגו' ונתרחק מאד מאור פני אלקי' חיים כידוע עד שיהא חושך גשמי ואיך יהפך לאור ויתעלה ויעלה למעלה מאופן השפלתו שנשפל מאד למטה כו'. אך מצד הארת התחלה בסוף הרי קמי' כחשיכה כאורה²² ממש מאחר שהוא למעלה מן הראש ואין הראשי' ערוך לו כמו שאין הסוף ערוך לו ושניהם רחוקי' ממנו בשוה, והוא כמו עיגול הרקיע סובב הארץ שלמעלה ולמטה סובב הוא בשוה וכמו שהוא רחוק מן מעלת הכדור כן הוא רחוק ממטה של הכדור כו' וכמ"ש ומתחת זרועות עולם²³. ומצד הארת התחלה שהוא כתר מל' שהוא אני ראשון כמו"כ ממש אני אחרון, לכן ביכולת החשך להתהפך לאור ולהיות נעוץ סופן בתחלתן שהוא ע"י נעיצת תחלתן בסופן שהוא מתחת זרועות עולם, כמשל הגדול שמגביה את הקטן שמניח ומשפיל ידיו עד למטה מן התינוק שאז יכול להגביהו מהשפלתו ואם לא ישפיל ידיו למטה הימנו לא יוכל להגביהו [oldpage_פא] כו', כמו"כ מתחת זרועות עולם הארת סוכ"ע שעי"כ יוכל להיות יתרון אור מתוך החשך, ונמצא שהראש מצטרך לסוף והסוף מצטרך לראש, שיתרון מעלת האור נו, אשהוא הראש מתוך הפיכת החשך הוא והיינו הארת הסוף בתחלה אבל הפיכת החושך א"א בלי הארת התחלה והיינו שמצטרך הסוף לראש שיתעלה על ידו כו', ומאחר שמצטרכי' זה לזה ואין הראש יכול להיות בפ"ע הרי אינו ראש כו', וכן אין הסוף יכול להיות בפ"ע אלא נעוץ בתחלתו, והיינו מבלי שימצא ראש וסוף מפני הארת המקיף האמיתי המאיר את התחלה בסוף וסוף בתחלה מבלי שימצאו שניהם וד"ל. וכמו"כ ענין השפלת חיצוניות בינה עילאה דאצי' שהוא הראשית בהמשכת מוחי' לז"א דאצי' להאיר בסופא דכל דרגין שבי' המאמרות שהוא מאמר תדשא שיהי' נמצא מהות טעם הגשם שבדומם התבואה שהוא למטה מן נפש החי, כדי שיהי' הטעם והמתיקות הגשמיי' נתעלה ע"י אכילת האדם שיטעמנו ברוחניות נפשו שהוא הראש בי' מאמרות הגלויות והיינו סופו בתחלתו, ומה שבאמת במקור מוצא פי ה' בבחי' אצי' הטעם שבמאכל הוא הראש כנ"ל, ומצד זה יחי' הטעם את הנפש והנפש תחי' ותקבל חיות קיומה הרי הראש צריך לסוף והיינו מבלי שימצא ראש וסוף, אבל אם לא הי' בהטעם השפלת חיצוניות בינה שהוא הראש לא הי' ביכולתו להחיות הנפש וכן לא הי' יכול להתברר הטוב שבמאכל ע"י אכילת הנפש אלא הי' נשאר מגושם כו' וד"ל.

ועתה צריך להבין מדוע נשתלשלי'²⁴ טעם דבינה עילאה דאצי' בדבר נמוך כ"כ כמו הדומם דתבואה גשמי'. אך הענין שכל דבר גב[ו]ה מאד נעלה א"א לו להתגלות כ"א בהיותר נמוך²⁵ במדריגה, כמו מי שמעמיק בהשכלה נפלאה מאד עד שא"א לו להסביר בשכל והשגה כלל וכשימצא משל לההשכלה אז יוכל להשיגה בשכלו מתוך המשל, והנה המשל הוא דבר אחר לגמרי ואינו מערך השכל כלל, ועכ"ז נתגלה העמקות של השכל במשל הגשמי מאד ובהשגה הרוחני' לא הי' יכול לבוא לידי גילוי, מפני שמאד נפלאת היא מערך ההשגה במוח ולפי שבמשל גשמי הוא שתאיר בבחי' לבוש לבד לכן יתגלה בו אבל ברוחני' ההשגה תאיר בבחי' אור ממש והרי נפלאת היא מההשגה לכן לא תוכל להתגלות שם כו'. וכן מי שאינו יכול להסביר שכלו והשגתו בדבור עכ"ז יוכל לרמוז אותה באצבעו כמו די לחכימא ברמיזא²⁶ שישכיל השכל מתוך רמז האצבע הגשמי מפני שהוא כמו לבוש לבד שיושפל ויתלבש בו השכל כו', אבל הדבור הוא מערך השכל דאבא יסד ברתא²⁷ כידוע ובבחי' אור וכלי יוכל²⁸ לבוא לידי גילוי וד"ל. וכן יובן זה ע"פ משל אחר שאותיות החותם שבאבן טוב המבהיק מאד מאד שמחמת בהירות והבהקה לא יוכלו לראות חילוקי אותיות החותם אבל כשישימו האבן טוב בשעוה אז יוכרו האותיות, כי חשך השעוה יסתיר אור ההבהקה נו, בויגלום חילוקי האותיות וכן עמקות ההשגה תגלה בחשך המשל וד"ל. ועפי"ז יובן למשכיל למעלה בכל דבר גבוה כמו לחם מן השמים²⁸ שהוא מזונא שבבחי' אצי' נתגשם בדומם המן אשר דכוהו במדוכה²⁹ כו', וכמו"כ נז'³⁰ באוה"ח³¹ בענין פני ארי' אל הימין³² שבקדושה המרכבה עילאה שמפני שהוא גבוה מכולם לא הי' ביכולתו להיות משתלשל בחיות טהורות הקרובי' בהשתלשלות אבל בחיות טמאות הרחוקו' מאד בהשתלשלות הוא שנתגלה מהותו ואף שאינו מערכו כלל, אבל דוגמתו הוא כמו נפש השור הגשמי הוא מעין ודוגמא פני שור הרוחני' מאד דמרכבה עילאה דבי"ע כנודע ומפני שאינו גבוה כ"כ כמו פני ארי' יכול להשתלשלו'³³ בחיות טהורות כו' וד"ל. וכמו"כ יובן בהשפלת חיצוני' בינה עילאה דאצי' שהוא הגבה למעלה מבחי' אור חסד דאצי' כידוע, ומפני עוצם ההפלאה הוא שאינו יכול להתגלות בדבר הקרוב לו קצת כ"א דוקא בדבר הרחוק מאד בהשתלשלו' והיינו הדומם שבתבואה הגשמי' יגלה בו הטעם והמתיקות, אבל בנפש החי שקרובה יותר בהשתלשלות הי' מאמרות לא הי' יכול להתגלה בו והוא מפני שבטעם הגשמי הוא בבחי' לבוש לבד כנ"ל, אבל ברוחניות לא הי' מתגלה בבחי' אור ממש, והרי אין הנפש מערך בינה דאצי' כלל שתאיר בו בבחי' אור וכלי כו' אבל בבחי' לבוש כל מה שהדבר יותר נמוך יוכל יותר להתלבש בו וכמו עניני כבוד הגשמיי' נתלבשו בהם מקיפי' דאצי' וכמ"ש במ"א.

והנה אחר כל הנ"ל במוצא פי ה' שבמאכל שיתרונו על נפש החי הוא הטעם הנשפל בו ויתרון הנפש עליו אינו אלא בבחי' גילוי המאמרות לבד כנ"ל. כמו"כ בכל פרטי' הוא במצות³⁴ הגשמיי' כמו חוטי צמר הגשמיי' הם דומם לבד נמשכי' מצירוף אותיות תדשא³⁵ לבד, אבל באיכות אופן עשייתם דהיינו כשהם ל"ב חוטין וכו' נשפל בהם ממש אורות דאצי' שהם ל"ב נתי' חכמה³⁶ הנמשכי' לנוק'³⁷ מכנפי ציצי' דז"א דאצי' שהם שערות דז"א כו', וכמו טעם גשמי שבדומם התבואה שנתלבש בו טעם בינה דאצי' כנ"ל שכל דבר הגבוה מאד דרכו להתלבש דוקא בנמוך כמו דומם וכיוצא בו, ואע"פ שנפש האדם הוא ממאמר נעשה אדם והרי בהתגלות המאמרות היא גבוה ממצות ציצית, אבל לא נשפל בו אורות דאצי' בבחי' לבוש כמו בחוטי הציצית, והרי אין בנפש כ"א הארה בעלמא מאותיות נעשה אדם שהוא בחי' ממכ"ע סוף כל דרגין כידוע ובחוטי הציצית עצמן הרי יש בבחי' לבוש אורות דאצי' שהם מקור ומוחי' לחכמה שבי' מאמרות והם בבחי' סוכ"ע למעלה מראשית וחכ' שבדבור כו'. וכן קלף של עור בהמה טהורה נמשך מאותיות מאמר תוצא נו, גהארץ נפש חי'³⁸ היא למטה מנפש המדבר שבאדם כו'. אבל הרי השפלת חכמה עילאה דאצי' באיכות אופן כתיבת פ' קדש שנא' בה וידבר ה' שהוא אלקות בבחי' א"ס והוא אור חכמה דאצי' שאמר אל משה³⁹ קדש לי כל⁴⁰ חכמה כו', ואף שכתובה בקלף גשמי הרי נתלבש באותיות הכתיבה על אופן זה כ"ז⁴¹ ממש אור חכ' דאצי' שהוא מוחי' למדות דאצי', ואברהם ע"ה שהי' בחי' מרכבה ממש למדת החסד⁴² דאצי' מפני מס"נ הגדול שהי' לו קיבל הארת חכ' דאצי' ממש בנפשו ולא הי' צריך להניח תפילין⁴³ גשמיים כי קיבל מוחי' דאצי' למדת אהבתו שהי' מרכבה לאהבה דאצי' וכמ"ש במ"א, אבל דוד ע"ה שהי' מבחי' נפש ומ' דאצי'⁴⁴ ולא מן המדות עצמן דאצי'⁴⁵ הי' צריך להניח תפילין בקלף גשמי כדי שיולבש בקלף אור מוחי' דאצי' ממש, מפני שנפש דוד שהי' בגדר הבריאה⁴⁶ לא הי' ביכולתה לקבל אור חכ' דאצי' [oldpage_פב] בבחי' אור וכלי כי אינה מערכו כלל, ובבחי' לבוש לא מתגלה אלא בדבר היותר נמוך והוא בקלף גשמי דוקא כמו התגלות הלחם מן המדות עליונות דאצי' בזרע גד⁴⁷ הגשמי ודוכהו במדוכה כנ"ל. ונמצא כמו שטעם המאכל יחיה נפש האדם מצד שרשו מבחי' טעם בינה דאצי' כמו"כ חוטי הציצית עצמן וקלף התפילין עצמן יחי' ממש נפש אלקי' מצד אורות העצמיי' דאצי' המלובש בהם, כמו שנפש אאע"ה הי' אור חכמה דאצי' מחיה אותה ממש בבחי' גילוי והי' יחוד ממכ"ע עם סוכ"ע, כמו"כ המצוה עצמה הקב"ה עצמו הוא מקורה בבחי' לבוש ונפש המקיימת המצוה תחי' ממנה (והוא הארת תחלתן בסופן וד"ל). והוא יחוד סוכ"ע עם ממכ"ע, היינו מקור הנפש מאמר נעשה אדם כו' מתעלה באורות דאצי' ל"ב נתי' חכמה דז"א וכו' שהוא מקור מצות ציצית וד"ל.

והנה במוצא פי ה' שבמאכל שיתרונו על נפש האדם הוא בהעלם ומה שהוא דומם והנפש הוא חי יתרון הנפש עליו הוא בגילוי כנ"ל, אופן הפרש זה שביניהם הוא עד רום המעלות גם בשרש שרשם דהיינו שרשם הוא מאמר נעשה אדם ומאמר תדשא, הרי מאמר נעשה אדם גבוה בבחי' גילוי אבל מצד העלם טעם בינה דאצי' המלובש באותיות תדשא הארץ כו' הרי מאמר תדשא גבוה הרבה ממאמר נעשה אדם כו'. וכן בשרש שרשם בז"א דאצי' מאמר נעשה אדם נמשך מבחי' אדם דאצי' ומאמר תדשא נמשך מבחי' דומם שבו כו', עכ"ז מצד העלם חיצוני' בינה שבבחי' דומם שבו כו' הוא [גבוה] מבחי' מדות עצמן דאצי' הנק' אדם שאין בהם אלא צמצום גדול מאור בינה דאצי' כידוע וד"ל. וכן עד רום המעלות באו"א וא"א כו' עד הארת הקו ממהותו ועצמותו ית' הנק' אור א"ס ומ' דא"ס כלולה נו, דמי"ס כידוע והם י' מאמרות מעצמותו ית', הרי מאמר נעשה אדם שהוא א"ק גבוה ממאמר תדשא בחי' הדומם שבמאציל והיינו היתרון שבבחי' גילוי אור א"ס ב"ה, אבל מצד העלם בחי' העצמיי' הגנוזה בעצמותו ית' קודם שנק' מאציל שנתלבשה במאמר תדשא שבמ' דא"ס הנק' מאציל כו' הרי הוא גבוה ממאמר נעשה אדם כו' וד"ל. וכמו"כ ממש יובן במצוה הגשמית כמו הקלף למטה בזה העולם גבוה בבחי' העלם מנפש האדם ותחסרהו⁴⁸ כנ"ל. כמו"כ עד רום המעלות בשרש דשרש המצוה ושרש דשרש הנפש יהי' אופן ההפרש ביניהם ג"כ עד"ז, דהיינו כידוע ומבואר במ"א בתפילין שמניח הקב"ה⁴⁹ שהוא ז"א⁵⁰ דאצי' שהם בחי' קלף גשמי בעולם אצי' וכתוב בהן ומי כעמך ישראל⁵¹ כו', הרי התפילין שלו הם צירופי אותיות בבחי' אצי' והם בחי' דומם לגבי מדות דאצי' הנק' אדם דאצי' והוא הקב"ה כידוע, וכשמניחן מצד שיש בהם הארה מלובשת מאור חכ' דאצי' ניתוסף בו מוחין פנימי', והוספת מוחי' הגלויי' במדות אינם ערוך לגבי עצמיות אבא שרש כל עולם האצי'⁵² כידוע. ונמצא שהמצות תפילין שהם בבליטה גשמיי' הם מחי' אותו כו' אע"פ שהם בבחי' דומם בגילוי אור האצי' ויתרון אדם דאצי' עליהן הרבה כו', עכ"ז יקבל על ידן מוחי' הארת אבא כו' מה שאין ביכולת מוחי' שלו לקבלם בבחי' אור וכלי וד"ל, והיינו ג"כ יחוד סובב וממלא וד"ל. וכן עד"ז עד רום המעלות באו"א וא"א וכו' עד אור א"ס כו' המניח תפילין מבחי' קלף כתובי' פ' קדש כו' שבבחי' מאציל מאמר תוצא הארץ נפש חי' כו' הוא בבחי' הדומם שבמאציל עצמו הנק' מל' דא"ס, ומניחן על מוחין שבמאציל וניתוסף לו מוחין ע"י הנחת התפילין שהוא אבר וכלי דמלכא עילאה מהותו ועצמותו ית' שמלובש בדומם שבמאציל אור חכ' הגנוזה במהו"ע ית' ממש וד"ל. נמצא מובן למשכיל שהמצוה מצד עצמה⁵³ מהותה ועצמותה הוא בחי' אבר דמלכא בכל עולם לפי ערכו, ופי' אבר וכלי הוא בחי' לבוש שמתלבש בו האור הגנוז בדבר נמוך הנק' אבר כו', והנה באבא הוא באופן אחר וכמו⁵⁴ שהוא בז"א שהרי הוא ההעלם של מצות התפילין דז"א דהיינו שתהי' הכתיבה פ' קדש באופן זה דוקא אז יומשך לו מוחי' כו', וכן תפילין דא"א הוא העלם דאבא דהיינו הטעמי' למה ירצה כלל באופן המשכת מוחין אלו כו', וכן עד רום המעלות עד רצונו הפשוט בתכלית הפשיטות הוא מצות תפילין במאציל עצמו כו', נמצא שבקלף הגשמי שורה רצונו הפשוט והוא למעלה מאור א"ס ב"ה הנק' מ[ל]' שבכתר כו' וד"ל. וזהו רצה [הקב"ה] לזכות את ישראל⁵⁵ הרבה להם תורה ומצות, פי' שהמצות מצד עצמיות שלהם כל שיעשינה ויקיימנה האדם הלא המה מלובשי' מאורות עצמותו ית' שהוא רצונו הפשוט כו', ומה נז, אשציוה ה' שיקיימנה האדם רצון זה הוא ענין אחר שהוא לזכות הנפש הישראלי שיקיימנה. וזהו אשר קדשנו במצותיו שהם אברי' דמלכא וציוונו⁵⁶ ג"כ לעשותם כדי להעלות הנפש ולייחדה במהותו ועצמותו ית' והוא יחוד קובה"ו הנעשה ע"י קיום המצות במעשה הנפש של האדם הנמשכת מבחי' ממכ"ע וד"ל, אבל המצות מצד עצמותן המה הגבה למעלה מבחי' ממכ"ע שהקב"ה בעצמותו הוא מקורן וד"ל. וזהו כי⁵⁷ שכר מצוה מצוה⁵⁸ פי' שכר קיום המצוה היא המצוה עצמה שהוא רצונו הפשוט שלמעלה מזיו השכינה, וזהו יפה שעה א'⁵⁹ וד"ל.