עריבים עלי דברי סופרים

נג, בליל שבת שבתוך חג הפסח

עריבים עלי דברי סופרים¹ יותר מיינה של תורה², הנה תחלה צריך להבין פי' אור א"ס³ הנז' בע"ח תמיד שאין ר"ל אור וזיו³ של א"ס ומהותו ועצמותו ית' נקרא א"ס ואורו נקרא אור א"ס, שהרי לא שייך לומר על מהותו ית' שאין לו סוף, [שענין אין לו סוף] ואין לו תחלה כו' הוא על התפשטות דבר מה שאז שייך לומר שאין סוף ואין תחלה להתפשטות⁴ שתתפשט בלי גבול כו', אבל על העצם שאינו בערך התפשטות זיו והוא הנק' מאור ולא אור לא שייך לו' אין קץ וסוף כו', כמשל זיו השמש שעל אלה⁵ זיו השמש שייך לומר אין קץ וסוף להתפשטות האור עד למרחוק מאד אלו הי' כן כו', אבל על המאור שהוא השמש עצמו שאינו בגדר וסוג הארה וזיו כלל לא שייך לו' אין קץ להארתו כו'. או כמו התפשטו' חיות עצם הנפש אלו הי[תה] התפשטו' שלה להחיות גופי' בלי גבול שייך לומר שאין להתפשטו' קץ כו', אבל להעצם שאינו בגדר חיות להחיות לא שייך לומר אין לו גבול כו'. וא"כ מובן למשכיל פי' אור א"ס שהאור הוא הנק' א"ס והוא בחי' מל' דא"ס כמשארז"ל [קודם שנברא העולם] היה הוא ושמו לבד⁶ כמו⁷ קודם שהאציל וברא כו', והוא הנק' מאציל הע"ס דעקודים נקודים וכל פרטי הנאצלים הוא רק מן בחי' זיו ואור עצמותו ית' והוא הנק' א"ס, ופירושו שאין קץ וגבול להתפשטו' אור עצמותו⁸ ית' להאציל נאצלים בלי מספר ממש⁹ כמ"ש לתבונתו אין מספר¹⁰, פי' אף שבהמשכת אורות דאצי' בכלים ואותיות להוות הבעל גבול הרי יש מספר לבעלי גבול וגם זמן קיומם קצוב שית אלפי שני¹¹ כו', אבל בחי' נג, גנפש שבכל עולם ועולם הוא ממש אור א"ס שהאציל ראשית הקו כו', פי' כי עולם שנה¹³ נפש¹² בכללו' וגם בפרטות בכל עולם ועולם¹⁴, וכמו שבכללות נק' עולם כללות הנבראי' דבי"ע, ושנה הוא ג"כ זמן¹⁵ קצוב מאורות דאצי' ע"י הכלים כי אלף שנה¹⁶ דבי"ע כיום א' מיומין עילאין דאצי' כו', אבל בחי' נפש הוא עצמו' האורות¹⁷ הנאצלי' אין להם גבול ומספר כלל וכנז' באד"ר ת' אלף¹⁸ כו'. וכיוצא בזה בכל פרט[י] בחי' הנפש והאור של הנברא הרי שרשו מבחי' נפש הכללי שהוא בחי' א"ס ממש¹⁹, וכמשל התפשטות חיות הנפש בכלי האברים נק' אור כמו כח הראי' [שנתפשט] בעין שאע"פ שלפי אופן צמצום התפשטות כח הראי' כבר בעין לא יראה יותר מכפי אופן כלי מזג העין הגשמי המגביל כח הראות, אבל כח הראי' עצמה קודם התלבשותה הוא אור הראי' האמיתי', יראה בבחי' בלי גבול להתפשטות שלה כו'. ויובן עפ"ז שבעולם האצי' אף שבכללותו אינו אלא ע"ס רצון²¹ וחכמה כו' אבל יהי' התחלקות פרטיהם²⁰ מעילה לעלול בלי גבול וקץ ממש כו' מאחר ששרש כל הנאצלים הוא [מ]בחי' תחתונה שבמאציל והמאציל הוא הנק' אור²² א"ס פי' שהאור א"ס כנ"ל, וכמו שהמאציל האורות הוא בבחי' א"ס כמו"כ הנאצלים אין להם גבול וקצבה כלל וכמ"ש אנת הוא חד²³ ולא בחושבן ר"ל דבנאצלים אף שהם בלי גבול עכ"ז יש הפרש בין חכמה דאצי' לבינה כו', אבל אנת חכים²⁴ ולא בחכמה ידיעא פי'²⁵ י"ס הגנוזות²⁶ במאציל עצמו אין שם הפרש בין חכמה לבינה כי אין החכמה ידוע ולא הבינה ידיעא כו' וכמ"ש²⁷ במ"א²⁸.

והנה כתיב ואהבת את הוי' אלקיך²⁹ פי' את [הטפל³⁰ ל]עיקר ההוי' והוא אור א"ס ב"ה המאציל כל הנאצלים בלי גבול וקץ כו', להיות כי צריך שתאיר בנפשו ההתבוננו' שמתבונן באור א"ס ב"ה שמחמתו נולדה האהבה והתשוקה הנולדת מהתבוננות זו היא הגורמת התגלות האור שתאיר אור א"ס בהתגלות וזהו ואהבת את כו', וכמו שהאור האלקי המתגלה בנפשו לאחר האהבה והתשוקה הוא בחי' א"ס כמו"כ צריך להיות האהבה בלי גבול ובלי הפסק, והרי לא כן במדת האהבה שמוכרח שתפסק כרגע אף שהיתה מלב ונפש כו' ולכן הוא אומר ובכל מאדך³¹ בלי [גבול ובלי] הפסק כלל, והיינו בחי' אל דמי לך³² שלמעלה ממדת אהבה שאהבה נק' כסף³³ ותשוקה ונולדת ונפסקת כו', אבל הזהב הוא בחי' התפעלות בעצמיות שלא יוכל לשקוט ולא ינוח מגודל רשפי אש מפני שניזוז ממקומו לגמרי נג, דולא ירגיש כלל בעצמותו, ולא יהי' בלבו לא אהבה ולא שום רצון רק גודל ההתפעלות לבד ולא ידע מהו, כמו מי שנתפעל ויצא מדעתו ולבו כשרואה מלך גדול וכדומה שאין אז בלבו שום אהבה ורצון כו' כידוע. ולהיות כי ההתפעלות עצמה הנ"ל הוא סימן להתקשרות גדול[ה] בעצמיות הדבר שמתפעל מחמתו כידוע לכן כתיב ובכל מאדך שאין שיעור וגבול כלל להתפעלו' העצמי[ות] ולא תופסק כלל [וכלל], כמו עצמי[ות] הדבר שנתפעל מחמתו אין לו שיעור שהוא נק' אוא"ס, כמו"כ ההתפעלו' מחמתו כשהוא בקירוב אין לו הפסק כלל, ולכן כתיב אל דמי [לך] לא שכיך כלל וד"ל. והנה מאחר שכן האיך אפשר ליפסק מהתפעלות העצמיי' והי' צריך שיתפלל אדם כל היום כולו³⁴, ואם יכול להפסיק אין זה מדרי' אל דמי לך ואינו אמת כו', ואם יפסיק מפני שירצה בהמשכות אלקות בבחי' עשיי' המצות ודברי לימוד התו' ה"ז שפלות וירידה גדולה ולא ישמח בזה וכתיב תחת אשר לא עבדת³⁵ ה' בשמחה ו[ב]טוב לבב דייקא כו'.

[ב] אך הענין הוא דהנה ארז"ל יפה שעה אחת³⁶ בתשובה ומע"ט [בעוה"ז] מכל חיי העוה"ב, והוא ענין³⁷ ו[ב]טוב לבב מרוב כל, שהעבודה בתו"מ בשמחה ו[ב]טוב לבב הוא יותר טוב ממדרגו' רוב כל הנק' חיי העוה"ב³⁸ וכמ"ש במ"א. ותחלה צריך להבין ענין רוב כל, דהנה כל נק' בחי' יסוד³⁹ שהוא המקור העצמי לגבי מל' והוא המשפיע כללות החיות ונק' חי העולמים⁴⁰ כידוע והוא יסוד ז"א דאצי', ויסוד אבא הוא המשפיע היותר גדול להיות כי המדות נולדי' ממנו כידוע עד שיסוד אריך הוא הגדול מכולם ונק' רב כל⁴². ובטובו⁴³ הגדול ישוב חרון אפו⁴⁴ כו', פי' טובו הגדול הוא להיות כי הולדת אור החכ' שיוליד המדות הוא מיסוד א"א⁴⁵ שהוא הרצון כידוע לכן השפעת הרצון הוא הגדול מכולם⁴¹ וכוללם יחד, פי' שלהיותו עיקר המקור שממנו נמצא כל נמצא כו' נק' בשם אריך, פי' אריכות כמו אריכות חבל ארוך שאין לו קץ שישתנה בו הראשית⁴⁶ והסוף דמאחר שאין לו סוף אין לו ראשית⁴⁷ א"כ הגבוה שבו עם הנמוך שבו שוין ממש וד"ל. וזהו הכלל שכל הגבוה יותר⁴⁸ בעצם יכול להשפיל [את] עצמו ביותר למטה, כמו חכם [oldpage_עח] מופלג מאד יוכל נד, איותר להסביר דבר שכל לתינוק, יותר מחכם קטן ממנו מפני שאצל חכם הקטן ממנו יתפס שכל התינוק לדבר מה לפ"ע כו', אבל לגבי חכם הגדול אין לשכל הקטן מקום כלל, לכן יוכל יותר להשפיל [את] עצמו כו'. הנה כמו"כ מגודל עוצם ההשפע' כי רבה היא בבחי' התגלות העצמיי' לא יתפס מקום כלל הנמשכים בהשתלשלו' זה מזה שיהי' הפרש ביניהם בין הקטן והגדול שבהם ולכן כאשר יתגלה טובו הגדול ממילא ישוב חרון אפו מעירו, פי' חרון אפו הם מלאכי' המקטרגי' המצ[ו]מצמי' מאד מאלקי' חיים העומדי' על פרטי פרטי' להיות תופסי' מקום ולא יוכלו לסובלם כו', וכאשר מקור כל המקורי' מתגלה ממילא יבטלו כל הצמצומי' כו', ולא שצריך להכניעם ולה[ש]פילם באיזה מלחמה ונצחון אלא מאליהם מתבטלי' ממציאות' רק מצד ההתגלות לבד שנתגלה ההשפעה [ה]ראשונה הרבה מאד הנק' יסוד אריך אנפין וטובו הגדול וד"ל.

ויובן זה ע"פ משל השפעת הרב לתלמיד[ים] הרבה ויש בהם המע[ו]לה ש[הוא מ]שפיע לקטני' הימנו והקטן לעוד קטן ממנו עד לאחר כמה השתלשלות המקבלים זה מזה תשתנה השגת הרב להיות מצומצמת מאד מאד בשכל תינוק קטן שישיגוה הוא לפי צמצום שכלו, אשר בקל יוכל לסותרה מיד לפי שאינו יודע הרחבת השכל ונימוקו כו', ולכן לא יוכל לסבול היפך צמצום השגתו כו'. והיותר גדול ממנו לא יתבטל מדבר קטן כמוהו אבל מדבר היותר גדול ג"כ תסתיר ותחשיך השגתו כו', עד שהיותר גדול מכולם ג"כ יסתיר ויחשך השגתו הרחבה ע"י איזה סתירה וקושיא המחשיך לפי ערכו כו'. והסיבה לזה מפני שכולם שכלם מצומצם מאד בהשתלשלות מן השפעת הרב ולכן יוכלו הקושיות לבלבלם בקל כו', אבל כששומעי' כולם מחדש ההשגה מפי הרב כמו שהיא אצל הרב בנימוקה וטעמה הרחבה⁴⁹ מיד כולם מתבטלים מכלי צמצומי השגתם ובכל א' לפי ערכו לא יבלבלוהו שום קושי', מפני שאז בשעת שמיעה אין במוחם אלא כפי השגת הרב כו', וגם ההפרש שבין הגדול לקטן לא יוכר אז בשעת התגלות השפעת שכל והשגת הרב במוחם כו'. נמצא שלביטול שלהם מצמצומם לא גרם רק התגלות ההשגה מפי הרב כו', כי כל עיקר התהוות צמצומי השגתם לא הי' רק מצד הסתלקות השגת הרב מהם וכ"א מבין בפ"ע כו'. וע"פ משל זה ממש יובן למשכיל למעלה שא"צ לביטול⁵⁰ הקליפות משלחת מלאכי רעים הנק' חרון אפו כו' שום מלחמה ונצחון להכניעם ולבטלם כו' רק בהתגלות טובו מקור כל⁵¹ מקור נד, בהחיים העליונים אז ממילא יתבטלו מצמצומם. וזהו ישוב חרון אפו שישובו למקור חוצבם והי' כלא הי' וכמ"ש בפרוח רשעים⁵² [כמו עשב] כו' ואתה מרום⁵³ ה' הנה⁵⁴ יאבדו ויתפרדו⁵⁵ מיד כו', וכמ"ש כהמס דונג⁵⁶ מפני אש כן יאבדו רשעים מפני אלקים⁵⁷ פי' כמו שהדונג כאשר נמס מפני האש אינו אלא כאשר מתגלה האש סמוך לדונג ממילא ומאליו ימס ויפול ולא עשה בו האש שום פעולה והמשכה שימס כו' כן יאבדו רשעי' מאליהם רק בהתגלות אלקות עליהם וד"ל. וזהו ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך⁵⁸ אני ולא שרף וכו' להיות כי קליפת מצרים הוא בחי' חמור דקליפה⁵⁹ [כמ"ש] בשר חמורי' בשרם⁶⁰ והוא תאות הניאוף מעשה בהמה, וכתיב ויהרוג ה' כל בכור⁶¹ כו' ואיך שייך לומר בהוי' שהוא [בחי'] רחמים מקור כל החיים כו' שיהרוג כו'. אך הענין דכתיב ועברתי שבהעברה והתגלות עצמות אור א"ס ב"ה שהוא טובו הגדול כנ"ל⁶² אז ממילא נהרגו ונתבטלו כנ"ל, ודוקא אני ולא מלאך⁶³ שאיזה מלאך שיהי' אפי' מהמלאכי' [עליונים] דעולם הבריאה או מהארת כלים דאצי' מאחר שנמשך בהשתלשלו' לא היתה הקליפה מתבטלת בהתגלותו לבד כמשל הנ"ל שגם לערך הגדול יש קושי' וקליפה המחשיכו כו'. א"כ גם תאוות הניאוף דמצרים אף שמאד מגושם הוא לגבי השגת מיכאל וכדומה עכ"ז יחשיכנו קצת לפ"ע ההשתלשלו' [שלו] כו', אבל כשמתגלה מקור כל המקורי' עילת העילות⁶³ ית' דקמי' כחשיכה כאורה⁶⁴ ממש שוין והוא הבדיל בין החשך והאור דהיינו בין קדושה לקליפה כו' ובהתגלותו לבד מתבטלת הקליפה לגמרי כו', כמו שכל הקרוב קמי' בקדושה עילאה מתבטל לגבי עצמותו ית'. וזהו דכתי' ויאמר ה' אל הנחש ואל בלעם⁶⁵ כמו דכתי' ויאמר ה' אל משה⁶⁶ כו' משום דקמי' כחשיכה כאורה [ממש] אך שהבדיל והרחיק ביניהם החשך כו' וד"ל.

[ג] והנה כתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, שהעבודה במעשה המצות בשמחה וטוב לבב הוא טוב יותר מרוב כל וטובו הגדול המקור לחיי העוה"ב, דהנה כתי' ועשיתם את כל מצותי⁶⁷ והייתם קדושים לאלקיכם אני ה' אשר הוצאתי אתכם⁶⁸ כו' ומהו הסמיכות לזה מיצ"מ. אך הנה ידוע ענין פי'⁶⁹ קדוש שהוא לשון מובדל⁷⁰ והוא בחי' המשפיע שמובדל מערך המקבל בכל עולם לפי ערכו ומדריגתו כמו בשכינה תתאה מל'⁷¹ דאצי' ראש לשועלים⁷² דבי"ע, ונק' מקור כל המקבלי', המשפיע למל' דאצי' נק' קדוש [ו]בלשון הגמ' הקב"ה ובלשון הזהר קודב"ה והוא נד, גז"א⁷³ דאצי' כידוע ונק' מלכא קדישא⁷⁴, וכן באו"א נק' אימא שכינה עילאה⁷⁵ ואבא שהוא המשפיע שהוא מובדל בערך⁷⁶ נק' ג"כ קדש עילאה⁷⁷ בזהר ונק' ג"כ מלכא עילאה⁷⁸ וכו', וכן עד רום המעלות⁷⁹ בבחי'⁸⁰ תחתונה שבמאציל נק' קדוש לגבי שרש כל הנאצלים הנק' טובו הגדול בחי' יסוד דא"א וכו', עד שמ[ל]' דא"ס הנק' מאציל והוא אור א"ס נק' שכינה לגבי המשפיע שהוא מהותו ועצמותו ית' והוא נק' מלכא וקדוש ומובדל בערך מאור א"ס⁸¹ וד"ל.

והנה ידוע שהמצות נק' אברין דמלכא⁸² והכוונה על מלכא עילאה מכולם והוא מהותו ועצמותו ית', כי הנה מבואר במ"א פי' אברי' דמלכא⁸³ בז"א דאצי' דהיינו שחוטי הציצי' ופ' קדש הגשמיי' מדצח"מ⁸⁴ הרי שרש התהוות[ם ו]מהותם הגשמי מאותיות מדותיו הנק' כלים דז"א דאצי' והם נק' אברים דמלכא, וכמו שאדם התחתון מניח תפילין הגשמיי' על מצחו והם בליטה לבר כו' אז נמשך עליו איך שמהות הקלף הוא בשרש התהוותו שנק' שם אבר דמלכא כו'. וכן הקב"ה שהוא אדם דאצי' ג"כ מניח על מצחו אותו הקלף והתפילין⁸⁵ כמו שהם בבחי' אותיות מאיברי' דמלכא עילאה מכולם שהוא מהותו ית', שהרי מצות תפילין דמארי עלמא⁸⁶ שמניח על מצחו הוא בפקודת הוי' מלכא עילאה מכל הנאצלין שהוא מהותו ועצמותו ית', כדי שיהי' המשכת מוחין לז"א דאצי' ע"י מצות תפילין שיניח כו', [oldpage_עט] וא"כ⁸⁷ נק' מצות תפילין שמניח ז"א אבר דמלכא עילאה מהותו ועצמותו ית'. וכמו שבפי' אברי' דז"א במעשה מצות [ד]אדם התחתון יש [בו] ב' פי' א' אבר לשון המשכה שנמשך במוח האדם איכות אופן פ' קדש כשהוא בבחי' אצי' שהוא מוחין והשגות כו'. ופי' הב' שהוא ממש אבר דז"א וחלק ממנו, דהיינו שרש התהוות קלף וכתיבת האותיות כמו שהוא בכלים דאצי' נק' אבר ממנו ממש כמבואר שם. וכמו"כ יובן באברים דמלכא עילאה מכולם שהוא מהותו ית' שהתפילין שמניח הקב"ה המה נמשכים בשרש ממהותו ית' ממש והמה במקורם בבחי' אבר וחלק ממנו אף שלא יתכן לו[מר] שם חלק כו', אך שהם נמשכים בבחי' אצי' להיות מוחין [לז"א] בחי' בליטה כו' ממשל⁸⁸ דוגמת תפילין הגשמיי' על האדם הגשמי וד"ל. נמצא שהמצות הם במהותו ועצמותו ית' ממש ולכן כתי' פקודי הוי'⁸⁹ פי' מצות הנמשכים ע"י הוי' ז"א דאצי'. וזהו ועשיתם [את כל] מצותי מה שאני בעצמי ובמהותי אני⁹⁰ ממשיך מצות על הוי' אדם דאצי' הם משמחי לב דז"א יותר מרוב כל דהיינו יסוד דא"א שרש כל הנאצלי' שאינו אלא מבחי' תחתונה שבמאציל שהוא אור וזיו לבד מן עצמותו ית', אבל נד, דהמצוה עצמה היא בחי' אבר וחלק מן מהותו ממש וד"ל, ולכן [כתיב] והייתם קדושים לאלקיכם פי' קדושים מובדל[ים] בערך דוגמת אלקיכם כו' וד"ל.

ומעתה יובן ענין השמחה וטוב לבב מעשיית המצות הוא יותר טוב מרוב כל להיות כי המצוה עצמה [הרי] היא חלק ואבר מעצמותו ית' וא"כ בעשות הנפש את המצוה הרי מקושרת היא בעצמותו ית' מאליו וממילא תשמח הנפש בהמצוה עצמה, ולא שתהא הנפש בבחי' איזה העלאה להתקשר באור א"ס כמו מדריגת אל דמי לך שאף שהוא התפעלות העצמות כנ"ל, עכ"ז עדיין לא נתקשר קישור אמיתי באור א"ס ב"ה אלא שנתקרב מאד עד שניזוז ממקומו כנ"ל, וגם הקירוב הוא רק באור א"ס ב"ה מקור כל הנאצלים שהוא רם כו'⁹² כנ"ל⁹¹. אבל המצוה עצמה שהיא אבר דמלכא ממש כשהוא עושה אותה הרי מקושר ועומד הוא במהותו ועצמותו ית', ולכן שמחת הנפש במעשה המצוה אינה בכלל עבודה והעלאת מ"ן כלל אלא מאליו הוא כו' כמשל המתענג ממאכל ערב כשכבר טעמו לחכו שאין בזה איזה צמאון [ו]כלות הנפש כו' מאחר שכבר הוא מתעדן בו כו', אבל כשאינו אוכלו ועדיין מונח לפניו אז תהי' תשוקה בנפש והתפעלות גדולה כו'. וזהו פקודי הוי' משמחי לב שהוא עריבו' הנפש כאשר השיגה תשוקתה כו', ולכן אחר התפלה יופסק ההתפעלו' העצמיות כנ"ל מפני שירצה בעשיית המצוה עצמה שהיא שמחה וטוב לבב כנ"ל ואין זה ירידה אלא עליי' האמיתי' של תשוקת אל דמי כו' וד"ל.

[ד] אך ענין תחת אשר לא עבדת בשמחה משמע שיש עבודה במעשה המצוה אלא שהעבודה צ"ל בשמחה וטוב לבב כנ"ל, ולהבין ג"כ ענין [מארז"ל] עריבים עלי ד"ס יותר מיינה של תורה צריך להבין תחלה פי' יחוד קבה"ו⁹³ שבכל מעשה המצו[ת] כי ידוע שקדוש הוא לשון מובדל ומופלא מן המקבל הנק' שכינה בכל עולם לפי ערכו כנ"ל, והנה יחוד קבה"ו פי' לשון השפעה מן המשפיע למקבל והפרש גדול הוא מן⁹⁴ עצמי[ו]ת המשפיע להשפעתו מבחי' חיצוני' שבו למקבל הימנו כידוע. ועתה יובן שמעשה המצוה עצמה הרי השמחה וטוב לבב באה מאליו מצד שכבר מקושרת הנפש בעצמותו ית' הרי הוא למעלה ממדריג' השפעה לשכינה עילאה מל' דא"ס וכמ"ש והייתם קדושים דוקא, אבל בברכת המצוה קודם שיעשנה באמרו בא"ה⁹⁵ אשר קדשנו כו' הוא היחוד וההשפעה של המצוה שהוא אבר דמלכא שיהי' נמשך אור המצוה בשכי[נה] שהוא אור נה, אא"ס ב"ה דהיינו אשר קדשנו במצותיו, פי' שיומשך מקדוש' המצוה עצמה הנק' מצותיו ואיברי' דמלכא עילאה על כל עילאי'⁹⁶ כנ"ל על כללות נשמות ישראל שאינן אלא בחי' מקבל מעצמותו ית' בשעת הברכה, שצ"ל בבחי' עבודה והעלאת מ"ן בשעת הברכה כשאומרים ברוך אתה מהותך ועצמותך למלך העולם שהוא אור א"ס ב"ה הנק' מל' דא"ס כו'. נמצא כשהברכה של המצוה נאמרת בהתלהבות והתפעלות גדולה הוא נק' עבודה שיעבוד בהעלאת מ"ן באמרו ברוך אתה מלך כו' פי' שיומשך מקדש העליון על כל העליוני' לשכינתי' כנ"ל וכן וקדשנו ג"כ כו', אבל עשיית המצוה עצמה כשמניח התפילין אז הוא למעלה ממדריג' היחוד ואין זו עבודה כלל רק שמחה וטוב לבב (וזהו שכל עיקר השגות רוה"ק של האריז"ל לא הי' רק ע"י שמחת המצוה⁹⁷ וד"ל).

וזהו [מארז"ל] ערבים עלי ד"ס המה ברכות כל המצות שיש בהם יחוד קבה"ו ולכן נק' סופרי' ספר וסיפור⁹⁸ משפיע ומקבל יותר מיינה של תורה, פי' יינה של תורה הם מעשה המצות נק' יין המשמח הלב בעשייתו המצוה והתורה, ונכנס יין יצא סוד⁹⁹ כמו שיצא סוד השמחה והתענוג ע"י היין כו' כן ע"י מעשה המצוה עצמה כשתשמח הנפש ותערב בה כו' שמחה זו הוא יציאת הסוד קדש העליון עילת העילות [ית'] אשר מלובש בהמצוה שהיא אבר וחלק מעצמותו ית', ולכן המצות נק' יינה של תורה שהוא המוציא הסוד לגילוי וד"ל. ומ"מ ערבים עלי יותר מהם הדברי סופרים המה הברכות המשפיעי' לידי גילוי גמור אור המצוה בכל עולם לפי ערכו בעולם האצי' נעשה יחוד קובה"ו כו'¹⁰⁰ דאצי' להיות התגלות קדש העליון בהשגת בעלי גבול ע"י הברכה ברוך אתה כו' וד"ל. ובשרש האצי'¹⁰¹ נעשה [ה]יחוד באו"א וכנ"ל¹⁰², וכן עד רום המעלות במהותו ועצמותו ית' למל' דא"ס הנק' אור א"ס ב"ה, ולהיות כי ע"י הברכה הוא בחי' השפעת הטוב הגנוז לתחתוני' לכן אומר הקב"ה שהוא מהותו ית' ערבים עלי, אע"פ שהוא שפלות וירידה גדולה מ"מ ערבי' ומתוקי' עלי שיש תענוג גדול בגילוי ההשפעה למקבלי' מטבע הטוב להטיב¹⁰³ כו'. וזהו ענין ישקני מנשיקות פיהו שהוא המשכת הבל העליון מנשיקת פי עצמותו ית' להבל התחתון המקבל שהוא אור א"ס ב"ה, וזהו דודי[ך]¹⁰⁴ אתדבקות רוחא ברוחא¹⁰⁵ עירוב הבלי' של המשפיע והמקבל זה בזה כו', והוא ד"ס הערבי' וטובי' מיין מיינה של תורה וד"ל. וזהו פי פערתי ואשאפה¹⁰⁶ כי למצותיך יאבתי הוא השמחה וטוב לבב מן נה, במצותיך כנ"ל ופי פערתי לקבל הבל העליון באמרו הברכה וד"ל, וכמשל ההבל שבתוך הגוף שלא יחי' ויתקיים בלי שישאף הבל האויר שבחלל העולם וכמשנ"ת בעזר"ה¹⁰⁷.