יוצר אור ובורא חשך

נב, אב"ה שבת שמברכין ר"ח ניסן

יוצר אור ובורא² חשך¹, הנה ההפרש שבין פסוקי דזמרה לברכת יוצר וכן³ ברכת יוצר לק"ש הוא שבק"ש הוא יחוד אצי' בבריאה⁴, ובברכות⁵ יוצר הוא רק היכלות הבריאה⁶ ופסוקי דזמרה הוא רק היכלות דיצי'⁷. ולהבין זה הנה ידוע שכל העולמות בי"ע הם שנפלו משבירת הכלים דאצי'⁸ הנק' מלכין קדמאין כו'. והיינו שמחמת פירוד ופירור השפעות שבבחי' אצי' נתהוה מהם בע"ג, ואפי' [ה]מלאכים דבריא' שרובן טוב⁸ ואין בהם תערובות רע כלל רק מה שנתפסי' ליש ודבר מה הוא בחי' יש דקדושה, והוא שרש ופנימי' לקליפ' נוגה דבריאה ששם מתערבין טוב עם רע, אבל היכלות דקדושה שבנשמת האדם בחי' חכ' שבה הוא מבחי' הטוב שבנוגה, להיות כי ענין החכמה האלקי' הוא נב, בהתפיסא וההשגה ביטול הנבראי' למקור חוצבם ושהוא ית' מהווה ומחי' אותם מאין ליש, נמצא שאהבה הנולדת מחמת ההתבוננות זו היא עיקרה מצד הנבראי' שהמה בטלים למקור החיים והנבראים הם מנוגה שנפלו בשבירת הכלים כו', א"כ גם החכמה המשגת ביטול הנבראים הוא מבחי' נוגה, שהרי אין השגתה אלא יש ודבר של הנבראי' כו', אך הוא הטוב שבנוגה שהוא עיקר השגת ה' הוא הביטול שלהם למקורם כו', וא"כ גם האהבה והתשוקה שנולדה מחמת טעם זה שהנבראי' בטלים ממציאותם הוא אהבה שנתחדשת מחמת טעם, ואין זה עיקר מהות ניצוץ אלקות, שהאהבה והתשוקה שבניצוץ אלקות להכלל במקורה אין שם התחדשות אהבה דהיינו שתהי' נולדת מחמת איזה טעם כו' אלא הוא בבחי' תמידי' מחמת עצמי' התקשרותה במקור חוצבה כמו עלי' והסתלקות אור השלהבת למקור האש היסודי שתמיד יתנועע⁹ מצד שעצמותו נמשך לשרשו כו', ולא יהי' בו שינויי' בזה שלא יתנועע אלא כשיניעוהו ע"י דבר אחר כו', ונמצא כשלא יהי' דבר אחר המניעו יתבטל תנועתו ויעמוד במ"א כו', אלא יהי' תנועתו בתמידות בלי אמצעות דבר אחר כו', כמו"כ תשוקת ניצוץ אלקות, מאחר שהוא חלק אלק' ממש ממילא יהי' תנועתו בתמידו' להכלל במקור החיים בלי אמצעו' ד"א שיניענו כו' וד"ל. אבל כשהתשוקה לה' תתעורר ע"י התבוננות איזה טעם מפני שהוא המחי' והנבראים בטלים כו', ה"ז כמשל ד"א המניע ומעורר תשוקת הניצוץ כו', שהרי אם יהי' הטעם בטל תבטל לפ"ע גם התשוקה מאחר שהיא נולדת עתה וד"ל. ועפ"ז יובן למשכיל שהנבראי' נק' טוב שבנוגה מפני זה, להיות כי מקבלין דין מן דין⁹, פי' שמתפעלי' בגודל התשוקה לה', מאחר שרואי' התהוות עצמותם מאין ליש ה"ז כד"א המניע כו', ולכן יהי' בהם שינויי' בתשוקת' פעמי' בתגבורת ופעמים בקטנות לפ"ע ד"א שהוא המניעם כו', שהוא בחי' חכמה שבהם המשגת התהוותם וד"ל. אך מובן שאעפ"כ א"א להתגלות ניצוץ אלקות אלא ע"י החכ' שהוא נפש השכלית שבאדם שמתהפכת לרע ג"כ להשכיל ענינים זרים כו', ובלעדי החכ' להכיר בוראו מצד שהוא מחי' הנבראים כו', הי' הסתלקות ניצוץ אלקות שהוא הרצון בלי טעם כלל לא¹⁰ הי' מאיר כלל בכלי הלב הגשמי שנמשך אחר הבלי העולם איך יהי' בו התנועה העצמי' להדבק ולהכלל (בלי טעם ביטול הנבראים כו', אע"פ שאינן בטילים רק שתהי' גודל נב, גהתשוקה להוי' שאין לו תחלה והוא בחי' אור א"ס ב"ה¹⁰, אבל החכמה וההתבוננו' ביחו"ע ויחו"ת איך שהז' רקיעים שבכל עולם לפי ערכו בטילים באחד כו' היא המוציאה העלם הרצון לידי גילוי שיחפוץ להדבק בא' בלי שום טעם והתבוננו' כלל והוא ענין ואהבת עתיד כו', שע"י החכמה שבשבחי פסוקי דזמרה וברכת יוצר אור תגיע לבחי' ניצוץ האלקי שהוא הכרח האהבה והרצון מאליו מצד עצמיותה כנ"ל לא מצד הטעם שע"ז ואהבת בלשון ציווי¹¹, לפי שבהעדר החכמה תבטל האהבה כנ"ל וד"ל, אבל האהבה שע"י ציווי החכ' תמשיך גילוי הכרח האהבה מצד עצמיו' כנ"ל והוא ואהבת לשון עתיד וד"ל (והרמב"ם¹¹ הי' לו נשמה גבוה והתפעלותו ע"י התבוננו' סבור הי' שמחמת התבוננותו והשגתו [oldpage_עו] לבד היתה עוצם התפעלותו ואינו כן שהשגתו לא הי' רק גרמא בעלמא להוציא מן ההעלם כנ"ל¹² ).

וזהו שבק"ש הוא יחוד אצי' בבריאה דהיינו המשכת ותנועת ניצוץ אלקות מצד העצמי' שלה המקושרת במקור חוצבה בבחי' אצי' כו' כשמתגלים ע"י החכ' והשגות באלקות נק' יחוד הארת אצי' בבריאה טוב שבנוגה כנ"ל וד"ל. אבל בברכת יוצר אור אע"פ שההשגות בשבחי' הם מאד נעלים ונק' היכלות דבריאה שאין בהם תערובות כלל כשהם מופשטים מכל גשם להיות מתגדל מהם הלא דבר הוא שזהו בחי' נוגה להתהפך כו' וד"ל, עכ"ז בבחי' בריאה הם בלא הארת בחי' אצי' בהם דהיינו התקשרות מצד עצמיות כמו המשכת בן אל האב שהוא רק מפני שהוא נלקח ממנו ואינו יודע שום טעם בשבחי אביו וכל העתים שוות אצלו, ואפילו יראה חסרונות באביו לא יוגרע ההמשכה כלל כו', אבל העבד או אפי' התלמיד יהי' התקשרות שלו רק לפי אופן קבלתו מן הרב וכו', והוא התהוות עצמותו כנ"ל וד"ל. ועכ"ז יש יתרון בגילוי הרצון ע"י חכמה יותר מכמו שהי' בלא חכמה כמו בשעת ק"ה¹³ כידוע, להיות כי חשך הנוגה שרואה יש ודבר מסתיר מאד הגילוי תשוקת הרצון שלא תבא כ"א לעתים רחוקים, אבל ע"י החכמה הרי בירר הרע מן הנוגה ואף שיראה עולם ומלואו הרי מבין ומשיג שהם בטלים למקורם כו', ולכן תתחזק הרשימו כל היום שלא תחשיך רע דנוגה רק מצד החכמה כו', אבל מצד הרצון מפני העלמו מחושך הנפש השכלית דנוגה אף שהיתה מתגלית אין רשימו שלה חזק כלל שמיד יסתירנה העולם וד"ל.

והנה ההפרש שבין פסוד"ז וברכת יוצר שזה נק' יצירה וזה בריאה ושניהם בסידור שבחיו שהוא עיקרא ושרשא נב, דדכ"ע¹⁴ כו', וכולא קמי' כלא חשיב¹⁵ כו'. אך בפסוד"ז כל עיקר ההשגה אינה אלא ביטול מל' דאצי' מקור כל המוגבלי' דבי"ע לגבי ז"א דאצי' עד בחי' מקור מוחין דז"א שהוא בחו"ב דאצי'. וזהו ברוך אתה הוי'¹⁶ אלקי ישראל דאצי' מן העולם דאצי' עד י"ס דבי"ע כו', שנק' ועד העולם כו', וכן כל ההעלאות עד"ז מן הללו את ה' מן השמים¹⁷ כו' וד"ל. אבל בברכת יוצר אור הוא השג' ביטול כל עיקר עולם אצי' שהוא חכ' דאצי' לגבי עולם הנקודים¹⁸ שהוא בחי' תחתונה שבמאציל כו', להיות כי י"ס דאצי' המה נק' נאצלים ולא¹⁹ נאצל כמו לשון נתהווה בבריאה אלא ששם הוא בבחי' נפרד ונאצל הוא בבחי' עצמיות, אבל מאחר שנאצל עתה הוא שנאצל ותחלה הי' כלול בעצמותו, ואין לו ערך לגבי העצמיות כמו האדם הגשמי כשלא יתגלה בו כחות נפשו באיזה אהבה או שכל גלויי' כו', אז נק' הוא האדם העצמי, אבל מה שמתגלי' בו שכליו' ומדות המה הארות בעלמא שמתהווי' בזמנים שונים ובקטנות וגדלות כו' וד"ל. ולכן בברכת יוצר נזכר כללות ענין י"ס דאצי' שהמה בבחי' עשי' בבחי' עצמיו' כמו ערך עשיי' לגבי מחשבו' ודבור בנפרד לזולתו כו', כמו"כ ערך גילוי כחות הנפש בעצמיי' לגבי העצמיי' שבלא גילוי הוא נק' בשם עשיי' וד"ל. וזהו מה רבו מעשיך שבכל עולם דאצי' המתחדש בטובו יסוד דעתיק דאצי' כל מ"ב²⁰ חו"ב דאצי' כולם בחכ' עשית, פי' כולם הם בחי' העשיי' לגבי עולם העקודי' שהוא למעלה מבחי' עשיי' שבנקודי' הוא שרש התהוות אותיות וכלים דאצי', אבל בעקודים אין שם שרש כלים להיות כי הוא לבוש האמצעי לגבי א"ק כו', שהוא לבוש הבל הדיבור שהוא הגבה למעלה מלבוש העשיי' כו', ובדיבור הכל בכלי א'²¹ שהוא אותיות הדיבור שהם אורו' רבים בהבל א' שבפה ולא יהי' שינוי הבלי' לכל אות בפ"ע כו', אבל בכח המעשה לכל המשכת כח פועל הציור יהי' בנפעל ציורי' מחולקי' לפי רבוי כחות הנמשכי' וד"ל. כי בדרך כלל עולם העקודי' הוא קיבוץ הבלי' דאח"פ דא"ק, ועולם האצי' הוא לבוש המעשה וד"ל. וזהו המאיר לארץ ולדרים עלי', פי' שמבחי' תחתונה שבמאציל כל הנאצלי' יומשך ר"ר על גודל שפלות ערך הנאצלי' ויומשך לכולם בשוה לראשם ולסוף כל דרגי' שבהם בשוה דהיינו לארץ שהוא מל' דעולם האצי' ולכל הדרי' עלי' שהוא אדם דאצי' ולמקור חו"ב שבו כו', וכשמאירי' ר"ר תחלה ע"י העלאת מ"ן שלהם שהם בוכין אנן בעינן למהוי²² כו' אז יתחדשו ענין אצילותם מחדש. וזהו שאח"כ ומחדש בכל יום בטובו מעתיק דעולם האצי', כל מעשה בראשי' בכל יום ומדה מאינון יומין עילאי'²³ כידוע וד"ל. אבל המלך המרומם הוא בחי' עתיק דכל הנאצלי' הוא מרומם ונשגב בערך נג, אמכללות עולם האצי' ולכן נק' עתיק שנעתק לגמרי מהיומין²⁴ ומדות דאצי', וזהו המתנשא מימות עולם דאצי' להיות כי החכמה אע"פ שבחי' חיצוני' שבה הוא המקור לחיות המדו' שבה כידוע ולא הפנימי' שבה, עכ"ז יש לה ערך עם המדות, שהרי בהשכיל באיזה דבר יתגלה מיד המדה לאותו הדבר כו', אבל בהעונג המכריח הרצון שירצה אותו הדבר כו', עדיין אין שם שום רמז לאיזה תולדות מדה אהבה או התפארו' כו', אלא באותו הדבר עדיין אצלו בבחי' עצמיי' שבו עד שכשירצה לאותו הדבר הוא צמצום עצמותו מן הדבר כו' וד"ל. והנה המתענג מבגד נאה שהוא יפה מאד בציורי', הרי כשכבר מלובש והולך בבגד הנאה לפני זולתו יתהווה בו מדת ההתפארו' להתפאר בבגדו זה לפני זולתו שבעיני זולתו יתראה לאיש יפה ע"י יופי הציור הבגד כו', אבל כשהבגד הי' שטוח על הכותל רק העונג ממנו כשילבשנו יתפאר בו כו', נמצא שעונג זה הוא מקור מדת ההתפארו' שיהי' מהות ההתפארו' נמצא בו ולא מקור להוליד המדות התפארות שאינה אלא בשעה שהוא מלובש שהשכל ימשיך ההתפארו' כו' (וע"פ משל זה יובן לשון מפואר (שיש הפרש בין מפואר כמו משובח דהיינו שנתפאר אבל מפואר בחולם שהוא שעושה התפארת) הנאמר בבחי' עתיק שאין הכוונה שהוא מקור להוליד מדת ת"ת דאצי', כמו למשל האדם המפואר בשעת התלבשו בבגד נאה כו', אלא הכוונה הוא פאר ההתפארות שהוא יותר יפה מן התפארת עצמה כמו נזר ועטרה השטוחה על הכותל שאין בה התפארת מצד עצמותה כו', רק כשילבשנה אדם בראש[ו] יהי' מאד יפה ומהודר מחמתה נמצא שמקבל תפארת ממנה אבל היא עצמה פאר תפארתו וד"ל). ועפי"ז יובן למשכיל שג' דברים אלו משובח ומפואר ומתנשא שבמדות דאצי' הכל הוא בת"ת דאצי' ובת"ת דאימא שהוא עטרת תפארת לז"א²⁵ דאצי' כידוע כולם אין ערוך למלך המרומם שהוא פאר התפארת ושבח התשבחו' כו', כמ"ש ישראל (דאצי') אשר בך אתפאר²⁶ בעטרה שעטרה לו אמו²⁷ וד"ל. וכן במתנשא שהוא כתר מל' אין ערוך לכתר ז"א וכתר מל' דאצי' שנעשו מת"ת דאימא כו', לגבי כתר דע"י המלך המרומם לבדו כו', שהתנשאותו הוא מקור האמיתי שימצא שום התנשאות בעולם וד"ל. וזהו אלקי עולם [oldpage_עז] ו"ק דאצי' שהוא מהארת בחי' תחתונה שבמאציל, והוא שרש כל הנאצלים שהמה נק' מעשה ידיו לבד כו', והמש[י]ך עליהם הארת מקיפי' להיות נג, בצור ומשגב בעדם, והם ד' מיני מקיפים אדון עוזינו²⁸ צור משגבינו וכו'.