קיד
ממשיכים בחי' אחד גם בארץ21 בבחי' טורי דפרודא22 ג"כ כמ"ש ואספת דגנך23 בפ' שני' דק"ש שז"ע מה שאוספים כל דברים הגשמיי' ג"כ לאלקות, והוא ע"י עשה תורתך קבע24 ומלאכתך עראי, מ"מ טענת המן הי' שהם מפוזר ומפורד כו', והיינו בין רבות מחשבות הטורדות ומעכבות, וה"ז מעכב מ"ש ואגודתו על ארץ יסדה25 בחי' אגודה א'*, כהנים לוים וישראלים כ"א מפוזר ומפורד במחשבות זרות כו'.
*)
נרשם בשולי היריעה:
והנה עיקר פי' ואגודתו להיותו בבחי' התכללות בבחי' ביטול כמו ביעקב דכתי' ע' נפשא שהגם שהיו ע' עכ"ז נא' נפש לשון יחידב, לפי שהיו יוצאי ירך יעקב יו"ד עקבג שנמשך היו"ד בבחי' עקביים, ויש להם ביטול, לכן יכולים להתאחד ולהתכלל, וע' מזה בד"ה ולקחתם אגודת אזובד, גם כהנים לוים וישראלים בלק"ת ד"ה כי ההרים ימושו פ"גה נק' ואגודתו, גם כענין ברכת הזימון בשלשה אומר נברךו, ובעשרה אומרים קדושהז, ובאדם אחד י"ל ענין האגודה הוא בחי' התכללות חג"ת, אהוי"ר ורחמים, ג' קווין תורה ועבודה וגמ"חח, ועשרה הוא בחי' עשר כוחותט הנפשי שכ"ז בעבודה יוכל גם האחד לבא לזה, (אך מ"מ אינו רשאי לומר קדושה או לזמן ברכת הזימון בינו לבין עצמויא, כ"א כשהוא בשלשהו או בעשרה דוקא), מ"מ לפמשנ"ת כאן י"ל ואגודתו זהו כשמקשר מחדומ"ע לאלקות, וזהו עצמו ענין תורה ועבודה וגמ"חיב עבודה הוא בחי' עבודת הקרבנותיג שעכשיו תפלה במקום קרבנותיד שכשם שבהקרבן הי' פוסל מחשבת חוץטו כן התפלהטז צ"ל בבחי' דביקות לאלקות בחי' רעו"דיז, ודבור הוא בחי' דבור התורהיח, ומעשה הוא בחי' מעשה המצות, והנה טענת המן הי' הגם כי באמת הם מבחי' אחד שממשיכים בחי' אחד גם בארץ, ע"י הביטול כד אמליכתי'יט למעלה ולמטה ולד' רוחות כו' נמשך בחי' אחד גם בארץ, אך לאחר התפילה הם בבחי' שינה, וזהו ישנו שהם בבחי' שינהכ וגם מפוזר ומפורד במחשבות זרות, אך כ"ז הוא מנה"ב וצריך להסיח דעת מהם כמ"ש בסש"ב פך"ח.
שה פזורה, שה ביטול בטבעכא, אהבה מוסתרת, עכ"ז היא פזורה, אמנם יש מפזר ונוסף עודכב.
גם י"לכג הוא ר"ת הוא ושמו אחדכד כמ"ש במ"א בפי'כה עד שלא נברה"ע הי' הוא ושמו בלבדכו.
זה משהכז י"ל מפני שמשה אמר בפ' יתרו כי יהי' להם דברכח בא אלי.
הערות
- 21. אחד גם בארץ : ראה תו"א וישב כז, סע"ד. לקו"ת שלח נא, ד. סה"מ תרכ"ז ס"ע רפד ואילך. וש"נ. תרכ"ט ע' רכח. וש"נ. פלח הרמון אמור ע' שעה. וש"נ. לקמן מאמר ד"ה [נקדישך] וביאור הענין בסופו. ד"ה כי תבואו וכו' ושבתה הארץ רפ"ה. ד"ה א"ר אלעזר א"ר חנינא ת"ח מרבים שלום ספ"א. ד"ה כל אשר חפץ ה' עשה בסופו. לקמן (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 29. הנחה ד"ה כי תבואו וכו' ושבתה הארץ על יד הערה 82. (בחלק ההנחות) הנחה ד"ה בעשרה מאמרות נברא העולם בסופה.
- 22. טורי דפרודא : זהר בראשית כט, ב. ויצא קנח, א. פקודי רלד, סע"א. ראה גם לקמן מאמר ד"ה להבין וכו' זאת תהי' תורת המצורע הערה 94.
- 23. ואספת דגנך : עקב יא, יד. ראה גם לעיל מאמר ד"ה במשנה וכו' ר' נהוראי אומר ספ"ב. וש"נ.
- 24. עשה תורתך קבע : רמב"ם הל' ת"ת פ"ג, ה"ז. ראה גם לעיל מאמר ד"ה הקבצו ושמעו בנ"י רפ"ד. וש"נ.
- 25. ואגודתו על ארץ יסדה : עמוס ט, ו.
- א. ביעקב דכתי' ע' נפש : ויגש מו, כז.
- ב. נפש ל' יחיד : ראה ויק"ר פ"ד, ו. רש"י ויגש מו, כו. סה"מ תרל"ג ח"ב ע' תקלד בשם הה"מ. תרכ"ז ע' ריח. שע"ת עג, ד ובהערה 87.
- ג. יעקב יו"ד עקב : ע"ח שער סדר אצי' ש"ג, פ"ב. ראה תו"א ר"פ ויצא. מאמרי אדה"א דברים ח"ג ע' תתמז. וש"נ. תו"ח שמות ח"א יח, ב. וש"נ.
- ד. בד"ה ולקחתם אגודת אזוב : סה"מ תרכ"ז ע' ריח ואילך.
- ה. בלק"ת . . פ"ג : תצא מ, ד.
- ו. בשלשה אומר נברך : ברכות פ"ז, מ"ג (מט, ב). ראה סידור שער בהמ"ז קב, א ואילך. אוה"ת עקב ע' תקלח ואילך. סה"מ תרכ"ו ע' ריח. לקמן מאמר ד"ה וחג הקציר בכורי מעשיך על יד הערה 108 ואילך.
- ז. ובעשרה אומרים קדושה : ראה שו"ע אדה"ז הל' ברכות השחר סנ"ה, ס"ב. ראה גם אוה"ת (יהל אור) תהלים ע' תרלו.
- ח. חג"ת . . תורה ועבודה וגמ"ח : ראה גם תו"א תשא קיב, ב. לקו"ת בשלח א, ג. תו"ח פקודי ח"ב שפב, ד ובהנסמן שם.
- ט. ועשרה . . עשר כוחות הנפש : ראה גם לקו"ש ח"ב י"ט כסלו ע' 477 ואילך. סה"ש תשמ"ח ח"א ע' 81 הערה 34.
- י. עשר כוחות הנפש : ראה תו"א תולדות יט, א. תניא פ"ג.
- יא. אינו רשאי . . לבין עצמו : ראה גם סה"מ תרכ"ו ריש ע' ריט.
- יב. מחדומ"ע . . תורה ועבודה וגמ"ח : ראה גם סה"מ תר"ל ס"ע שטו ואילך. תרל"ב ח"א ע' קנב. פלח הרמון אחרי ע' קפד.
- יג. עבודה . . עבודת הקרבנות : ראה אבות פ"א, מ"ב ובמפרשים שם. סה"מ תרל"ח ע' לד הערה 79.
- יד. תפלה במקום קרבנות : ברכות כו, א-ב. ראה לקו"ת פינחס עז, ג. מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' ד. וש"נ. אוה"ת תשא ע' א'תתפג.
- טו. שבהקרבן . . מחשבת חוץ : ראה רמב"ם הל' פסולי המוקדשין רפי"ג. סה"מ תר"ם ח"א ע' רצד. וש"נ.
- טז. כן התפלה : ראה גם סה"מ תר"ל־ תרל"ב ופלח הרמון שם.
- יז. רעו"ד : זהר וירא ק, א.
- יח. ודבור. . דבור התורה : ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב, הי"ב. מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' רמ. וש"נ. תו"ח וארא ח"א פ, ג. וש"נ.
- יט. כד אמליכתי' : ראה ברכות יג, ב. אמרי בינה פתח השער בתחילתו. ראה גם לעיל מאמר ד"ה הקבצו ושמעו בנ"י פ"א ואילך.
- כ. ישנו . . שינה : ראה מגילה יג, ב. וראה גם סה"מ תר"ם ח"א ע' שסא.
- כא. שה ביטול בטבע : ראה לקו"ת אמור לז, סע"א. לח, רע"ד.
- כב. יש מפזר ונוסף עוד : משלי יא, כד. ראה גם תו"א וישב כו, ג ואילך.
- כג. גם י"ל : ראה לקמן בפנים פיסקא על כל אבידה.
- כד. הוא ר"ת . . אחד : נסמן לקמן הערה 42.
- כה. כמ"ש במ"א בפי' : ראה אוה"ת יתרו ע' תתלד. הנסמן בתניא ליקוט פירושים בהקדמת שער היחוד והאמונה עה, סע"ד (ע' כח ד"ה הוא).
- כו. עד שלא . . ושמו בלבד : ראה פדר"א פ"ג. תו"ח וארא ח"א נג, ב הערה 6.
- כז. זה משה : ראה לקמן בפנים פיסקא וזהו עד.
- כח. כי יהי' להם דבר : נסמן לקמן הערה 50.
משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ג׳:ז׳ - הטקסט מספריא
שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי ולא תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.
ויקרא רבה ד׳:ו׳ - הטקסט מספריא
תָּנֵי חִזְקִיָּה (ירמיה נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְשֶׂה, מַה שֶּׂה הַזֶּה לוֹקֶה עַל רֹאשׁוֹ אוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו וְכָל אֵבָרָיו מַרְגִּישִׁין, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מֵהֶן חוֹטֵא וְכֻלָּן מַרְגִּישִׁין, (במדבר טז, כב): הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּסְפִינָה נָטַל אֶחָד מֵהֶן מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה, אָמַר לָהֶם מָה אִכְפַּת לָכֶם לֹא תַחְתִּי אֲנִי קוֹדֵחַ, אָמְרוּ לוֹ שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה. כָּךְ אָמַר אִיּוֹב (איוב יט, ד): וְאַף אָמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו (איוב לד, לז): כִּי יֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶשַׁע בֵּינֵינוּ יִשְׂפּוֹק, אַתָּה מַסְפִּיק בֵּינֵינוּ אֶת עֲוֹנוֹתֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָשֵׂא גּוֹי אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם (שמות כג, ב): אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, אָנוּ מְרֻבִּים מִכֶּם מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם מַשְׁוִין עִמָּנוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לוֹ, יֵשׁ לְךָ בָּנִים, אָמַר לוֹ הִזְכַּרְתַּנִּי צָרָתִי, אָמַר לוֹ לָמָּה, אָמַר לוֹ הַרְבֵּה בָּנִים יֵשׁ לִי, בְּשָׁעָה שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין עַל שֻׁלְחָנִי זֶה מְבָרֵךְ לֵאלוֹהֵי פְּלוֹנִי וְזֶה מְבָרֵךְ לֵאלוֹהֵי פְּלוֹנִי, וְאֵינָם עוֹמְדִים מִשָּׁם עַד שֶׁמְפַצְּעִין אֶת מֹחָן אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. אָמַר לוֹ וּמַשְׁוֶה אַתָּה עִמָּהֶן, אָמַר לוֹ, לֹא. אָמַר לוֹ, עַד שֶׁאַתָּה מַשְׁוֶה אוֹתָנוּ, לֵךְ הַשְׁוֵה אֶת בָּנֶיךָ, נִדְחַף וְהָלַךְ לוֹ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי, לָזֶה דָּחִיתָ בְּקָנֶה רָצוּץ, לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב, אָמַר לָהֶם בְּעֵשָׂו כְּתִיב בֵּיה שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת וּכְתִיב בּוֹ נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה, דִּכְתִיב (בראשית לו, ו): וַיִּקַח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, וּבְיַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וּכְתִיב בֵּיהּ נֶפֶשׁ אֶחָת, דִּכְתִיב (שמות א, ה): וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ, אֶלָּא עֵשָׂו שֶׁהוּא עוֹבֵד לֶאֱלֹהוֹת הַרְבֵּה כְּתִיב בֵּיהּ נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה, אֲבָל יַעֲקֹב שֶׁהוּא עוֹבֵד לֶאֱלוֹהַּ אֶחָד כְּתִיב בּוֹ נֶפֶשׁ אַחַת, וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ וגו'.
רש"י על בראשית מ״ו:כ״ו - הטקסט מספריא
כל הנפש הבאה ליעקב. שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לָבֹא לְמִצְרַיִם; וְאֵין "הַבָּאָה" זוֹ לְשׁוֹן עָבָר אֶלָּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְּמוֹ בָּעֶרֶב הִיא בָאָה (אסתר ב' ד'), וּכְמוֹ וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כ"ט), לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַטָּה בָּאָלֶ"ף, לְפִי שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ לָבֹא מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ, וְהַשֵּׁנִי, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים – הוּא לְשׁוֹן עָבָר, לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַעְלָה בַּבֵּי"ת, לְפִי שֶׁמִּשֶּׁבָּאוּ שָׁם הָיוּ שִׁבְעִים, שֶׁמָּצְאוּ שָׁם יוֹסֵף וּשְׁנֵי בָנָיו, וְנִתּוֹסְפָה לָהֶם יוֹכֶבֶד בֵּין הַחוֹמוֹת. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר תְּאוֹמוֹת נוֹלְדוּ עִם הַשְּׁבָטִים, צְרִיכִים אָנוּ לוֹמַר שֶׁמֵּתוּ לִפְנֵי יְרִידָתָן לְמִצְרַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא נִמְנוּ כָאן; מָצָאתִי בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, עֵשָׂו שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, לְשׁוֹן רַבִּים, לְפִי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין לֶאֱלֹהוּת הַרְבֵּה; יַעֲקֹב שִׁבְעִים הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נֶפֶשׁ, לְפִי שֶׁהָיָה עוֹבְדִים לְאֵל אֶחָד:
כל הנפש הבאה ליעקב EVERY SOUL THAT WAS COMING WITH JACOB — every soul that left Canaan to go to Egypt The word הבאה, here, is not a perfect tense, but a participle with a relative present sense — just as (Ester 2:4) “In the evening she (באה) was coming” and (Genesis 29:7) “and, behold, Rachel his daughter is coming (באה)” and therefore the accent is on the last syllable, on the א, because when they left, coming from the land of Canaan, they were only sixty-six. But at the second mention of this word (Genesis 46:27) — “every soul of the house of Jacob, which came (הבאה) into Egypt were seventy” — it is a perfect tense and therefore it is accented on the last but one syllable, on the ב. The reason is, that when they came there, they were seventy, for they found Joseph and his two sons there, and Jochebed was added to their number “between the walls”. According to the view of the Rabbi (i. e. R. Jehudah, cf. Genesis Rabbah 84) who stated that with each of Jacob’s sons a twin-sister was born, we must say that these died before they (Jacob and his family) went down to Egypt, because they are not enumerated here. In Vayikra Rabbah 4:6 I found the following: When he left Canaan (cf. Genesis 36:6) Esau’s family consisted of only six (himself and his five sons), and Scripture calls them “the souls of his house” (in the plural) and this is because they worshipped many gods (each serving a different god and having as it were, a different soul or religious feeling). But the family of Jacob when he came to Egypt consisted of seventy and Scripture calls them “soul”, in the singular, because they all served One God.
משנה ברכות ז׳:ג׳ - הטקסט מספריא
כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך. בשלשה והוא אומר ברכו. בעשרה אומר נברך לאלהינו. בעשרה והוא אומר ברכו. אחד עשרה ואחד עשרה רבוא. במאה אומר נברך לה' אלהינו. במאה והוא אומר ברכו. באלף אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל. באלף והוא אומר ברכו. ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו. ברבוא והוא אומר ברכו. כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ברוך ה' אלהינו אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו. ר' יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הן מברכין שנאמר (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. אמר רבי עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ה'. רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך:
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
משנה אבות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין י״ג - הטקסט מספריא
שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות ואלו הן:מחשבת שינוי השם ומחשבת המקום ומחשבת הזמן מחשבת שינוי השם כיצד זה השוחט את הזבח שלא לשמו כגון שהיה עולה ויחשב שהוא שלמים או ישחטנו לשם עולה ושלמים או לשם שלמים ולשם עולה או ששחט הזבח שלא לשם בעליו זו היא מחשבת שינוי השם מחשבת המקום כיצד כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה חוץ לעזרה או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה חוץ למקום אכילתו זו היא מחשבת המקום וזבחים שחשב בהן מחשבה זו הם הנקראים זבחים ששחטן חוץ למקומן מחשבת הזמן כיצד כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו מאחר שתשקע החמה שאינו זמן זריקתו או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטיר למחר מאחר שיעלה עמוד השחר שאינו זמן הקטרתו או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה לאחר זמן הראוי לאכילתו זו היא מחשבת הזמן וזבחים שחשב בהן מחשבה זו הם הנקראים זבחים שנשחטו חוץ לזמנן והם הנקראים פגול בכ"מ וזהו פגול האמור בתורה:
מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו אינו מדבר אלא במחשב בשעת הקרבה שיאכל ממנו בשלישי והוא הדין לכל קרבן שחשב עליו בשעת מעשיו שיאכל ממנו לאחר זמן הראוי לאכילת אותו קרבן וכן אם חשב להקטיר ממנו במזבח דבר הראוי להקטרה [לאחר זמן הראוי להקטרה] כך למדו מפי השמועה אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח אם חשב עליהן אחר זמנן הרי הקרבן פגול:
אבל קרבן שלא נפסדה מחשבתו אלא נזרק דמו על המזבח כהלכתו ונשאר ממנו לאחר זמן אכילתו אותו הנשאר נקרא נותר ואסור לאכלו והקרבן כבר נרצה וכפר הרי הוא אומר בדם ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כיון שהגיע דם למזבח כהלכתו נתכפרו הבעלים ונרצה הקרבן לפיכך אין מתפגל אלא דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח כמו שיתבאר אחד זבח שחשב בו אחת משלש מחשבות אלו בשעת שחיטה או שחשב בשעת קבלת הדם או בשעת הולכתו למזבח או בעת זריקתו על המזבח:
נמצאת למד שבארבע עבודות הזבח נפסל במחשבה:בשחיטה ובקבלה ובהולכת הדם ובזריקתו על המזבח:
והעוף בשני דברים:במליקה ובמצוי הדם:
והמנחות הנקמצות בארבעה:בקמיצה ובנתינת הקומץ בכלי שרת ובהולכת הקומץ למזבח ובזריקתו על האש:
אבל אם חשב בדברים אחרים חוץ מאלו כגון שחשב בשעת הפשט או בשעת ניתוח או בשעת הולכת אימורין למזבח או בשעת בלילת המנחה או בשעת הגשתה וכיוצא בדברים אלו אין אותה המחשבה מועלת כלום בין שהיתה מחשבת שינוי השם בין מחשבת המקום בין מחשבת הזמן:
וכן המחשב באחת מארבע עבודות אלו או בכולן מחשבה אחרת חוץ משלש מחשבות אלו אין אותה המחשבת מפסדת כלום כיצד המחשב בשעת שחיטה וקבלה והולכה וזריקה להניח דם הזבח או אימוריו למחר או להוציאן חוץ לעזרה או שחשב לזרוק הדם על הכבש שלא כנגד היסוד או ליתן את הניתנין למעלה למטה ואת הניתנין למטה למעלה או ליתן דמים הניתנין במזבח החיצון במזבח הפנימי או את הניתנין בפנימי לחיצון או להכניס דם החטאת לפנים או שחשב שיאכלו הזבח טמאים או שאר הפסולין לאכילה או שיקריבום טמאים או שאר הפסולין לעבודה או לערב דם הזבח בדם הפסולין או שחשב לשבר עצמות הפסח ולאכול ממנו נא או שחשב לשרוף חטאת הנשרפת חוץ לזמנן או חוץ למקומן בכל אלו המחשבות וכיוצא בהן הזבח כשר וכן אם חשב בשעת קמיצת המנחה ובשעת נתינתו לכלי ובשעת הולכתו ובשעת זריקתו על האש להניח קומצה או לבונתו למחר או להוציאו לחוץ הרי זו כשירה:
כבר ביארנו שהולכה שלא ברגל אינה הולכה לפיכך אין המחשבה פוסלת בה והמהלך במקום שאינו צריך הרי זו הולכה והמחשבה פוסלת בה כיצד קבל הדם והוא עומד במקומו ופשט ידו לזורקו על המזבח וחשב בעת שפשט ידו בדם אין המחשבה פוסלת בה אבל אם קבל הדם בפנים ולא הלך בו לגבי המזבח אלא הלך בו והוציאו לחוץ וחשב בשעת הלוכו לחוץ במחשבת הזמן וכיוצא בה הרי זו פוסלת:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

