ושאבתם מים
תקפדושאבתם מים
בס"ד שבת חומ"ס שנת תרמ"א ליובאוויץ
ה"פ [ענין הנסכים כו' נסוך היין בחול ביו"ט נסוך המים כו' רק ברמז]
שבת חומ"ס
ושאבתם מים1 בששון ממעייני הישועה (בישעי' סי' י"ב2 ), שז"ע ניסוך המים שהי' בחגה"ס3 ובכל השנה הי' רק ניסוך היין לבד4 ובחגה"ס ניתוסף גם ניסוך המים, וצ"ל מפני מה ניסוך היין נאמר בפירוש כמה פעמים בתורה בפ' נסכים5 ונשנית כמ"פ, וניסוך המים לא נא' בפירוש בתושב"כ כלל רק הל"מ6 ורבנן סמכוהו אקרא7 ברמז שביום השני כתי' ונסכיהם שניתוסף מ"ם לבסוף וביום הששי נא' ונסכיה ניתוסף יו"ד וביום השביעי נא' כמשפטם8 ניתוסף ג"כ מ"ם (שזהו רק בדרך רמז ולולי הל"מ אפשר לא היו למדים מזה כלל ניסוך המים רק מאחר שנא' הל"מ לכן סמכוהו אקרא, הגם) שנא' בדרך רמז בג' ימים, ולכאו' הנה מה שנא' ונשנית בתושב"כ כמ"פ בפירוש הנה זהו גדול יותר א"כ ניסוך היין היא בחי' יותר עליונה, אמנם באמת הנה כתי' ושאבתם מים בששון משא"כ ביין, וגם ארז"ל במשנה כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו9, וא"כ גדלה מעלת ניסוך המים על היין כו'. אך הענין הוא דבאמת שניהם אמת, ויובן בהקדם ענין תקפההנסכים מהו, הנה ארז"ל כל הקורא ק"ש בלא תפילין10 כאלו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים, והענין דבד"כ נסכים הם בחי' המשכה11 למטה והם היו מג' מינים שמן יין וסולת12 שרומזי' לג' בחי' חב"ד, שמן בחי' חכ'13 ויין הוא בחי' בינה14 כנודע וסולת הוא בחי' דעת וכמשארז"ל אין התינוק יודע לקרות אבא15 עד שיטעום טעם דגן כו', ולכן הקורא ק"ש כו', דהנה העולה היא בחי' העלאה16 מלמטלמ"ע (שהיא כולה כליל17 ) ועי"ז נמשך בחי' מנחה שהיא בחי' המשכה כנודע וע' בת"א בד"ה ויקח מן הבא בידו מנחה בענין מ"ן ח' ה'18, וזבח הוא קרבן שהוא בחי' העלאה מלמטלמ"ע, ועי"ז נמשך נסכים שהם בחי' המשכה מלמעלמ"ט, ולכן דימה הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו הקריב עולה בלא מנחה כו', כי ק"ש הוא בחי' העלאה מלמטלמ"ע שז"ע ואהבת כו' בכל מאדך19 בבחי' רצוא ליכלל וליבטל באה"ע ואה"ר, ועי"ז נמשך ההמשכה ע"י התפילין, והקורא ק"ש בלא תפילין הוא דומה ממש למקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים כו'. היוצא מזה שנסכים הם בחי' המשכה מלמעלמ"ט, אכן באופן ושרש המשכתה יש שני בחי' הא' הוא בחי' ניסוך היין והב' הוא בחי' ניסוך המים, ולהבין שרש ההפרש שביניהם, דהנה ביין כתי' החדלתי את תירושי המשמח אלקי' ואנשים (בשופטים ט'20 ) וארז"ל אם אנשים משמח אלקי' במה משמח מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין21, וא"כ צ"ל שזה שאומרים שירה על היין עי"ז הוא משמח את שם אלקי', וצ"ל ענין ופי' שמשמח ש' אלקי'.
והענין הוא, דהנה בריאת העולמות הוא מבחי' מדות22 וכמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה23 שעולמות הוא מבחי' חסד ועד"ז מכל המדות (רק שאפ"ל שמפני שהחסד הוא יומא דאזיל עם כולהו יומין24 לכן כתי' חסד יבנה, וגם כי עיקר הבנין הוא תקפומהחסד היינו בחי' שיתוף מדה"ר25 ותחלת26 בריאת העולמות הוא ג"כ מצד כי חפץ חסד27 הוא28 כמ"ש במ"א) וכמ"ש זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה29, הגם שפי' הפשוט בפי' כי מעולם המה הוא שהם מכבר30 (ופי' מעולם בל"א32 פון אויביק אן31 ), אך ג"ז אמת בפי' הפסוק33 זכור רחמיך כו' שבחי' הרחמים והחסדי' הם שייכים לבחי' עולם דוקא דהיינו שלאחר שנבה"ע אז שייך בחי' רחמים וחסדים, דהנה בחי' החכ' שייך גם לעצמו שיכול לישב ולהשכיל השכלות, אבל בחי' הרחמים והחסדים אינם שייכים כ"א על זולתו ולא שייך לומר שישפיע בחי' הרחמים והחסדים שלו על עצמו כו'. וזהו פי' הפסוק זכור רחמיך וחסדיך הם המדות כי מעולם המה שבחי' מדות שייכים לעולמות34, ושרש בריאת העולמות נמשכי' מבחי' המדות אלו כו', והנה מצד זה נמשך עולם ל' העלם35 כו', אבל יש בחי' עליונה יותר שהוא מובדל מבחי' המדות הנמשכים בעולמות והוא בחי' בינה הנק' עלמא דאתכסי'36 שמכוסה ונעלם כו', ויש רקיע המפסיק בין ז"א לבינה37 שז"ע מ"ש ועל ראשי החיות רקיע38 כעין הקרח שהוא הרקיע שע"ג חיון עילאין39 כמ"ש בזהר, וכמ"ש מבטן מי יצא הקרח40 היינו בחי' בינה, כי יש פרסא המפסקת ומבדלת בין ז"א לבינה41 אשר לכן ז"א הוא המקור לעלמין דאתגליי' והבינה שלמעלה מהפרסא הוא בחי' עלמא דאתכסי' שמכוסה מן העולמות.
תקפזופי' יין המשמח אלקי' כי השמחה הוא בבינה וכמ"ש אם הבנים שמחה42 והיינו מפני כי בינה היא בחי' ההשגה וההבנה וכמו עד"מ באדם שכאשר משיג איזה שכל הנה כשלא יבין עדיין את השכל לא יהי' בשמחה ובתענוג מהשכל כ"א כאשר ישיג השכל בהבנה היטב אז יתמלא שמחה ותענוג מהשכל כו', כך עד"ז יובן למעלה שמפני זה בחי' בינה דוקא היא43 אם הבנים היא שמחה דוקא כי בבחי' בינה הוא ההשגה וההבנה באלקות באורך ורוחב ולכן שם הוא בחי' השמחה דוקא כו', ויין המשמח אלקים היינו שממשיך השמחה שיומשך גם בש' אלקי' מקור התהוות העולמות שגם השם אלקי' יהי' בשמחה היינו שלא יהי' בבחי' צמצום44 והעלם כ"א בשמחה וגילוי כו', וזהו ע"י היין דוקא כמארז"ל נכנס יין יצא סוד45 הוא בחי' סוד הוי'46 כו'. וביאור הענין הנה היין אנו רואים פעולתו47 בגשמיות אצל האדם שמשמחו ומוציא פנימיותו מהעלם אל הגילוי והיינו מפני כי היין הוא ג"כ כנוס תחלה בענביו48 בהעלם וע"י הדריכה בגת יוצא מהעלם אל הגילוי כו', לכן פעולתו שמוציא באדם ג"כ מהעלם אל הגילוי וז"ע שמשמח אנשים כו', ועד"ז יובן ענין המשמח אלקים שממשיך השמחה מהבינה לבחי' ש' אלקי' שז"ע השמחה בש' אלקי', וז"ע נכנס יין יצא סוד דהיינו בחי' בינה עלמא דאתכסי' שמכוסה תחלה ואח"כ יוצא מהעלם אל הגילוי לשמח אלקי', וכ"ז הוא ע"י הלוים שאו' שירה על היין49 שהשירה הוא בחי' ניגון בקול שהוא בחי' גילוי וע"י השירה על היין מתגלה בחי' הבינה כנ"ל וכנ"ל50 שהיין הוא בחי' בינה כו' כנודע, וזהו שרש ענין ניסוך היין שמנסכים היין בהשיתין50 שהשיתין הוא בחי' מ"ת שנעשה מהרקיע המפסקת51 כנודע ממ"ש במ"א, והנה מ"ת52 בוכים53 כו' לכן הי' ענין ניסוך היין בהשיתין לשמח את בחי' מ"ת כו'.
ב) אמנם צ"ל שרש ענין ההפרש בין ניסוך היין שביו"ט ובין ניסוך היין שבחול שגם בחול היו מנסכי' היין מהו ההפרש ביניהם. הנה כתי' תחת אשר תקפחלא עבדת54 את ה' אלקיך בשמחה שצ"ל עבודה בשמחה, וכתי' שמחו צדיקים55 בהוי'56 נאמר צדיקים דוקא. אך הענין הוא דהנה יש ב' אופנים בענין השמחה כמו שאנו רואים עד"מ באדם שהגם שהוא שמח עכ"ז השמחה היא מכוסה ונעלמת ואינה בהתגלות כ"כ, אבל יש בחי' שמחה שהיא בגילוי כ"כ שיוצא מהכלי כו', וכך עד"ז יובן שלהיות57 שצ"ל עבודה בשמחה עכ"ז צ"ל השמחה מכוסת בהעבודה והעיקר היא העבודה דהיינו שלזולתו יהי' רק גילוי העבודה ורק בפנימיותו צ"ל בשמחה. והשמחה היא מהתבוננות שכאשר יתבונן שמקיים רצון המלך ממה"מ הקב"ה58, והרי בגשמיות אינו דומה עבד הטבח לעבד השר שעבד השר עם כי הוא ג"כ עבד כו', עכ"ז הוא עבד השר כו' (הדבק59 לשחרר60 וישתחוו לך ). וכך עד"ז יובן שכאשר יתבונן בעשותו א' ממצות ה' הרי הוא עובד את הקב"ה והרי הוא עבד ה' (ועבד מלך מלך61 ) לכן מצד זה הוא בשמחה גדולה מאד, אך אעפ"כ צ"ל השמחה מכוסה בהעבודה דהיינו שנראה לזולתו רק העבודה שעושה דהיינו שמתעטף בציצית או מניח תפילין והשמחה ש"מ צ"ל מכוסה בעבודת עבד שבהמצוה62, וז"ע תחת אשר לא עבדת בשמחה כו' שבחי' שמחה שמכוסה בהעבודה צ"ל אצל כל אדם כו', אך יש בחי' שמחו צדיקים בהוי' שענין השמחה הוא בא"א ואינו עד"ז כלל כ"א שעיקר הגילוי הוא השמחה והשמחה היא בהוי', וזהו שמחו צדיקים בהוי' שהשמחה בש' הוי' עצמו ולא מצד שהוא עבד ה' כו', ששמחה גדולה ונפלאה יותר עד אין קץ מבחי' העבודה64 בשמחה הנ"ל63. ועד"ז יובן שרש ענין ההפרש בין ניסוך היין שבכל השנה לניסוך היין שביו"ט ובפרט בחגה"ס שהוא זמן שמחתינו65, שניסוך היין שבכל השנה עם כי פעולת היין שמוציא מהעלם אל הגילוי עכ"ז יש הפרש בזה בין רב למעט, שבכל השנה הגם שמנסכין את היין בכלי שיר66 עכ"ז מפני כי בחול אינו זמן הגילוי להיות גילוי השמחה מבחי' בינה לא נמשך השמחה בגילוי כ"כ כ"א רק ע"ד העבודה בשמחה, רק מועדי' לשמחה68 שהוא זמן שאז מתגלה ההעלם והכיסוי תקפטדבחי' בינה עלמא דאתכסי' שמכוסה כל השנה67, וגם כשממשיכי' ע"י ניסוך היין היא ג"כ מכוסה בהעבודה כו', אבל ביו"ט הוא מועדים לשמחה שהוא המועד והזמן שמתגלה בחי' השמחה69 דבינה בהתגלות רב ע"י ניסוך היין שביו"ט כו', וזהו שרש ענין ההפרש בין ניסוך היין שבכל השנה לניסוך היין שביו"ט, שבכל השנה הגם שע"י הניסוך נמשך ג"כ השמחה דבינה אכן עדיין היא ג"כ מכוסה בהעבודה רק עכ"פ כמו בלא הניסוך היא בחי' עלמא דאתכסי' לגמרי וע"י ניסוך היין נמשך השמחה להיות עבודה בשמחה, והיינו מפני כי רק מועדים לשמחה כו', אמנם ביו"ט שהוא בחי' מועדים לשמחה אז השמחה הוא בהתגלות רב כו' שהוא בא"א כו' וע' בלק"ת70 בד"ה תחת אשר לא עבדת בהג"ה מסש"ב71.
ג) ומעתה צ"ל ענין מה שניתוסף בחגה"ס בחי' ניסוך המים, ושרש ההפרש בין ניסוך היין לניסוך המים, בהיות ידוע כי המים רומזים לבחי'72 החכ'73 שלכן המים אין להם גוון74 ומשתנים לפי גוון הכלי כמ"ש מזה במ"א באורך, וע' בד"ה האזינו השמים75 כו', והיין רומז לבחי' הבינה כנ"ל. ושרש ההפרש שביניהם, הנה מההפרש שבין כהנים ללוים יובן ההפרש בין ניסוך היין לניסוך המים, שעבודת ניסוך היין הי' ע"י שיר הלוים, והנה בלוים כתי' ועבד הלוי הוא76 פי' הוא, הוא בחי' בינה77 כמ"ש בזהר ועבודת הלוי הי' להמשיך מבחי' בינה בחי' הוא כנ"ל, וזהו ע"י השיר שהוא בחי' לארמא קלא78 כו', משא"כ עבודת הכהנים הי' בחשאי79, והיינו באופן הביטול יש ב' אופנים הא' ע"ד עבודת הלוים שהיא לארמא קלא בחי' ניסוך היין, והב' בחי' הביטול וההשתחווא' דכהנים שעבודתם בחשאי אינון כו'80, והענין הוא כי יש בחי' רזין ויש בחי' רזא דרזין81, וזהו שרש ההפרש בין כהנים ללוים שהלוים ממשיכים בחי' רזין היינו מה שהי' סתום תחלה ונעלם דהיינו בחי' הבינה והלוים ממשיכים להיות בחי' זו בגילוי, אבל יש בחי' סדכ"ס82 שהוא בחי' רזא דרזין שהוא סוד גם מבחי' הסוד ובחי' זו נמשך ע"י הכהנים שז"ע ניסוך המים שבחג, ולכן בלוים נא' ל' טהרה ובכהנים נא' קדושה83 שגדלה מעלת תקצהקדושה על הטהרה כו'84. וביאור הענין הנה כתי' אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך85, פי' אנכי ב"פ כי כדי שיהי' בחי' הוא היינו בחי' ועבד הלוי הוא (בחי' בינה) זהו ע"י אנכי אנכי שיש ב"פ אנכי כדי להיות בחי' הוא, והיינו כי אנכי הא' (למפרע) הוא בחי' סוכ"ע ואנכי הב' הוא בחי' שלמעלה מבחי' סובב כו', וכדי להמשיך ב' בחי' אנכי אלו זהו ע"י ניסוך היין וניסוך המים, דהנה יש ב' בחי' אלו בעבודה בנפש האדם ג"כ, וז"ע ממעמקי' קראתיך86 שיש ב' בחי' עומקים והיינו כי יש בחי' עומק הלב והפי' הוא כי בינה ליבא87 ועומק הלב זהו בחי' פנימיות הבינה88 בעבודה, ולכן ע"י העבודה בבחי' עומק הלב ממשיכים מבחי' אנכי בחי' סוכ"ע בבחי' בינה אם הבנים89 בחי' הוא כנ"ל, אכן יש בחי' תעלומות לב90 והוא בחי' היותר נעלה מבחי' עומק הלב והיינו כי לב הוא ל"ב נ"ח91 ותעלומות לב הוא בחי' פנימיות החכ' והיינו בחי' פנימיות החכ' שבעבודה שבלב, ועי"ז ממשיכים בחי' אנכי הוא בחי' שלמעלה מבחי' סוכ"ע בבחי' הוא, וז"ס ענין ניסוך המים בעבודה כו'92. ומכ"ז יובן שרש ענין ההפרש בין ניסוך היין לניסוך המים כו' הן בעבודה והן בההמשכה שנעשה ע"י ב' בחי' הנ"ל כו'.
ד) אך עדיין צ"ל מפני מה לא נא' ניסוך המים בתושב"כ הלא לפמש"נ ניסוך המים גבוה יותר מניסוך היין ומפני מה ניסוך היין נא' בתושב"כ כמ"פ וניסוך המים נא' רק בדרך רמז ועיקרה הוא בתושבע"פ כו'. הנה תושב"כ הוא בחי' אותיות שהעיקר הוא האותיות ולכן כאשר חסר אות א' ואפי' רק נגיעה95 פוסלת94 וכל אות צ"ל בדמותו ובצלמו96 וכל אותיותיה מנויות97 לבל יחסר ולבל יעדיף כו', אבל בתושבע"פ העיקר הוא בחי' השכל שבהאותיות93 ולכן זה אומר תקצאבאותיות אלו וזה אומר באותיות אלו ואין מדקדקי' בזה כלל, כי העיקר הוא השכל שבהאותיות והאותיות אינם מעלים ואינם מורידים98 כו'. ולהבין זה הנה איתא בס"י בשלשה ספרים99 ברא הקב"ה את עולמו בספר ובסופר ובסיפור, ורז"ל אמרו בשלשה דברים ברא הקב"ה100 את עולמו בחכ' ובתבונה ובדעת שנא' ה' בחכ' יסד ארץ כונן שמים בתבונה101 בדעתו תהומות102 כו', ולכאו' צ"ל מפני מה בס"י נא' בספר כו' ורז"ל אמרו בחכ' כו', אך הענין דבאמת אמרו שניהם דבר א', כי הנה ספר הוא בחי' בינה104 ותבונה כנודע מענין ספר תורה105 כו', וסופר בוא"ו הוא בחי' חכ'106 כי הסופר הוא שכותב את הספר כו', וסיפור הוא בחי' הדבור הוא בחי'107 הדעת103 כמ"ש מפיו דעת108. והנה109 ארז"ל עריבים עלי ד"ס110 יותר מיינה ש"ת, והיינו כי ד"ס הם הם111 הדברים שנמשכי' מבחי' סופר שלמעלה מבחי' ספר שהוא הכותב הספר, ולכן ניסוך המים להיות כי גדלה מעלתן כ"כ עד שהם112 נצטוינו מפי הסופר הכותב הספר, ובספר תורה נמצא רק בדרך רמז לבד, וכנודע שענין הרמז מורה על היותר נעלה, וכאמרם די לחכימא ברמיזא113, וכמו קוש"י לגבי יו"ד114 כן ערך הרמז לגבי דבר המפורש בפירוש.
תקצבה) אמנם עדיין צ"ל מדוע כתיב בס"ת מצות שהם מבחי' אנכי כמו מצות התשובה115 דכתי' בה כי המצוה הזאת116 אשר אנכי מצוך117 שפי' שמצוה זו דתשובה נמשכת מבחי' אנכי118 שלמעלה משאר מצות שנק' מצות הוי'119, וכן מצות פרה אדומה נא' ג"כ בפירוש בתורה120. אך הענין הוא דהמצות שמבחי' אנכי הם למעלה מן הצמצום לגמרי ורק שהם הם הממשיכים מבעל הרצון להיות נמשך צנור הרצון כמ"ש בד"ה והתהלכתי בתוככם121, וכן פרה אדומה הגם שעליה אמר שלמה אחכמה והיא רחוקה ממני122 ומ"מ נאמרה בפירוש מפני שנא' בה חוקה123, וגם אינה דומה לניסוך המים שניסוך המים הוא בחי' יחודים124, ולכן לא נא' בתורה רק בדרך רמז לבד, ועיקר הוא הלמ"מ. ומ"מ צ"ל ושאבתם מים בששון חיבור ב' הבחי' דסופר וספר שהו"ע חיבור חו"ב125, והגם כי או"א זיווגייהו תדיר126 לצורך קיום העולמות, זהו בחי' חיצוניות חו"ב127, אבל בחי' פנימיות חו"ב זה מעוררים ע"י העלאת מ"ן ממעשה התחתונים שז"ע ושאבתם מים בששון, ומצד בחי' יחוד פנימי הלזה נמשך להיות ששון שהוא למעלה משמחה128 שאם הבנים הוא בחי' בינה היא שמחה כ"א בחי' ששון. והתחלת התעוררות בחי' ששון זה הוא ע"י מה שאומרים בר"ה129 שש אנכי על אמרתיך130, עי"ז נמשך להיות בחה"ס בחי' ושאבתם מים בששון, ממעייני הישועה ב' מעיינות131, והיינו שהמעיין הוא שמוצאים אותו כשחופרים ומגלים את עפר הארץ מתגלה גיד המעיין הנובע מתחת לארץ, ויש ב' בחי' עפר, א' הוא בחי' ונפשי כעפר לכל תהי'132, וצריכים לחפור בעומק העפר תקצגהלזה אם זהו באמת לאמיתו כו', הב' הוא בחי' תורה שנתלבשה בדברים גשמי' שנמשלו לעפר, וע' בד"ה מי מנה עפר יעקב133 שבחי' העפר אינו בגדר מספר כו', וזהו ונפשי כעפר לכל תהי' ועי"ז נמשך להיות פתח לבי בתורתיך134 שהם ב' מעיינות, ושרש ב' מעיינות אלו הם מב' מזלות דונוצר135 ונקה כו'.
הערות
עמוד תקפד
- 1. ושאבתם מים : אודות מאמר זה נרשם בספר התולדות של כ"ק אדמו"ר מהר"ש : ענין הנסכים כו' נסוך היין בחול ביו"ט נסוך נסוך המים כו' רק ברמז. מאמר זה הוא אותו הדרוש דשנת תרל"ד שנדפס בסה"מ תרל"ג ח"ב ע' תקלט ואילך. המאמר (עד קרוב לסוף פ"ד) הוא הנחת כ"ק אדמו"ר מהר"ש מדרוש הצ"צ מ”ש' חוהמ"ס ך"א" עם תיקונים והוספות בשנת תרל"ג (כנרשם בסה"מ תרל"ג כאן). לכללות המאמר ראה לקו"ת סוכות עט, ד פרקים א-ב (וקיצורים וכו' באוה"ת סוכות כרך ה ע' ב'קמז ואילך). סידור שער הסוכות רסח, א ואילך. ובשינויים במאמרי אדה"ז נביאים ע' עט ואילך. המאמר נדפס גם בסה"מ תרמ"ד ע' רסו ואילך (בתוס' הגהות). תרנ"ד ע' יט ואילך (בשינויים קלים). תרע"ח ע' לח (ושם: ”קיצור ורשומי דברים" בס"ד שחה"ס, רע"ח, תר"מ" ). תרח"ץ ע' נה ואילך. וראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו פל"ז ואילך. המאמר נדפס גם בקונט' בפ"ע ע"ש כ"ק אדמו"ר הצ"צ — קה"ת תש"נ. לקמן (בחלק ההנחות) נדפסה הנחה ממאמר זה [ומשם נעתקה הכותרת שמופיעה בריש המאמר כאן]. חלוקת פ"א לקטעים נעשתה ע"י המו"ל (ע"ד סה"מ תרל"ג).
- 2. ושאבתם מים בששון. . בישעי' סי' י"ב : פסוק ג.
- 3. ניסוך המים שהי' בחגה"ס : סוכה מב, ב. מח, א-ב. רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"י, ה"ו.
- 4. ובכל השנה. . היין לבד : ראה רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"ב. הל' תמידין ומוספין פ"ו, ה"ו. בסמוך בפנים.
- 5. בפ' נסכים : שלח פט"ו.
- 6. וניסוך המים. . הל"מ : בלקו"ת כאן מציין: ”סוכה ל"ד א' זבחים ק"י ע"ב". ראה גם רמב"ם שבהערה 3.
- 7. ורבנן אסמכוהו אקרא : שבת קג, סע"ב. תענית ב, סע"ב.
- 8. ונסכיהם. . ונסכיה. . כמשפטם : פינחס כט, יט. לא. לג.
- 9. כל מי שלא ראה. . מימיו : סוכה נא, א (במשנה).
- א. לא נדפס בהמשך יונתי הנדפס.
- ב. בס' התולדות שם (מהדורת תש"ז ע' 53) כתב כ"ק אדמו"ר אודות מאמר זה (בשנת תרמ"א) רק מספר הפרקים, ובהערה 6 שם נרשם: הוא הדרוש דשנת תרל"ד. בשנה הנ"ל (בס' התולדות שם ע' 39) נרשם ע"ד המאמר — כבפנים.
- ג. כנראה הכוונה שנמצא בבוך תר"מ, והוא משנת תרמ"א.
עמוד תקפה
- 10. כל הקורא ק"ש בלא תפילין : ברכות יד, סע"ב. ראה (ולהבא בסמוך בפנים) לקו"ת שלח מב, א. מאמרי אדה"א במדבר ח"ג ס"ע א'רא ואילך. אוה"ת על מארז"ל ע' יא. סה"מ תרל"ח ע' מ ואילך.
- 11. נסכים. . המשכה : ראה בהערה שלפנ"ז.
- 12. נסכים. . שמן יין וסולת : שלח פט"ו.
- 13. שמן. . בחי' חכ' : ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פ"ט ובהערה 159.
- 14. ויין. . בינה : ראה זהר נשא קכז, א. מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' לג. וש"נ. בראשית ע' תקעא.
- 15. אין התינוק יודע לקרות אבא : ראה ברכות מ, סע"א. מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' רמה. וש"נ. תו"ח בא ח"א צה, ב. וש"נ.
- 16. העולה. . העלאה. . וזבח. . העלאה : ראה סה"מ תרמ"ד ע' רסז.
- 17. העולה. . כולה כליל : ויקרא א, ט. רמב"ם הל' מעשה הקרבנות רפ"ו.
- 18. בת"א. . מנחה. . מ"ן ח' ה' : וישלח כה, ד. וראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' ע (הנחת הר"מ — נוסח א). ע' עא (הנחת כ"ק אדה"א — נוסח ב). תו"ח וישלח קצ, ד.
- 19. ואהבת כו' בכל מאדך : ע"פ ואתחנן ו, ה.
- 20. החדלתי את תירושי. . בשופטים ט' : פסוק יג.
- 21. אם אנשים משמח. . שירה אלא על היין : ברכות לה, א.
- 22. בריאת העולמות הוא מבחי' מדות : לפיסקא זו ראה גם אוה"ת שה"ש כרך ב ע' תקנ וע' תקנה. המשך וככה תרל"ז פכ"ח. הנסמן בסה"מ תרל"ג ח"ב כאן ע' תקמ. תרל"ח ע' יד. ולסיום הפיסקא ראה גם לעיל מאמר ד"ה להבין שרש ענין מקיפים דבינה בתחילתו.
- 23. כי אמרתי עולם חסד יבנה : תהלים פט, ג.
- 24. יומא דאזיל עם כולהו יומין : לעיל ח"א (בחלק המאמרים) בסוף מאמר ד"ה ואעשך לגוי גדול מציין: זח"ג אמור קג, ע"ב. ראה גם הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"ג ע' א'לה.
עמוד תקפו
- 25. שיתוף מדה"ר : ראה פסיקתא רבתי פ' החודש השביעי. ב"ר פי"ב, טו. רש"י בראשית א, א. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'תכ.
- 26. ותחלת : בסה"מ תרל"ג כאן: ותחילת. אבל בהקונטרס שבהערה 1 כבפנים.
- 27. ותחלת בריאת העולמות. . כי חפץ חסד : ראה ע"ח שער דרושי נקודות ש"ח, ספ"ו. סידור שער התפלה יט, רע"א. לקו"ת אחרי כה, סע"ג. נצבים מז, ב. שעה"י פי"א. ש"א ל, א הערה 15. סה"מ תרל"ח ס"ע מז ואילך ובהנסמן שם.
- 28. כי חפץ חסד הוא : מיכה ז, יח.
- 29. זכור רחמיך. . המה : תהלים כה, ו [בדילוג השם].
- 30. שפי' הפשוט. . שהם מכבר : ראה רש"י לתהלים שם.
- 32. בל"א : בלשון אידיש. ראה שיחת ליל הושע"ר תשנ"ב אות ג (שיחות קודש ע' 165 ואילך). ליל שמח"ת קודם הקפות תשנ"ב — סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 38 בשולי הגליון להערה 20. לקו"ש משפטים כרך כא ע' 448 הערה 15.
- 31. ופי' מעולם בל"א פון אויביק אן : וכ"ה בקונטרס הנ"ל. ועד"ז בסה"מ תרמ"ד כאן ע' רסח. בסה"מ תרנ"ד ע' כ: ופי'. . פין אויביג אהן. בסה"מ תרח"ץ ע' נח: פון אייביג אן .
- 33. אך. . הפסוק : בקונטרס הנ"ל ס"ע 3: אך ע"ד החסידות פי' הפסוק.
- 34. החכ'. . לעצמו. . מדות שייכים לעולמות : ראה גם הנסמן לעיל הערה 22. לעיל המשך יונתי ובהערה 261.
- 35. עולם ל' העלם : ראה ספר הבהיר ס"י. תו"ח שמות ח"א יח, ד הערה 783.
- 36. בינה הנק' עלמא דאתכסי' : ראה לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו פל"ח הערה 1185.
- 37. רקיע המפסיק בין ז"א לבינה : ראה בסמוך הערה 39.
- 38. ועל ראשי החיות רקיע : נסמן בהערה הבאה.
- 39. הרקיע שע"ג חיון עילאין : ראה לעיל מאמר ד"ה להבין שרש ענין מקיפים דבינה בתחילתו. וש"נ.
- 40. מבטן מי יצא הקרח : איוב לח, כט. ראה גם סידור שחרית סד, א. אוה"ת איוב כרך א ע' תרצב.
- 41. פרסא. . בין ז"א לבינה : ראה לעיל הערה 39.
- ד. לקמן (בחלק ההנחות) בהנחה כאן ד"ה ושאבתם מים על יד הערה 37: פון אייביק אן.
עמוד תקפז
- 42. השמחה. . אם הבנים שמחה : תהלים קיג, ט. ראה לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח הערה 208.
- 43. היא : וכ"ה גם בקונטרס הנ"ל ע' 4. בסה"מ תרל"ג ח"ב כאן ע' תקמא: ליתא.
- 44. אלקי'. . צמצום : ראה שער היחוה"א רפ"ו. תו"ח שמות ח"א לד, ד. וש"נ.
- 45. נכנס יין יצא סוד : ערובין סה, סע"א. ראה גם תו"ח ויחי רלו, ב.
- 46. סוד הוי' : תהלים כה, יד.
- 47. הנה היין. . פעולתו : ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו פל"ז. סה"מ תרכ"ט ס"ע שפג ואילך. וש"נ.
- 48. היין. . כנוס תחלה בענביו : ראה פסחים לג, ב. סה"מ תרכ"ט ע' שפד.
- 49. הלוים שאו' שירה על היין : ראה ערכין יא, א. רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ג, ה"ב.
- 50. כנ"ל וכנ"ל : כ"ה גם בהקונט' שבהערה 1. בסה"מ תרל"ג כאן: וכנ"ל.
- 50. שמנסכים היין בהשיתין : ראה רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"ב, ה"א. הל' תמידין ומוספין פ"י, ה"ז. אוה"ת על מארז"ל ס"ע ג ואילך.
- 51. שהשיתין. . מ"ת שנעשה מהרקיע המפסקת : ראה לקו"ת שלח מב, ב. אוה"ת על מארז"ל ע' ט ואילך. מאמרי אדה"א במדבר ח"ג ע' א'רה ואילך.
- 52. מ"ת : וכ"ה גם בקונטרס הנ"ל ע' 4. בסה"מ תרל"ג ח"ב כאן ע' תקמב: מים תחתונים.
- 53. מ"ת בוכים : ראה ת"ז ת"ה (יט, ב). לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פי"ט. וש"נ.
עמוד תקפח
- 54. תחת אשר לא עבדת : תבוא כח, מז.
- 55. תחת. . שמחו צדיקים : ראה לקו"ת תבוא מב, סע"ג [ובהנסמן במ"מ לשם]. סה"מ תר"ל ע' קיד. עטר"ת ע' רעז ואילך. מאמר ד"ה כי תשא תשי"ז.
- 56. שמחו צדיקים בהוי' : תהלים צז, יב. ראה גם תניא ספ"י. אגה"ק סי"ח (הובא בלקו"ת תבוא מג, א).
- 57. שלהיות : וכ"ה בקונטרס הנ"ל ע' 5. בסה"מ תרל"ג ח"ב כאן ע' תקמב: שעם היות.
- 58. ממה"מ הקב"ה : ברכות כח, ב.
- 59. הדבק לשחוור וישתחוו לך : ספרי דברים א, ז. הובא ברש"י שם ובפ' לך טו, יח.
- 60. לשחרר : וכ"ה (לקמן בחלק ההנחות) בהנחה כאן על יד הערה 80. בקונטרס הנ"ל: לשחרור. בסה"מ תרל"ג: לשחוור.
- 61. ועבד מלך מלך : ב"ר פט"ז, ג. רש"י בהעלותך יב, ח. לעיל הערה 59.
- 62. והשמחה ש"מ. . עבד שבהמצוה : ראה סה"מ תרמ"ד ע' רסט.
- 64. ששמחה. . העבודה : בסה"מ תרל"ג ח"ב כאן ע' תקמג: שהיא שמחה. . עבודה. בקונטרס הנ"ל כבפנים.
- 63. וז"ע תחת אשר לא עבדת. . הנ"ל : ראה סה"מ תרמ"ד שם.
- 65. זמן שמחתינו : נוסח תפלת העמידה וקידוש ליו"ט. ראה גם לקו"ת שמ"ע פט, א.
- 66. שמנסכין את היין בכלי שיר : ראה רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ג, ה"ג.
- 68. מועדי' לשמחה : נוסח תפלת העמידה וקידוש ליו"ט. ראה גם לקו"ת צו טו, ב.
עמוד תקפט
- 67. רק מועדי'. . השנה : בסה"מ תרל"ג: (רק במועדים. . השנה). בקונטרס שם כבפנים.
- 69. ביו"ט הוא מועדים לשמחה. . שמתגלה בחי' השמחה : ראה לקו"ת שמ"ע פח, ד.
- 70. בלק"ת : תבוא מג, רע"א.
- 71. מסש"ב : ח"א, פ"י.
- 72. המים רומזים לבחי' החכ' : ראה תניא פ"ג ובמ"מ הגהות והע"ק שם. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו ספמ"ב. וש"נ.
- 73. המים. . החכ' : ראה סה"מ תרמ"ד ע' ער: י"ל הכוונה לבחי' אור החכמה.
- 74. המים אין להם גוון : ראה פרדס שער עצמות וכלים שער ד, פ"ד. הנסמן בסה"מ תרל"ג כאן. תרל"ח ע' קמה. וש"נ.
- 75. בד"ה האזינו השמים : לקו"ת האזינו עג, ב.
- 76. ועבד הלוי הוא : קרח יח, כג.
- 77. הוא. . בינה : ראה ביאוה"ז בלק — להצ"צ כרך א — ע' תקכ ואילך. וש"נ. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו פל"ח. וש"נ.
- 78. הלוי. . לארמא קלא : ראה זהר שמיני לט, א. קרח קעז, ב. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו פט"ל. וש"נ.
- 79. עבודת הכהנים הי' בחשאי : ראה לעיל המשך מצה זו שם. וש"נ.
- 80. בחשאי אינון כו' : ראה סה"מ תרמ"ד ע' ער.
- 81. רזא דרזין : לשון הזהר בכ"מ. ראה זהר בראשית מה, ב.
- 82. סדכ"ס : ראה זהר בהקדמה ב, א. ועוד.
- 83. בלוים נא' ל' טהרה ובכהנים נא' קדושה : בהעלותך ח, ז. אמור כא, ח. ראה לקו"ת יו"כ סט, א. סה"מ תרח"ץ כאן ע' סג. וש"נ.
עמוד תקצ
- 84. שגדלה מעלת הקדושה על הטהרה כו' : ראה סה"מ תרמ"ד ס"ע ער ואילך.
- 85. אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך : ישעי מג, כה. ראה גם להבא להלן לקו"ת נצבים מה, ד. מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב ע' תתפ-תתפא.
- 86. ממעמקי' קראתיך : תהלים קל, א.
- 87. בינה ליבא : ת"ז בהקדמה יז, א.
- 88. בינה. . פנימיות הבינה : ראה גם לקו"ת סוכות עח, ד. עט, ג.
- 89. בינה אם הבנים : ראה זהר ויחי ריט, א. יתרו פד, א. פה, ב. פרדס שעה"כ שכ"ג, פ"א מערכת אם הבנים. לקו"ת שמ"ע פח, ד. שעה"י קי, ב ובהערה 19.
- 90. תעלומות לב : בלקו"ת נצבים מה, ד מציין לתהלים מד [כב] לקו"ת שמ"ע פו, ד. ראה גם מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' שצב. וש"נ. שע"ת ז, א ובהערה 3. תו"ח בא ח"א קו, ב. וש"נ. סה"מ תרל"ח ע' תעא. לקמן מאמר ד"ה עטרת תפארת שיבה על יד הערה 4. (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה שם על יד הערה 6. (בחלק ההנחות) בהנחה כאן על יד הערה 102.
- 91. לב הוא ל"ב נ"ח : ראה גם מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' תמב ואילך. וש"נ.
- 92. ניסוך המים בעבודה כו' : ראה סה"מ תרמ"ד ע' ערא.
- 95. נגיעה פוסלת : ראה שו"ע יו"ד סעד"ר, ס"ד. שו"ע אדה"ז הל' תפילין סל"ב, ס"ה. ראה גם לעיל מאמר ד"ה ולקחתם לכם פ"ה. לקמן (בחלק ההנחות) בהנחה כאן על יד הערה 105.
- 94. חסר אות א'. . פוסלת : ראה שו"ע יו"ד סער"ה, ס"ו ובבאר הגולה שם. סה"מ תרל"ח ע' תס. וש"נ.
- 96. וכל אות צ"ל בדמותו ובצלמו : ראה שו"ע יו"ד סעד"ר, ס"ה. שו"ע אדה"ז שם.
- 97. וכל אותיותיה מנויות : ראה קדושין ל, א.
- 93. תושב"כ. . אותיות. . בתושבע"פ. . השכל שבהאותיות : ראה גם (בנוסף להערה 1) תו"ח וארא ח"א ע, א ואילך ובהנסמן שם ובריש המאמר שם.
עמוד תקצא
- 98. והאותיות אינם מעלים ואינם מורידים : ראה סה"מ תרח"ץ כאן ע' סד.
- 99. בשלשה ספרים : ראה ס"י פ"א, מ"א.
- 100. בשלשה דברים ברא הקב"ה : ראה תנחומא ויקהל ה. שמו"ר פמ"ח, ד.
- 101. ה' בחכ'. . בתבונה : משלי ג, יט.
- 102. בדעתו תהומות : משלי שם, כ.
- 104. ספר. . בינה : ראה גם זהר יתרו ע, א ובמק"מ שם. מאו"א מערכת ספר אות כא. ביאוה"ז בלק צח, ד. פינחס קיג, ד. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'רב. וש"נ. בהערה שלפנ"ז.
- 105. ספר. . בינה. . ספר תורה : בלקו"ת כאן פ, א בזהר ויקהל דף רי"ש, א. ביאוה"ז בלק צח, ד בשם זהר תרומה.
- 106. וסופר. . בחי' חכ' : ראה גם ביאוה"ז בלק שם. פינחס קיג, סע"ג ואילך. לעיל הערה 103.
- 107. וסיפור. . בחי' הדעת : ראה גם מק"מ תרומה קלו, ב. קלז, ב. לעיל הערה 103.
- 103. ספר. . בחי' בינה. . וסופר. . חכ'. . וסיפור. . הדעת : ראה (בנוסף להערה 1) לקוטי הש"ס להאריז"ל לר"ה טז, ב. לקמן (בחלק ההנחות) בהנחה כאן על יד הערה 111. סידור שחרית לשבת קעט, א. סה"מ תרל"ד ע' נה. תרל"ח ע' רצג . תרנ"ג ע' רפא . תש"ח ע' 273 ובהערות לשם. פלח הרמון בחוקותי ע' תקכ. בהערות הבאות.
- 108. מפיו דעת : משלי ב, ו.
- 109. והנה : ע"כ הוא הנחת כ"ק אדמו"ר מהר"ש מדרוש הצ"צ מ”ש' חוהמ"ס ך"א". ומכאן ועד סיום המאמר ניתוסף בסמיכות לאמירת המאמר — ראה סה"מ תרל"ג כאן ע' תקמה בשולי היריעה. וכן נדפס שם קיצור מהבא להלן.
- 110. עריבים עלי ד"ס : ראה ע"ז לה, א וברש"י שם. סה"מ תרח"ץ כאן ע' סד הערה 74.
- 111. הם הם : בסה"מ תרל"ג: הם. בקונטרס (שבהערה 1 ע' 7)־ סה"מ תרמ"ד־ תרנ"ג כבפנים.
- 112. שהם : בסה"מ תרל"ג: שבהם. בקונטרס שם־ סה"מ תרמ"ד־ תרנ"ג כבפנים.
- 113. די לחכימא. . ברמיזא : ראה רשב"ם ח"ש כג, טז. מדרש משלי כב, טו. זהר בראשית כו, ב. הנסמן במאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב לע' תשנב.
- 114. קוש"י לגבי יו"ד : ראה גם אגה"ת פ"ד. סה"מ תרח"ץ כאן ע' סד הערה 76.
- ה. ראה גם שם ע' סה בשם הפרדס באו"א.
- ו. נדפס גם בקונטרס בר מצוה תרנ"ג (קה"ת תש"ס) ע' ל.
עמוד תקצב
- 115. מצות התשובה : ראה הנסמן לעיל בהמשך יונתי רפ"כ.
- 116. מצות התשובה. . כי המצוה הזאת : ראה רמב"ן נצבים ל, יא. לקו"ת נצבים מה, ג. מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב ע' תתעו. לקו"ש נצבים כרך יד ע' 112 הערה 24.
- 117. כי המצוה. . אנכי מצוך : נצבים ל, יא.
- 118. דתשובה נמשכת מבחי' אנכי : ראה לקו"ת נצבים מה, ג-ד. סה"מ תרל"ג ח"ב ע' תקיט ואילך.
- 119. מצות שנק' מצות הוי' : ויקרא ד, ב. יג. כד. ועוד. ראה הערה שלפנ"ז.
- 120. מצות פרה אדומה. . בפירוש בתורה : ראה לקו"ת ר"פ חוקת.
- 121. בד"ה והתהלכתי בתוככם : ראה מאמרי אדה"ז תקס"ט ע' קלד. הנחות הר"פ ע' קנז. סה"מ תרכ"ט ע' קצו ואילך (ובהנסמן שם ע' קצד).
- 122. אחכמה והיא רחוקה ממני : קהלת ז, כג. ראה זהר רע"מ פינחס רכג, א.
- 123. שנא' בה חוקה : חוקת יט, ב. י.
- 124. ניסוך המים. . יחודים : ראה סה"מ תרע"ח כאן ס"ע לח: והגם שנא' מצות תשובה, באמת זהו להיות הרצון דמצות, אבל הוא ציווי אבל נסכים יחוד היינו גילוי.
- 125. ושאבתם. . חיבור חו"ב : ראה לקו"ת כאן.
- 126. או"א זיווגייהו תדיר : ראה זהר אד"ז האזינו רצ, ב. ע"ח שער הכללים פי"ג. לקו"ת שה"ש כ, ב ואילך. סה"מ תרל"ח ע' פח. וש"נ.
- 127. או"א זיווגייהו. . חיצוניות חו"ב : ראה ע"ח שער הכללים ספ"ה. פי"ג. שער הזיווגים שט"ו, פ"א. שער הנסירה שכ"ט, רפ"ב. פרדס שער מהות והנהגה ש"ח, פי"ד. סה"מ תרל"ח ע' פח ואילך. וש"נ.
- 128. ששון שהוא למעלה משמחה : ראה גם אוה"ת מג"א ע' קנב. מאמרי אדה"א דרושי חתונה ח"ב ע' תקפז.
- 129. שאומרים בר"ה : לפני תקיעת שופר.
- 130. שש אנכי על אמרתיך : תהלים קיט, קסב.
- 131. ממעייני הישועה ב' מעיינות : להבא להלן ראה לקו"ת סוכות עט, סע"ג-ד.
- 132. ונפשי כעפר לכל תהי' : נסמן להלן בהערה 134.
עמוד תקצג
- 133. בד"ה מי מנה עפר יעקב : לקו"ת בלק סח, ב.
- 134. ונפשי כעפר. . בתורתיך : ברכות יז, א. סיום תפלת העמידה (אלקי נצור). ראה מאמרי אדה"ז תקס"ח ח"א ע' קכח. מאמרי אדה"א קונטרסים ע' שפא. וש"נ. שערי אורה ע' לו ובהערה 3. לקמן מאמר ד"ה ויובן כו' הני ששה ועשרים הודו על יד הערה 130. (בחלק ההנחות) בהנחה כאן בסופה.
- 135. ושרש ב' מעיינות אלו. . דונוצר ונקה : בלקו"ת שבהערה 131 מציין: וע' במ"ח דכ"א א' ב'.
משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין י׳:ו׳ - הטקסט מספריא
כל שבעת ימי החג מנסכין את המים על גבי המזבח ודבר זה הלכה למשה מסיני ועם ניסוך היין של תמיד של שחר היה מנסך המים לבדו:
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות ב׳ - הטקסט מספריא
היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה אבל טעונה מלח וכולה נשרפת על מזבח החיצון ויתנסך היין על המזבח ואין נותנין אותו על האש אלא מגביה ידו ויוצק על היסוד והוא יורד לשיתין:
אין טעון נסכין אלא עולת בהמה ושלמים בלבד בין היו קרבן צבור או קרבן יחיד או כבש יולדת ואילו של כהן גדול הואיל והן עולות טעונים נסכים אבל העוף והאשמות והחטאות אין מביאין עמהם נסכים חוץ מחטאת מצורע ואשמו שנתפרשו נסכיהם בתורה:
ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם שנאמר לפלא נדר או נדבה דבר הבא בנדר ונדבה יצאו חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח הואיל ואינן באין בנדר ונדבה אין טעונין נסכים ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראייה לנסכים שנאמר או במועדיכם:
כמה הוא שיעור נסכים נסכי כבש או כבשה עשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין וכן נסכי העז בין קטן בין גדול בין זכר בין נקבה או נסכי רחל אע"פשהיא גדולה אבל נסכי איל הן שני עשרונים סלת בלול בשלישית ההין שמן ויין לנסך שלישית ההין ונסכי הפר או העגל בין זכרים בין נקבות שלשה עשרונים סלת בלול בחצי ההין שמן ויין לנסך חצי ההין:
אלו הן הנסכים בין לעולה בין לשלמים כשיעור הזה לכל אחד ואחד שנאמר כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם אין מוסיפין על השיעורין האלו ואין גורעין מהן ואם גרע או הוסיף כל שהוא פסול חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן אע"פ שנכפלה סולתו לא נכפלו יינו [ושמנו] אלא יין לנסך רביעית ההין:
המצורע מביא עם שלשה כבשים שלו שהן חטאת ואשם ועולה שלשה עשרונים ומפי השמועה למדו שהן באין בכלל הזבחים שלו עשרון עם כל כבש בלול ברביעית ההין שמן ורביעית יין עם כל עשרון משלשתן כשאר נסכי הכבשים והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל ולא עולה לו זבחו:
ההין הוא שנים עשר לוג וכבר הודענו שיעור הלוג עם מדות אחרות בהלכות עירובין והעשרון הוא העומר שהוא שיעור חלה וכבר ביארנו שיעורו בענין חלה:
כשמודדין הנסכים או המנחות בין מנחת יחיד בין מנחת צבור אין מודדין אותו במדה של שלשה עשרונים לפר או של שנים לאיל אלא מודד הכל בעשרון אחד שהיה במקדש וכן השמן של נסכים מודדין אותו במדתו שבמקדש ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש כמנין העשרונות כך מנין הלוגין:
בירוצי המדות של סלת חול שאין גב העשרון קודש ובירוצי היין והשמן קודש לפי שהוא יורד על גב הכלי וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ ולמה יתקדשו הבירוצין אע"פ שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול:
מה היו עושין בבירוצין אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו ואם לנו יפסלו בלינה ואם לאו מקיצין בהן המזבח:
כיצד לוקחין בהם עולות הבשר לשם והעורות לכהנים:
הסלת עם השמן של נסכים אינן מעכבין את היין ולא היין מעכבן ולא הנסכים מעכבין את הזבח אלא מביא אדם קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים אחד יחיד ואחד צבור והוא שלא קדשו הנסכים בכלי שרת אבל אם נתנן לכלי שרת אם לנו יפסלו בלינה:
אין מביאין נסכים אלא מן החולין לא יביאם לא מן התרומה ולא ממעשר שני ולא מן הבכורים ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר לא יביאו נסכים אלא מן החולין:
כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל ומנין אותן הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מלואים הן ואין נוהגין לדורות אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המלואין עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשיבנה בית שלישי:
וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד כאשר מפורש שם וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי מלואים היו ואינן נוהגין לדורות אבל דברים הנוהגים לדורות הם דברי תורה שפירשנו כמו שהעתיקום מפי משה רבינו אין להוסיף עליהם ואין לגרוע:
משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין ו׳:ו׳ - הטקסט מספריא
כשהיו נותנין היין למנסך היו שני כהנים עומדין על שולחן החלבים ושתי חצוצרות בידן והסגן עומד על קרן המזבח והסודרין בידו ותקעו והריעו ותקעו ובאו ועמדו אצל זה הממונה על הצלצל אחד מימינו ואחד משמאלו:
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות ו׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה לעשות העולה כמשפטה הכתובה בתורה וכיצד מעשה העולה שוחט וזורק הדם כמו שביארנו ומפשיט ומנתח ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה:
צמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן התיישים והעצמות והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהן מחוברין מקטירין את הכל ואם פרשו לא יעלו שנאמר עולותיך הבשר והדם וכולן שפקעו מעל המזבח לא יחזיר וכן גחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזיר:
איברים שפקעו מעל המזבח אם יש בהן ממש אפילו פקעו אחר חצות הלילה יחזיר שנאמר על מוקדה על המזבח כל הלילה ואם אין בהם ממש אפילו פקעו קודם חצות לא יחזיר נתחרך הבשר ויבש עליהן כעץ ופקעו קודם חצות יחזיר אחר חצות לא יחזיר:
כשמנתח איברי העולה מוליכין את כל הנתחים לכבש ומולחין אותם שם ואחר כך מעלין כל האיברים לראש המזבח ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו על גבי הדשן שבאמצע המזבח וזורק כל האיברים על האש שנאמר הבשר והדם כשם שהדם בזריקה כך כל הבשר בזריקה ואחר שזורקן חוזר ועורך אותן על האש שנאמר וערך הכהן אותם ואיברים שצלאן ואח"כ העלן למזבח אין בהם משום ריח ניחוח:
כיצד מנתחין את העולה לא היה שובר את הרגל אלא נוקבו ותולה בו ומפשיט ואם היה שור מפשיטו בלי תלייה ומפשיט עד שהוא מגיע לחזה הגיע לחזה חותך את הראש ונותנו לכהן וחותך את הכרעים ונותנן לאחר ומשלים את ההפשט וקורע את הלב ומוציא את דמו וחותך את הידים ונותנן לאחר עלה לרגל ימיני חותכו ונותנו למי שזכה בראש ושתי ביצים עמה ואחר כך קורע את הבהמה עד שיגלו (את) המעים ונוטל את הפדר ונותנו על הראש מלמעלה על בית השחיטה ונוטל את הקרביים ונותנן לאחר:
הולך ומדיחן במים שנאמר והקרב והכרעים ירחץ במים לא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין וכל המימות כשרין כמה מדיחן הכרס מדיחין אותה בבית [המדיחין] כל צרכה הקרבים אין פוחתין משלש פעמים ומדיחין אותן על שלחנות של שיש שבין העמודים:
נטל את הסכין ומפריש את הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד ואינו מזיז הכבד ממקומו ונוקב את החזה ונותנו לאחר ועולה לדופן הימנית וחותך ויורד עד השדרה ולא יגע בשדרה עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות חותכה ונותנה לאחר והכבד תלויה בה:
בא לו לגרה מניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן חותכה ונותנה לאחר והקנה והלב והריאה תלויין בה בא לו לדופן השמאלית ומניח בה שתי צלעות רכות מלמעלה ושתי צלעות רכות מלמטה וכך היה מניח בחברתה נמצא מניח בשתי הדפנות ארבע צלעות בזו וארבע צלעות בזו חותכה ונותנה לאחר והשדרה עמה והטחול תלוי בה:
בא לו לעוקץ חותכו ונותנו לאחר והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמה נוטל את הרגל השמאלית ונותנה לאחר וכסדר זה מפשיטין ומנתחין עולת בהמה ואלו הן הנתחין האמורין בתורה ונתח אותה לנתחיה:
בכמה מוליכין את האיברים לכבש אם מן הצאן היא העולה מוליכין אותה ששה:
הראשון בראש וברגל הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו ובית שחיטה למעלה והפדר עליה והרגל של ימין בשמאלו ובית עורה לחוץ:
השני בשתי הידים של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ:
השלישי בעוקץ וברגל העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו והרגל של שמאלו בשמאלו ובית עורן לחוץ:
הרביעי בחזה ובגרה החזה בימינו והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו:
החמישי בשתי דפנות של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ:
הששי בקרבים נתונין בבזך וכרעים על גביהן מלמעלה אם היתה העולה כבש או עז אבל אם היתה איל מוליכין הקרבים שנים וכן הסלת של נסכיה ביד אחד והיין ביד אחר ואם היה איל הסלת בשנים והיין בשנים:
נמצאת למד שהכבש או העז מוליכין אותו שמונה למזבח והאיל מוליכין אותו אחד עשר:
השור מוליכין אותו ארבעה ועשרים הראשון מוליך את הראש והשני והשלישי מוליכין הרגל של ימין והרביעי והחמישי מוליכין את העוקץ והששי והשביעי מוליכין את הרגל של שמאל והשמיני מוליך את החזה והגרה מוליכין אותה שלשה תשיעי ועשירי ואחד עשר ומוליכין שתי הידים בשנים ושתי הדפנות בשנים והקרבים והסולת והיין בשלשה שלשה הרי ארבעה ועשרים:
ולמה לא יחלקו האבר הגדול של שור לחלקים שנאמר ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים בד"א בעולות הצבור אבל עולות היחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר מוליכין:
עולת העוף כיצד היתה נעשית עולה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית והיה מולק שם את ראשה ממול ערפה ומבדיל ואם לא הבדיל פסולה וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח למעלה מן החוט שבאמצע המזבח ואם מצה דם הראש ולא מצה דם הגוף פסולה מצה דם הגוף ולא מצה דם הראש כשירה:
ונוטל את הראש ומקיף בית מליקתו למזבח וסופגו במלח וזורקו על גבי האישים ובא לו לגוף והסיר את המוראה והעור שעליה בידו עם הנוצה ואת בני מעים היוצאין עמה ומשליכן לבית הדשן:
ושסע אותו בכנפיו בידו בלא סכין ואינו צריך להבדיל שנאמר לא יבדיל ואם הבדיל כשר וסופגו במלח וזורקו על גבי האישים לא הסיר את המוראה ולא את הנוצה ולא את בני מעים ולא ספגה במלח כל ששנה בה מאחר תמצית הדם כשירה:
כיצד מולקין קוצץ ויורד בצפורן ממול עורף אם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס ואם נעקרו הסימנים אינו חושש וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר שאם חתך רוב בשר הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנין וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה כשהוא יורד והמולק בסכין או מן הצדדין אינה מליקה אלא כמי שחנק או נחר וכל העורף כשר למליקה:
בראשית רבה י״ב:ט״ו - הטקסט מספריא
ה' אֱלֹהִים, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת רֵיקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֲנִי נוֹתֵן לְתוֹכָן חַמִּין, הֵם מִתְבַּקְּעִין. צוֹנֵן, הֵם מַקְרִיסִין, וּמֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ עֵרַב חֲמִין בְּצוֹנֵן וְנָתַן בָּהֶם וְעָמָדוּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, הֲוֵי חֶטְיָיה סַגִּיאִין. בְּמִדַּת הַדִּין, הָאֵיךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד. אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד.
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג׳:ב׳ - הטקסט מספריא
עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום שנאמר ושרת בשם י"י אלהיו ככל אחיו הלוים אי זהו שירות שהוא בשם י"י הוי אומר זו שירה ומתי אומר שירה על כל עולות הציבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ למזבח וכן הנסכין הבאין בפני עצמן אין אומרין עליהן שירה:
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות ב׳:א׳ - הטקסט מספריא
היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה אבל טעונה מלח וכולה נשרפת על מזבח החיצון ויתנסך היין על המזבח ואין נותנין אותו על האש אלא מגביה ידו ויוצק על היסוד והוא יורד לשיתין:
משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין י׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ואם עירה המים לתוך היין או היין לתוך המים ונסך שניהם מכלי אחד יצא ואם הקדים ניסוך המים לזבח אפילו נסכן בלילה יצא ובקרן דרומית מערבית היה מנסך למעלה מחצי המזבח והכל יורד לשיתין כמו שביארנו כיצד היו עושין צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגין היה ממלא אותה מן השילוח הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו עלה לכבש ופנה לשמאלו ונותן המים מן הצלוחית לתוך הספל שהיה שם ושני ספלים של כסף היו שם מערבי היה בו המים ומזרחי היה בו היין של נסך והיו מנוקבין כמין שני חוטמין דקין ושל מים היה נקב שלו דק משל יין כדי שיכלה המים עם היין כאחד:
תניא, ליקוטי אמרים י׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כְּשֶׁהָאָדָם מַגְבִּיר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְנִלְחָם כָּל כָּךְ עִם הַבַּהֲמִית, עַד שֶׁמְּגָרֵשׁ וּמְבַעֵר הָרָע שֶׁבָּהּ מֵחָלָל הַשְּׂמָאלִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ״, וְאֵין הָרָע נֶהְפָּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ – נִקְרָא ״צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״ וְ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״. דְּהַיְינוּ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִין מְעַט מִזְּעֵר רָע בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, אֶלָּא שֶׁכָּפוּף וּבָטֵל לַטּוֹב מֵחֲמַת מִיעוּטוֹ, וְלָכֵן, נִדְמֶה לוֹ כִּי ״וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלֶךְ לוֹ״ כּוּלּוֹ לְגַמְרֵי, אֲבָל בֶּאֱמֶת, אִלּוּ חָלַף וְהָלַךְ לוֹ לְגַמְרֵי כָּל הָרָע שֶׁבּוֹ – הָיָה נֶהְפָּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ.
וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה, צַדִּיק גָּמוּר שֶׁנֶּהְפַּךְ הָרָע שֶׁלּוֹ לְטוֹב, וְלָכֵן נִקְרָא ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ״, הוּא עַל־יְדֵי הֲסָרַת ״הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים״ לְגַמְרֵי מֵהָרָע, דְּהַיְינוּ, לִמְאוֹס מְאֹד בְּתַעֲנוּגֵי עוֹלָם־הַזֶּה לְהִתְעַנֵּג בָּם בְּתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי אָדָם לְמַלֹּאת תַּאֲוַת הַגּוּף בִּלְבָד, וְלֹא לַעֲבוֹדַת ה׳, מִפְּנֵי הֱיוֹתָם נִמְשָׁכִים וְנִשְׁפָּעִים מֵהַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא. וְכָל מַה שֶּׁהוּא מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא – הַצַּדִּיק גָּמוּר הוּא שׂוֹנְאוֹ בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, מֵחֲמַת גּוֹדֶל אַהֲבָתוֹ לַה׳ וּקְדוּשָּׁתוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה בְּתַּעֲנוּגִים וְחִיבָּה יְתֵרָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, כִּי הֵם זֶה לְעוּמַּת זֶה, כְּדִכְתִיב: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים, לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי, חָקְרֵנִי וְדַע לְבָבִי וְגוֹ׳״, וּכְפִי עֵרֶךְ גּוֹדֶל הָאַהֲבָה לַה׳, כָּךְ עֵרֶךְ גּוֹדֶל הַשִּׂנְאָה לְסִטְרָא אָחֳרָא וְהַמִּיאוּס בָּרַע בְּתַכְלִית, כִּי הַמִּיאוּס הוּא הֵפֶךְ הָאַהֲבָה מַמָּשׁ כְּמוֹ הַשִּׂנְאָה.
וְצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר, הוּא שֶׁאֵינוֹ שׂוֹנֵא הַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, וְלָכֵן אֵינוֹ מוֹאֵס גַּם כֵּן בָּרַע בְּתַכְלִית.
וְכָל שֶׁאֵין הַשִּׂנְאָה וְהַמִּיאוּס בְּתַכְלִית, עַל כָּרְחֲךָ נִשְׁאַר אֵיזֶה שֶׁמֶץ אַהֲבָה וְתַעֲנוּג לְשָׁם, וְלֹא הוּסְרוּ ״הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים״ לְגַמְרֵי מִכֹּל וָכֹל, וְלָכֵן לֹא נֶהְפַּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה אֲחִיזָה עֲדַיִין בַּ״בְּגָדִים הַצּוֹאִים״, אֶלָּא שֶׁהוּא בָּטֵל בְּמִיעוּטוֹ וּכְלָא חֲשִׁיב, וְלָכֵן נִקְרָא צַדִּיק וְרַע – כָּפוּף וּבָטֵל – לוֹ. וְעַל כֵּן, גַּם אַהֲבָתוֹ לַה׳ אֵינָהּ בְּתַכְלִית, וְלָכֵן נִקְרָא צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר.
וְהִנֵּה, מַדְרֵגָה זוֹ מִתְחַלֶּקֶת לְרִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת בְּעִנְיַן בְּחִינַת מִיעוּט הָרָע הַנִּשְׁאָר מֵאַחַת מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים, וּבְעִנְיַן בִּיטּוּלוֹ בְּמִיעוּטוֹ בְּשִׁשִּׁים עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, אוֹ בְּאֶלֶף וּרְבָבָה וְכַיּוֹצֵא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. וְהֵן הֵם בְּחִינוֹת צַדִּיקִים הָרַבִּים שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא, דִּתַמְנֵיסַר אַלְפֵי צַדִּיקֵי קָיְימֵי קַמֵּיהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אַךְ עַל מַעֲלַת צַדִּיק גָּמוּר, הוּא שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי: ״רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵם מוּעָטִים כוּ׳״, שֶׁלָּכֵן נִקְרָאִים ״בְּנֵי עֲלִיָּה״, שֶׁמְּהַפְּכִין הָרָע וּמַעֲלִים אוֹתוֹ לִקְדוּשָּׁה, כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר בַּהַקְדָּמָה, שֶׁכְּשֶׁרָצָה רַבִּי חִיָּיא לַעֲלוֹת לְהֵיכַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי, שָׁמַע קָלָא נָפִיק וְאָמַר: ״מַאן מִנְּכוֹן דִּי חֲשׁוֹכָא מְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא וְטָעֲמִין מְרִירוּ לְמִיתְקָא עַד לָא יֵיתוּן הָכָא וְכוּ׳״:
וְעוֹד נִקְרָאִים בְּנֵי עֲלִיָּה, מִפְּנֵי שֶׁגַּם עֲבוֹדָתָם בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״ בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, הוּא לְצוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ וּמַעְלָה מַּעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, וְלֹא כְּדֵי לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּלְבָד לְרַוּוֹת צִמְאוֹן נַפְשָׁם הַצְּמֵאָה לַה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר, אֶלָּא כִּדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים: ״אֵיזֶהוּ חָסִיד – הַמִּתְחַסֵּד עִם קוֹנוֹ״; עִם קַן דִּילֵיהּ, לְיַיחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בַּתַּחְתּוֹנִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת תֵּצֵא: ״כִּבְרָא דְּאִשְׁתַּדֵּל בָּתַר אֲבוֹי וְאִימֵּיהּ, דְּרָחִים לוֹן יַתִּיר מִגַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ וְרוּחֵיהּ וְנִשְׁמְתֵיהּ כוּ׳, וּמָסַר גַּרְמֵיהּ לְמִיתָה עֲלַיְיהוּ לְמִיפְרַק לוֹן כוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
[וּשְׁנֵיהֶם עוֹלִים בְּקָנֶה אֶחָד, כִּי עַל יְדֵי הַבֵּירוּרִים שֶׁמְּבָרְרִים מִנּוֹגַהּ מַעֲלִים ״מַיִּין נוּקְבִין״, וְנַעֲשִׂים יִחוּדִים עֶלְיוֹנִים לְהוֹרִיד ״מַיִּין דְּכוּרִין״, שֶׁהֵם הֵם מֵימֵי הַחֲסָדִים שֶׁבְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה מֵרַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, שֶׁכּוּלָּן הֵן בְּחִינַת חֲסָדִים וּ״מַיִּין דְּכוּרִין״, דְּהַיְינוּ, הַמְשָׁכַת קְדוּשַּׁת אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר]:
רש"י על דברים א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
פנו וסעו לכם. זוֹ דֶּרֶךְ עֲרָד וְחָרְמָה:
ובאו הר האמרי. כְּמַשְׁמָעוֹ:
ואל כל שכניו. עַמּוֹן וּמוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר:
בערבה. זֶה מִישׁוֹר שֶׁל יַעַר:
בהר. זֶה הַר הַמֶּלֶךְ:
ובשפלה. זוֹ שְׁפֵלַת דָּרוֹם:
ובנגב ובחוף הים. אַשְׁקְלוֹן וְעַזָּה וְקֵיסָרִי וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי:
עד הנהר הגדל. מִפְּנֵי שֶׁנִּזְכָּר עִם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹרְאוֹ גָּדוֹל, מְשַׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר "עֶבֶד מֶלֶךְ מֶלֶךְ", "הִדַּבֵּק לַשַּׁחֲוָר וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ", ״קְרַב לְגַבֵּי דְהִינָא וְאִדַּהֵן" (שבועות מ"ז):
פנו וסעו לכם TURN YOU AND JOURNEY — this was the journey to Arad and Hormah mentioned in Numbers 21:1—3.
ובאו הר האמרי — Understand this according to what it literally implies.
ואל כל שכניו AND TO ALL ITS NEIGHBOURING PLACES — Ammon, and Moab, and Mount Seir.
בערבה IN THE PLAIN — this is the plain of the forest.
בהר IN THE MOUNTAIN — this is the King’s mountain.
ובשפלה AND IN THE LOW LAND — this is the low land of the south country.
ובנגב ובחוף הים AND IN THE SOUTH COUNTRY AND BY THE SEA COAST — Ashkelon and Gaza and Caesarea, etc., all as is stated in Sifrei Devarim 6:1.
עד הנהר הגדל TO THE GREAT RIVER [THE RIVER EUPHRATES] — Because it is mentioned in connection with the Land of Israel, it terms it "great". A popular proverb says: A king’s servant is a king, attach yourself to a captain and people will bow down to you; go near to an anointed (a distinguished) person and you become anointed (distinguished) yourself (cf. Rashi on Shevuot 47b and Genesis 15:18).
בראשית רבה ט״ז:ג׳ - הטקסט מספריא
וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִיחוֹן וגו' (בראשית ב, יג), עֲדַיִן לֹא עָמַד כּוּשׁ, וְהוּא אוֹמֵר: אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ, אֶתְמְהָא. אֶלָּא (ישעיה מו, י): מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל (בראשית ב, יד), שֶׁהוּא חַד. פְּרָת אַוְתִּינְטִין שֶׁל נְהָרוֹת. רַבִּי חֲנִינָא בַּר אָמֵי בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר (דניאל ח, ג): אוּבָל, אַוְתִּינְטִין שֶׁל נְהָרוֹת, וְהָכְתִיב (דניאל י, ד): וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הוּא חִדָּקֶל, אֶלָּא לְפִי שֶׁדָּנִיֵּאל רָאָה שְׁנֵי חֲלוֹמוֹת, אֶחָד בְּחִדֶּקֶל וְאֶחָד בְּאוּבָל, וְחִדֶּקֶל גָּדוֹל מֵאוּבָל לְפִיכָךְ הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ גָּדוֹל, וַהֲלוֹא הוּא בִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵינוֹ קוֹרֵא אוֹתוֹ גָּדוֹל, אֶלָּא שֶׁעָלָה וְהִקִּיף אֶת כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב בֵּיהּ (דברים ד, ז): כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים, מָשָׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר עַבְדָא דְמַלְכָּא, מַלְכָּא. הִדָּבֵק לְשִׁיחֵין וְיִשְׁחוּן לָךְ. רַב אָמַר לְחִיָּא בְּרֵיהּ בְּנֵה לִי בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲמַר לֵיהּ לְהֵיכָן, אֲמַר לֵיהּ אַעֲבַרְתְּ נַהֲרָא בְּנֵהּ. שְׁמוּאֵל אָמַר עַד מָקוֹם שֶׁהַנָּהָר מְהַלֵּךְ שָׁם הִיא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵי זוֹ זוֹ תַּרְבַּקְנָה. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי הוּנָא, רַבִּי יוּדָן אָמַר הוּא פְּרָת, וְהוּא (יחזקאל א, א): נְהַר כְּבָר. פְּרָת, שֶׁפָּרָה וְרָבָה עַד שֶׁעוֹבְרִין אוֹתוֹ בִּסְפִינוֹת. פְּרָת שֶׁמֵּימָיו פָּרִין וְרָבִין. פְּרָת שֶׁמְפָרֵשׁ וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁכָּלָה בְּמַגְרֵיפָה. כְּבָר שֶׁמֵּימָיו כָּלִין. כְּבָר שֶׁפֵּרוֹתָיו גַּסִּין וְאֵינָן יוֹרְדִין בִּכְבָרָה. רַבִּי הוּנָא אָמַר כְּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, פְּרָת בִּפְנֵי עַצְמוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, אוֹמְרִים לַפְּרָת לָמָּה אֵין קוֹלְךָ הוֹלֵךְ, אָמַר לָהֶם אֵינִי צָרִיךְ מַעֲשַׂי מוֹדִיעִים אוֹתִי, אָדָם נוֹטֵעַ בִּי נְטִיעָה וְהִיא עוֹשָׂה לִשְׁלשִׁים יוֹם, זוֹרֵעַ בִּי יָרָק, וְהִיא עוֹמֶדֶת לִשְׁלשָׁה יָמִים. אוֹמְרִים לַחִדֶּקֶל לָמָּה קוֹלְךָ הוֹלֵךְ, אָמַר לָהֶם הַלְּוַאי נִשְׁמַע קוֹלִי וְנִרְאֶה. אוֹמְרִים לְאִילָנֵי מַאֲכָל לָמָּה אֵין קוֹלְכֶם הוֹלֵךְ, אָמְרוּ לָהֶם אֵין אָנוּ צְרִיכִים, פֵּרוֹתֵינוּ מְעִידִין עָלֵינוּ. אוֹמְרִים לְאִילָנֵי סְרַק לָמָּה קוֹלְכֶם הוֹלֵךְ, אָמְרוּ לָהֶם הַלְּוַאי נִשְׁמַע קוֹלֵנוּ וְנִרְאֶה. אָמַר רַב הוּנָא לֹא מִשּׁוּם הַטַּעַם הַזֶּה, אֶלָּא אִילָנֵי מַאֲכָל עַל יְדֵי שֶׁהֵם כְּבֵדִים בְּפֵרוֹתֵיהֶם לְפִיכָךְ אֵין קוֹלָן הוֹלֵךְ, אֲבָל אִילָנֵי סְרַק עַל יְדֵי שֶׁהֵן קַלִּים בְּפֵרוֹתֵיהֶם קוֹלָן הוֹלֵךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה ז, ב): וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי וגו'.
רש"י על במדבר י״ב:ח׳ - הטקסט מספריא
פה אל פה. אָמַרְתִּי לוֹ לִפְרֹשׁ מִן הָאִשָּׁה (שם), וְהֵיכָן אָמַרְתִּי לוֹ? בְּסִינַי — "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים ה'):
ומראה ולא בחדת. מַרְאֶה זֶה מַרְאֵה דִבּוּר, שֶׁאֲנִי מְפָרֵשׁ לוֹ דִּבּוּרִי בְּמַרְאִית פָּנִים שֶׁבּוֹ, וְאֵינִי סוֹתְמוֹ לוֹ בְחִידוֹת, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר לִיחֶזְקֵאל (יחזקאל י"ז), "חוּד חִידָה" וְגוֹ'; יָכוֹל מַרְאֵה שְׁכִינָה? תַּ"ל (שמות ל"ג), "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי" (ספרי):
ותמנת ה' יביט. זֶה מַרְאֵה אֲחוֹרַיִם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל"ג), "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי" (ספרי):
בעבדי במשה. אֵינוֹ אוֹמֵר בְּעַבְדִּי מֹשֶׁה, אֶלָּא בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה — בְּעַבְדִּי אַעַ"פִּ שֶׁאֵינוֹ מֹשֶׁה, בְּמֹשֶׁה אֲפִלּוּ אֵינוֹ עַבְדִּי כְּדַאי הֱיִיתֶם לִירוֹא מִפָּנָיו, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא עַבְדִּי, וְעֶבֶד מֶלֶךְ מֶלֶךְ, וְהָיָה לָכֶם לוֹמַר אֵין הַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ חִנָּם, וְאִם תֹּאמְרוּ אֵינִי מַכִּיר בְּמַעֲשָׂיו — זוֹ קָשָׁה מִן הָרִאשׁוֹנָה (שם):
פה אל פה MOUTH TO MOUTH [I HAVE SPOKEN WITH HIM] — I have Myself told him to separate from his wife. And where did I tell him this? On Sinai, when I said to him, (Deuteronomy 5:27 Deuteronomy 5:28) “Go, say to them (to the people), ‘Get you into your tents (rejoin your wives). But as for thee, remain thou here by Me, [and I will speak unto thee]’” (Shabbat 87a; cf. Sifrei Bamidbar 103).
ומראה ולא בחידת AND IN A מראה AND NOT IN RIDDLES — When it says מראה, this refers to the clearness of the Divine communication, i.e. that I express My communication unto him in the clearest form in which it can be put and do not obscure it in riddles, as e.g. was the manner in which it was said to Ezekiel: (Ezekiel 17:2), “Put forth a riddle etc.” — One might, however, think that it refers to the “appearance of the Shechinah” (i.e. that he saw God)! It, however, states, (Exodus 33:20) “Thou cannot see My face” (Sifrei Bamidbar 103).
ותמנת ה' יביט AND THE SIMILITUDE OF THE LORD DID HE BEHOLD — This refers to beholding the after-effects of God’s Providence, just as it is stated, (Exodus 33:22 Exodus 33:23) “[And it shall be when My glory passeth by] thou shalt see what is behind Me” (Sifrei Bamidbar 103).
בעבדי במשה [WHY WERE YE NOT AFRAID TO SPEAK] AGAINST MY SERVANT, AGAINST MOSES — It does not state “against My servant Moses”, but “against My servant, against Moses”, which suggests: why were ye not afraid to speak against My servant, even though he were not a Moses; and why were ye not afraid to speak against a Moses — even though he were not My servant — in either of these cases you ought to have feared him! How much the more ought you to be afraid to speak against him (Moses) he being also My servant — and the servant of a king is a king (a noble person) himself! You should have said: The King does not love him without reason! — But if you reply that I am not cognizant of his doings (i. e. that I love him though he does not deserve it, since I am not aware of his treatment of his wife) — then this statement is even worse than your previous one (Midrash Tanchuma, Tzav 13; cf. Sifrei Bamidbar 103).
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג׳:ג׳ - הטקסט מספריא
לוי האונן מותר לעבוד ולשורר ואין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן ומוסיפין עד לעולם ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין השנים עשר:
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
מדרש תנחומא, ויקהל ה׳ - הטקסט מספריא
רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם. רְאוּ מֶה עָשָׂה בְּצַלְאֵל, שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִבּוֹ חָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת. (שמות לא, ג). בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ (משלי ג, יט-כ). וּבִשְׁלָשְׁתָּן עָשָׂה בְצַלְאֵל אֶת הַמִּשְׁכָּן.
וְכֵן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁלָשְׁתָּן נִבְנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת (מלכים א ז, יד). וְכֵן לֶעָתִיד יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁלָשְׁתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן, וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים (משלי כד ג, ד). הֱוֵי, וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים. כָּל הַחָכְמָה הַזֹּאת מִנַּיִן, מֵרוּחַ אֱלֹהִים. וַאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, זֶה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁבָא מִשֵּׁבֶט אֶפְרַיִם שֶׁכָּתוּב בּוֹ וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה (דברים לד, ט), וְאַף עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז שֶׁבָּא מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה, שֶׁכָתוּב בּוֹ, וַתְהִי עָלָיו רוּחַ ה', וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל (שופטים ג, י). וְכָל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, בִּזְכוּת שֶׁבֵּרַךְ מֹשֶׁה אֶת הַשֵּׁבֶט, וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה, וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה (דברים לג, ז), כְּשֶׁיִּהְיו נִכְנָסִין לְצָרָה תְּהֵא מָסוּר לָהֶם.
דָּבָר אַחֵר, שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה, שֶׁתְּהֵא נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לִגְדֻלָּה וְהֵן מִתְגַּבְּרִין. לְפִיכָךְ כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה שֶׁל בְּצַלְאֵל מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים.
אָמַר אֱלִיהוּא, אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְגוֹ', אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם (איוב לב ז, ח), וְכָל הַבִּינָה שֶׁבִּבְצַלְאֵל, מִנֵּשְׁמַת שַׁדַּי שֶׁנָּתַן בּוֹ. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה, שֶׁהָיָה חָכָם בַּתּוֹרָה. בִּתְבוּנָה, שֶׁהָיָה מֵבִין בַּהֲלָכָה. וּבְדַעַת, שֶׁהָיָה דַעְתּוֹ מְלֵאָה בְּתַּלְמוּד. וּבְכָל מְלָאכָה, כְּמַשְׁמָעוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה הָיְתָה רוּחִי נוֹתֶנֶת בָּכֶם חָכְמָה. וְלֶעָתִיד אֲנִי נוֹתֵן בָּכֶם חָכְמָה וּמְחַיֶּה אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם (יחזקאל לז, יד).
שמות רבה מ״ח:ד׳ - הטקסט מספריא
וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה מִנַּיִן לוֹ, מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה, וּמֵהֵיכָן זָכָה לְכָל הַחָכְמָה הַזֹּאת, בִּזְכוּת מִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א, כא): וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים, וּמָה הָיוּ הַבָּתִּים, בֵּית הַכְּהֻנָּה וּבֵית הַמַּלְכוּת. יוֹכֶבֶד נָטְלָה כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, אַהֲרֹן כֹּהֵן גָּדוֹל, משֶׁה מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ה): וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ. וּמִרְיָם נָטְלָה חָכְמָה, שֶׁהֶעֱמִידָה בְּצַלְאֵל, וְיָצָא מִמֶּנּוּ דָּוִד שֶׁהָיָה מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ב, יט): וַתֵּלֶד לוֹ [אפרת] אֶת חוּר, וּכְתִיב (שמואל א יז, יב): וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי, שֶׁבָּא מִן מִרְיָם שֶׁנִּקְרֵאת אֶפְרָת. בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יט כ); ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ. וּבִשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ נַעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לא, ג): וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת. וּבִשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ז, יד): בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וגו' וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת. וְכֵן כְּשֶׁיַּעֲמֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְנוֹתוֹ לֶעָתִיד לָבוֹא, בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כד, ג): בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן, וּכְתִיב (משלי כד, ד): וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ. דָּבָר אַחֵר, וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, כָּל הַחָכְמָה הַזּוֹ מִנַּיִן, מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ אֱלֹהִים. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁהוּא בָּא מִיּוֹסֵף, וּמַה כְּתִיב בּוֹ (דברים לד, ט): וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּעָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז שֶׁבָּא מִיהוּדָה, מַה כְּתִיב בּוֹ (שופטים ג, י): וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה'. וְכָל הַנִּסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָהֶם בִּזְכוּת הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ משֶׁה אֶת הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ז): וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָסִים בְּצָרָה (דברים לג, ז): וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה. דָּבָר אַחֵר, (דברים לג, ז): שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה, שֶׁנָּתַן בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לִגְדֻלָּה, וּמִתְגַּבֵּר בָּהּ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לב, ח): אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ, וְכָל הַבִּינָה שֶׁהָיְתָה בִּבְצַלְאֵל מִשֶּׁל שַׁדַּי הִיא, הֱוֵי: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים. בְּחָכְמָה, שֶׁהָיָה חָכָם בַּתּוֹרָה. וּבִתְבוּנָה, שֶׁהָיָה מֵבִין בַּהֲלָכָה. וּבְדַעַת, שֶׁהָיָה מָלֵא דַעַת בְּתַלְמוּד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה הָיְתָה רוּחִי נוֹתֶנֶת בָּכֶם חָכְמָה, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא רוּחִי מְחַיָּה אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לז, יד): וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם.
רמב"ן על דברים ל׳:י״א - הטקסט מספריא
וְטַעַם כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְהַנָּכוֹן כִּי עַל כָּל הַתּוֹרָה יֹאמַר (דברים ח':א'), כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אֲבָל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, עַל הַתְּשׁוּבָה הַנִּזְכֶּרֶת, כִּי וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ (דברים ל':א') וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים ל':ב'), מִצְוָה שֶׁיְּצַוֶּה אוֹתָנוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְנֶאֶמְרָה בַּלָּשׁוֹן הַבֵּינוֹנִי, לִרְמֹז בַּהַבְטָחָה כִּי עָתִיד הַדָּבָר לִהְיוֹת כֵּן. וְהַטַּעַם לֵאמֹר כִּי אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם וְאַתָּה בְּיַד הָעַמִּים, תּוּכַל לָשׁוּב אֶל ה' וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, כִּי אֵין הַדָּבָר נִפְלָא וְרָחוֹק מִמְּךָ אֲבָל קָרוֹב אֵלֶיךָ מְאֹד לַעֲשׂוֹתוֹ בְּכָל עֵת וּבְכָל מָקוֹם. וְזֶה טַעַם בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ, שֶׁיִּתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּפִיהֶם, וְיָשׁוּבוּ בְּלִבָּם אֶל ה', וִיקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם הַיּוֹם הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹתָהּ לְדוֹרוֹת, כַּאֲשֶׁר הִזְכִּיר (דברים ל':ב'), אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי (שם):
מצוטט בעמוד אחד
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 1
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ שיר המעלות ממעמקים ‹ שמח סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקצא

