[יפה שעה אחת] ומעתה כו' אני לדודי ועלי תשוקתו
תקכח[יפה שעה אחת] ומעתה כו' אני לדודי ועלי תשוקתו
פ' נצבים
יט) ומעתה יובן ענין מ"ש אני לדודי ועלי434 תשוקתו, ויש לדקדק מהו שא' ועלי תשוקתו למה לא אמר ואלי435 תשוקתו באלף שהי' פירושו שתשוקתו הוא לי, ומהו עלי כו', הנה ארז"ל במד"ר בראשית פ"ך (וכ"ה בשה"ש תקכטבמקומו437 בשינוי קצת) ארבע תשוקות הן436 אין תשוקתה של אשה אלא לאישה שנא' ואל אישך תשוקתך438, אין תשוקתו של יצה"ר אלא על קין וחבריו שנא' ואליך תשוקתו439, אין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ שנא' פקדת ארץ ותשוקקיה440, ואין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל שנא' ועלי תשוקתו, ד"א תשוקתו תשים אנו, ואע"פ שתשים אנו441, אנו מקוים לישועתו442 של הקב"ה ומייחדים שמו בכ"י, ומסיים בשה"ש ואומרים ב"פ443 שמע ישראל כו'. וצ"ל ב' פירושים אלו שדרש תשוקתו ל' תשוקה, ולשון תש וקו, הנה ענין תשוקת האשה ואל אישך תשוקתך הוא כי אשה אש ה'444 ותשוקתה לאיש בחי' אש יו"ד445 כו', ותשוקת הגשמים לארץ זהו תשוקת המשפיע למקבל כו'446, אך ענין תשוקת הקב"ה על ישראל צ"ל הלא אנת הוא שלימותא דכולהו כו' וכלום חסר כו', וגם כאן אמרו447 על ישראל ולא לישראל כדקדוק לשון הפסוק ועלי. ויובן בהקדם ענין הפסוק אני לדודי ודודי לי, שהגם שנת"ל448 שעיקר פי' הפסוק הוא על התשובה, מ"מ יש לפרשו גם על כלליות העבודה כו' דהנה ארז"ל בילקוט אני לדודי בעוה"ז, ודודי לי בעוה"ב449 כו'. וביאור הענין דהנה ארז"ל במשנה דאבות יפה שעה א' בתשו' ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, ולכאו' צ"ל מאחר שאומר מע"ט עם התשובה למה צריך לתשובה, שהתשובה בכלל היא על חטא ועון שזהו כשלא אכשיר דרי450 כו', וא"כ מ"ע תשובה עם מעש"ט כו'. וגם ארז"ל כל ימיו בתשובה451 שזהו ג"כ אינו מובן למה צ"ל כ"י בתשובה שמאחר ששב ורפא לו, א"כ לכאו' א"צ יותר לתשובה כ"א למעש"ט, והאומר אחטא ואשוב452 אין מספיקין בידו לעשות תשובה ואיך הוא453 כ"י בתשובה. אך הענין דענין ופי' תשובה אינה דוקא על חטא ועון454 בפו"מ או אף גם על חסרון דק שבדקות שכ"ז הוא תקלבכלל חטא, שפירושו הוא מלשון חסרון455 כמו קולע אל השערה ולא יחטיא456 שפירושו שלא יחסר כמלא חוט השערה כו', או כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים457 פירושו חסרים מן הטוב שהבטיח לה, וכמ"כ בפי' חטא נכלל חסרון דק שבדקות שהוא ג"כ בכלל חטא ועון כו', <31>
ולפ"ז מ"ש שהתשו' אינה על חטא ועון דוקא צ"ל שהיא לא על החסרון דק שבדקות ג"כ, אלא פי' וענין בחי' תשו' זו הוא כפשוטו לשון תשוב שהו"ע החזרה למקורה458 כמו והרוח תשוב אל האלקי'459 אשר נתנה שפירושה החזרה אל חיק אביה אשר לוקחה משם שהרי היא חלק הוי' ממש כו'.
קיצור. ד' תשוקות הן, תשוקת הקב"ה על ישראל, כלשון הכתוב ועלי תשוקתו, יפה שעה א' בתשומע"ט צ"ל מה"ע תשו' כשהמעשים הם טובים, וכן460 כ"י בתשובה, אלא שפי' תשובה לשון החזרה כו'.
ך) ולהבין פי' וענין תשובה זו, צ"ל שרש ענין השבת שהוא ג"כ בחי' תשובה461 שהרי שבת אותיות תשב462, וצ"ל שייכות ענין השבת לתשובה, שלכאו' מצות שבת היא מצוה מרמ"ח מ"ע463 ואינה ענין למצות התשובה שהיא* תקלאמ"ע464 בפ"ע כו', אך הנה פי' וענין מה ששבת הוא אותיות תשב שהו"ע החזרת המוחין למקורם ושרשם כו', והענין הוא דכתי' ששת ימים עשה465 וגו', פי' ששת ימים שהששת ימים עצמן ירדו ונשפלו בבחי' העשייה ולכן לא נא' בששת ימים כ"א ששת ימים מטעם הנ"ל, ועד"מ אדם העושה איזה מלאכה הנה בשעת מעשה המלאכה ידיו הם העושים את המלאכה, והמוחין הם טרודים לעיין בעיון השכלי איכות ומהות המלאכה466 בכמותה ואיכותה וכן כל האברים הנצרכים למלאכה זו עד"מ העין לראות מה שעושה, והאוזן לשמוע בכ"ד הצריכים שמיעת האוזן במלאכה דקה כמו ששומעים הילוך המ"ש467 וכדומה בכל הדברים שאופן א' מנהיג חבירו כו', וא"כ בעת עשיית דבר המלאכה כל כחות הנ"ל הם טרודי' בהמלאכה ההיא שענין בחי' הטרדא הוא ההשפלה ממקומם להיות מושפלים בהדבר שעושה כו', וכל מלאכה שצריכה עיון א"א בשעת מעשה לחשוב בשכל אחר בשעת מעשה וכן א"א להביט בעינו468 בד"א ולשמוע דבר אחר כו', אבל לאחר שכבר גמר מלאכתו עולה שכלו ומדותיו שהם הכוסף והתאוה להדבר שעושה כו' למקורם ושרשן, וכשהוכשר בעיניו מלאכתו שעשה אז מתענג ממנה כשרואה בעין הגשמי תקלבובעין השכל את טיב הציור ונקיות המלאכה שעשה כו', ועד"ז יובן למעלה הגם שלא בעמל ולא ביגיעה469 ברא הקב"ה את עולמו כ"א במאמר וברוח פיו כו', עכ"ז זהו מפני שדבורו של הקב"ה חשיב מעשה470, ומאחר שחשיב מעשה ממילא נמצא בו כל בחי' הפרטיות שיש בבחי' המעשה כו' שהוא מה שארז"ל בעשרה דברים ברא הקב"ה471 את עולמו בחכ' ובתבונה ובדעת בכח ובגערה כו', וכמ"ש ה' בחכ' יסד ארץ כונן472 כו' בדעתו473 כו', והגם כי ששת ימים עשה כנ"ל, ושי"ב הם ששה מדות עכ"ז הנה נודע <32>
כי בתיקון כל מדה כלולה מע"ס474, ונמצא כי במדות יש ג"כ בחי' המוחין שז"ע בחי' מוחין שבמדות, שעם היות בחי' המוחין אלו אינם שוים לבחי' מוחין בעצם עכ"ז הם למיניהם שהרי הם בחי' מוחין ולא מדות אלא שהם מוחין שבמדות, ועכ"ז נושאים עליהם שם מוחין דוקא, וכמארז"ל בראשית נמי מאמר הוא475 הנה נודע כי בראשית הוא בחי' חכ'476 כמ"ש ראשית חכ'477, תקלגוכמש"ת ת"י בחוכמתא478, ונמצא כי בששת ימי בראשית היו בחי' מוחין אלו מושפלים בעשיית כל הדברים למיניהם שנתהוו בדרך בריאה יש מאין דבר מלא דבר479 בששת ימים אלו, ובבא יום השבת כשקידש היום ולילו עמו (שהיתה ג"כ יום כמ"ש במד"ר ל"ו שעות שמשה אותה האורה480, לכן נק' קידש היום) שבת מכל מלאכתו481, פי' וענין שביתה זו הוא החזרת המוחין והמדות למקורן כמו קודם שנשפלו, שהרי אינו שייך לומר שביתה כאדם השובת ממש בגשמיות שעמל תחלה ואח"כ שבת מעמלו, אבל הקב"ה לא בעמל ולא ביגיעה אלא במאמר כו' השביתה היא מן הדבור שפסק מלדבר בהויות הדברים שנתהוו, ונמצא מובן שבשי"ב שהאיר482 הדבור האיר בו המדות שבהן מלובש המוחין, וכשהפסיק מלדבר חזרו המדות והמוחין לשרשן ומקורן, וה"ז כאדם שפוסק מלדבר שא"צ להעמיק בדעתו איך לדבר, ועכ"ז תיכף אחר שביתתו מלדבר חושב במח' במה שדיבר אם בפרטיות השכלת דבריו או בכלליות דבריו, ועד"ז כששבת הקב"ה מלדבר שדבורו חשוב מעשה נפסק העשייה בפועל ועלה מדותיו וחכ' מלבוש הדבור ועכ"ז נשארו בלבוש המח', ומבחי' מח' זו נמשך החיות לעולמות ביום השבת, ועש"ז נק' שבת לשון שביתה ששבת מכל מלאכתו כמ"ש כי בו שבת מכל מלאכתו483 כו' וכנ"ל, ושבת אותיות תשב ע"ש החזרת המדות ומוחין למקורן, ומה כתיב אחר ששבת484 ויברך כו' ויקדש אותו485 שברכו וקדשו, ועד"ז יובן בענין תשובה באדם שהארת נשמתו המחי' את הגוף הנה היא בדרך ירידה והשפלה שהרי היא חלק אלקה ממעל ועמדה באהוי"ר לפניו ית' כנ"ל באריכות, וכשירדה להתלבש בגוף הנה לא כל הנשמה מלובשת בגוף486 כ"א הארה ומקצת הנשמה מלובשת בגוף שהרי המלאך בשליש העולם עומד וכ"ש הנשמה שהיא מפנימיות הכלים כמ"ש בלק"ת בד"ה יונתי בחגוי הסלע, וא"כ הארה זו היא בדרך ירידה והשפלה ולכן כשעומד להתפלל וללמוד היא מתחלת להתעלות ועכ"ז היא מלובשת ממש אלא שהעלי' היא שמתרוממת, וכן כשעושה מצוה מתרומם נפשו כמ"ש וצדקה תרומם גוי487, תקלדוכל המצות נק'488 צדקה כמ"ש וצדקה כו' כל המצוה, אלא עיקר התשובה היא בלילה כשישן ומפקיד נפשו אצל אביה שבשמים, כמ"ש בידך אפקיד רוחי, והוא ר"ת באר489 שכמו הבאר נובע מתתא לעילא כך הנשמה עולה במעלות להפקד בידו של הקב"ה, שזהו באמת תשובה גמורה שהרוח תשוב אל האלקי' אשר נתנה <33>
וכשמחזירה באיזהו ריוח שהרויחה בירידתה, וכ"ש שלא נתלכלכה בשום דבר אז היא שואבת לו חיים מלמעלה כמארז"ל שהנשמה עולה ושואבת לו חיים490 מלמעלה כמו בשבת דכתי' ויברך כו' ויקדש אותו כו'.
קיצור. שבת שביתת והחזרת המוחין למקורן, ועד"ז הוא בכל לילה שנשמת האדם עולה ושואבת לו חיים מלמעלה כמו בשבת שבירכו וקדשו כו'.
ךא) ויובן זה עוד משמיטה, ששש491 שנים תזרע שדך492 ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה'493, שענין בחי' שביתה זו ה"ה ג"כ כמו שביתת השבת בכל שבוע, ששש שנים זהו כמו שש הימים שכמו בכל יום הוא עשיית מלאכה כמ"ש ששת ימים תעשה מעשיך494 שז"ע ההיתר על עשיית מלאכה, דאל"כ מאן דמחוי במחוג495 קמי מלכא קטלא חייב ובאמת לית אתר פנוי מיני'496 ומכה"כ497, ואת השמים ואת הארץ אני מלא498, ואם לא שהתיר לנו הכתוב עשיית מלאכה לא הי' שום הוראת היתר בעשיית מלאכה, ובשנה השביעית שבת שבתון שתשבות הארץ מחרישתה וזריעתה וצמיחתה, שאז היא בבחי' תשובה שכחות המלובשים בה שבים לשרשן ואינם בבחי' ירידה והשפלה, ועוד יותר הוא ביובל שנת החמשים שנה499 תקלהשהיא השביתה שהשדות חוזרים לבעליהן וכמ"ש תשובו איש אל אחוזתו500, שזהו כמו התשובה שהוא החזרה לבעליהן שזהו כמו למקורן ושרשן, ועד"ז יש בכ"י שענין השינה הוא שתשוב הנפש למקורה ושרשה הראשון בחי' אוא"ס ב"ה חיי החיים כו' וע"ז הוא שארז"ל יפה שעה א' בתשו' ומעש"ט בעוה"ז501, פי' וענין תשובה זו הוא לשון תשוב שהוא פי' החזרה, וה"ז אות ומופת על המעשים שהם טובים כו'.
הערות
עמוד תקכח
- 434. ומעתה כו' אני לדודי ועלי תשוקתו : מכאן מתחיל מאמר הז' מהמשך יונתי (הכולל פרקים יט-כא ). ממאמר זה נדפסו לקמן עוד שלשה הנחות [שבהם הפתיחה היא: יפה שעה אחת], והם: א) רשימת ראשי פרקים מכ"ק אדמו"ר מהורש"ב. ב) הנחתב כ"ק אדמו"ר מהורש"ב . ג) הנחה אחרת.
- 435. ועלי. . ואלי : ראה גם לקו"ת פ' ראה לד, ב. סידור שער האלול רכז, ד. רכט, ד . תו"ח משפטים ח"ב רפח, ב. סה"מ תרל"ח ע' רפה. לקמן מאמר ד"ה ולהבין שרש ענין בחי' מזבח הפנימי על יד הערה 50. בג' ההנחות כאן.
- א. חלק מפרק כא נכנס בדרוש ויובן ענין הטוב (ר"ה תרמ"א).
- ב. ויש להוסיף הנחה זו לרשימת מאמרי דא"ח של כ"ק אדמו"ר מהר"ש ש. ז.
- ג. נכתב בשנת תרמ"ב כפי ששמעתי מהר"ן מווליז.
- ד. וכן צ"ל בתו"ח (שבפנים ההערה) הערה 91.
עמוד תקכט
- 437. בשה"ש במקומו : שהש"ר פ"ז, יא.
- 436. במד"ר בראשית פ"ך. . ארבע תשוקות הן : ס"ז.
- 438. ואל אישך תשוקתך : בראשית ג, טז.
- 439. ואליך תשוקתו : שם ד, ז.
- 440. פקדת ארץ ותשוקקיה : תהלים סה, י [ושם: הארץ].
- 441. ואע"פ שתשים אנו : כ"ה בשה"ר שם [אע"פ]. ובב"ר: ואפי' שאנו תשים.
- 442. לישועתו : כ"ה בשה"ר שם. ובב"ר: לתשועתו.
- 443. ואומרים ב"פ : שם: ומיחדים שמו שתי פעמים ואומרים.
- 444. אשה אש ה' : ראה סוטה יז, א. זהר בראשית מח, ב. ביאוה"ז נח ז, ב. תו"ח שבהערה הבאה.
- 445. לאיש בחי' אש יו"ד : ראה סוטה שם. פרדס שעה"כ שכ"ג, פ"א מערכת אשה. תו"ח בשלח ח"א רלח, ב. וש"נ.
- 446. ותשוקת. . כו' : בהמשך יונתי הנדפס ליתא. ואולי נשמט מפני תיבות הדומות: כו'. . כו'.
- 447. אמרו : שם: אמר.
- 448. שנת"ל : פי"ח.
- 449. אני לדודי בעוה"ז ודודי לי בעוה"ב : ילקוט שמעוני שה"ש ו, ג (סוף רמז תתקצא). ראה גם לקמן רפכ"ג.
- 450. כשלא אכשיר דרי : ע"פ יבמות לט, ב. חולין צג, ב.
- 451. כל ימיו בתשובה : שבת קנג, א. ראה גם לקו"ת בלק עד, א. מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב ע' תתקטו. המשך מים רבים תרל"ו פקע"ז. לקמן מאמר ד"ה רני ושמחי בשולי היריעה פיסקא או.
- 452. אחטא ואשוב : יומא פה, ב (במשנה).
- 453. ואיך הוא : בהמשך הנדפס: כו' ואיך.
- 454. תשובה אינה. . ועון : ראה חובת הלבבות שער עבודת אלקים פ"ג (ד"ה והחמישי כי מצות). תו"א ויחי מה, א. מאמרי אדה"א נ"ך ע' רו. הנחות תקע"ז ע' צה. סה"מ תרכ"ט ע' קד. ע' קכא. ע' קעט. תרל"ג ח"ב ע' שעט. המשך מים רבים תרל"ו פקל"ה. סה"מ תרל"ח ע' תסו. תרצ"ז ע' 235 ובהנסמן בהנ"ל. מאמרי אדמו"ר מהר"ש דרושי חתונה ע' יד.
עמוד תקל
- 455. חטא. . מלשון חסרון : ראה לקו"ת מטות פב, א. נצבים נא, א. מאמרי אדה"א דברים ח"ג ע' תתקיד. נ"ך ע' נא. סה"מ תרל"ב ח"א ע' קמד. המשך תער"ב ח"ג ע' א'תנט. סה"מ מלוקט א' ע' רצב. שם ב' ע' קכח ובהנסמן בהנ"ל.
- 456. קולע אל השערה ולא יחטיא : ס' שופטים כ, טז [בדילוג].
- 457. והייתי אני ובני שלמה חטאים : מלכים-א א, כא.
- 458. תשו'. . החזרה למקומה : ראה לעיל הערה 454.
- 459. והרוח תשוב אל האלקי' : קהלת יב ז.
- 460. וכן : בהמשך הנדפס: וזהו.
- 461. השבת. . בחי' תשובה : ראה אגה"ת שבהערה הבאה. וראה גם לקו"ת ש"ש סו, ג. המשך מים רבים תרל"ו פקע"ח. סה"מ מלוקט ו' ע' שמה.
- 462. שבת אותיות תשב : ראה יפה תואר לב"ר ספכ"ב . אגה"ת ספ"י. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'קפ . וש"נ. תו"ח נח נה, ב ובהערה 20. סה"מ תרל"ח ע' קל. וש"נ. לקמן בג' ההנחות כאן.
- 463. שבת. . מרמ"ח מ"ע : סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קנד. קנה. רמב"ם הל' שבת רפ"א. רפכ"ט.
- *. נרשם בצד השמאלי של העמוד מלמטלמ"ע והמשכו בשולי היריעה: שבת אותיות תשבא, החזרת כח הפועל, וחיות העולם ממח'ב לבוש הבינהג, גס ס"גד ע"י המתגלה בבינהה כעין שופר, ולכן בשבת אין תוקעי'ו, ומ"מ עפד"ת תוקעיןז שלא כל העונג שוה וכמו שבחכ' הגם שגבוה מבינה עכ"ז הגילוי דעונג בבינה, לכן במקדש הגם שחסר ה'ח מ"מ תוקעין, ובמדינה גזירה דרבהט, שמיטה שביתה תשובה, חזרת עבדי' כו', עיקר שופר ביובלי תשו'יא תשובו איש אל אחוזתויב, יובל יובל במלופום מלמעלמ"ט ומלמטה למעלה בד"ה מקוששיג, והכל ל' חזרהיא, וא"כ תשו' ומע"טיד, י"ל שכשהמעשים הם טובי' שמאירי' זהו תשו' החזרת הניצוץ, או י"ל תשו' אהוי"ר גדפיןטו, וכן כ"י בתשובהטז החזרת הניצוצות ע"י שמשיב נפשו כו', וכ"ז הוא כשלא פגם כלל שג"ז הוא אני לדודייז ע"י תרי"ג מצותיח ועי"ז ודודי לייז, אבל כשפגם צ"ל תשו' מעומקא כו' ממעמקי' ב' עומקי'יט תעלומות לבכ, עי"ז נמשך ודודי לי החזרת פב"פ, וזהו ע"י שופר צעקה בקרן בהמה אדם ובהמה ערומים בדעתכא, ערום בירור נחשכב, וכ"ז הוא לחיי הגוףכג היינו הנפש שמחי' הגוף שיוכל לסגל מעש"ט, דין הנשמות הוא לאח"מכד כמ"ש בהגמ"יכג, דין דלע"ל שופר גדול, והיינו לאחר בירור קול גדול דמ"ת, דין דנשמה עסקת בתו' שזהו תחילת דינוכה, וכשמזדכך מזה אזי טל תחי' הוא טל תו' יהי' ע"י שופר גדול כי מ"ת הי' שופר מקו ימין ולע"ל גם שמאל יתברר והי' ביום ההוא יתקעכו, והיינו ע"י בירור והי' ה' לי לאלקי'כז, ולכן נטל שיחתן ועשאן מפתח לגאולתם ש"בכח.
- ה. ושם: שבת מלשון תשובה.
- ו. ראה שם ע' א'קפג הטעם ששבת אותיות תשב בלא ה"א. שבת אותיות תשב: ראה הערה 462 שבת. . וחיות העולם ממח': ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו ובהערות 382-383. ממח'. . הבינה: ראה זהר רע"מ פינחס רכט, סע"ב. פרדס שעה"כ שכ"ג, פי"ג מערכת מחשבה. גס סג: ראה גם לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה ערבים עלי דברי דודיך הערה 72. ע"י המתגלה בבינה: ראה זהר קרח קעח, ב. מאמרי אדה"א הנחות תקע"ז ע' ד. וש"נ. תו"ח לך פא, ב. ביאוה"ז להצ"צ אחרי ע' שסד. בשבת אין תוקעי': ר"ה כט, ב. עפד"ת תוקעין: ר"ה שם. ראה לקו"ת ר"ה נז, ב ואילך. שחסר ה': יומא כא, ב. ראה לקו"ת שם נז, ג. גזירה דרבה: ר"ה כט, ב. עיקר שופר ביובל: ראה ר"ה ל, א. לקו"ת ר"ה ס, ב. תשו'. . ל' חזרה: ראה לעיל הערה 454. תשובו איש אל אחוזתו: בהר כה, יג. יובל יובל במלופום. . בד"ה מקושש: לקו"ת שלח מב, ד. תשו' ומע"ט: אבות פ"ד, מי"ז. אהוי"ר גדפין: ראה לעיל הערה 79. כ"י בתשובה: ראה לעיל הערה 451. אני לדודי. . ודודי לי: ראה לעיל הערה 336. תרי"ג מצות: ראה לעיל הערה 61. ממעמקי' ב' עומקי': תהלים קל, א. ראה גם לקמן מאמר ד"ה ושאבתם מים פ"ג. מאמרי אדה"א קונטרסים ס"ע שט ואילך. וש"נ. תעלומות לב: תהלים מד, כב. ראה גם לקמן מאמר ד"ה ושאבתם מים שם. מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' שצב. וש"נ. שע"ת ז, א ובהערה 3. תו"ח בא ח"א קו, ב. וש"נ. סה"מ תרל"ח ע' תעא. אדם ובהמה ערומים בדעת: תהלים לו, ז. ראה חולין ה, ב. לקו"ת בחוקותי נ, רע"ג. ערום בירור נחש: ראה אוה"ת מטות ע' א'שמג. לחיי הגוף. . בהגמ"י: ראה גם לקמן הערה 568. דין הנשמות הוא לאח"מ: רמב"ן בשער הגמול בתחלתו (כתבי הרמב"ן ח"ב ע' רסה). עסקת בתו' שזהו תחילת דינו: ראה קדושין מ, ב. שו"ע אדה"ז הל' ת"ת פ"ד, ה"ז. והי' ביום ההוא יתקע: ישעי' כז, יג. והי' ה' לי לאלקי': ויצא כח, כא. נטל שיחתן. . ש"ב: ב"ר פ"ע, ו.
עמוד תקלא
- 464. התשובה שהיא מ"ע : ראה סהמ"צ להרמב"ם מ"ע עג. רמב"ם הל' תשובה רפ"א. לקו"ש ר"ה כרך ד ע' 1144 ובהערה 5. משפטים כרך ו ע' 329. קדושים כרך יז ע' 210 ואילך ובהערה 40. נשא כרך לח ע' 18 ואילך. סה"מ תרל"ח ע' שז. וש"נ.
- 465. ששת ימים עשה : ראה לקמן (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן הערה 32.
- 466. והמוחין. . המלאכה : בהמשך יונתי הנדפס ליתא. ואולי נשמט מפני תיבות הדומות: המלאכה. . המלאכה.
- 467. המ"ש : המורה שעות.
- 468. בעינו : בהמשך הנדפס: בעיניו.
עמוד תקלב
- 469. שלא בעמל ולא ביגיעה : ראה ב"ר פ"ג, ב. ספ"י.
- 470. שדבורו. . חשיב מעשה : ראה ב"ר פמ"ד, כב. רש"י לך טו, יח.
- 471. בעשרה דברים ברא הקב"ה : ראה חגיגה יב, א. לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה וביום הביכורים הערה 41.
- 472. ה' בחכמה יסד ארץ כונן : משלי ג, יט.
- 473. בדעתו : משלי שם, כ.
- 474. כל מדה כלולה מע"ס : ראה ע"ח שער פרקי הצלם שכ"ד, פ"א. לקו"ת מטות פז, ב.
- 475. בראשית נמי מאמר הוא : בראשית א, א. ר"ה לב, א.
- 476. בראשית. . חכ' : ראה רקאנטי ר"פ בראשית. מאמרי אדה"א בראשית ע' א. וש"נ.
- 477. ראשית חכמה : תהלים קיא, י.
עמוד תקלג
- 478. ת"י בחוכמתא : תרגום ירושלמי לבראשית א, א. כ"ה בכ"מ בדא"ח ובתרגום שם: בחוכמא — סה"מ מלוקט ג' ע' קסד.
- 479. דבר מלא דבר : אולי צ"ל: דבר לא מדבר — ראה סה"מ תרל"ח ע' שעא בהערה. ראה גם (לקמן — הנחת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב — בחלק הנחותיו) הנחה ד"ה אני לדודי הב' על יד הערה 55. (בחלק בהנחות) הנחה ד"ה יפה שעה אחת הא' על יד הערה 55. ד"ה אני לדודי הב' על יד הערה 45.
- 480. ל"ו שעות שמשה אותה האורה : ירושלמי ברכות פ"ח, ה"ה. ב"ר פי"א, ב. פי"ב, ו.
- 481. שבת מכל מלאכתו : נסמן בסמוך הערה 483.
- 482. שהאיר : בהמשך הנדפס: שהאיר בו. וכנראה נסרך מתיבות אלו שבסמוך בפנים.
- 483. כי בו שבת מכל מלאכתו : בראשית ב, ג.
- 484. כתיב אחר ששבת : בראשית שם, ב.
- 485. ויברך כו' ויקדש אותו : התחלת הכתוב כי בו שבת.
- 486. לא כל הנשמה מלובשת בגוף : ראה גם (בנוסף להמצויין בפנים) לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו ובהערה 595.
- 487. וצדקה תרומם גוי : משלי יד, לד [ושם: צדקה — ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה סמכוני באשישות ובהערה 66].
- ז. ראה גם זהר בראשית לא, ריש ע"ב: בראשית. . כמה דתרגם יונתן בראשית בחכמתא.
עמוד תקלד
- 488. נק' : בהמשך יונתי הנדפס: נק' בשם.
- 489. בידך אפקיד רוחי והוא ר"ת באר : תהלים לא, ו. ראה פע"ח שער ק"ש שעהמ"ט שט"ז, פ"ב. פ"י. שעה"כ ענין דרושי הלילה דרוש י. ספר הגלגולים פ"ח. משנת חסידים וסידור האריז"ל במקומו. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' נט־ מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'רסה־ הנחות תקע"ז ע' קפה־ תו"ח וישב רא, א־ שער האמונה פב, א־ שע"ת נו, א ובהנסמן בהנ"ל.
- 490. שהנשמה עולה ושואבת לו חיים : ב"ר פי"ד, ט. ראה גם פדר"א פי"ב וברד"ל שם.
- 491. ששש : בהמשך הנדפס: שש.
- 492. ששש שנים תזרע שדך : בהר כה, ג.
- 493. ובשנה השביעית. . שבת לה' : בהר שם, ד.
- 494. ששת ימים תעשה מעשיך : משפטים כג, יב. ראה גם סידור שער המילה קמה, ד ואילך. סהמ"צ להצ"צ ע' ח. אוה"ת לך כרך ד ע' תשכ ס"ד. מאמרי אדמו"ר הצ"צ הנחות תרט"ו ע' קמו. ע' רסה ואילך. סה"מ תר"ל ע' רנו ואילך. תרל"ב ח"א ע' ס ואילך. המשך מים רבים תרל"ו ר"פ פ"ו. סה"מ תרע"ח ע' קעג ואילך. לקמן (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 81. (בחלק ההנחות) בהנחה כאן על יד הערה 100 (ושם הובא הכתוב: ששת ימים תעבוד — תשא לד, כא).
- 495. מאן דמחוי במחוג : ראה חגיגה ה, ב.
- 496. לית אתר פנוי מיני' : ראה ת"ז תנ"ז צא, ב. ת"ע קכב, ב. ס' האמונות והדעות לרס"ג מ"ב, פי"ג. תניא פכ"א ובמ"מ הגהות והע"ק לשם. לקו"ת בהר מא, א. שם בהוספות נב, ג.
- 497. ומכה"כ : ישעי' ו, ג.
- 498. ואת השמים. . מלא : ירמי' כג, כד. ראה תניא פמ"ח. תו"ח בשלח ח"א קסו, ג. וש"נ.
- 499. ביובל שנת החמישים שנה : בהר כה, יא.
- ח. ואולי כצ"ל בסה"מ מלוקט ב' ע' רסז הערה 35. ראה לקו"ש ואתחנן כרך כט ע' 32 הערה 40.
עמוד תקלה
תניא, אגרת התשובה י׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, תְּשׁוּבָה עִילָּאָה זוֹ, דְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְרוּחָא בְּרוּחָא עַל־יְדֵי תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הִיא בִּבְחִינַת הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ מַמָּשׁ בְּפִיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ״, ״וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, דְּ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא וְכוּ׳״.
אֲבָל אָדָם הַתַּחְתּוֹן צָרִיךְ לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא, בְּכַוָּונַת הַלֵּב בִּתְפִלָּה, וּבִפְרָט בִּקְרִיאַת־שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, כְּדֵי לוֹמַר: ״וְאָהַבְתָּ וְגוֹ׳ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וְגוֹ׳״, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ: וְכֵן: ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳, וְדִבַּרְתָּ בָּם וְגוֹ׳״, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ בְּפִיו בֶּאֱמֶת, ״וְאֵין אֱמֶת וְכוּ׳״:
וְכֵן לְקַיֵּים כָּל הַמִּצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו״, כְּמוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, הִיא בְּחִינַת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, לְשׁוֹן פְּרִישׁוּת וְהַבְדָּלָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ תּוֹךְ עָלְמִין, מִשּׁוּם דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״, אֶלָּא בִּבְחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים פֶּרֶק מ״ו.
וְגַם אַחַר הַתְּפִלָּה אוֹמְרִים: ״אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא״, דְּהַיְינוּ, לְאִתְדַּבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא כָּל הַיּוֹם וְכוּ׳. וְכָל זֶה, עַל־יְדֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת, בִּ״שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ״ וּבִ״פְסוּקֵי דְזִמְרָה״, כַּנּוֹדָע.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה – צָרִיךְ לְהַקְדִּים לְפָנֶיהָ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּשְׁנָה: ״אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד רֹאשׁ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י: ״הַכְנָעָה״, וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה לְעוֹרֵר רַחֲמִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְכִדְיָלִיף הָתָם בַּגְּמָרָא מִקְּרָא, דִּכְתִיב: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ.
אָכֵן, בַּבָּרַיְיתָא שָׁם: ״תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה״. וְעַכְשָׁיו בְּדוֹר יָתוֹם הַזֶּה, שֶׁאֵין הַכֹּל יְכוֹלִין לַהֲפוֹךְ לִבָּם כְּרֶגַע מִן הַקָּצֶה, אֲזַי, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְהַקְדִּים בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה בְּתִיקּוּן חֲצוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּכָל לַיְלָה – עַל כָּל פָּנִים לֹא יִפְחוֹת מִפַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ, לִפְנֵי יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּנּוֹדָע לַיּוֹדְעִים, שֶׁהַשַּׁבָּת הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה, וְשַׁבָּ״ת – אוֹתִיּוֹת ״תָּשֵׁ״ב אֱנוֹשׁ״, כִּי בְּשַׁבָּת הִיא עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת לִמְקוֹרָם כוּ׳, וּבִפְרָט תְּפִלּוֹת הַשַּׁבָּת, וְדַי לַמֵבִין.
(וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ״, פֵּירוּשׁ, כִּי מֵאַחַר שֶׁ״מָּחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ הִיא הַעֲבָרַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּ״גְאַלְתִּיךָ״ מִן הַחִיצוֹנִים בְּהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים, בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא בִּתְשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – אֲזַי – ״שׁוּבָה אֵלַי״ בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה):
ספר המצוות, מצוות עשה קנ״ד - הטקסט מספריא
היא שצונו שנשבות בשבת והוא אמרו יתברך וביום השביעי תשבות. והנה נכפל צווי מצוה זו פעמים ובאר לנו שהשביתה ממלאכות היא חובה עלינו ועל בהמתנו ועבדינו. והנה התבארו משפטי מצוה זו במסכת שבת ויום טוב. (כי תשא, זמנים הלכות שביתת שבת פ"א):
משנה תורה, הלכות שבת א׳ - הטקסט מספריא
שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר וביום השביעי תשבות. וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר לא תעשה כל מלאכה ומהו חייב על עשיית מלאכה. אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה נסקל. ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה.
כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב הרי זה חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה. ואם היה שוגג חייב חטאת.
וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים והוא הרחקה מן המלאכה. והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות. וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך או אסור לעשות כך וכך בשבת העושה אותו דבר בזדון מכין אותו מכת מרדות
וכל מקום שנאמר מותר לעשות כך וכך הרי זה מותר לכתחלה. וכן כל מקום שנאמר אינו חייב כלום או פטור מכלום אין מכין אותו כלל.
דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה. אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר. כיצד גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן. ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוין. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן. לפיכך אם נעקרו אינו חושש. ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוין להשיר השער. לפיכך אם נשר אינו חושש. וכן פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אף על פי שמשיר צרורות. וכן כל דבר שאין מתכוין כגון זה הרי זה מותר.
אבל עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב. שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. "כיצד הרי שצריך לראש עוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו בשבת אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה.
כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה. כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר. מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההיזק הרי זה חייב וכן כל כיוצא בזה.
כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשה לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עליה לפי שלא נעשית מחשבתו. כיצד זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להורגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג הרי זה פטור. הרי זה קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור. כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור וכן כל כיוצא בזה. נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה.
נתכוין ללקוט תאנים שחורות וליקט לבנות או שנתכוין ללקוט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר וליקט הענבים בתחלה ואחר כך תאנים פטור אף על פי שליקט כל מה שחשב הואיל ולא ליקט כסדר שחשב פטור שבלא כוונה עשה שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.
היו לפניו שתי נרות דולקות או כבויות נתכוין לכבות זו וכבה את זו להדליק זו והדליק את זו חייב שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה. הא למה הוא דומה למי שנתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת. או למי שנתכוין להרוג את זה והרג את זה שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.
אבל אם נתכוין להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה ונהפך הדבר וכבה ראשונה ואחר כך הדליק שניה אחריה פטור. כבה זו והדליק זו בנשימה אחת חייב. שאע"פ שלא הקדים ההדלקה הרי זה לא איחר אותה אלא שתיהן כאחת ולפיכך חייב וכן כל כיוצא בזה וכל העושה מלאכה במתעסק ולא נתכוין לה פטור.
כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית ביותר על כוונתו חייב בפחות מכוונתו פטור. כיצד הרי שנתכוין להוציא משא לאחריו ובא לו לפניו חייב שהרי נתכוין לשמירה פחותה ונעשית שמירה מעולה. אבל אם נתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור שהרי נתכוין להוציא בשמירה מעולה והוציא בשמירה פחותה וכן כל כיוצא בזה.
היה חגור בסינר והשליך המשא בין בשרו וחלוקו בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו בדרך הזאת לפניו בין שבא לאחריו חייב שכן דרכו להיות חוזר.
כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור חייב. אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוין להשלימה. כיצד הרי שנתכוין לכתוב אגרת או שטר בשבת אין אומרים לא יתחייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל השטר או כל האגרת אלא משיכתוב שתי אותיות חייב. וכן אם נתכוין לארוג בגד שלם משיארוג שני חוטין חייב ואף על פי שכוונתו להשלים הבגד הואיל ועשה כשיעור בכוונה חייב וכן כל כיוצא בזה
כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחלה ועד סוף כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות הרי אלו פטורין.
ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו כגון שנים שאחזו קורה והוציאוהו לרשות הרבים הואיל ואין כח באחד מהן לעשותה לבדו ועשו אותה בשותפות מתחלה ועד סוף שניהן חייבין ושיעור אחד לשניהן. היה כח באחד להוציא קורה זו לבדו והשני אינו יכול להוציאה לבדו ונשתתפו שניהם והוציאוה. זה הראשון שיכול חייב והשני מסייע הוא ומסייע אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה.
כל המקלקלין פטורין. כיצד הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור. חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור אע"פ שעשה מלאכה הואיל וכוונתו לקלקל פטור.
כל המקלקל על מנת לתקן חייב. כיצד הרי שסתר כדי לבנות במקומו או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק או שחפר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות וכל כיוצא בזה חייב ושיעורן כשיעור המתקן.
כל העושה מלאכה בשבת מקצתה בשוגג ומקצתה בזדון בין שהזיד ולבסוף שגג בין ששגג ולבסוף הזיד פטור עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחלה ועד סוף בזדון ואחר כך יהיה חייב כרת. ואם יהיה בעדים והתראה חייב סקילה. או שיעשה שיעור מלאכה כולה בשגגה מתחלה ועד סוף ואחר כך יהיה חייב חטאת קבועה
משנה אבות ד׳:י״ז - הטקסט מספריא
הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה:
בראשית רבה ע׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׂיחָתָן שֶׁל אָבוֹת וַעֲשָׂאָן מַפְתֵּחַ לִגְאֻלָּתָן שֶׁל בָּנִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה אָמַרְתָּ: וְהָיָה לִי לֵאלֹהִים, חַיֶּיךָ, כָּל טוֹבוֹת וּבְרָכוֹת וְנֶחָמוֹת שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ אֵינִי נוֹתְנָן אֶלָּא בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה יד, ח): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִיְרוּשָׁלָיִם. (ישעיה יא, יא): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ. (יואל ד, יח): וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְפוּ הֶהָרִים עָסִיס. (ישעיה כז, יג): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וגו'.
ספר המצוות, מצוות עשה ע״ג - הטקסט מספריא
היא שצונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה. וזהו הודוי וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי ועשיתי כך וכך. ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו. ודע שאפילו החטאים שחייבין עליהן אלו המינים מהקרבנות הנזכרים שאמר שיקריבם ויתכפר לו לא יספיק עם הקרבתם בלתי הודוי. והוא אמרו דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו. ולשון מכילתא לפי שנאמר והתודה אשר חטא עליה על החטאת כשהיתה קיימת לא אחר שנשחטה אין במשמע שיתודה היחיד אלא בביאת המקדש שזה הכתוב כלומר והתודה אשר חטא עליה אמנם בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו, ומה שנזכר עמו ממה שבארנו ונראה שם במכילתא שאנחנו לא נלמוד מן הכתוב אלא חיוב הודוי למטמא מקדש מנין אתה מרבה כל שאר המצות תלמוד לומר דבר אל בני ישראל והתודו, ומנין אף כריתות ומיתות בית דין אמר חטאתם לרבות מצות לא תעשה יעשה לרבות מצוה עשה, ושם נאמר מכל חטאת האדם מצות שבינו לבין חבירו על הגגבות ועל הגזלות ועל לשון הרע, למעול מעל לרבות הנשבע לשקר והמקלל, ואשמה לרבות כל חייבי מיתות, יכול אף הנהרגין על פי זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא, רצה לומר שלא יתחייב לו הוידוי כשידע שאין לו חטא אבל הועד עליו שקר. הנה נתבאר לך שכל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייבין להתודות עליהן, ובעבור שבא זה הצווי שהוא והתודו עם חיוב הקרבן היה עולה במחשבה שאין הודוי לבדו מצוה בפני עצמו אבל הוא מדברים הנגררים אחר הקרבן, הוצרכו שבארו זה במכילתא בזה הלשון יכול בזמן שהם מביאים הם מתודין ובזמן שאין מביאין אין מתודין, תלמוד לומר דבר אל בני ישראל והתודו, ועדיין אין משמע ודוי אלא בארץ מנין אף בגלות, תלמוד לומר והתודו את עונם ואת עון אבותם, וכן דניאל אמר לך ה' הצדקה ונו'. הנה נתבאר לך מה שזכרנוהו כי הודוי חובה בפני עצמה וחובה לחוטא על כל חטא שחטא בין בארץ בין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתודות כמו שאמר והתודו את חטאתם. ולשון ספרי והתודה זה ודוי דברים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת יומא. (נשא, מדע הלכות תשובה פ"א):
משנה תורה, הלכות תשובה א׳ - הטקסט מספריא
כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה.כיצד מתודין? אומר: 'אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה'. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח.וכן בעלי חטאות ואשמות, בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים, שנאמר: "והתודה אשר חטא עליה" (ויקרא ה, ה).וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות, אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו.וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: "מכל חטאות האדם" (במדבר ה, ו).
שעיר המשתלח, לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר: "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל" (ויקרא טז, כא).שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון, בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו, בין שלא הודע לו, הכל מתכפר בשעיר המשתלח.והוא שעשה תשובה. אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות.ומה הן הקלות ומה הן החמורות? החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת, ושבועת שוא ושקר, אף על פי שאין בהן כרת, הרי הן מן החמורות. ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הם הקלות.
בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה.התשובה מכפרת על כל העבירות. אפילו רשע כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר: "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו" (יחזקאל לג, יב)ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז, ל).
אע"פ שהתשובה מכפרת על הכל, ועצמו של יוה"כ מכפר, יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן. כיצד?* עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו. ובאלו נאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" (ירמיהו ג, כב).* עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. ובאלו נאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז, ל).* עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויוה"כ תולין, ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה. ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין. ובאלו נאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" (תהלים פט, לג).* במה דברים אמורים? בשלא חילל את השם בשעה שעבר. אבל המחלל את השם, אע"פ שעשה תשובה, והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות. אלא תשובה, יוה"כ ויסורין - שלשתן תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר: "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (ישעיהו כב, יד).
בראשית רבה ג׳:ב׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַח (תהלים לג, ו): בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וגו', רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר, לֹא בֶעָמָל לֹא בִיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אֶלָּא בִּדְבַר ה', וּכְבָר שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, אַף הָכָא וְהָיָה אוֹר אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וַיְהִי אוֹר, כְּבָר הָיָה.
בראשית רבה מ״ד:כ״ב - הטקסט מספריא
בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר (בראשית טו, יח), רַבִּי יוּדָן וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְרַבִּי עֲקִיבָא, חַד אָמַר הָעוֹלָם הַזֶּה גִּלָּה לוֹ אֲבָל הָעוֹלָם הַבָּא לֹא גִּלָּה לוֹ, וְאוֹחָרָנָא אָמַר אֶחָד הָעוֹלָם הַזֶּה וְאֶחָד הָעוֹלָם הַבָּא גִּלָּה לוֹ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר עַד הַיּוֹם הַזֶּה גִּלָּה לוֹ, וְאוֹחָרָנָא אָמַר עַד הַיּוֹם הַהוּא גִּלָּה לוֹ. (בראשית טו, יח): לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי וגו', רַב הוּנָא וְרַבִּי דּוֹסְתָּאי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אַף מַאֲמָרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי, אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר (תהלים קז, ב): יֹאמְרוּ גְאוּלֵי ה', אֲשֶׁר הוּא גוֹאֲלָם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אֲשֶׁר גְּאָלָם. אָמַר רַבִּי אָבוּן כִּי פּוֹדֶה ה' אֶת יַעֲקֹב אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (ירמיה לא, י): כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב. רַבָּנָן אָמְרֵי (זכריה י, ח): אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם. כִּי אֶפְדֵם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי פְדִיתִים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ (ישעיה ד, ה): וַיִּבְרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיוֹן, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וּבָרָא, כְּבָר הִיא בְּרוּאָה וּמְתֻקֶּנֶת.
תלמוד ירושלמי ברכות ח׳:ה׳ - הטקסט מספריא
משנה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נֵר וּמָזוֹן בְּשָׂמִים וְהַבְדָּלָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נֵר וּבְשָׂמִים וּמָזוֹן וְהַבְדָּלָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שֶׁבָּרָא מְאוֹר הָאֵשׁ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ.
הלכה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כו׳. תַּנִּי אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לֹא נֶחְלְקוּ בֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל הַמָּזוֹן שֶהִיא בַתְּחִילָּה וְעַל הַבְדָּלָה שֶׁהִיא בַסּוֹף. וְעַל מַה נֶחְלְקוּ עַל הַמָּאוֹר וְעַל הַבְּשָׂמִים שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּשָׂמִים וּמָאוֹר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מָאוֹר וּבְשָׂמִים. רִבִּי בָּא וְרַב יְהוּדָה בְּשֵׁם רַב הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי שֶׁאוֹמֵר בְּשָׂמִים וְאַחַר כַּךְ מָאוֹר.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כּוֹס בִּימִינוֹ וְשֶׁמֶן עָרֵב בִּשְׂמֹאלוֹ אוֹמֵר עַל הַכּוֹס וְאַחַר כַּךְ אוֹמֵר עַל שֶׁמֶן עָרֵב. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים שֶׁמֶן עָרֵב בִּימִינוֹ וְכוֹס בִּשְׂמֹאלוֹ אוֹמֵר עַל שֶׁמֶן עָרֵב וְטָחוֹ בְּרֹאשׁ הַשַּׁמָּשׁ. אִם הָיָה שַׁמָּשׁ תַּלמִיד חָכָם טָחוֹ בְּכוֹתֶל. שֶׁאֵין שִׁבְחוֹ שֶׁל תִּלְמִיד חָכָם לִהְיוֹת יוֹצֵא מְבוּשָּׂם.
אַבָּא בַּר בַּר חָנָה וְרַב חוּנָא הֲווּן יָתְבִין אָכְלִין. וַהֲוָה רִבִּי זְעִירָא קָאִים מְשַׁמֵּשׁ קוֹמֵיהוֹן עָלוּ וְטָעִין תְּרַוֵּיהוֹן בְּחָדָא יָדָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּא בַּר בַּר חָנָה מַה יָדֵיךְ חוֹרִיתָא קְטָעִין. וְכָעַס עִילוֹי אָבוֹי. אֲמַר לֵיהּ לָא מִיסְתָּךְ דְּאַתְּ רְבִיעַ וְהוּא קָאִים מְשַׁמֵּשׁ. וְעוֹד דְּהוּא כֹּהֵן וְאָמַר שְׁמוּאֵל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה מָעַל אַתְּ מֵיקַל לֵיהּ. גְּזֵירָה דְּהוּא רְבַע וְאַתְּ קָאִים וּמְשַׁמֵּשׁ תַּחְתּוֹי. מְנַיִין הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה מָעַל. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם שְׁמוּאֵל אָמַר וָאֹמְרָה לָהֶם אַתֶּם קוֹדֶשׁ לַיי וְהַכֵּלִים קוֹדֶשׁ. מַה כֵּלִים הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מָעַל. אַף הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה מָעַל.
עַל דַּעְתְּהוֹן דְּבֵית שַׁמַּאי אֲשֶׁר בָּרָא פְּרִי הַגֶּפֶן. עַל דַּעְתְּיהוֹן דְּבֵית הִלֵּל בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. יַיִן מִתְחַדֵּשׁ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. הָאֵשׁ אֵינוֹ מִתְחַדֵּשׁ בְּכָל שָּׁעָה.
הָאֵשׁ וְהַכִּלְאַיִם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית אֲבָל עָלוּ בְּמַחְשָׁבָה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. הַכִּלְאַיִם וּבְנֵי צִבְעוֹן אַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֵת הַיֵּמִים בַּמִּדְבָּר. מַהוּ יֵימִים. רִבִּי יְהוּדָה בֶּן סִימוֹן אוֹמֵר הֶמִיּוֹנֹס וְרַבָּנָן אָמְרִין הֵיימִיס. חֶצְיוֹ סוּס וְחֶצְיוֹ חֲמוֹר. וְאֵילוּ הֵן הַסִּימָנִין. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה כָּל שֶׁאָזְנָיו קְטָנוֹת אִמּוֹ סוּס וְאָבִיו חֲמוֹר. גְּדוֹלוֹת אִמּוֹ חֲמוֹרָה וְאָבִיו סוּס. רִבִּי מָנָא מְפַקֵּד לְאִילֵּין דִּנְשִׂיאָה אִין בְּעִיתוּן מִיזְבּוֹן מוּלִיוֹן תְּהוֹן זְבַנִּין אִילֵּין דְּאוּדְנֵיהוֹן דְּקִיקִין שֶׁאִמּוֹ סוּסָה וְאָבִיו חֲמוֹר.
מַה עָשָׂה צִבְעוֹן וַעֲנָה. זִימֵּן חֲמוֹרָה וְהֶעֱלָה עָלֶיהָ סוּס זָכָר וְיָצָא מֵהֶן פִּרְדָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם. אַתֶּם הֵבֵאתֶם לְעוֹלָם דָּבָר שֶׁהוּא מַזִּיקָן אַף אֲנִי מֵבִיא עַל אוֹתוֹ הָאִישׁ דָּבָר שֶׁהוּא מַזִּיקוֹ. מַה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זִימֵּן חֲכִינָה וְהֶעֱלָה עָלֶיהָ חַרְדּוֹן וְיָצָא מִמֶּנָּה חֲבַרְבָּר. מִיָּמָיו לֹא יֹאמַר לְךָ אָדָם שֶׁעָקְצוֹ חֲבַרְבָּר וְחָיָה. נָשְׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה וְחָיָה. שֶׁבַּעֲטָתוֹ פִּרְדָּה וְחָיָה. וּבִלְבַד פִּירְדָּה לְבָנָה.
הָאֵשׁ. רִבִּי לֵוִי בְשֵׁם רִבִּי נָזִּירָה שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁעוֹת שִׁימְּשָׁה אוֹתָהּ הָאוֹרָה שֶׁנִּבְרָאת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בְלֵילֵי שַׁבָּת וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בְּשַׁבָּת. וְהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן מַבִּיט בּוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. כֵּיוָן שֶׁלֹּא פָּסְקָה הָאוֹרָה הִתְחִיל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מְשׁוֹרֵר שֶׁנֶּאֱמַר תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ. לְמִי שְׁאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָת שַׁבָּת הִתְחִיל מְשַׁמֵּשׁ הַחוֹשֶׁךְ וּבָא. וְנִתְיָירֵא אָדָם וְאָמַר אִלּוּ הוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. שֶׁמָּא בָא לְנַשְּׁכֵנִי וְאָמַר אַךְ חוֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי. אָמַר רִבִּי לֵוִי בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה זִימֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי רַעֲפִין וְהֶקִּישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָא מֵהֶן הָאוֹר. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וְלַילָה אוֹר בַּעֲדֵנִי. וּבֵירַךְ עָלֶיהָ בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. שְׁׁמוּאֵל אָמַר לְפִיכָךְ מְבָרְכִין עַל הָאֵשׁ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת שְׁהִיא תְחִילַּת בְּרִיָיתָהּ.
רַב הוּנָא בְשֵׁם [רַב] רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אַף בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּיפּוּרִים מְבָרֵךְ עָלֶיהָ שֶׁכְּבָר שָׁבַת הָאוֹר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם.
בראשית רבה י״א:ב׳ - הטקסט מספריא
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו', רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר בֵּרְכוֹ בַּמָּן וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, בֵּרְכוֹ בַּמָּן, שֶׁכָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת הָיָה יוֹרֵד עֹמֶר, בְּעֶרֶב שַׁבָּת שְׁנֵי עֳמָרִים. וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, שֶׁלֹא יָרַד בּוֹ כָּל עִקָּר. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, בֵּרְכוֹ בַּמָּן, וְקִדְּשׁוֹ בַּבְּרָכָה. רַבִּי יִצְחָק אָמַר בֵּרְכוֹ בַּמָּן, וְקִדְּשׁוֹ בַּמְקוֹשֵׁשׁ, וּבֵרְכוֹ בָּעֲטִיפָה. רַב הוּנָא אָמַר צָרִיךְ לְהַחֲלִיף. רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר צָרִיךְ לְעַרֵב. אָבִין בַּר חִסְדָּאי אָמַר צָרִיךְ לְשַׁלְשֵׁל. רַבִּי יִרְמְיָה וְרַבִּי זְעֵירָא הֲווֹן מְהַלְּכִין כַּחֲדָא, וְאִסְתַּלְּקַת גּוּלְתֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה וְשִׁלְשְׁלָהּ רַבִּי זְעֵירָא, הָדָא אָמְרָה צָרִיךְ לְשַׁלְשֵׁל. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בֵּרְכוֹ בְּנֵר, וּבִי הָיָה הַמַּעֲשֶׂה, פַּעַם אַחַת הִדְלַקְתִּי אֶת הַנֵּר בְּלֵילֵי שַׁבָּת וּבָאתִי וּמָצָאתִי אוֹתוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת דָּלוּק וְלֹא חָסַר כְּלוּם. בֵּרְכוֹ בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם, קִדְּשׁוֹ בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם. לֹא דוֹמֶה אוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁהוּא דּוֹמֶה בְּשַׁבָּת. בֵּרְכוֹ בַּמְּאוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַלְּלוּ הַמְּאוֹרוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֲבָל לֹא לָקוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַתְיָא כְּרַבָּנָן וְלָא אַתְיָא כִּדְרַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ, מַה טַּעַם (תהלים מט, יג): וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְּמוּ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת נִטַּל מִמֶּנּוּ זִיווֹ וּטְרָדוֹ מִגַּן עֵדֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב יד, כ): מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה חַמָּה בְּלֵילֵי שַׁבָּת, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְנֹז אֶת הָאוֹרָה, וְחָלַק כָּבוֹד לַשַּׁבָּת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ, בֵּרְכוֹ בְּאוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּלֵילֵי הַשַּׁבָּת הִתְחִילָה הָאוֹרָה וְהָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, הִתְחִילוּ הַכֹּל מְקַלְּסִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לז, ג): תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, מִפְּנֵי מָה וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן, אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אָדָם צוֹפֶה וּמַבִּיט בּוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִסְתַּכֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּבְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶן מְקֻלְקָלִין, עָמַד וּגְנָזָהּ וְהִתְקִינָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. וּמִנַּיִן שֶׁגְּנָזָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לח, טו): וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר. וּמִנַּיִן שֶׁהִתְקִינָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, יח): וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי זְעֵירָא אָמַר, ל"ו שָׁעוֹת שִׁמְשָׁה אוֹתָהּ הָאוֹרָה, שְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל לֵילֵי שַׁבָּת, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל שַׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחשֶׁךְ מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא וְנִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלט, יא): וָאֹמַר אַךְ חשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי, אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית ג, טו): הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב, בָּא לְהִזְדַּוֵּג לִי, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהֵקִישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָא מֵהֶן אוֹר וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי. מַה בֵּרַךְ עָלֶיהָ, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. אַתְיָא כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִפְּנֵי מָה מְבָרְכִין עַל הָאוֹר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב וְרַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אַף מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְבָרְכִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁבַת הָאוּר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם.
בראשית רבה י״ד:ט׳ - הטקסט מספריא
חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ: נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה, יְחִידָה, חַיָּה. נֶפֶשׁ, זֶה הַדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב, כג): כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ. רוּחַ, שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ג, כא): מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי אָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה. נְשָׁמָה, זוֹ הָאוֹפִיָּא, דִּבְרִיָּתָא אָמְרִין הָאוֹפִיתָא טָבָא. חַיָּה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מֵתִים וְהִיא חַיָּה בַּגּוּף. יְחִידָה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מִשְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהִיא יְחִידָה בַּגּוּף. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לד, יד): אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה אָמַר אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ עַל הָאָדָם הַזֶּה, רוּחוֹ כְּבָר הָיָה בְּיָדוֹ (שנאמר): וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף בְּגוּפוֹ כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן, נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת אֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת. רַבָּנָן אוֹמְרִים אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ לָאָדָם הַזֶּה רוּחוֹ כְּבָר הוּא בְּיָדוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף לְמַעְלָה כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם יַחַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כ, כז): נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם. רַבִּי בִּיסְנִי וְרַבִּי אַחָא וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אוֹמְרִים, הַנְּשָׁמָה הַזּוֹ מְמַלְּאָה אֶת כָּל הַגּוּף, וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן הִיא עוֹלָה וְשׁוֹאֶבֶת לוֹ חַיִּים מִלְּמַעְלָה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה שֶׁאָדָם נוֹשֵׁם צָרִיךְ לְקַלֵּס לַבּוֹרֵא, מַה טַּעַם (תהלים קנ, ו): כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, כָּל הַנְּשִׁימָה תְּהַלֵּל יָהּ.
תניא, ליקוטי אמרים כ״א - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם; שֶׁהָאָדָם, כְּשֶׁמְּדַבֵּר דִּבּוּר, הֲרֵי הֶבֶל הַדִּבּוּר שֶׁבְּפִיו הוּא מוּרְגָּשׁ וְנִרְאֶה דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ מוּבְדָּל מִשָּׁרְשׁוֹ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ עַצְמָהּ.
אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵין דִּבּוּרוֹ מוּבְדָּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אֵין דָּבָר חוּץ מִמֶּנּוּ, וְלֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵּיהּ, וְלָכֵן, אֵין דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ כְּדִבּוּרֵינוּ חַס וְשָׁלוֹם [כְּמוֹ שֶׁאֵין מַחֲשַׁבְתּוֹ כְּמַחֲשַׁבְתֵּינוּ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם״, וּכְתִיב: ״כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וְגוֹ׳״].
וְלֹא נִקְרָא דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁם ״דִּבּוּר״, רַק עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל; כְּמוֹ שֶׁדִּבּוּר הַתַּחְתּוֹן שֶׁבָּאָדָם הוּא מְגַלֶּה לַשּׁוֹמְעִים מַה שֶּׁהָיָה צָפוּן וְנֶעְלָם בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, כָּךְ לְמַעְלָה – בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, יְצִיאַת הָאוֹר וְהַחַיּוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ – מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי לִבְרוֹא עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹתָם, נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״דִּבּוּר״.
וְהֵן הֵן עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַתּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים שֶׁהִשִּׂיגוּ הַנְּבִיאִים בְּמַרְאֵה נְבוּאָתָם.
וַהֲרֵי דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ כִּבְיָכוֹל מְיוּחָדוֹת עִמּוֹ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד; דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל אָדָם בְּעוֹדָן בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ, אוֹ בִּתְשׁוּקָה וְחֶמְדָּה שֶׁבְּלִבּוֹ קוֹדֶם שֶׁעָלְתָה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ לְהַרְהֵר בָּהּ בִּבְחִינַת אוֹתִיּוֹת, שֶׁאָז, הָיוּ אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה וְהַדִּבּוּר הַזֶּה, הַנִּמְשָׁכוֹת מֵחֶמְדָּה וּתְשׁוּקָה זוֹ – בְּכֹחַ בַּלֵּב וּמְיוּחָדוֹת שָׁם בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בְּשָׁרְשָׁן, שֶׁהֵן הַחָכְמָה וְשֵׂכֶל שֶׁבַּמּוֹחַ וְחֶמְדָּה וּתְשׁוּקָה שֶׁבַּלֵּב.
וְכָכָה מַמָּשׁ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, מְיוּחָדוֹת דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, גַּם אַחַר שֶׁיָּצָא דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ אֶל הַפּוֹעַל בִּבְרִיאוֹת הָעוֹלָמוֹת, כְּמוֹ שֶׁהָיָה מְיוּחָד עִמּוֹ קוֹדֶם בְּרִיאַת הָעוֹלָמוֹת, וְאֵין שׁוּם שִׁינּוּי כְּלָל לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא אֶל הַבְּרוּאִים הַמְקַבְּלִים חַיּוּתָם מִבְּחִינַת דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ, בִּבְחִינַת יְצִיאָתוֹ כְּבָר אֶל הַפּוֹעַל בִּבְרִיאַת הָעוֹלָמוֹת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מֵעִלָּה לְעָלוּל וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וְשׁוֹנִים, עַד שֶׁיּוּכְלוּ הַבְּרוּאִים לְקַבֵּל חַיּוּתָם וְהִתְהַוּוּתָם מִמֶּנּוּ וְלֹא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְכָל הַצִּמְצוּמִים הֵם בְּחִינַת ״הֶסְתֵּר פָּנִים״, לְהַסְתִּיר וּלְהַעֲלִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מִדִּבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה בִּבְחִינַת גִּילּוּי רַב שֶׁלֹּא יוּכְלוּ הַתַּחְתּוֹנִים לְקַבֵּל, וְלָכֵן גַּם כֵּן נִדְמֶה לָהֶם אוֹר וְחַיּוּת הַדִּבּוּר שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶם, כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר מוּבְדָּל מִמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, רַק שֶׁנִּמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ – כְּמוֹ דִּבּוּר שֶׁל אָדָם מִנַּפְשׁוֹ.
אַךְ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֵין שׁוּם צִמְצוּם וְהֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם מַסְתִּיר וּמַעֲלִים לְפָנָיו, וְ״כַחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה״, כְּדִכְתִיב: ״גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ וְגוֹ׳״, מִשּׁוּם שֶׁאֵין הַצִּמְצוּמִים וְהַלְּבוּשִׁים דָּבָר נִפְרָד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא כְּהָדֵין קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁיהּ מִינֵּיהּ וּבֵיהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְלָכֵן קַמֵּיהּ – כּוּלָּא כְּלָא חֲשִׁיב מַמָּשׁ:
תניא, ליקוטי אמרים מ״ח - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הַמַּשְׂכִּיל בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כִּי כִּשְׁמוֹ כֵּן הוּא – אֵין־סוֹף וְאֵין קֵץ וְתַכְלִית כְּלָל, לְאוֹר וְחַיּוּת הַמִּתְפַּשֵּׁט מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ בִּרְצוֹנוֹ הַפָּשׁוּט וּמְיוּחָד בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד. וְאִילּוּ הָיְתָה הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּלִי צִמְצוּמִים, רַק כְּסֵדֶר הַמַּדְרֵגוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה בְּדֶרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל – לֹא הָיָה הָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא כְּלָל כְּמוֹ שֶׁהוּא עַתָּה בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, ״מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ מַהֲלַךְ תּ״ק שָׁנָה״, וְכֵן בֵּין כָּל רָקִיעַ לְרָקִיעַ, וְכֵן עוֹבִי כָּל רָקִיעַ וְרָקִיעַ.
וַאֲפִילוּ עוֹלָם הַבָּא וְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, מְדוֹר נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים וְהַנְּשָׁמוֹת עַצְמָן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַמַּלְאָכִים – הֵן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, כִּי יֵשׁ גְּבוּל לְהַשָּׂגָתָן בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמֵּאִיר עֲלֵיהֶן בְּהִתְלַבְּשׁוּת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת כוּ׳. וְלָכֵן יֵשׁ גְּבוּל לַהֲנָאָתָן שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וּמִתְעַנְּגִין בְּאוֹר ה׳, כִּי אֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל הֲנָאָה וְתַעֲנוּג בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף מַמָּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ מִמְּצִיאוּתָן וְיַחְזְרוּ לִמְקוֹרָן.
וְהִנֵּה, פְּרָטִיּוּת הַצִּמְצוּמִים, אֵיךְ וּמָה – אֵין כָּאן מְקוֹם בֵּיאוּרָם. אַךְ דֶּרֶךְ כְּלָל, הֵן הֵם בְּחִינַת הֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם הַמְשָׁכַת הָאוֹר וְהַחַיּוּת, שֶׁלֹּא יָאִיר וְיוּמְשַׁךְ לַתַּחְתּוֹנִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי, לְהִתְלַבֵּשׁ וּלְהַשְׁפִּיעַ בָּהֶן וּלְהַחֲיוֹתָם לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן – כִּי אִם, מְעַט מִזְּעֵר אוֹר וְחַיּוּת, בִּכְדֵי שֶׁיִּהְיוּ בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, שֶׁהִיא הֶאָרָה מוּעֶטֶת מְאֹד וּמַמָּשׁ כְּלָא חֲשִׁיבֵי לְגַבֵּי בְּחִינַת הֶאָרָה בְּלִי גְבוּל וְתַכְלִית, וְאֵין בֵּינֵיהֶם עֵרֶךְ וְיַחַס כְּלָל, כַּנּוֹדָע פֵּירוּשׁ מִלַּת ‘עֵרֶךְ׳ בְּמִסְפָּרִים, שֶׁאֶחָד בְּמִסְפָּר, יֵשׁ לוֹ עֵרֶךְ לְגַבֵּי מִסְפָּר אֶלֶף אֲלָפִים, שֶׁהוּא חֵלֶק אֶחָד מִנִּי אֶלֶף אֲלָפִים, אֲבָל לְגַבֵּי דָּבָר שֶׁהוּא בִּבְחִינַת בְּלִי גְבוּל וּמִסְפָּר כְּלָל – אֵין כְּנֶגְדּוֹ שׁוּם עֵרֶךְ בְּמִסְפָּרִים, שֶׁאֲפִילוּ אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִיבּוֹא רְבָבוֹת, אֵינָן אֲפִילוּ כְּעֵרֶךְ מִסְפָּר אֶחָד לְגַבֵּי אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבּוֹא רְבָבוֹת, אֶלָּא כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי.
וְכָכָה מַמָּשׁ הִיא בְּחִינַת הַהֶאָרָה מוּעֶטֶת זוֹ, הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְהַשְׁפִּיעַ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם, לְגַבֵּי עֵרֶךְ אוֹר הַגָּנוּז וְנֶעְלָם, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת ״אֵין־סוֹף״, וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ וּמַשְׁפִּיעַ בָּעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי לְהַחֲיוֹתָם, אֶלָּא מַקִּיף עֲלֵיהֶם מִלְמַעְלָה, וְנִקְרָא – ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״.
וְאֵין הַפֵּירוּשׁ סוֹבֵב וּמַקִּיף מִלְמַעְלָה בִּבְחִינַת מָקוֹם חַס וְשָׁלוֹם, כִּי לֹא שַׁיָּיךְ כְּלָל בְּחִינַת מָקוֹם בְּרוּחָנִיּוּת. אֶלָּא רוֹצֶה לוֹמַר, סוֹבֵב וּמַקִּיף מִלְמַעְלָה לְעִנְיַן בְּחִינַת גִּילּוּי הַשְׁפָּעָה, כִּי הַהַשְׁפָּעָה שֶׁהוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי בָּעוֹלָמוֹת – נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״הַלְבָּשָׁה״, שֶׁמִּתְלַבֶּשֶׁת בָּעוֹלָמוֹת, כִּי הֵם מַלְבִּישִׁים וּמַשִּׂיגִים הַהַשְׁפָּעָה שֶׁמְּקַבְּלִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַהַשְׁפָּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּבְחִינַת גִּילּוּי אֶלָּא בְּהֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם, וְאֵין הָעוֹלָמוֹת מַשִּׂיגִים אוֹתָהּ – אֵינָהּ נִקְרֵאת ״מִתְלַבֶּשֶׁת״ אֶלָּא מַקֶּפֶת וְסוֹבֶבֶת. הִלְכָּךְ, מֵאַחַר שֶׁהָעוֹלָמוֹת הֵם בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית – נִמְצָא שֶׁאֵין הַשְׁפָּעַת אוֹר־אֵין־סוֹף מִתְלַבֵּשׁ וּמִתְגַּלָּה בָּהֶם בִּבְחִינַת גִּילּוּי, רַק מְעַט מִזְּעֵר, הֶאָרָה מוּעֶטֶת מְצוּמְצֶמֶת מְאֹד מְאֹד, וְהִיא רַק כְּדֵי לְהַחֲיוֹתָם בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית.
אֲבָל עִיקַּר הָאוֹר בְּלִי צִמְצוּם כָּל כָּךְ נִקְרָא ״מַקִּיף״ וְ״סוֹבֵב״, מֵאַחַר שֶׁאֵין הַשְׁפָּעָתוֹ מִתְגַּלֵּית בְּתוֹכָם, מֵאַחַר שֶׁהֵם בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית.
וְהַמָּשָׁל בָּזֶה, הִנֵּה הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִיּוּת, אַף שֶׁ״מְּלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״, וְהַיְינוּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם ה׳״. אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵין מִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָהּ בִּבְחִינַת גִּילּוּי הַהַשְׁפָּעָה, רַק חַיּוּת מְעַט מִזְּעֵר, בְּחִינוֹת דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ לְבַד. וְכָל אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא נִקְרָא סוֹבֵב עָלֶיהָ, אַף שֶׁהוּא בְּתוֹכָהּ מַמָּשׁ. מֵאַחַר שֶׁאֵין הַשְׁפָּעָתוֹ מִתְגַּלֵּית בָּהּ יוֹתֵר, רַק מַשְׁפִּיעַ בָּהּ בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם, וְכָל הַשְׁפָּעָה שֶׁבִּבְחִינַת הֶסְתֵּר, נִקְרָא מַקִּיף מִלְמַעְלָה, כִּי, ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ הוּא לְמַעְלָה בְּמַדְרֵגָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָא״.
וּלְקָרֵב אֶל הַשֵּׂכֶל יוֹתֵר, הוּא בְּדֶרֶךְ מָשָׁל: כְּמוֹ הָאָדָם שֶׁמְּצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ אֵיזֶה דָבָר שֶׁרָאָה אוֹ שֶׁרוֹאֶה, הִנֵּה אַף שֶׁכָּל גּוּף עֶצֶם הַדָּבָר הַהוּא וְגַבּוֹ וְתוֹכוֹ וְתוֹךְ תּוֹכוֹ, כּוּלּוֹ מְצוּיָּיר בְּדַעְתּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁרָאָהוּ כוּלּוֹ אוֹ שֶׁרוֹאֵהוּ, הִנֵּה נִקְרֵאת דַּעְתּוֹ מַקֶּפֶת הַדָּבָר הַהוּא כּוּלּוֹ. וְהַדָּבָר הַהוּא מוּקָּף בְּדַעְתּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, רַק, שֶׁאֵינוֹ מוּקָּף בְּפוֹעַל מַמָּשׁ – רַק בְּדִמְיוֹן מַחֲשֶׁבֶת הָאָדָם וְדַעְתּוֹ.
אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם כוּ׳״, הֲרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ וְדַעְתּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ כָּל הַנִּבְרָאִים, מַקֶּפֶת כָּל נִבְרָא וְנִבְרָא מֵרֹאשׁוֹ וְעַד תַּחְתִּיתוֹ, וְתוֹכוֹ וְתוֹךְ תּוֹכוֹ, הַכֹּל בְּפוֹעַל מַמָּשׁ.
לְמָשָׁל, כַּדּוּר הָאָרֶץ הַלֵּזוּ, הֲרֵי יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרֵךְ מַקֶּפֶת כָּל עוֹבִי כַּדּוּר הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ וְתוֹךְ תּוֹכוֹ עַד תַּחְתִּיתוֹ, הַכֹּל בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי, יְדִיעָה זוֹ, הִיא חַיּוּת כָּל עוֹבִי כַּדּוּר הָאָרֶץ כּוּלּוֹ, וְהִתְהַוּוּתוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ. רַק שֶׁלֹּא הָיָה מִתְהַוֶּה כְּמוֹת שֶׁהוּא עַתָּה, בַּעַל גְּבוּל וְתַכְלִית וְחַיּוּת מוּעֶטֶת מְאֹד, כְּדֵי בְּחִינוֹת דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ. אִם לֹא, עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, שֶׁצִּמְצְמוּ הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ בְּכַדּוּר הָאָרֶץ לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, וּבִבְחִינוֹת דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ בִּלְבָד.
אַךְ יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְיוּחֶדֶת בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ – כִּי ״הוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַיָּדוּעַ, וּבִידִיעַת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל יוֹדֵעַ כָּל הַנִּבְרָאִים, וְלֹא בִּידִיעָה שֶׁחוּץ מִמֶּנּוּ כִּידִיעַת הָאָדָם, כִּי כּוּלָּם נִמְצָאִים מֵאֲמִיתָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לְהַשִּׂיגוֹ עַל בּוּרְיוֹ וְכוּ׳״
הגהה
כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְהִסְכִּימוּ ﬠִמּוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפַּרְדֵּ״ס מֵהָרְמַ״ק זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. וְכֵן הוּא לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, בְּסוֹד הַצִּמְצוּמִים וְהִתְלַבְּשׁוּת אוֹרוֹת בַּכֵּלִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְﬠֵיל פֶּרֶק ב׳:
– הֲרֵי יְדִיעָה זוֹ, מֵאַחַר שֶׁהִיא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף, אֵינָהּ נִקְרֵאת בְּשֵׁם מִתְלַבֶּשֶׁת בְּכַדּוּר הָאָרֶץ שֶׁהוּא בַּעַל גְּבוּל וְתַכְלִית, אֶלָּא מַקֶּפֶת וְסוֹבֶבֶת. אַף שֶׁיְּדִיעָה זוֹ כּוֹלֶלֶת כָּל עָבְיוֹ וְתוֹכוֹ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, וּמְהַוָּוה אוֹתוֹ עַל יְדֵי זֶה מֵאַיִן לְיֵשׁ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
מצוטט ב־12 עמודים
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 12
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ קדש ישראל לה' ‹ כב סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקלג
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ וירא ישראל ‹ רלב סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקלג
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ כתר יתנו לך ‹ רפב סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקכט
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ כי תבואו וכו' ושבתה ‹ רצד סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקלג
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ כל אשר חפץ ה' ‹ שו סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקלג
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ שיר המעלות ממעמקים ‹ שנג סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקכט
- תרמ"א ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ‹ קדש ישראל לה' ‹ שצה סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקלג
- תרמ"א ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ‹ והמים להם חומה ‹ תצז סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקלג
- תרמ"א ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ‹ כתר יתנו לך ‹ תקט סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקכט
- תרמ"א ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ‹ כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ ‹ תקיז סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקלג
- תרמ"א ‹ הנחות ‹ שלש רגלים תחג לי ‹ תקמה סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקלג
- תרמ"א ‹ הנחות ‹ תקעו בחדש שופר ‹ תקפ סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקלד

