תקלא
מ"ע464 בפ"ע כו', אך הנה פי' וענין מה ששבת הוא אותיות תשב שהו"ע החזרת המוחין למקורם ושרשם כו', והענין הוא דכתי' ששת ימים עשה465 וגו', פי' ששת ימים שהששת ימים עצמן ירדו ונשפלו בבחי' העשייה ולכן לא נא' בששת ימים כ"א ששת ימים מטעם הנ"ל, ועד"מ אדם העושה איזה מלאכה הנה בשעת מעשה המלאכה ידיו הם העושים את המלאכה, והמוחין הם טרודים לעיין בעיון השכלי איכות ומהות המלאכה466 בכמותה ואיכותה וכן כל האברים הנצרכים למלאכה זו עד"מ העין לראות מה שעושה, והאוזן לשמוע בכ"ד הצריכים שמיעת האוזן במלאכה דקה כמו ששומעים הילוך המ"ש467 וכדומה בכל הדברים שאופן א' מנהיג חבירו כו', וא"כ בעת עשיית דבר המלאכה כל כחות הנ"ל הם טרודי' בהמלאכה ההיא שענין בחי' הטרדא הוא ההשפלה ממקומם להיות מושפלים בהדבר שעושה כו', וכל מלאכה שצריכה עיון א"א בשעת מעשה לחשוב בשכל אחר בשעת מעשה וכן א"א להביט בעינו468 בד"א ולשמוע דבר אחר כו', אבל לאחר שכבר גמר מלאכתו עולה שכלו ומדותיו שהם הכוסף והתאוה להדבר שעושה כו' למקורם ושרשן, וכשהוכשר בעיניו מלאכתו שעשה אז מתענג ממנה כשרואה בעין הגשמי
הערות
- 464. התשובה שהיא מ"ע : ראה סהמ"צ להרמב"ם מ"ע עג. רמב"ם הל' תשובה רפ"א. לקו"ש ר"ה כרך ד ע' 1144 ובהערה 5. משפטים כרך ו ע' 329. קדושים כרך יז ע' 210 ואילך ובהערה 40. נשא כרך לח ע' 18 ואילך. סה"מ תרל"ח ע' שז. וש"נ.
- 465. ששת ימים עשה : ראה לקמן (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן הערה 32.
- 466. והמוחין. . המלאכה : בהמשך יונתי הנדפס ליתא. ואולי נשמט מפני תיבות הדומות: המלאכה. . המלאכה.
- 467. המ"ש : המורה שעות.
- 468. בעינו : בהמשך הנדפס: בעיניו.
ספר המצוות, מצוות עשה ע״ג - הטקסט מספריא
היא שצונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה. וזהו הודוי וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי ועשיתי כך וכך. ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו. ודע שאפילו החטאים שחייבין עליהן אלו המינים מהקרבנות הנזכרים שאמר שיקריבם ויתכפר לו לא יספיק עם הקרבתם בלתי הודוי. והוא אמרו דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו. ולשון מכילתא לפי שנאמר והתודה אשר חטא עליה על החטאת כשהיתה קיימת לא אחר שנשחטה אין במשמע שיתודה היחיד אלא בביאת המקדש שזה הכתוב כלומר והתודה אשר חטא עליה אמנם בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו, ומה שנזכר עמו ממה שבארנו ונראה שם במכילתא שאנחנו לא נלמוד מן הכתוב אלא חיוב הודוי למטמא מקדש מנין אתה מרבה כל שאר המצות תלמוד לומר דבר אל בני ישראל והתודו, ומנין אף כריתות ומיתות בית דין אמר חטאתם לרבות מצות לא תעשה יעשה לרבות מצוה עשה, ושם נאמר מכל חטאת האדם מצות שבינו לבין חבירו על הגגבות ועל הגזלות ועל לשון הרע, למעול מעל לרבות הנשבע לשקר והמקלל, ואשמה לרבות כל חייבי מיתות, יכול אף הנהרגין על פי זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא, רצה לומר שלא יתחייב לו הוידוי כשידע שאין לו חטא אבל הועד עליו שקר. הנה נתבאר לך שכל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייבין להתודות עליהן, ובעבור שבא זה הצווי שהוא והתודו עם חיוב הקרבן היה עולה במחשבה שאין הודוי לבדו מצוה בפני עצמו אבל הוא מדברים הנגררים אחר הקרבן, הוצרכו שבארו זה במכילתא בזה הלשון יכול בזמן שהם מביאים הם מתודין ובזמן שאין מביאין אין מתודין, תלמוד לומר דבר אל בני ישראל והתודו, ועדיין אין משמע ודוי אלא בארץ מנין אף בגלות, תלמוד לומר והתודו את עונם ואת עון אבותם, וכן דניאל אמר לך ה' הצדקה ונו'. הנה נתבאר לך מה שזכרנוהו כי הודוי חובה בפני עצמה וחובה לחוטא על כל חטא שחטא בין בארץ בין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתודות כמו שאמר והתודו את חטאתם. ולשון ספרי והתודה זה ודוי דברים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת יומא. (נשא, מדע הלכות תשובה פ"א):
משנה תורה, הלכות תשובה א׳ - הטקסט מספריא
כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה.כיצד מתודין? אומר: 'אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה'. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח.וכן בעלי חטאות ואשמות, בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים, שנאמר: "והתודה אשר חטא עליה" (ויקרא ה, ה).וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות, אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו.וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: "מכל חטאות האדם" (במדבר ה, ו).
שעיר המשתלח, לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר: "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל" (ויקרא טז, כא).שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון, בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו, בין שלא הודע לו, הכל מתכפר בשעיר המשתלח.והוא שעשה תשובה. אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות.ומה הן הקלות ומה הן החמורות? החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת, ושבועת שוא ושקר, אף על פי שאין בהן כרת, הרי הן מן החמורות. ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הם הקלות.
בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה.התשובה מכפרת על כל העבירות. אפילו רשע כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר: "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו" (יחזקאל לג, יב)ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז, ל).
אע"פ שהתשובה מכפרת על הכל, ועצמו של יוה"כ מכפר, יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן. כיצד?* עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו. ובאלו נאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" (ירמיהו ג, כב).* עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. ובאלו נאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז, ל).* עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויוה"כ תולין, ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה. ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין. ובאלו נאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" (תהלים פט, לג).* במה דברים אמורים? בשלא חילל את השם בשעה שעבר. אבל המחלל את השם, אע"פ שעשה תשובה, והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות. אלא תשובה, יוה"כ ויסורין - שלשתן תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר: "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (ישעיהו כב, יד).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.