1144
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
ראש השנה
א. על הפסוק1 "דרשו הוי' בהמצאו", אומרים רז"ל2 "אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליוה"כ". בלשון רז"ל זה ישנם לכאורה שני ענינים הפכיים: מהלשון "שבין ראש השנה ליום הכיפורים" משמע שראש השנה ויום כיפור אינם נכללים בעשרה ימים3, ואילו מכך שהגמרא אומרת "אלו עשרה ימים", מוכח שגם ראש השנה ויום כיפור נכללים בחשבון העשרה ימים, שכן בין ראש השנה ויום הכיפורים ישנם שבעה ימים בלבד.
הכרח איפוא לומר, שבראש השנה ויום כיפור ישנם שני ענינים: ענינם העצמי, שאינו ענין התשובה, וענין התשובה שבהם, שבגללו הם נכללים בעשרת ימי תשובה. והסדר הוא, שתחילה צריכה להיות העבודה מחמת הענין העצמי של ראש השנה ואחר כך – עבודת התשובה של ראש השנה. לכן נאמר הלשון "עשרה ימים שבין ר"ה כו'", משום שעבודת התשובה של ראש השנה – שבגללה נכלל ראש השנה בחשבון של עשרת ימי תשובה – באה לאחר העבודה של ראש השנה
ב. מצות התשובה היא נעלית מכל המצוות. לכן מועילה התשובה לתקן את כל הפגמים של יתר המצוות, מכיוון והיא "מגעת" למעלה ממקום אליו מגיעים כל המצוות5. ומכיון ואמרנו, שענין התשובה (שבראש השנה) בא רק לאחר הענין העצמי שבראש השנה, מובן, איפוא, שענין ראש השנה שמצד עצמו הוא נעלה עוד יותר מענין התשובה שבו.
במה מתבטאת העבודה של ראש השנה שמצד עצמו – "אמרו לפני כו' מלכיות כדי שתמליכוני עליכם"6. מובן, שכל עוד ולא קבלו על עצמם את מלכותו יתברך, לא שייך כלל עבודת המצוות. (וכמאמר7): "קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזירותי". הרי
הערות
- 1. ישעי' נה, ו.
- 2. ר"ה יח, א.
- 3. ראה בנדו"ז תענית ה, רע"א. בהנסמן בשד"ח כללים ב, עב.
- 5. לקו"ת אחרי כו, ג. דרמ"צ מצות וידוי ותשובה. – וי"ל שמטעם זה לא מנה הרמב"ם תשובה במנין תרי"ג מצות, כי היא נעלית מהם וכוללת אותם, וציווים הכוללים אינם נמנים במנין המצוות (ספר המצוות שרש ד). – ואין להקשות דמ"מ תכנס במנין המצות לפי שיש בו "מעשה מיוחד" (ראה לקמן בהוספות ע' 330 הערה 26) דתשובה, כי בתשובה יש ב' ענינים: א) ענין העיקרי שבה – קבלת קיום התומ"צ להבא, וזהו ע"ד הציווי "קדושים תהיו". ב) חרטה על העבר וזהו ע"ד הציווי "וערפכם לא תקשו עוד". וב' ציווים אלו – "קדושים גו' וערפכם גו'" – הם ציווים כוללים (סהמ"צ שם). והחידוש מיוחד שבתשובה הוא רק ענין הוידוי דברים (שהוא "מעשה מיוחד") ונמנה במנין המצות (סהמ"צ מ"ע עג). – וראה בארוכה לקו"ש נשא תש"נ.
- 6. ר"ה טז, א. לד, ב.
- 7. ע"פ מכילתא שמות כ, ג. תו"כ אחרי פי"ג יל"ש שמות שם.
- . מצד עצמו4.
- 4. וכן ביו"כ – ב' ענינים: ענינו העצמי ובחי' התשובה שבו, ומהות העצמי דיו"כ הוא החותם של כל עשי"ת. כמו שמבואר לקמן ע' 130.
ספר המצוות, שורשים ד׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות הצוויים הכוללים התורה כלה:
הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר מיוחד אבל יכללו המצות כלם. כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו, או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו, ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאמרו (שמות כ״ג:י״ג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ונאמר חקותי תשמרו ואת משפטי תעשון ושמרתם את משמרתי ורבים כאלה. וכבר טעו בשרש הזה גם כן עד שמנו קדושים תהיו מצוה מכלל מצות עשה ולא ידעו שאמרו קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים הם צוויין לקיים כל התורה, כאלו יאמר היה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ולשון ספרא קדושים תהיו פרושים תהיו, רוצה לומר הבדלו מן הדברים המגונים כלם שהזהרתי אתכם מהם. ובמכילתא ואנשי קדש תהיון לי איסי בן יהודה אומר כשהקב"ה מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה, רוצה לומר כי זה הצווי אינו צווי בעצמו אבל הוא נמשך אחר מצוה שנצטוו בה ומקיים הצווי ההוא יקרא קדוש, ואין הפרש בין אומרו קדושים תהיו או אילו אמר עשו מצותי, התראה שנאמר שזה מצות עשה מחוברת אל המצות הרמוז אליהם שנצטוינו לעשותם, כן לא נאמר בקדושים תהיו והדומים להם שהיא מצוה, כי לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו. ולשון ספרי והייתם קדושים זו קדושת מצות. הנה כבר התבאר מה שהלכנו סביבו, ומזה השרש גם כן אמרו (דברים י׳:ט״ז) ומלתם את ערלת לבבכם רוצה לומר שיקבל וישמע כל מה שקדם זכרו מן המצוה, וכן וערפכם לא תקשו עוד, רוצה לומר אל תקשה את לבך ותקבל כל מה שצויתיך ולא תעבור עליו:
ספר המצוות, מצוות עשה ע״ג - הטקסט מספריא
היא שצונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה. וזהו הודוי וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי ועשיתי כך וכך. ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו. ודע שאפילו החטאים שחייבין עליהן אלו המינים מהקרבנות הנזכרים שאמר שיקריבם ויתכפר לו לא יספיק עם הקרבתם בלתי הודוי. והוא אמרו דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו. ולשון מכילתא לפי שנאמר והתודה אשר חטא עליה על החטאת כשהיתה קיימת לא אחר שנשחטה אין במשמע שיתודה היחיד אלא בביאת המקדש שזה הכתוב כלומר והתודה אשר חטא עליה אמנם בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו, ומה שנזכר עמו ממה שבארנו ונראה שם במכילתא שאנחנו לא נלמוד מן הכתוב אלא חיוב הודוי למטמא מקדש מנין אתה מרבה כל שאר המצות תלמוד לומר דבר אל בני ישראל והתודו, ומנין אף כריתות ומיתות בית דין אמר חטאתם לרבות מצות לא תעשה יעשה לרבות מצוה עשה, ושם נאמר מכל חטאת האדם מצות שבינו לבין חבירו על הגגבות ועל הגזלות ועל לשון הרע, למעול מעל לרבות הנשבע לשקר והמקלל, ואשמה לרבות כל חייבי מיתות, יכול אף הנהרגין על פי זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא, רצה לומר שלא יתחייב לו הוידוי כשידע שאין לו חטא אבל הועד עליו שקר. הנה נתבאר לך שכל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייבין להתודות עליהן, ובעבור שבא זה הצווי שהוא והתודו עם חיוב הקרבן היה עולה במחשבה שאין הודוי לבדו מצוה בפני עצמו אבל הוא מדברים הנגררים אחר הקרבן, הוצרכו שבארו זה במכילתא בזה הלשון יכול בזמן שהם מביאים הם מתודין ובזמן שאין מביאין אין מתודין, תלמוד לומר דבר אל בני ישראל והתודו, ועדיין אין משמע ודוי אלא בארץ מנין אף בגלות, תלמוד לומר והתודו את עונם ואת עון אבותם, וכן דניאל אמר לך ה' הצדקה ונו'. הנה נתבאר לך מה שזכרנוהו כי הודוי חובה בפני עצמה וחובה לחוטא על כל חטא שחטא בין בארץ בין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתודות כמו שאמר והתודו את חטאתם. ולשון ספרי והתודה זה ודוי דברים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת יומא. (נשא, מדע הלכות תשובה פ"א):
מצוטט ב־5 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך כד ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ה ‹ 310 לקו"ש ח"ד ע' 1144
תורת מנחם 3
- מד - שנת תשכ"ה - חלק רביעי ‹ בס"ד. ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשכ"ה לקו"ש ח"ד ע' 1144
- לה - שנת תשכ"ג - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום ב' דראש השנה, ה'תשכ"ג לקו"ש ח"ד ע' 1144
- לה - שנת תשכ"ג - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"ג לקו"ש ח"ד ע' 1144
מאמרים מלוקטים 1
- חלק א ‹ בס"ד. י"ג תשרי (הילולא דכ"ק אדמו"ר מהר"ש), לקו"ש ח"ד ע' 1144
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.