שיחה ב

183שיחה ב

א. "וכי תאמרו מה נאכל"

כבר דובר פעמים רבות כל כך, שרש"י משיב בפירושו על התורה על כל השאלות המתעוררות בפשוטו של מקרא, ובמקומות שאין הוא מוצא את התשובה בדרך הפשט הוא אומר "איני יודע" וכדומה¹.

לפי זה נדרש הסבר:

בתחלת פרשתנו מפורטים דיני שמיטת קרקעות, ולאחר מכן דיני היובל, ובהמשך לכך – "וכי תמכרו... אל תונו..."². ולאחר ההלכות של שמיטה ויובל אומרת התורה³: "ועשיתם את חוקותי... ונתנה הארץ פריה... וכי תאמרו מה נאכל... וצויתי את ברכתי... וזרעתם...".

יש להבין: השאלה "וכי תאמרו מה נאכל..."⁴ מתעוררת מיד עם לימוד דיני השמיטה "ושבתה הארץ שבת לה'... שדך לא תזרע... לא תבצור..."⁵. מדוע משיבה התורה לשאלה זו רק לאחר דיני היובל⁶, ולאחר "וכי תמכרו... אל תונו..."?

ב

אילו לא היה הענין מובא באופן של שאלה – "וכי תאמרו מה נאכל..." ותשובה "וצויתי..." – ניתן היה לתרץ שההבטחה "וצויתי..." באה כהמשך לברכות שמבטיח הקדוש־ברוך־הוא לישראל על קיום המצוות של שמיטה ויובל⁷ – "ועשיתם את חוקותי..." – "וישבתם על הארץ לבטח ונתנה הארץ פריה... וצויתי את ברכתי... ועשת את התבואה לשלש השנים".

אך כיון שהתורה מתכוונת לשלול את השאלה "וכי תאמרו מה נאכל", צריך היה לכתוב זאת מיד כשהשאלה מתעוררת, מיד בציווי על השמיטה⁸.

יש המפרשים⁹, שהפסוקים "וכי תאמרו... וצויתי את ברכתי... לשלש השנים". אמורים לגבי היובל שלאחר השמיטה, שאז אסור לעבוד את האדמה 183שנתיים ברציפות, שנת השמיטה ושנת היובל, ועל כך אומרת התורה "וצויתי את ברכתי... לשלש השנים" – ולכן מופיעים פסוקים אלו לאחר דיני היובל.

אך בפירוש רש"י אין להסביר כך, כי רש"י¹⁰ מבאר שהפסוקים "וצויתי את ברכתי... וזרעתם את השנה השמינית..." אינם עוסקים ב"שמיטה השביעית", הבאה בסמוך ליובל, אלא – "מקרא זה נאמר בשאר השמיטות כולן", ולאו דוקא בשמיטה שלפני שנת היובל.

ולפי זה תמוה¹¹: מדוע אין רש"י מבהיר, כיצד מופיע "מקרא זה", רק לאחר דיני היובל?

ב. "וכי – עתידים אתם לומר"

יש שאלה נוספת שרש"י היה צריך, לכאורה, להתייחס אליה:

מן הביטוי "וכי תאמרו מה נאכל" משתמע שודאי הוא שישאלו זאת, שהרי כשהכוונה היא "שמא תאמרו" מתאים היה יותר הביטוי "ואם¹² תאמרו", כנאמר "ואם אמור יאמר העבד"¹³,

וכפי שמפרש רש"י על הפסוק¹⁴ אודות נביא השקר¹⁵ "וכי תאמר בלבבך איכה נדע..." – "עתידים אתם לומר, כשיבוא חנניה...".

ואין מובן: מדוע משתמשת התורה בביטוי שמשמעותו "עתידים אתם לומר"¹⁶, כאילו כך צריך לנהוג¹⁷?

184והרי, לכאורה: השאלה "וכי תאמרו מה נאכל" מצביעה, לכאורה¹⁸, על חוסר בטחון מסויים, ח"ו, בה'. בדומה למה שלמדנו על אברהם, שהסימן ל"והאמין בה'" הוא כאשר "לא שאל לו אות"¹⁹.

יותר מכך: לפני השאלה "וכי תאמרו..." נאמר בתורה "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה". ורש"י מפרש: "ונתנה הארץ... וישבתם לבטח עליה – שלא תדאגו משנת בצורת. ואכלתם לשובע – אף בתוך המעיים תהא בו ברכה".

ותמוה מאד²⁰: לאחר שהתורה מציינת את הבטחת הקדוש־ברוך־הוא שלא יהיו שום דאגות עקב מחסור בתבואה, ושתשרה ברכה בלתי טבעית בתבואה, "אף בתוך המעיים" – כיצד מתאים לעורר מיד אחר כך את השאלה "וכי תאמרו מה נאכל" ובמיוחד בביטוי "וכי" – "עתידים אתם לומר"?!

ולכאורה, אין אנו מוצאים שרש"י מתרץ שאלה זו בפירושו.

ג. כנגד ארבעה בנים

ויש לומר, שרש"י אינו מתרץ בפרשתנו את השאלות שצויינו לעיל על "וכי תאמרו", כי כאשר בן החמש למקרא לומד בחומש על שאלה המתעוררת לגבי מצוה בביטוי "וכי תאמרו" הוא נזכר בפעם הראשונה שבה למד ענין דומה לכך – לפני כן, בסוף פרשת בא²¹: "והיה כי ישאלך בנך...". ובזוכרו כיצד מפרש רש"י את "כי ישאלך בנך...", מתורצות אצלו לפי זה מאליהן השאלות שבפרשתנו, כדלהלן.

נאמר שם בפסוק "והיה כי ישאלך בנך לאמר מה זאת", רש"י מצטט את המילים "מה זאת", ומפרש: "זה תינוק טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו וסותם ושואל מה זאת, ובמקום אחר הוא אומר²² "מה העדות והחוקים והמשפטים וגו', הרי זאת שאלת בן חכם. דברה תורה כנגד ארבעה בנים, תם²³ רשע ושאינו יודע לשאול והשואל דרך חכמה".

ואין מובן: מדוע חשוב לדעת 185"שאלת בן חכם", ושדברה תורה כנגד ארבעה בנים"?

אף אם נאמר שרש"י רוצה לציין, מסיבה כלשהי, שישנם "ארבעה בנים" – מדוע אין הוא מציין זאת לפני כן:

בפירושו על הפסוק²⁴ "ועבדת את העבודה הזאת" אומר רש"י "חזר ושנאה בשביל דבר שנתחדש בה, בפרשה ראשונה נאמר²⁵ והיה כי יאמרו .. בבן רשע הכתוב מדבר .. וכאן והגדת לבנך²⁶ בבן שאינו יודע לשאול" – ואם כך, צריך היה רש"י להדגיש שם שלא "דברה תורה" כנגד שני בנים בלבד, אלא שבהמשך הפרשה מופיעה גם שאלת ה"טפש", "ובמקום אחר .. שאלת בן חכם", כך ש"דברה תורה כנגד ארבעה בנים"²⁷.

ד. לפי הפשט – ענינים שונים

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

בדרך כלל מסבירים את המילים "דברה תורה כנגד ארבעה בנים" בקשר לחובת הסיפור ביציאת מצרים בליל פסח – ש"שאלות" הבנים הן לגבי מצוות ליל פסח. והכוונה ב"דברה תורה כנגד ארבעה בנים" היא, שהתורה מצווה להשיב לכל אחד מהבנים את התשובה המתאימה לו – אך הכל אמור לגבי ליל פסח.

אמנם זוהי משמעות מילים אלו לפי דרך ההלכה, כנאמר במכילתא²⁸, וכך אומרים בהגדה של פסח –

אך מטרתו של פירוש רש"י על התורה היא לפרש פשוטו של מקרא, ובפשטות הפסוקים, הרי שאלתו של ה"תינוק הטפש" אינה לגבי מצוות ליל פסח, אלא לגבי מצות בכור^*, אשר בהמשך לכך כתובה שאלתו.

לפי זה יובן גם מדוע משתמש רש"י בביטוי "זה תינוק טפש²⁹ שאינו יודע להעמיק שאלתו", ואינו אומר את הביטוי "תם" המופיע במכילתא³⁰ ובהגדה של פסח. ובמיוחד כאשר רש"י בעצמו אומר בהמשך, בגירסא הנפוצה בפירוש רש"י³¹ "דברה תורה כנגד ארבעה בנים תם..."

– כי במצות פדיון בכור אין פרטים רבים, כך, שגם בן שאיננו חכם, אלא 186תם, יכול להתמצא בכך, ומשום כך לא ישאל באופן סתמי "מה זאת". ומי ששואל בנוסח כללי "מה זאת" אין זאת אלא משום היותו "תינוק טפש".

שונה מכך ה"תם" שבהגדה, ששאלתו היא לגבי מצוות הפסח, וייתכן שהוא אינו "טפש", אלא מעבר לכך, כי בליל פסח יש מצוות מסוגים רבים (עדות, חוקים ומשפטים), וקשה אף למי שאינו "טפש" להתמצא בכך, והשאלה "מה זאת" מצביעה רק על כך שהשואל הוא "תם"³².

וכך גם שאלת הבן החכם, אשר לפי פשוטו של מקרא אינה קשורה לליל פסח, אלא הוא שואל על המצוות באופן כללי – "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם", ומשיבים לו "עבדים³³ היינו... ויוציאנו... ויצונו... את כל החוקים האלה ליראה...", כשבכך נכללות כל מצוות התורה.

ולפי זה מובן בפשטות מדוע אין רש"י מציין את השאלות של "תינוק טפש" ו"שאלת בן חכם" לפני כן בדברו על שאלת הרשע ושאלתו של מי שאינו יודע לשאול – כי אלה הם ענינים שונים לחלוטין:

תחלה מדובר על שאלת הבן הרשע ועל "והגדת" – למי שאינו יודע לשאול – בקשר למצוות בליל פסח. ואין לכך קשר לשאלת ה"טפש" אודות מצות פדיון בכור, וכן לא לשאלת הבן החכם אודות "העדות והחוקים והמשפטים" – כל המצוות בכלל.

ה. ארבעה בנים – בליל פסח ובאופן כללי

אך לפי זה מתחזקת השאלה שלעיל: מדוע מוסיף רש"י, לאחר "זה תינוק טפש... ושואל מה זאת" את המילים "ובמקום אחר הוא אומר .. שאלת בן חכם", והרי לפי האמור לעיל אין ל"שאלת בן חכם" שום קשר לשאלת ה"טפש", הנשאלת רק על פדיון בכור!

ומצד שני: אם רש"י קושר ביניהם בכל זאת, למרות שהשאלות הן בענינים שונים – מדוע אין הוא קושר אותן לפני כן, בשאלת הבן הרשע ושאינו יודע לשאול, כדלעיל?

וההסבר לכך הוא:

כאשר לומדים שבליל פסח יש ציווי להשיב לשאלת הבן הרשע, וכן "והגדת לבנך" למי שאינו יודע לשאול, ניתן היה לחשוב שזהו דין מיוחד בפסח: כיון שיציאת מצרים היא ענין מהותי בכל התורה כולה, כפי שמופיע – בפשוטו של מקרא – בפסוקים רבים, הכרחי לוודא שכל הבנים ישתתפו במצוות ליל הפסח. ובמיוחד לאחר טענת פרעה "לכו נא הגברים", ולא "טפכם"³⁴.

187ולכן מציינת התורה, שיש להתעסק גם עם הבן הרשע ועם מי שאינו יודע לשאול, כי לגבי שני סוגים אלו קיים חשש, שאם לא יסבירו להם את מצוות ליל הפסח, הם לא יקיימו את המצוות: הבן הרשע הרי, (כלשון רש"י²⁴), "הוציא את עצמו מן הכלל" – וצריך "להכניסו" שוב אל תוך ה"עבודה הזאת" של "זבח פסח"³⁵. ומי שאינו יודע לשאול הוא בן שאף אינו מבין שקיימת שאלה כלשהי, אפילו לא "מה זאת" – ואותו צריך למשוך אל המצוות. כפי שמבאר רש"י²⁴ את "והגדת לבנך" – "והכתוב מלמדך שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב".

ואילו לגבי הסוגים של "טפש" (תם) וחכם, ניתן היה לחשוב, שאין כל כך צורך להשיב לשאלותיהם, כי אצלם אין קיים החשש שחוסר ההבנה יגרום לאי קיום המצוה, אלא זוהי בקשת הסבר בלבד. ולכן אין נאמר בתורה שצריך להשיב להם.

אך כאשר מגיעים לפסוק "והיה כי ישאלך בנך" בפדיון בכור, רואים (א) שגם במצוות אחרות מחייבת אותנו התורה להשיב לשאלות ה"בן", (ב) שהתורה מצווה להשיב גם לשאלות של "תינוק טפש", ומבהירה כיצד לעשות זאת.

ומתעוררת השאלה: בודאי גם הבן החכם שואל שאלות על המצוות, ואדרבה, בהיותו חכם יש לו, כנראה, יותר שאלות – ואם צריך להשיב לשאלתו של "תינוק טפש", על־אחת־כמה־וכמה צריכה היתה התורה להבהיר שיש לטפל בשאלותיו של הבן החכם!

על כך אומר רש"י שאכן: ובמקום אחר הוא אומר .. שאלת בן חכם.

וזהו הדיוק בלשונו של רש"י בהמשך לכך – "דברה תורה כנגד ארבעה בנים": בכך מתכוון רש"י, כפשטות הלשון, שהתורה בכלל, לאו דוקא בקשר לליל פסח, מציינת את כל "ארבעת הבנים". כלומר, מוצאים בתורה שבכתב הוראה שיש להשיב לשאלותיהם של כל סוגי הבנים, "תם³⁶ 188רשע ושאינו יודע לשאול והשואל דרך חכמה".

ו. שאלת בן חכם

לפי האמור לעיל, ש"דברה תורה כנגד ארבעה בנים", מובן, שבכל מקום שבו מוצאים בתורה "שאלה" על מצוה, יש לברר על איזה סוג של "בן" מדברת כאן התורה.

ואין הכוונה רק לשאלה שחייבים להבהירה כדי לוודא שהשואל יקיים את המצוה, או שאלה הנובעת מספק או חולשה באמונה, אלא גם שאלת בן חכם, אשר תכליתה להבהיר ולהבין את פרטי הענין, כשאלת הבן החכם – מה העדות והחוקים והמשפטים.

וכך גם בעניננו: כשהתורה מציבה את השאלה "וכי תאמרו" בסוף הענין כולו, אף לאחר דיני היובל³⁷, ויותר מכך – מיד לאחר ברכותיו והבטחותיו של הקדוש־ברוך־הוא "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע...", היא מבהירה על ידי כך, שאין זו שאלתו של "בן רשע", שצריך לשכנעו בתשובה כדי שיקיים את מצות שביעית – שהרי אם כך, היתה התורה מבהירה זאת מיד עם הציווי על מצות שביעית, כדלעיל – אלא זוהי "שאלת בן חכם"³⁸, ותוכן שאלתו הוא:

בלומדו את הבטחותיו של הקדוש־ברוך־הוא "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע...", רוצה "הבן החכם" להבין את פרטיה ואופניה של הברכה: באיזה אופן תבוא ברכת ה'³⁹ בשנים שבהן 189"לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו"?

שהרי, קיום ברכה זו אפשרי בדרכים שונות, ועד לנתינת "מן" מן השמים, כפי שניתן במדבר במשך ארבעים שנה – מדי יום ביומו!

ועל כך משיבים לו שהברכה תקויים באופן שהארץ תתן בשנה הששית יבול רב, "ועשת את התבואה לשלש השנים".

ז. נס שמעל לשכל

ובפנימיות הענינים:

כבר דובר מספר פעמים על כך⁴⁰, שכאשר מתארת התורה ענין מסויים באופן של שאלה ותשובה – "וכי תאמרו מה נאכל... וצויתי את ברכתי..." – שכיון שהתורה היא נצחית"⁴¹, יוצא מכך שהשאלה "וכי תאמרו מה נאכל" אף היא נצחית. גם לאחר שכבר ראו את התוצאות הטובות של התשובה "וצויתי את ברכתי..." בשמיטות הקודמות מתעוררת מחדש השאלה "וכי תאמרו מה נאכל" –

כי השמיטה היא עבודה רוחנית של ביטול – היש, כלומר, ה"עובד" הוא בעצם "יש", אך הוא מבטל את ישותו מתוך קבלת עול מלכות שמים, ומפני ה"יש" שבו עלולה להתעורר אצלו שאלה זו, וכל פעם מחדש צריך להשיב לו "וצויתי את ברכתי...".

אך לפי ההסבר שלעיל, שזוהי "שאלת בן חכם", ששאלותיו שאינן נובעות מצד ה"יש" ח"ו, אלא, אדרבה, מצד החכמה – מדוע מתעוררת שאלה כזו אצל "בן חכם"?

ההסבר לכך הוא: הנס של "וצויתי את ברכתי... בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" – לא זו בלבד שהוא מעל לטבע⁴², אלא הוא ההיפך לחלוטין מן הטבע: לפי חוקי הטבע השדה "נחלשת" משנה לשנה⁴³,

ויותר מכך – חוק טבע זה הוא אחד הטעמים⁴⁴ לשמיטת קרקעות "ושבתה הארץ שבת לה'" כדי "שתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה" –

ואילו כאן דוקא ב"שנה הששית", כאשר הארץ מדולדלת ביותר, היא מניבה יבול "לשלוש השנים"!

וכיון שזהו נס שאין לו כלל אחיזה בטבע, ולהיפך, הוא נוגד לחלוטין 190לטבע, כלומר, ענין זה נעלה לגמרי מהשכל –

שואל הבן החכם "וכי תאמרו מה נאכל": אף לאחר המענה של "וצויתי את ברכתי" נשאר ענין זה מעל לשכל לחלוטין.

ח. ההכנה לגאולה באלף הששי

ידוע⁴⁵, ש"שש השנים" וה"שנה השביעית" הן כנגד שית אלפי שנין דהוי עלמא (=ששת אלפי השנים שהעולם קיים), וכנגד האלף השביעי.

ועל כך מתעוררת השאלה "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית"⁴⁶:

בהמצאנו "בשנה הששית", באלף הששי לפני ביאת המשיח, שכל הגילויים של ימות המשיח "תלוי במעשנו ועבודתנו"⁴⁷ עתה – מתעוררת השאלה "מה נאכל בשנה השביעית": בהיותנו באלף הששי, שעקב ירידת הדורות אנו "חלשים" מהדורות הקודמים, "אכשר דרא בתמיהה" – כיצד יכולים אנו להביא את הגאולה, להביא את "בשנה השביעית"?

מבטיח הקדוש־ברוך־הוא "וצויתי את ברכתי..." כאשר מבצעים את העבודה של "השנה הששית", העבודה בתקופת הגלות, מתוך מסירות נפש והתבטלות שמעל לטעם ודעת, מעניק הקדוש־ברוך־הוא את ברכתו מלמעלה, ובזריעה של השנה הששית – בלי להתחשב בהיותה "שנה כחושה" וכדומה – תשרה הברכה, והיא תניב יבול "לשלש השנים", "ממשיכים" לעולם את הגילויים של לעתיד לבוא, גילוי אחר גילוי אחר גילוי, הנחלקים באופן כללי לשלש דרגות ועליות⁴⁸ –