שיחה א

176שיחה א

א. פרטים בדין "מקנה דבר שלא בא לעולם"

לגבי "קנינים"¹ ישנו כלל, ש"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם"². משום כך קובעת ההלכה³, ש"המוכר פירות דקל לחבירו (לפני שהפירות התחילו לצמוח) יכול לחזור בו אף לאחר שבאו הפירות לעולם". רק כאשר "מקנה .. הגוף לפירותיו"⁴ ("כגון .. אילן לפירותיו"⁵) קובעת ההלכה⁴, ש"אין זה מקנה דבר שלא בא לעולם, שהרי הגוף מצוי ומקנה (הגוף) לפירות".

ואומר הרמב"ם⁶, ש"דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו, שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש .. אתננו לצדקה, אף־על־פי שאינו מתקדש, לפי שאינו בעולם, הרי זה חייב לקיים דברו, שנאמר⁷ ככל היוצא מפיו יעשה". כלומר, על החפץ "שאינו בעולם" אין ההקדש יכול לחול, אך למרות זאת חלה חובה על הגברא, על האדם, "לקיים דברו" – מדין נדר⁸.

ולאחר מכן אף ממשיך הרמב"ם ואומר⁹: "והואיל והדבר כן, אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים .. זכו בהן העניים. יש גאונים שחולקין על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדברים שההדיוט קונה בהם, ולפיכך לא יזכה בדבר שלא בא לעולם. ואין דעתי נוטה לדברים אלו, שאין אדם מצווה להקנות, והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש, כמו שהוא מצווה לקיים נדרו".

כבר הוסבר מספר פעמים, שבכל הלכה בתורה, הרי בנוסף למשמעותה הפשוטה, יש בה גם תורה, הוראה בעבודה הרוחנית, כלשון הרמב"ם¹⁰ "עצה" בענין של "תיקון הדיעות": "רוב דיני התורה אינן אלא עצות .. לתקן הדעות וליישר כל המעשים".

176וכך בעניננו: פרטים אלו בהלכה בנושא הקנינים

– (א) ההבדל בין "המוכר פירות דקל", לבין "אילן לפירותיו", (ב) ההבדל שמציין הרמב"ם בין "דין ההדיוט בקנייתו" ("שאין אדם מצווה להקנות") לבין "דין ההקדש ודין העניים" (שבהם האדם "מצווה לקיים דבריו", ולכן הוא חייב לקיים דברו גם לגבי דבר שלא בא לעולם) –

קיימים בעבודה הרוחנית של האדם לקונו.

ב. "קנין הגוף" ו"קנין פירות" בעבודה הרוחנית

עבודת ה' באופן כללי היא עשיית "קנין"¹¹, היהודי מקנה את עצמו ואת כל אשר לו לקדוש־ברוך־הוא¹², כך שיהא ניכר שהוא וכל אשר לו הם ברשותו ובבעלותו של הקדוש־ברוך־הוא, על ידי כך שהנהגתו, במעשה בדיבור ובמחשבה¹³, היא תמיד כרצונו של הקדוש־ברוך־הוא.

ויש לומר, שזהו הדיוק בלשון חז"ל¹⁴ "אני נבראתי לשמש את קוני" – ולא "את בוראי" – כי על ידי ה"שימוש" מתגלה ומתברר שהקדוש־ברוך־הוא הוא "קונו".

והיותו של היהודי "קנינו" של הקדוש־ברוך־הוא תתגלה בשלמות לעתיד לבוא, כנאמר ביעודי הגאולה¹⁵ – "ביום ההוא יוסיף אדנ־י... לקנות את שאר עמו...". וכן נאמר לגבי יציאת מצרים – "עם זו קנית"¹⁶.

וב"קנין" זה, שהיהודי מקנה את עצמו לקדוש־ברוך־הוא, יש שני אופנים (דרגות): קנין הגוף וקנין פירות.

ההבדל בין "גוף" לבין "פירות" באדם הוא: "גוף" – הוא נפשו וגופו וכוחותיהם, כולל השכל שבמוח והמדות שבלב¹⁷ וכל הכוחות – כוח המחשבה, הדיבור והמעשה. ואילו "פירות" הם פעולות שמבצע האדם על ידי האיברים ו"לבושי הנפש" – המחשבות, הדיבורים והמעשים¹⁸ של האדם, אשר "צומחים" משכלו ומדותיו 177וכוחותיו של האדם, כמאמר חז"ל¹⁹ "פירותיו של צדיק מצוות ומעשים טובים".

וזהו ההבדל בין "קנין פירות" לבין "קנין הגוף" בעבודת האדם לקונו:

ב"קנין פירות" הכוונה היא, שיהודי "מקנה" לקדוש־ברוך־הוא את כל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו, שהם ה"פירות" של הנפש וכוחותיה ולבושיה. הוא זהיר תמיד, שמחשבתו דיבוריו ומעשיו יהיו תמיד בהתאם לרצון ה', כנאמר בתניא²⁰ על דרגתו של "בינוני", ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו".

אך "גופו" – עצם שכלו, מדותיו וכוחותיו – אינו "נקנה" לקדוש־ברוך־הוא: מוחו ולבו אינם מנועים מכל אפשרות של מחשבות ומדות רעות ותאוות²¹, המתעוררות בלבו ועולות²² למוחו וכו', אלא שהוא שולט ביצרו הרע ואינו מאפשר למדות רעות ולתאוות אלו להתבטא בפועל, במחשבה בדיבור ובמעשה²³.

לעומת זאת, קנין הגוף הוא עבודתו של הצדיק, אשר "מקנה" לקדוש־ברוך־הוא גם את עצם שכלו ומדותיו, על ידי ביטול עצם יצרו הרע ועצם שכלו ומדותיו הרעות שבלב ואת כל כוחותיו, כך שמתעורר אצלו רצון וחשק רק לטוב ולקדושה²¹. וכיון שהוא "מקנה" את "גופו", את שכלו ומדותיו שבלב וכו', לקדוש־ברוך־הוא, הרי "פירותיו", במחשבה בדיבור ובמעשה, קנויים במילא לקדוש־ברוך־הוא, ואין הוא צריך להלחם כדי שלא לפעול במעשה בדיבור ובמחשבה, בניגוד לרצון ה', כי מלכתחילה אין קיימים בלבו רצון ותאוה לכך.

זהו אחד ההסברים לכך שצדיק נקרא "עבד ה'"²⁴, כי עבדות היא "קנין הגוף", גופו של העבד קנוי לרבו, ובמילא "כל מה שקנה עבד קנה רבו"²⁵. עבודתו של הצדיק דומה לכך, כי הוא מקנה את עצמותו ומהותו – "גופו" – לקדוש־ברוך־הוא.

178ג. "אין אדם מקנה..."

בעבודה הרוחנית

לפי זה תובן המשמעות של "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", כגון "פירות דקל", בעבודה הרוחנית של האדם:

יהודי שאינו נמצא בדרגה של "קנין הגוף", אלא רק ב"קנין פירות", הוא מסוגל "להקנות" רק את מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו לקדוש־ברוך־הוא (אך לא את "גופו", את כוחות השכל והמדות שבלבו וכו') – עליו לדעת²⁶, שבכוחו לשלוט (על ידי מלחמה) רק על המעשים והדיבורים וכו' שבהם הוא עוסק עתה בפועל. אך אין ביכולתו "להקנות" עכשיו "דבר שלא בא לעולם":

כאשר הוא מחליט עתה שבעתיד הוא יעשה מעשה טוב וכדומה, הוא לא עשה בכך "קנין", כי עדיין אין ודאות²⁷ שמעשה זה אכן ייעשה בעתיד בהתאם לרצון הקדוש־ברוך־הוא, כי עדיין זהו מצב ש"יכול לחזור בו".

כי מפני ש"גופו" אינו קנוי לה', ו"מהותו ועצמותו של הרע הוא בתקפו .. ולא חלף והלך ממנו מאומה"²⁸, עליו להילחם בכל פעם מחדש ביצר שבלבו ובמוחו שלא לאפשר לתאוה ולרצון היצר להתממש במחשבה בדיבור ובמעשה. ולכן ייתכן, שבבואו לידי מעשה, יתגבר עליו יצרו ר"ל וימנע את ביצוע ההחלטה הטובה בפועל.

ד. הקניית "פירותיו שלא באו לעולם" על ידי "מקנה גוף"

אך בכל זאת, גם מי שאין בכוחו להגיע ל"קנין הגוף", להפוך לגמרי את המדות שבלב ואת הרצון שבמוח שיהיו קנויים לה' – ניתנת לו העצה כיצד "להקנות" את "פירותיו" שלא באו לעולם, על ידי שהוא "מקנה גוף לפירותיו .. כגון .. אילן לפירותיו". כלומר, למרות שאין הוא יכול להקנות לקדוש־ברוך־הוא את הגוף עצמו, הוא יכול להקנות רק את ה"גוף (אשר קשור) לפירותיו".

הסבר הדברים הוא:

עבודתו של הבינוני אינה מוגבלת רק²⁹ ל"לבושי הנפש" שלו, שבכל פעם שמתעוררים בלבו וכו' תאוה ורצון הוא 179נלחם למנוע את "התפשטות" התאוה והרצון אל המחשבה הדיבור והמעשה³⁰, אלא עבודתו היא גם²⁹ להשפיע על המדות ועל השכל עצמם, בכך שהוא כופה את הרע שבלבו³¹ ובמוחו, ועד שהדבר משאיר רושם, לפחות, גם לגבי העתיד.

כפי שמבאר אדמו"ר הזקן³², שבשעת התפלה מעורר הבינוני אהבת ה' בהתגלות לבו³³, המשפיעה על כך שהרע שבלבו יהיה אז "כאדם שישן"³⁴, ואהבת ה' זו בשעת התפלה משאירה רושם על האדם, ומעניקה לו כוח ועוצמה "להתגבר ולשלוט על הרע הזה המתאוה תאוה"³⁵.

ובמיוחד כיון שמדת האהבה של הבינוני בשעת התפלה היא אמיתית³⁶, אשר "שפת אמת תכון לעד"³⁷, ובכוחו לעורר אהבה זו לה', ועל ידי כך "להרדים" את הרע שבלבו, "בשעת התפלה מדי יום ביום"³⁶. ויוצא מכך, שלבינוני יש שליטה מסויימת על ה"מהות ועצמות" (המדות וכו') של היצר הרע³⁸.

בכך מובנים יותר דברי אדמו"ר הזקן²⁰ על ה"בינוני", אשר "לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם". כלומר, לפי מצבו בהווה³⁹ הוא בטוח ש"לא יעבור לעולם", שאף בעתיד יוכל בודאי לשלוט על היצר הרע ולא לעבור עבירה,

כי הבינוני שולט גם על המדות⁴⁰ וכו' של היצר הרע, אך לא על עצם 180המדות כשלעצמן, אלא רק על מניעת התפשטותן ("פירות")⁴¹ במחשבה בדיבור ובמעשה.

וזוהי המשמעות של "מקנה גוף לפירותיו" בעבודת האדם:

אף כאשר לא נמצאים בדרגה שניתן להפוך את עצם המדות שבלבו וכו', כך שלא יהיו לו בכלל תאוות, בכל זאת בכוחו להשפיע על ידי כפיה וכדומה על מדותיו לפחות לגבי "התפשטותן" – "גוף לפירותיו". ואז גם "פירותיו" שלא באו לעולם – מחשבותיו דיבוריו ומעשיו – קנויים לה', והוא נמצא במצב של "לא יעבור לעולם".

ה. כל יהודי – שליח ה'

משמעות הדברים במלים אחרות היא:

אמנם, לא כל יהודי מסוגל להגיע לדרגה של "עבד ה'", אשר "גופו קנוי" לה', אך כל יהודי הוא שליח של הקדוש־ברוך־הוא, שבכוחו ליישם את כוונת הבריאה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, כי "שלוחו של אדם – העליון⁴² – כמותו", ו"כמותו דהמשלח ממש"⁴³.

וכפי שהוסבר מספר פעמים, שהאופן הנעלה ביותר של שליחות הוא⁴⁴, שלא רק מעשיו של השליח, ואף כוח העשיה שלו מתייחסים למשלח, אלא שכל מציאותו של השליח היא "כמותו דהמשלח ממש", ובמילא נחשב מעשה השליח כמעשה המשלח.

אך בכל זאת אין הוא כעבד⁴⁵ שאיננו מציאות עצמאית כלל, אלא כל גופו קנוי לרבו; ואילו השליח – אפילו באופן הנעלה ביותר של השליחות, כאשר לא רק מעשיו וכוח העשיה של השליח, אלא השליח עצמו הוא "כמותו דהמשלח ממש", הרי גם אז אמור הדבר רק לגבי ענין השליחות, בדומה ל"גוף לפירותיו", אך לא לגבי עניניו האחרים.

יוצא מכך, שבכוחו של כל יהודי להתמסר בכל מציאותו לקדוש־ברוך־הוא, להיות שליח ה' ליישום כוונת הבריאה, ועל ידי "הקנאה" כללית זו, ולפחות באופן של "גוף לפירותיו", נעשים ממילא כל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו "קנויים" לה', ומתאמים לרצון המשלח.

ו. "דין הקדש... אינו כדין ההדיוט"

וכאן מחדש הרמב"ם חידוש נוסף, 181ש"דין ההקדש .. אינו כדין ההדיוט בקנייתו, שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש .. חייב לקיים דברו" – משמעות חידוש זה בעבודה הרוחנית היא:

כאשר יהודי אינו מגיע אפילו לדרגה שבה הוא מסוגל להקנות "גוף לפירותיו" – אין לו כלל שליטה על ה"גוף" של מדותיו, ואפילו לא לגבי "פירותיו", כך, שלכאורה, אין הוא יכול "להקנות" את "פירותיו", פעולותיו, שלא באו לעולם, ולכן עליו לעבור מחדש בכל מעשה מלחמה עם יצרו, כדי שהמעשה יהיה כרצון קונו –

הרי, דברים אלו אמורים כאשר מדובר על קניית הדיוט, אשר "אין אדם מצווה להקנות", כלומר, על דברי הרשות של האדם. ואילו כאשר מדובר על "דין ההקדש", עניני קדושה, החלטות טובות בעניני תורה ומצוות, אשר "הוא מצווה לקיים דבריו", הרי גם כאשר אין מתבצע "קנין" לגבי ה"חפצא", שמחוץ לאדם, בכל זאת חלה חובה על האדם, ה"גברא", לקיים דבריו, ויש לו לכך סיוע ונתינת כוח.

ההסבר לכך הוא:

דברי הרשות⁴⁶ של האדם קשורים בעיקר לגופו ולנפשו הבהמית, המתאוה אליהם בטבעה, מצד קיומה וחיותה⁴⁷, אך הנפש האלקית יכולה להביא לידי כך שמעשים אלו ייעשו "לשם שמים"⁴⁸. אך גם אז הם נשארים "מעשיך"⁴⁸ של האדם, דברי רשות, פעולות מצד הגוף וכו'.

לעומת זאת, עניני תורה ומצוות הם מלכתחילה מצד הנשמה. אך היצר הרע מנסה להפריע ליהודי בקיום המצוות. והמצוה נעשית לאחר שהנשמה כופה את היצר, עד ל"תשש יצרו"⁴⁹, כדי שהנשמה תוכל לקיים את המצוה⁵⁰.

וזהו ההסבר להבדל שבין "הדיוט" לבין "הקדש":

כאשר יהודי מחליט החלטות טובות לגבי דברי הרשות שלו – "קניית הדיוט", הרי כיון שענינים אלו הם בעיקר מצד הגוף והנפש הבהמית, ולאדם אין שליטה על ה"גוף" של יצרו הרע, לכן לא נוצרה כאן חובה "ושעבוד", כי דבר זה אינו בבעלותו⁵¹.

182לעומת זאת, בעניני הקדש – תורה ומצוות – שהם בעיקר פעולות של הנשמה, ודרוש רק ביטול הפרעת היצר הרע – הרי עצם ההחלטה הטובה מצד הנשמה כבר מחייבת ומשעבדת את הנשמה⁵² לקיים החלטה זו.

אמנם, לא אפשרית "הקנאה" בפועל ב"חפצא" של העשיה, כי היצר הרע עדיין עלול להפריע, ואין ודאות שההחלטה אכן תקויים בפועל,

אך לגבי הנשמה, כיון שהיא מוכנה בטבעה⁵³ לקיים זאת בפועל, כי אלה הן פעולות שלה "ברשותה ובבעלותה" – לפיכך חלה עליה חובה לקיים דבריו, למרות שעדיין לא באו לעולם, מחוצה לה,

וציווי של התורה כולל גם סיוע מלמעלה, שהנשמה תוכל להתגבר על ההפרעות שמצד הגוף ולקיים את

ז. "בית המקדש קנין אחד"

ויהי רצון, שעל ידי עיסוק בהלכות קנין, נזכה בקרוב ממש לקיום היעוד¹⁵ "ביום ההוא יוסיף ה'... לקנות את שאר עמו...", ויקויים הנאמר "עד¹⁶ יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית"⁵⁵, שהקדוש־ברוך־הוא יקנה את "עמו" בשלמות⁵⁶,

ועל ידי כך גם את שאר ה"קנינים" אשר "קנה הקדוש־ברוך־הוא בעולמו"⁵⁷, ועד לקנין של "בית המקדש קנין אחד"⁵⁷, בית המקדש השלישי, שיבנה במהרה בימינו ממש.