שיחה ב

167שיחה ב

א. "ונקדשתי בתוך בני ישראל"

על הפסוק שבפרשתנו¹ "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" נאמר ב"תורת כהנים", לאחר שמוסבר שם שהמשמעות של "ונקדשתי" היא "מסור את עצמך וקדש שמי (יכול ביחידי, תלמוד לומר...)" – "מיכן אמרו כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס, אין עושים לו נס, ושלא לעשות לו נס, עושין לו נס". ומובאות לכך שתי הוכחות – "שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה, שאמרו לנבוכדנצר... וכשתפס מריינוס את פפוס ואת לוליינוס אחיו בלודקיא אמר להם...", כדלהלן בסעיף ג'.

רש"י בפירושו על התורה מביא את תוכן הדברים מתורת כהנים בשינויים, כדלהלן בסעיף ו', ולאחר פירושו על "ולא תחללו", ולאחר הסברו שהמשמעות של "ונקדשתי" היא "מסור עצמך וקדש שמי .. בתוך בני ישראל", הוא אומר: "וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס...".

לעומת זאת, כאשר מפרט הרמב"ם

ב בספרו היד החזקה, בהלכות יסודי התורה², את הלכות קידוש השם, אין הוא מדגיש שבמסירת נפש על קידוש השם צריכה להיות כוונה "על מנת למות" (בהתאם לדברים שהובאו לעיל מתורת כהנים³).

בפשטות יש לומר, שהרמב"ם סובר, שענין זה המופיע בתורת כהנים אינו מובא כתנאי מחייב בהלכה במצות קידוש השם, אלא כתוספת של ענין חדש וסיפור וכדומה. כפי שמובן מן הניסוח בתורת כהנים "אמרו כל המוסר עצמו לעשות לו נס אין עושים... ושלא לעשות לו נס עושין...", שזהו סגנון המתאים לסיפור דברים, ולאמירה בפני עצמה.

אך מכך שרש"י משנה את הניסוח, ואומר את הדברים בסגנון של תנאי והוראה לאופן קיום המצוה – "וכשהוא 167מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות" – מובן, שרש"י מקבל את דברי תורת כהנים⁴ הללו כדין במצות קידוש השם⁵, ויותר מכך: כיון שרש"י מציין זאת בפירושו על התורה, והרי "אני⁶ לא באתי אלא לפשוטו של מקרא", מכאן מוכח שהלכה זו חשובה להבנת פשוטו של מקרא.

ויש לומר, שהמחלוקת בין רש"י לבין הרמב"ם בהבנת הדברים בתורת כהנים היא מחלוקת כללית לגבי מהות מצות קידוש השם.

ב. "עושין לו נס" – שלמות של "ונקדשתי"

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

מצות קידוש השם היא, כנאמר בתורת כהנים – "מסור את עצמך וקדש שמי", שהיהודי ימסור את נפשו ללא שום חישובים, הוא מוכן למות ח"ו והעיקר לא לעבור על עבירה זו, ובכך הוא מקדש את שמו יתברך.

כאשר יהודי מוסר את נפשו על קדושת שמו יתברך, והקדוש־ברוך־הוא מביא לידי כך שהיהודי יינצל, ובודאי כאשר ההצלה נעשית על ידי נס – הרי על ידי כך מתקדש שמו הגדול יותר⁷. אך השאלה היא, אם אופן זה של קידוש השם, על ידי נס והצלה, הוא חלק ממצות קידוש השם – "מסור את עצמך וקדש שמי" – שהיהודי מקיים, או שזהו ענין אחר, שהקדוש־ברוך־הוא עשה נס כדי לקדש את שמו יתברך בעולם.

וזהו ההבדל בין רש"י לבין הרמב"ם:

רש"י סובר, שדברי תורת כהנים "מיכן אמרו" מהווים המשך להסבר של אופן קיום מצות קידוש השם, וכאשר יהודי ניצל בנס, קשור מקיים המצוה (אל הנס וממילא) אל התוספת בקידוש השם, וחייב גם בכך. את זאת לומדים מלשון התורה "ונקדשתי", הנאמרת בלשון נפעל ובלשון ציווי⁸, שכל הענין של קידוש השם נגרם בדרך "נפעל" של הקדוש־ברוך־הוא, ואף נס ההצלה של היהודי שנגרם על ידי הקדוש־ברוך־הוא, הרי קידוש השם שעל ידי כך הוא חלק ממצות קידוש השם שמקיים האדם.

ועל ידי כך מובן מדוע נאמר בתורת כהנים "מיכן אמרו כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס אין עושים לו נס, ושלא לעשות לו נס עושין לו נס".

168שהרי, לכאורה: כאשר יהודי מקיים את "מסור את עצמך וקדש שמי", הרי אין הוא עושה זאת בתנאי שהקדוש־ברוך־הוא יצילהו על ידי נס, שהרי אז אין זה כלל "מסור את עצמך", להיפך, זוהי קביעת תנאי⁹ "על מנת" קיום עצמו!

אלא, משמעות הדברים היא: ב"תורת כהנים" מוסיפים כאן, כדלעיל, שבאופן זה נעשית פעולת "ונקדשתי" בשלמות: כאשר יהודי מוסר את עצמו "שלא לעשות לו נס", הרי אז "עושין לו נס", וכך נגרם הענין של "ונקדשתי" בשלמות, שהקדוש־ברוך־הוא עושה נס ומציל את מי שמוסר עצמו.

ג. יכולת ה' להציל – קידוש שם שמים

לפי זה יובן מדוע מפורטות ב"תורת כהנים" שתי הוכחות – של חנניה מישאל ועזריה ושל "וכשתפס מריינוס...", וכך נאמר שם, בהוכחה הראשונה:

"שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה, שאמרו לנבוכדנצר¹⁰, לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך (=לא חוששין אנו על זאת ליטול עצה מה להשיבך, כי המענה מוכן ושגור בפינו – דברי רש"י על הפסוק). הן איתי אלקנא די אנחנא פלחין יכיל לשיזבותנא מן אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישיזיב (=הן האלקים שאותו אנו עובדים יכול להצילנו מאש יוקדת זו, ויצילנו מידך המלך). והן לא, ידיע ליהוי לך מלכא דלאלקך לית אנן פלחין ולצלם דדהב דהקמת לא סגדין (=ואף אם לא יצילנו, יהי ידוע לך המלך, שלאלקיך אין אנו עובדים ולצלם הזהב שהקמת איננו משתחוים)".

בתורת כהנים מובאים באריכות כל דבריהם של חנניה מישאל ועזריה אל נבוכדנצר, אין מצוטטים כאן רק סוף הדברים "והן לא (ישיזיב¹¹), ידיע ליהוי לך מלכא...", אלא גם דבריהם על האפשרות שהקדוש־ברוך־הוא יכול להצילם מכבשן האש, כי יש לכך חשיבות לגבי מצות קידוש השם: כאשר יהודי מוסר נפשו על קידוש השם (לקדש שמו יתברך), עליו לדעת שהקדוש־ברוך־הוא יכול להצילו, והצלה זו היא ענין נוסף בקידוש שם שמים¹².

169ואת זאת אמרו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר: הם יודעים שהקדוש־ברוך־הוא "יכיל לשיזבותנא", אך אפילו "הן לא", הרי בשום אופן הם לא ישתחוו ל"צלם", והם מוכנים למסור נפשם על קידוש השם.

ד. שלמות של "ונקדשתי" – זכות

לאחר מכן מובאת בתורת כהנים הוכחה שניה: "וכשתפס מריינוס את פפוס ואת לוליינוס אחיו בלודקיא אמר להם: אם אתם מעמן של חנניה מישאל ועזריה, יבוא אלקיכם ויציל אתכם מידי, ואמרו לו: חנניה מישאל ועזריה כשרים היו, ונבוכדנצר היה הגון שיעשה נס על ידו, אבל אתה מלך רשע אתה, ואין אתה הגון שיעשה נס על ידך, ואנו מחוייבי מיתה לשמים, ואם אין אתה הורגינו, הרבה מזיקים לפני המקום, הרבה דובים... אלא סוף שהמקום עתיד לתבוע דמינו מידך. אמרו: לא נסע משם עד שבאו עליו דיופלי מרומי והוציאו את מוחו בבקעיות".

כלומר: כהמשך וכתוספת להוכחה הראשונה, שהשלמות של "ונקדשתי" היא כאשר הקדוש־ברוך־הוא עושה נס ומציל את המוסר עצמו, מודגש בתורת כהנים, מצד שני, שכאשר הקדוש־ברוך־הוא איננו מציל את המוסר עצמו, הרי זה משום שאין הוא זוכה לכך ששם ה' יתקדש כל כך על ידו¹³.

ולפי זה יובן, ואף יותר מכך – הכרחי, גם ההמשך המופיע בתורת כהנים, שלמעשה הם, פפוס ולוליינוס, זכו לשלמות של "ונקדשתי"¹⁴, כי התרחש נס – "לא נסע משם עד שבאו... והוציאו את מוחו בבקעיות".

170ה. הרמב"ם: שלמות מצות קידוש השם "ונהרג ולא עבר"

אך הרמב"ם סובר, שאופן זה של קידוש השם, המבואר בתורת כהנים, ששם ה' מתקדש על ידי הנס, איננו הלכה, אלא זהו פרט נוסף במדרשי התורה על מעלת המצוה ושכרה.

גדרה של מצוה על־פי ההלכה הוא פעולת האדם, ולא מעשה של הקדוש־ברוך־הוא, אף כאשר פעולת האדם גורמת למעשה זה, ובודאי לא פעולה הנגרמת על ידי נס, כי התורה ומצוותיה לא נקבעו לקיימן על ידי נס¹⁵.

וכך בעניננו: מצות קידוש השם בהלכה היא פעולת האדם, שהיהודי מוסר את עצמו ליהרג על קידוש השם. כפי שכותב זאת הרמב"ם בספר המצוות¹⁶: "וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמיתית בעולם, ושלא נפחד בהיזק¹⁷ שום מזיק, ואף־על־פי שבא עלינו מכריח לבקש ממנו לכפותינו, שלא נשמע אליו אבל נמסור עצמינו למיתה, ולא נתעהו לחשוב שכפרנו, אף־על־פי שלבותינו מאמינים בו יתעלה¹⁸. וזאת היא מצות קידוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם¹⁹, רוצה לומר, התרת עצמנו למות ביד האנס, בעבור אהבתו יתעלה והאמונה באחדותו, כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה וכו'", כפי שהוא מאריך שם בדבריו.

מכך מובן, שפרט זה בקידוש השם, הבא כתוצאה מהצלת הקדוש־ברוך־הוא את היהודי על ידי נס, הוא ענין בפני עצמו, ואיננו חלק בקיום מצות "ונקדשתי" של האדם.

ואולי²⁰ יש לומר, ששלמות הקיום של מצות קידוש השם היא דוקא כאשר המוסר את עצמו אכן נהרג²¹ על קידוש שמו יתברך²², ואילו כאשר הוא ניצל 171בנס מצות קידוש השם אינה כל כך מושלמת למעשה²³. כפי שמדייק הרמב"ם בלשונו²⁴: "כל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את ה'": הרמב"ם מקדים ומציין "ונהרג" ולאחר מכן "ולא עבר", ואיננו אומר "ולא עבר ונהרג", כי השלמות העיקרית של קידוש השם אינה כל כך בכך ש"לא עבר" וניצל בנס, אלא שנהרג על קידוש השם, כי בכך באה לידי ביטוי בגלוי ובמוחש עוצמת אמונתו ואהבתו לה' של יהודי זה²⁵.

ובכך יובנו דברי הרמב"ם בהמשך²⁶ "ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן ועליהן נאמר²⁷ כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, ועליהם נאמר²⁸ אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח"²⁹. והרי, לכאורה, ספר היד 171החזקה של הרמב"ם הוא ספר של הלכות, ולא של דרשות על הפסוקים לגבי שכר המצוות,

ואם כך, מהי החשיבות להלכה של מעלת "הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן ועליהן נאמר..."?

אלא, הרמב"ם מציין זאת מפני שזהו פרט במהות מצות קידוש השם: אין זו "מעלה" בלבד, אלא זהו יתרון³⁰ בקיום מצות קידוש השם עצמה: הם קיימו את המצוה בשיא שלמותה³¹.

יוצא מכך, שלפי שיטת הרמב"ם השלמות של "ונקדשתי" במצות קידוש השם נעשית על ידי "התרת עצמינו למות"³¹, המראה בתוך בני ישראל את עוצמת אמונתו של היהודי, ולכן אין מקום לומר שהענין של "עושין לו נס" הוא חלק ממצות "ונקדשתי".

ו. השינויים בפירוש רש"י

לפי כל האמור לעיל יש להסביר מספר הבדלים בפירוש רש"י לעומת הדברים ב"תורת כהנים", כדלהלן, כי לפי פירוש רש"י בפשוטו של מקרא מתקבלת הגדרה שלישית, ממוצעת בין "תורת כהנים" לבין הרמב"ם, לגבי מצות קידוש השם.

חלק מהשינויים בפירוש רש"י הם:

א) רש"י מצטט רק את הקטע הראשון מ"תורת כהנים" – "על מנת הנס אין עושין לו נס", ומשמיט את הקטע "שלא לעשות לו נס, עושין לו נס".

ובהתאם לכך משנה רש"י גם בציטוט ההוכחה: (א) הוא מביא רק את ההוכחה של חנניה מישאל ועזריה³², ולא את ההוכחה השניה של "וכשתפס מריינוס...", המובאת בתורת כהנים.

172(ב) בהוכחה של חנניה מישאל ועזריה עצמה אין רש"י מצטט את דבריהם באריכות, כבתורת כהנים, אלא רק את החלק שתוכנו הוא ש"לא מסרו עצמם על מנת הנס" – "והן לא, ידיע ליהוי לך מלכא... מציל ולא מציל, ידיע ליהוי לך³³ וגו'"³⁴ –

וזאת משום שההוכחה השניה, בחלק הראשון של דברי חנניה מישאל ועזריה קשורים לענין של "שלא לעשות לו נס, עושין לו נס", כדלעיל בסעיפים ג' ד', שאת הענין הזה אין רש"י מציין.

ב) גם את הענין של "כל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו נס" אין מציין רש"י כענין בפני עצמו, כבתורת כהנים, אלא כהסבר לדבריו הקודמים "וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות – שכל (ולא "וכל") המוסר עצמו..."³⁵.

ובנוסף לשינוי לעומת דברי תורת כהנים, הרי עצם הענין אינו מובן: כיצד מתאים לומר, שהטעם לכך שהיהודי "ימסור עצמו על מנת למות" הוא באופן השלילה, "שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס" – שהרי, לא זו בלבד שענין זה – "אין עושין לו נס" – אינו מהווה טעם לכך שהאדם ימסור עצמו "על מנת למות", אלא, להיפך, על ידי כך נגרם, שבתוך־תוכו מסתתרת מחשבה של "לעשות לו נס"!

ז. רש"י: כוונת האדם "על מנת למות" מאפשרת את "ונקדשתי" בשלמות

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

כאמור, לפי תורת כהנים, הרי התוצאה – "ונקדשתי" – היא חלק מעצם מצות קידוש השם, כך שהענין של "(שלא לעשות לו נס) עושין לו נס" חשוב גם לכוונתו של האדם בעת קיום המצוה, עליו לדעת שהקדוש־ברוך־הוא יכול להצילו ושעל ידי כך יתקיים קידוש השם בשלמות, כמודגש בהוכחות המובאות שם, כדלעיל.

אך בפשוטו של מקרא אין לומר, שקידוש השם הנגרם על ידי נס ההצלה של הקדוש־ברוך־הוא יהווה חלק ממצות קידוש השם של האדם. אלא, בדומה לאמור לעיל בסעיף ה' לגבי שיטת הרמב"ם, המצוה היא פעולת האדם, "מסור עצמך וקדש שמי". מצות קידוש השם היא הענין של "קדש שמי" 173על ידי "מסור עצמך" של האדם³⁶, שכאשר רואים שיהודי מוכן למסור את נפשו, מתקדש שם ה' בעולם^*.

ולכן אין רש"י מציין את הענין של "שלא לעשות לו נס, עושין לו נס" עם ההוכחות וכו', כבתורת כהנים – כי לפי פירוש רש"י קיום המצוה של האדם אינו מתבטא בכך שהקדוש־ברוך־הוא יקדש את שמו יותר על ידי עשיית נס.

אלא, התורה אומרת "ונקדשתי" בלשון נפעל, ומכך משתמע שקידוש שם שמים שנגרם על ידי הקדוש־ברוך־הוא בעשיית הנס, שייך למצות קידוש השם, ולכן מפרש רש"י, שהדבר בא ללמדנו על תוספת³⁷ בענין של "מסור 174עצמך" של האדם, שצריך להיעשות באופן של "ימסור עצמו על מנת למות":

ללא תוספת זו ניתן היה לחשוב, שכאשר יהודי מוסר נפשו "על מנת הנס" (הוא מקווה ומסתמך על כך שהקדוש־ברוך־הוא יעשה נס ויצילהו) – אין נפגם כלל קידוש שם שמים "קדש שמי", כי כלפי חוץ אין ניכרת כוונתו, וכל הסובבים רואים רק את מעשהו, שהוא מוסר עצמו להריגה, והחסרון הוא רק בכך שהוא מקיים את המצוה שלא לשמה.

על כך אומרת התורה "ונקדשתי" – שגם קידוש שם שמים על ידי פעולת הקדוש־ברוך־הוא שייך למצות קידוש השם, ולכן "וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות (כי אם לאו, הוא מפריע, כביכול, לקדוש־ברוך־הוא לקדש את שמו על ידי נס, כי) שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס".

יוצא מכך, שההדגשה בפירוש רש"י היא להיפך מהמודגש בתורת כהנים: לפי תורת כהנים לומדים מ"ונקדשתי" שמצות קידוש השם כוללת את הידיעה ש"עושין לו נס", שהקדוש־ברוך־הוא יכול להצילו ועל ידי כך תהיה שלמות של "ונקדשתי". ואילו לפי רש"י לומדים מ"ונקדשתי" את ההיפך, שכוונת האדם צריכה להיות "על מנת למות", כדי לא "להפריע", כביכול, לאפשרות של "ונקדשתי" בגלוי ובמוחש.

ח. הבדל לשוני בין רש"י לבין תורת כהנים

לפי האמור לעיל יובן הבדל נוסף בין תורת כהנים לבין פירוש רש"י. בתורת כהנים נאמר "כל המוסר עצמו... ושלא לעשות לו נס", ואילו בפירוש רש"י הניסוח הוא שונה "ימסור עצמו על מנת למות":

לפי שיטת ה"תורת כהנים", שהאדם צריך להתכוון ולדעת שהקדוש־ברוך־הוא יכול לעשות נס ולהצילו, כדי שיווצר קידוש השם בשלמותו, יוצא, שמסירות נפשו אינה במטרה ובכוונה מושלמת של "על מנת למות"³⁸, אלא, שמצדו הוא מוכן ומוסר את עצמו אף כאשר הקדוש־ברוך־הוא לא יעשה לו נס שיגרום לשלמות קידוש השם – "ושלא לעשות לו נס".

ואילו לפי רש"י לומדים מ"ונקדשתי", ש"כשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות", בלי לחשוב כלל על אפשרות של הצלה שהקדוש־ברוך־הוא יכול לפעול.

175ט. הגאולה – "ונקדשתי" בשלמות

ויהי רצון שעל ידי עיסוק בהלכות קידוש השם נזכה בקרוב ממש לביטול הגלות, אשר עצם ענין הגלות הוא כמקרא מלא שדיבר הכתוב "שמי מחולל בגוים"³⁹, להיפך מקידוש השם.

וייגרם "ונקדשתי" לעיני כל העמים בשלמות, "וקדשתי את שמי הגדול .. וידעו הגוים כי אני ה'"³⁹ –

בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.