174

עצמך" של האדם, שצריך להיעשות באופן של "ימסור עצמו על מנת למות":

ללא תוספת זו ניתן היה לחשוב, שכאשר יהודי מוסר נפשו "על מנת הנס" (הוא מקווה ומסתמך על כך שהקדוש־ברוך־הוא יעשה נס ויצילהו) – אין נפגם כלל קידוש שם שמים "קדש שמי", כי כלפי חוץ אין ניכרת כוונתו, וכל הסובבים רואים רק את מעשהו, שהוא מוסר עצמו להריגה, והחסרון הוא רק בכך שהוא מקיים את המצוה שלא לשמה.

על כך אומרת התורה "ונקדשתי" – שגם קידוש שם שמים על ידי פעולת הקדוש־ברוך־הוא שייך למצות קידוש השם, ולכן "וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות (כי אם לאו, הוא מפריע, כביכול, לקדוש־ברוך־הוא לקדש את שמו על ידי נס, כי) שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס".

יוצא מכך, שההדגשה בפירוש רש"י היא להיפך מהמודגש בתורת כהנים: לפי תורת כהנים לומדים מ"ונקדשתי" שמצות קידוש השם כוללת את הידיעה ש"עושין לו נס", שהקדוש־ברוך־הוא יכול להצילו ועל ידי כך תהיה שלמות של "ונקדשתי". ואילו לפי רש"י לומדים מ"ונקדשתי" את ההיפך, שכוונת האדם צריכה להיות "על מנת למות", כדי לא "להפריע", כביכול, לאפשרות של "ונקדשתי" בגלוי ובמוחש.

ח. הבדל לשוני בין רש"י לבין תורת כהנים

לפי האמור לעיל יובן הבדל נוסף בין תורת כהנים לבין פירוש רש"י. בתורת כהנים נאמר "כל המוסר עצמו... ושלא לעשות לו נס", ואילו בפירוש רש"י הניסוח הוא שונה "ימסור עצמו על מנת למות":

לפי שיטת ה"תורת כהנים", שהאדם צריך להתכוון ולדעת שהקדוש־ברוך־הוא יכול לעשות נס ולהצילו, כדי שיווצר קידוש השם בשלמותו, יוצא, שמסירות נפשו אינה במטרה ובכוונה מושלמת של "על מנת למות"³⁸, אלא, שמצדו הוא מוכן ומוסר את עצמו אף כאשר הקדוש־ברוך־הוא לא יעשה לו נס שיגרום לשלמות קידוש השם – "ושלא לעשות לו נס".

ואילו לפי רש"י לומדים מ"ונקדשתי", ש"כשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות", בלי לחשוב כלל על אפשרות של הצלה שהקדוש־ברוך־הוא יכול לפעול.