ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כז אמור שיחה ב

173

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

על ידי "מסור עצמך" של האדם³⁶, שכאשר רואים שיהודי מוכן למסור את נפשו, מתקדש שם ה' בעולם^*.

ולכן אין רש"י מציין את הענין של "שלא לעשות לו נס, עושין לו נס" עם ההוכחות וכו', כבתורת כהנים – כי לפי פירוש רש"י קיום המצוה של האדם אינו מתבטא בכך שהקדוש־ברוך־הוא יקדש את שמו יותר על ידי עשיית נס.

אלא, התורה אומרת "ונקדשתי" בלשון נפעל, ומכך משתמע שקידוש שם שמים שנגרם על ידי הקדוש־ברוך־הוא בעשיית הנס, שייך למצות קידוש השם, ולכן מפרש רש"י, שהדבר בא ללמדנו על תוספת³⁷ בענין של "מסור

הערות

36. עפ"ז יומתק זה שרש"י כותב פירושו על "ונקדשתי" תוך ד"ה "ולא תחללו" – להדגיש, שתוכן מצות "ונקדשתי" (אף שנאמר בל' נפעל) הוא דוגמת הציווי "ולא תחללו", שהחילול בא ע"י פעולת האדם – (בל' רש"י) "לעבור על דברי מזידין"*.
*. אבל פשוט, שע"פ פשוטו של מקרא אין מקום כלל לומר (כנ"ל ס"ה ברמב"ם) שהריגת איש ישראל בגלל אמונתו בה' כו' הו"ע של קידוש השם – שהרי אדרבה: דבר כזה פועל היפך קידוש שמו ית' בעולם, ובלשון הכתוב (תהלים עט, י) "למה יאמרו הגוים אי' אלקיהם". ועוד יש לומר (באו"א קצת מהמבואר בפנים) – שעיקר ענין קדה"ש ע"פ פשש"מ הוא (רק) זה שהקב"ה עושה לו נס ומציל אותו (ע"ד הנס דהצלת אברהם באור כשדים – רש"י נח יא, כח); אלא שאין זה שייך להמצוה שעל האדם, כי ע"פ פשט הם שני ענינים שונים: א) המצוה, שהיא רק מסירת נפש ("מסור עצמך"*), ב) הקידוש השם הבא אח"כ ע"י פעולת הקב"ה (בעשיית הנס). [אלא מזה שנאמרה מצות מסירת נפש ב"ונקדשתי" למדים, שהאדם צריך למסור עצמו באופן שיוכל להיות "ונקדשתי" (שהקב"ה יעשה לו נס), שזהו ע"י ש"ימסור עצמו למות, שכל המוסר עצמו ע"מ הנס אין עושין לו נס", כדלקמן בפנים].
37. ע"פ המבואר בפנים יומתק עוד שינוי בין התו"כ ופרש"י: בתו"כ מתחיל (לאחרי הענין ד"מסור את עצמך וקדש שמי") "מיכן אמרו כל המוסר עצמו כו'", משא"כ בפרש"י – "(מסור עצמך כו') וכשהוא מוסר עצמו ימסור כו'", כי לפי התו"כ הענין ד"עושין לו נס" נוגע לגוף המצוה דקדה"ש (כנ"ל בארוכה); משא"כ לפרש"י, הרי עצם המצוה הוא רק "מסור עצמך וקדש שמי" (הקדה"ש שע"י המסירה עצמה), אלא שמהלשון "ונקדשתי" (ל' נפעל) למדים עוד ענין במצות קדה"ש (ובפשטות אינו לעיכובא) – ד"וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו ע"מ למות". ולהעיר מהלשון בפסיקתא זוטרתא כאן: ונקדשתי כו' מסור עצמך למיתה להקדיש את שמי כו' מכאן אמרו כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס כו' ושלא לעשות לו נס כו' שכך מצינו בחנני' כו'.
. הטעם שהוצרך רש"י לפרש "ולא תחללו" (אף שבתו"כ לא פירשו) – י"ל, כי בפשש"מ הי' מקום לפרש "ולא תחללו גו'" בעבירה פרטית [כשאר מקומות בתורה שנאמר "ולא תחללו" שמדובר בעבירה פרטית – ראה פרשתנו כא, ו. כב, ב ובפרש"י. כב, טו. ועוד], וקאי באזהרות שבפרשה זו (כב, כט־ל ובפרש"י) ע"ד איסור פיגול וכו'. ועד"ז פי' בראב"ע כאן [או היינו מפרשים שהוא איסור ע"ד מחרף ומגדף את השם (וראה מו"נ ח"ג פמ"א שכלל מחלל השם בכלל מגדף)] – ופי' זה שולל רש"י וכותב "לעבור על דברי מזידין", היינו שהיא אזהרה בשייכות לכל המצות (ועד"ז הוא ברמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה ה"י). והכרחו של רש"י הוא מהכתוב שלפנ"ז (כב, לא. וראה פרש"י) "ושמרתם מצותי ועשיתם אותם" שמדובר ע"ד כל המצות.
. ולשון רש"י "וקדש שמי" (דמשמע שהאדם מקדש שמו ית' ע"י פעולתו) – י"ל שזהו לפי שצריך למסור עצמו באופן שיוכל להיות "ונקדשתי", כבפנים ההערה.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.