167

מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות" – מובן, שרש"י מקבל את דברי תורת כהנים⁴ הללו כדין במצות קידוש השם⁵, ויותר מכך: כיון שרש"י מציין זאת בפירושו על התורה, והרי "אני⁶ לא באתי אלא לפשוטו של מקרא", מכאן מוכח שהלכה זו חשובה להבנת פשוטו של מקרא.

ויש לומר, שהמחלוקת בין רש"י לבין הרמב"ם בהבנת הדברים בתורת כהנים היא מחלוקת כללית לגבי מהות מצות קידוש השם.

ב. "עושין לו נס" – שלמות של "ונקדשתי"

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

מצות קידוש השם היא, כנאמר בתורת כהנים – "מסור את עצמך וקדש שמי", שהיהודי ימסור את נפשו ללא שום חישובים, הוא מוכן למות ח"ו והעיקר לא לעבור על עבירה זו, ובכך הוא מקדש את שמו יתברך.

כאשר יהודי מוסר את נפשו על קדושת שמו יתברך, והקדוש־ברוך־הוא מביא לידי כך שהיהודי יינצל, ובודאי כאשר ההצלה נעשית על ידי נס – הרי על ידי כך מתקדש שמו הגדול יותר⁷. אך השאלה היא, אם אופן זה של קידוש השם, על ידי נס והצלה, הוא חלק ממצות קידוש השם – "מסור את עצמך וקדש שמי" – שהיהודי מקיים, או שזהו ענין אחר, שהקדוש־ברוך־הוא עשה נס כדי לקדש את שמו יתברך בעולם.

וזהו ההבדל בין רש"י לבין הרמב"ם:

רש"י סובר, שדברי תורת כהנים "מיכן אמרו" מהווים המשך להסבר של אופן קיום מצות קידוש השם, וכאשר יהודי ניצל בנס, קשור מקיים המצוה (אל הנס וממילא) אל התוספת בקידוש השם, וחייב גם בכך. את זאת לומדים מלשון התורה "ונקדשתי", הנאמרת בלשון נפעל ובלשון ציווי⁸, שכל הענין של קידוש השם נגרם בדרך "נפעל" של הקדוש־ברוך־הוא, ואף נס ההצלה של היהודי שנגרם על ידי הקדוש־ברוך־הוא, הרי קידוש השם שעל ידי כך הוא חלק ממצות קידוש השם שמקיים האדם.

ועל ידי כך מובן מדוע נאמר בתורת כהנים "מיכן אמרו כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס אין עושים לו נס, ושלא לעשות לו נס עושין לו נס".