189
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
"לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו"?
שהרי, קיום ברכה זו אפשרי בדרכים שונות, ועד לנתינת "מן" מן השמים, כפי שניתן במדבר במשך ארבעים שנה – מדי יום ביומו!
ועל כך משיבים לו שהברכה תקויים באופן שהארץ תתן בשנה הששית יבול רב, "ועשת את התבואה לשלש השנים".
ז. נס שמעל לשכל
ובפנימיות הענינים:
כבר דובר מספר פעמים על כך40, שכאשר מתארת התורה ענין מסויים באופן של שאלה ותשובה – "וכי תאמרו מה נאכל... וצויתי את ברכתי..." – שכיון שהתורה היא נצחית"41, יוצא מכך שהשאלה "וכי תאמרו מה נאכל" אף היא נצחית. גם לאחר שכבר ראו את התוצאות הטובות של התשובה "וצויתי את ברכתי..." בשמיטות הקודמות מתעוררת מחדש השאלה "וכי תאמרו מה נאכל" –
כי השמיטה היא עבודה רוחנית של ביטול – היש, כלומר, ה"עובד" הוא בעצם "יש", אך הוא מבטל את ישותו מתוך קבלת עול מלכות שמים, ומפני ה"יש" שבו עלולה להתעורר אצלו שאלה זו, וכל פעם מחדש צריך להשיב לו "וצויתי את ברכתי...".
אך לפי ההסבר שלעיל, שזוהי "שאלת בן חכם", ששאלותיו שאינן נובעות מצד ה"יש" ח"ו, אלא, אדרבה, מצד החכמה – מדוע מתעוררת שאלה כזו אצל "בן חכם"?
ההסבר לכך הוא: הנס של "וצויתי את ברכתי... בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" – לא זו בלבד שהוא מעל לטבע42, אלא הוא ההיפך לחלוטין מן הטבע: לפי חוקי הטבע השדה "נחלשת" משנה לשנה43,
ויותר מכך – חוק טבע זה הוא אחד הטעמים44 לשמיטת קרקעות "ושבתה הארץ שבת לה'" כדי "שתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה" –
ואילו כאן דוקא ב"שנה הששית", כאשר הארץ מדולדלת ביותר, היא מניבה יבול "לשלוש השנים"!
וכיון שזהו נס שאין לו כלל אחיזה בטבע, ולהיפך, הוא נוגד לחלוטין
הערות
- 40. לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 181. וראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 95. ועוד. ולהעיר מאו"ת (להה"מ) ריש פרשתנו.
- 41. תניא רפי"ז.
- 42. ראה בארוכה כלי יקר פרשתנו עה"פ (כה, ב) ושבתה גו'. וראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ב ע' 242.
- 43. ראה כלי יקר שם (ועוד) בנוגע ל"שש שנים תזרע שדך גו'" (שם, ג).
- 44. מו"נ ח"ג פל"ט. ובאברבנאל פרשתנו הקשה עליו. וראה לקו"ש שם.
תניא, ליקוטי אמרים י״ז - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ״.
דְּלִכְאוֹרָה, הוּא – ״בִּלְבָבְךָ״ – נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ [וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית], שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳ בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא: ״אָטוּ יִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא״? וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבָה. וְגַם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה דְּ״צַדִּיקִים – דַּוְקָא – לִבָּם בִּרְשׁוּתָם״.
אֶלָּא, דְּ״לַעֲשׂוֹתוֹ״ – רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת בִּלְבָד, שֶׁהִיא ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ שֶׁבְּתַעֲלוּמוֹת לֵב, גַּם כִּי אֵינָהּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְדָבָר זֶה ״קָרוֹב מְאֹד״ וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ, כִּי מוֹחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מִמֵּילָא יוֹלִיד, בְּמוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים – הָאַהֲבָה לַה׳ לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ.
וְ״זֶה כָּל הָאָדָם״, כִּי – ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, שֶׁ״הַיּוֹם״ הוּא עוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה דַּוְקָא ״וּלְמָחָר כוּ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַמּוֹחַ – שַׁלִּיט בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ עַל חָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וְעַל פִּיו, וְעַל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. אִם לֹא מִי שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּאֱמֶת, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, וְאֵין לִבָּם בִּרְשׁוּתָם כְּלָל, וְזֶה עוֹנֶשׁ עַל גּוֹדֶל וְעוֹצֶם עֲוֹנָם. וְלֹא דִבְּרָה תוֹרָה בְּמֵתִים אֵלּוּ, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים.
כִּי בֶּאֱמֶת, אִי אֶפְשָׁר לָרְשָׁעִים לְהַתְחִיל לַעֲבוֹד ה׳ בְּלִי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבָר תְּחִלָּה – לְשַׁבֵּר הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם מָסָךְ מַבְדִּיל וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל יְדֵי שְׁבִירַת לִבּוֹ וּמְרִירַת נַפְשׁוֹ עַל חֲטָאָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, שֶׁעַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר – נִשְׁבָּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה דְסִטְרָא אָחֳרָא [עַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת פִּינְחָס דַּף ר״מ וּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דַּף ח׳ וְדַף ה׳ עַמּוּד א׳ וּבְפֵירוּשׁ הָרַב מֹשֶׁה זַכּוּת שָׁם].
וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, לְהַעֲלוֹת הֵ״א תַּתָּאָה, לַהֲקִימָהּ מִנְּפִילָתָהּ שֶׁנָפְלָה אֶל הַחִיצוֹנִים, שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״גָּלוּ לֶאֱדוֹם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם״, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אֱדוֹם מוֹרִיד וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם בְּחִינַת וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה אֶת נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ, הַמְלוּבָּשִׁים בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מֵהַקְּלִיפָּה, שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הַמּוֹלֶכֶת בּוֹ בְּעוֹדוֹ רָשָׁע וּמוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנָּה שֶׁלּוֹ, וְנֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה אֶצְלָהּ.
וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִתְפָּרְדוּ כוּ׳ – הִיא קָמָה מִנְּפִילָתָהּ וְגַם נִצָּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- כה - שנת תשי"ט - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בהר, ט"ו אייר, ה'תשי"ט. לקו"ש חכ"ז ע' 189
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.