שיחה ב

הערות

עמוד 37

1. 1. פרשתנו ז, טו.
2. 2. בדפוס ראשון ושני ובכמה כת"י רש"י שתח"י – תיבת "אבל" ליתא.
3. 3. ראה שפ"ח כאן.
4. 4. וכן במכילתא בא (יב, ח), הובא לקמן בפנים סעיף ב.
5. 5. ריש ברכות.
6. 6. ובא' מכת"י רש"י שתח"י "למה נאמר". – אבל בדפוס ראשון, שני ודפוסי רש"י הנפוצים הגירסא "למה אמרו" (בהשמטת תיבת "חכמים").
7. 7. ראה מכילתא שם: ולקיים דברי אנשי כנסת הגדולה שהיו אומרים .. ועשו סייג לתורה. – וראה לקו"ת ר"ה (נז, ג), סידור (רמד, א) ובכ"מ, שרוב גזירות וסייגים נתחדשו בזמן בית שני (אף שמצינו גזירות גם לפנ"ז – ראה אנציקלופדי' תלמודית ערך גזרה ס"ע תקלב ואילך. וש"נ).
8. *. וכפשטות ל' רש"י בקהלת עה"פ (יב, יא) דברי חכמים.
9. 8. פרש"י בראשית ג, ח. שם, כד. ובכ"מ.

עמוד 37

1. 9. יב, ח־י.
2. 10. שם, ח.
3. 11. שם, י.
4. 12. שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ז ס"ו. – ומכיון שגם "בן חמש" רואה דממהרים כו' באכילת האפיקומן בודאי שואל ע"ז (ובפרט שהוא ליל פסח ש"הבן שואל") ואביו מסבירו הטעם כו'.
5. 13. אבל – אינו הכרחי. כי דין זה ד"לא תותירו ממנו עד בקר" נאמר (בפ' בא) בפסח מצרים, ואין הכרח שכ"ה גם בפסח דורות, כי כו"כ פרטים דפסח מצרים שונים מפסח דורות (ראה בא שם, ז. שם, יא ואילך. רש"י שם, ג. שם, ו), ולהלן שם (פסוק מג ואילך) בדיני פסח דורות לא נזכר דין זה. ורק לקמן וגבי פסח שני (בהעלותך ט, יב) נאמר "לא ישאירו ממנו עד בוקר גו' ככל חוקת הפסח גו'"; ועד שילמוד (בפ' בהעלותך) שנוהג גם לדורות, כבר למד פרש"י דפרשתנו ד"אמרו עד חצות כדי להרחיק כו'", שמזה למדין לכל הקרבנות (דזיל בתר טעמי').
6. *. להעיר מפיה"מ להרמב"ם זבחים (פ"ט מ"ו) שהקטר חלבים ואברים עד חצות (להרחיק מן העבירה) נרמז בקרא. ע"ש.

עמוד 38

1. 14. לקו"ש ח"ו [המתורגם] ע' 20־219 הערות 32, 33. חי"ג ע' 6 הערה 38 ובשוה"ג שם.
2. 15. טז, כט.
3. 16. מכילתא עה"פ. עירובין נא, א (וכפרש"י שם. אבל בתיב"ע עה"פ דקאי על ד' אמות דהעברה. וראה רא"ם שם).
4. 17. מכילתא ועירובין שם. תיב"ע עה"פ.
5. 18. וכדעת רע"ק (סוטה ל, ב וש"נ) שתחומין דאורייתא (וראה לקמן הערה 34)*. אלא שלפרש"י עה"ת אינו "עיקרו של מקרא" ולכן נק' "דברי סופרים" (כדלקמן בפנים), אבל דין תורה הוא (ראה הנסמן לקמן הערה 20).
6. 19. ע"ד שמצינו בכ"מ בפרש"י עה"ת, דכאשר הפירוש ע"פ דרך הפשט אינו מתיישב (כ"כ), מוסיף רש"י פי' ע"ד הדרש כו' – דהיינו שדרש זה ג"כ שייך לאמרו בפשוטו של מקרא (וכל' רש"י בראשית ג, ח: ולאגדה המיישבת דברי המקרא כו'), אלא שאינו עיקר הפשט, שהביאו לפני זה.
7. 20. וע"ד שיטת הרמב"ם ב"דברי סופרים" (פיהמ"ש כלים פי"ז מי"ב (בסופה). סהמ"צ שורש ב'. וראה בארוכה מפרשים לסהמ"צ שם. נ"כ הרמב"ם הל' אישות פ"א ה"ב. ועוד). וראה בפרטיות אנציקלופדי' תלמודית ערך דברי סופרים סעיף ב. וש"נ.
8. 21. כמחז"ל (קידושין ל, א): שהיו סופרים כל האותיות שבתורה. – ומובן ג"כ מל' "סופרים" שהובא בפרש"י (וירא יח, כב. בהעלותך יא, טו. תבא כח, ל) "תיקון סופרים" (ולהעיר מרש"י ויחי מט, ז). וראה לקמן סעיף ו.
9. . ולהעיר מפרש"י שבת (פז, ריש ע"ב ד"ה וקא מיפלגי וד"ה אתחומין. וראה תוד"ה אתחומין שם). ואכ"מ.

עמוד 39

1. 22. ועד"ז פרש"י תשא (לד, כו) "לעוף .. שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים" – אין הכוונה שהוא תקנת חכמים כ"א שזה גופא נלמד מקרא (אלא שאינו "עיקרו של מקרא"), וכמשנ"ת בלקו"ש ח"ו שם (ע' 220 ואילך). וראה לקמן הערה 35.
2. 23. ראה גם סהמ"צ שם: היו נודעים בימי משה, ונאמר עליהם דקדוקי סופרים כו' (וראה לקמן שוה"ג להערה 32). וראה מכילתא שבהערה 17: ומנין ששמעו דבר זה וקבלו עליהם כו'.
3. 24. להעיר מריטב"א ר"ה (טז, א) בנוגע ל"אסמכתא".
4. 25. ראה לקמן סעיף ו – הטעם שנקט רש"י כאן ל' "חכמים" דוקא.
5. 26. וצע"ק לאחרי חצות איך יקיים "לא יניח גו'" – שהרי אסור לאכלו ואסור לשרפו (ראה הערה 31).

עמוד 40

1. 27. שהרי מש"נ כאן "ביום" לא בא לשלול "לילה" (ולהעיר מלקו"ש חי"ב ע' 79)* כ"א דאינו נאכל לשני ימים (כבנדר או נדבה שבפסוק תיכף לאח"ז).
2. 28. ע"פ המבואר בפנים מובן ג"כ הטעם לשינוי ל' הכתוב – "לא יניח ממנו", דלא כבפ' בא (יב, י) "ולא תותירו ממנו" (ובפרט שגם בפרשתנו בפסוקים שלאח"ז נאמר לשון "נותר") – כי בזה מדגיש שיש זמן (לפני שנעשה נותר) שאין לאכול אותו, כ"א רק "יניח ממנו" [בסגנון אחר קצת: "תותירו"* מדגיש מה שמותירו ללאחר זמנו; "יניח" מדגיש רק – העדר האכילה].
3. . מפרש"י בש"ס – פסחים (ג, א ד"ה זבחים) זבחים (נה, א ד"ה ליום ולילה) משמע קצת דזה שנאכל בלילה נלמד מ"לא יניח ממנו עד בקר". אבל ע"ד הפשט ידעינן זה (גם) ממש"נ "ביום קרבנו יאכל" (וראה רש"י ברכות ט, א ד"ה יכול). והדיוק מ"לא יניח גו'" הוא ד"אוכל הוא כל הלילה". ולהעיר משיחת ש"פ צו תשמ"א, שע"פ פשוטו של מקרא, גם הנאכלים לשני ימים – "וממחרת" (כבפסוק שלאח"ז) – מותרים באכילה בליל יום השלישי. ואכ"מ.
4. . וכן "לא ישאירו ממנו" (בהעלותך ט, יב). וראה משפטים (כג, יח) ותשא (לד, כה) "ולא ילין" (ובפרש"י שם).

עמוד 41

1. 29. כבר בימי משה (כנ"ל סעיף ג). – ואולי מטעם זה השמיט רש"י (להגירסא הנפוצה) תיבת "חכמים", לשלול הטעות שכוונתו ב"חכמים" היא כמו תיבת "חכמים" שבתו"כ (ומשנה).
2. 30. להעיר מחגיגה (יח, א): לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, ולדעת רש"י (מו"ק יא, ב ד"ה אלא אפילו – הובא בתוד"ה חולו ש"מ חגיגה שם) הוא איסור דאורייתא. וראה בפרטיות אנציקלופדי' תלמודית ערך חול המועד סעיף ב. וש"נ.
3. 31. ואף שג"ז הוא איסור מה"ת (כנ"ל) – מ"מ נפק"מ ש"עד בוקר" עדיין נקרא זמן אכילתו, שלכן לא נעשה נותר – שפירושו נותר מן האכילה – בלילה רק בבוקר ורק אז מותר לשרפו (ראה בא יב, י: והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. וכמובן גם ממש"נ כאן "לא יניח גו' עד בקר"). ואכ"מ.
4. 32. וע"ד שמצינו – גם ע"ד ההלכה – כמה ענינים מה"ת שהם בגדר סייג* (ראה לקח טוב – להר"י ענגל – כלל ח כמה דוגמאות לזה). וכש"כ ע"ד הפשט.
5. 33. להעיר מפרש"י חגיגה שם: מסרן ..
6. . נוסף על גזירות וסייגים בזמן משה, שאין להם תוקף דד"ת – ראה אנציקלופדי' תלמודית שנסמן בהערה 7 (בנוגע לגזירות. וכן יש תקנות של משה – ראה מגילה בסופה. ועוד. רמב"ם ריש הל' אבל (השיעורים דשבוע זה (תשמ"ה) – להלומדים ג"פ ליום)).

עמוד 42

1. 34.
2. 35.
3. 36. וע"ד משנ"ת בל' רש"י (שמקדים לפני לבשר בחלב" היא – דכל חלב אסור, לאו דוקא "בחלב אמו" (וראה שוה"ג שלאח"ז). אבל ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 212 הערה 2.
4. . במפרשי רש"י תשא שם, שכוונת רש"י "אזהרה שרק "בחלב אמו" אסור (ובפרט שפעמיים (תשא שם. משפטים כג, יט) פירש דגדי לאו דוקא)**. וא"כ אא"פ לומר שהאיסור דעוף "שאין לו חלב אם" (רש"י תשא שם) הוא סייג להאיסור ד"גדי בחלב אמו"]. והאיסור דעוף (מד"ס) מרומז בקרא (כנ"ל הערה 22) ולכן שייך ל"סופרים". ואכ"מ.
5. . במפרשי רש"י תשא שם (וראה גם לקו"ש שם ע' 158 הערה 39. ע' 214 ואילך. ע' 218) שגם לפרש"י האיסור הוא בכל חלב, ולכן הוזקק רש"י (תשא שם) ללימוד למעט בשר עוף – "פרט לעוף שאין לו חלב אם". אבל לכאורה, א"כ הו"ל לרש"י לכתוב כן בהדיא, ע"ד שמפרש ד"גדי" לאו דוקא. ומ"ש רש"י "פרט לעוף כו'" אפשר לפרש שאינו לימוד ומיעוט, כ"א דמכיון שהאיסור הוא רק "בחלב אמו" בדרך ממילא נשלל עוף. [ומה שלא כתב זה לעיל פ' משפטים (שם) – כי בפ' משפטים נתמעט עוף מ"גדי", דרק "עגל וכבש" (מין בהמה) נכלל ב"גדי" (ראה לקו"ש שם ע' 158 והערה 39. שם ס"ע 214 ואילך); משא"כ בפ' תשא שהאיסור הוא בכל בשר (כלשון רש"י "אזהרה לבשר". וראה בארוכה לקו"ש שם, ש"גדי" הוא שם המושאל ל"בשר" בכלל. ע"ש), הוצרך לשלול עוף מפני "שאין לו חלב אם". ועוד י"ל: בפעם הא' י"ל דמ"ש "בחלב אמו" הוא לפי ש"דיבר הכתוב בהווה" (כמ"ש הרמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ג ה"ט. ובפרט ע"פ מ"ש ברשב"ם וראב"ע משפטים שם, שכן נהגו בפועל. וראה בארוכה לקו"ש שם ע' 218 ואילך); אבל כיון שנשנה ג"פ באותו הלשון ממש – ה"ז לעכב]. פירושו) "ונחלקו בו חכמי ישראל" (ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ט ס"ע 208 ואילך. חט"ז ע' 425 ואילך).

עמוד 43

1. 37. רש"י בשלח שם. (משיחת ש"פ צו תשד"מ)
2. 38. ואפילו לפי הגירסא הנפוצה "למה אמרו" (סתם) מובן ששייך לענין ד"חכמים" (ולא "דברי סופרים").