שיחה א

29שיחה א

א. "וכלי חרש... ישבר"

בדיני החטאת שבפרשתנו¹ אומרת התורה²: "וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחושת בושלה ומורק ושוטף במים".

רש"י מצטט את המילה "ישבר" ומפרש: "לפי שהבליעה נבלעת בו נעשה נותר והוא הדין לכל הקדשים".

לגבי ההסבר לכך שרש"י צריך (א) להסביר את טעמו של הדין "ישבר"³, ו(ב) להוסיף "והוא הדין לכל הקדשים" – יש לומר בפשטות:

הפסוק "וכלי חרש..." מופיע בהמשך לפסוק הקודם, שבו כתוב דין "דם חטאת" – "ואשר יזה מדמה על הבגד... תכבס במקום קדוש", שחובה זו קיימת רק בקרבן חטאת, ולא בקרבנות אחרים. ולפי זה צריך היה להסיק⁴, שהפסוק "וכלי חרש...", המופיע מיד אחר כך, עוסק אף הוא בדין המיוחד לחטאת⁵, שמפני חומרתו של קרבן חטאת, חובה להסיר מיד את בליעת החטאת מן הכלי, כדם החטאת מן הבגד. ולכן אומרת התורה, שכלי חרס, שממנו אי אפשר להסיר בליעה, כדברי רש"י⁶ "כלי חרס .. אינו יוצא מידי דפיו לעולם", ההלכה היא – "ישבר" –

ורש"י שולל סברה זו, ומציין שההלכה "ישבר" אינה קשורה לחומרת החטאת, אלא "לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר, והוא הדין לכל הקדשים", (שהרי בכל הקדשים קיים דין נותר)⁷ – ולא כדין דם החטאת, המופיע בפסוק הקודם.

אך את זאת יש להבין: מהו ההכרח להסביר בפשוטו של מקרא, שהטעם הוא משום איסור נותר, ו"הוא הדין לכל הקדשים"⁸ – ולא, כפי שנראה, 29לכאורה, מפשט הפסוקים בהמשך, שזהו דין מיוחד בקרבן חטאת, בדומה לדין הקודם לגבי דם החטאת?

ואדרבה – לכאורה קשה לקבל (לפי הפשט) שהדין "ישבר" הוא משום איסור נותר, כי:

א) בפשטות אין סביר לומר שהמושג "נותר" חל גם על בליעה⁹, כי המשמעות של "נותר" היא שארית ממה שנאכל לפני כן, כלומר, מציאות ממשית הניתנת לאכילה, ואילו בליעה בכלי אינה ניתנת לאכילה, ואינה יכולה להיות "נותר" מדבר שנאכל.

ב) אם הדין "ישבר" הוא משום איסור נותר, הרי אין הוא חל מיד לאחר הבישול, אלא רק לאחר שהסתיים זמן אכילת הקרבן, שאז הוא הופך לנותר¹⁰ – ואם כך, צריכה היתה התורה לציין את הזמן של חובת השבירה, כפי שהיא מציינת את הזמן שבו חל איסור הנותר על בשר הקרבן¹¹?

ב. "ומורק ושוטף"

בהמשך מצטט רש"י את המילה "ומורק", ומפרש: "לשון תמרוקי הנשים¹² אשקורי"ר¹³ בלע"ז" (כלומר – 30דבר המצחצח¹⁴). ולאחר מכן הוא מצטט "ומורק ושוטף" ומפרש: "לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו¹⁵ לעולם".

ואין מובן: דברי רש"י על "ומורק ושוטף" (לפלוט את בליעתו אבל כלי חרס...) מהווים המשך ישיר לפירושו הקודם, על "ישבר" (לפי שהבליעה... נעשה נותר) – ואם כך, רש"י צריך היה לצרף את שני הפירושים הללו, ולא להפריד ביניהם בביאור המילה "ומורק", [שאותו יכול היה להביא לאחר הפירוש על תוכן הענין של ומורק ושוטף", כפי שאנו מוצאים במספר מקומות בפירוש רש"י¹⁶, שתחלה הוא מבאר את תוכן הענין, ולאחר מכן את פירוש המילה].

בפירוש על "ומורק ושוטף" לא מובן:

מסיום דברי רש"י "אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם" מובן, שמהדין "ישבר" האמור לגבי כלי חרס, אי־אפשר היה להסיק ש"אינו יוצא מידי דפיו לעולם", אלא את זאת לומדים רק מן הדין "ומורק ושוטף, לפלוט את בליעתו" לגבי כלי נחושת –

ותמוה: מדוע אי אפשר ללמוד זאת מהדין של "ישבר" עצמו? והרי רש"י בעצמו מציין שהטעם ל"ישבר" הוא משום ה"בליעה שנבלעת בו"¹⁷, וזוהי הוכחה, שאין שום אפשרות שהבליעה תיפלט (לגמרי?) מכלי חרס!

[שהרי, אם ישנה אפשרות להסיר את הבליעה – אדרבה: על ידי שבירת כלי החרס אין האיסור הבלוע "בטל מן העולם", אלא נשאר בשברי כלי החרס¹⁸, ואילו על ידי פליטת 31הבליעה הוא יתבטל].

ג. "יגע בבשרה" ו"אשר תבושל בו"

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

בפסוק שלפני כן אומרת התורה שתי הלכות בענינים שונים:

א) דין בקשר לבשר חטאת – "כל אשר יגע בבשרה יקדש", שהמשמעות היא, כפירוש רש"י, "כל דבר אוכל אשר יגע ויבלע¹⁹ ממנה", וכיון שבשר החטאת נבלע באוכל, לכן ההלכה היא, כפי שמפרש רש"י: "יקדש, להיות כמוה, אם פסולה כו' כשרה תאכל כחומר שבה".

ב) דין בקשר לדם החטאת – "ואשר יזה מדמה על הבגד... תכבס במקום קדוש". והדיוק בכך הוא "יזה" – אין זו בליעה באופן שהדם מתערב במציאות הבגד בכלל^*, אלא התורה אומרת, שמשום שדם החטאת מצוי בבגד, יש להסירו מן הבגד – "תכבס", ומשום כך אין חובת הכיבוס חלה על הבגד כולו, אלא, כפירוש רש"י, רק על "מקום הדם".

ולכן, כאשר מגיעים לפסוק "וכלי חרש אשר תבושל בו" – פגם משום בליעת הבשר בכלי, שנבלע על ידי בישול²⁰ – סביר לומר, שמקרה זה אינו דומה ל"אשר יזה מדמה", אלא לדין של "כל אשר יגע (ויבלע) בבשרה". כלומר, תחלה מציינת התורה את הדין אודות בליעת הבשר ב"דבר אוכל", ולאחר מכן היא מציינת את הדין אודות בליעת הבשר בכלי.

ולכן מסביר רש"י שהטעם לדין "ישבר" אינו מפני חומרת החטאת, אלא מפני איסור נותר – כי אז נכללים שני הדינים ("כל אשר יגע בבשרה", "וכלי חרש אשר תבושל בו") באותו הסוג:

בדיוק כשם שההלכה "כל אשר יגע בבשרה יקדש" אינה גזירת הכתוב משום חומרת החטאת, שהרי מוצאים דין זה כבר לפני כן לגבי מנחה²¹ ("כל אשר יגע בהם יקדש", וכפירוש רש"י שם²²: קדשים קלים או חולין שיגעו בה 32ויבלעו ממנה. יקדש, להיות כמוה...) – אלא לומדים דין זה בסברה²³, שבליעת הבשר משפיעה על הדבר שבו הוא בלוע, והוא נעשה "כמוה",

כך גם דין הבליעה בכלי חרס אינה גזירת הכתוב מפני חומרת החטאת, אלא סברה השייכת גם בקדשים אחרים – "לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר".

ד. "כלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם"

לפי זה מובן מדוע אי אפשר ללמוד מהדין "ישבר" ש"כלי חרס .. אינו יוצא מידי דפיו לעולם", למרות שהטעם לדין "ישבר" הוא משום הבליעה שבו:

הדין "וכלי חרש .. ישבר" מופיע בהמשך לדין "כל אשר יגע בבשרה יקדש", ולכן צריך להיות, שהדין "ישבר" הוא בדומה לדין "יקדש": בדיוק כשם שעל ידי הבליעה ב"דבר אוכל" נעשה האוכל "כמוה", שדיני הבשר הבלוע חלים על "דבר האוכל" – כך גם בכלי שבלע מבשר החטאת, שהדין "ישבר" אינו רק משום הבליעה שבו, אלא גם מצד הכלי. כיון שבתוך הכלי בלוע "נותר", חל על הכלי דין (שריפה²⁴) שבירה, כאילו נאמר שהכלי עצמו נעשה "נותר"²⁵.

ולכן אי אפשר להסיק מהדין "ישבר" ש"כלי חרס .. אינו יוצא מידי דפיו לעולם", שהרי אף אם היתה אפשרות להסיר ולפלוט את הבליעה, על ידי הגעלה וכדומה, בכל זאת חל הדין "ישבר" על הכלי, משום שהאיסור הבלוע גרם לו להיות "כמוה", כדלעיל.

רק לאחר שלומדים את הדין "ומורק ושוטף" לגבי כלי נחושת, שדי בפליטת הבליעה על ידי מריקה ושטיפה, ואין חובה לאבד את הכלי, בעוד אשר לגבי כלי חרס אין מופיע דין זה – לומדים מכך, שבכלי חרס בלתי אפשרי "לפלוט את בליעתו", "למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם".

ה. כלי חרס – כדבר אוכל;

כלי נחושת – כבגד

אך עדיין אין מובן: כיון שגם בכלי 33הנחושת נבלע איסור הנותר, צריך היה לחול הדין "ישבר" על הכלי, אפילו לאחר פליטת הבליעה, לכאורה?

ומכך ניתן היה להסיק ולדייק, שהטעם לדין "ישבר" בכלי חרס, אינו דין בכלי עצמו, אלא משום הבליעה שבו, שאין אפשרות להסירה מכלי חרס.

– את זאת מבהיר רש"י על ידי הפרדתו בין שני הפירושים, אודות כלי החרס וכלי הנחושת, בביאורה של המילה "ומורק" – "לשון תמרוקי הנשים...", שמשמעותו, כפי שמסביר רש"י במגילת אסתר²⁶, "דברים המצחצחין", ובכך רוצה רש"י לומר שהדין "ומורק" דומה לדין כיבוס דם החטאת.

כלומר: שני הדינים בפסוקנו (וכלי חרש... ואם בכלי נחושת...) הם מעין שני הדינים בפסוק הקודם (כל אשר יגע... ואשר יזה מדמה...):

א) הדין "וכלי חרש...", שממנו אין להסיר את הבליעה, דומה לדין של "כל אשר יגע..." – "דבר אוכל אשר יגע ויבלע ממנה", אשר משום שמדבר האוכל אין אפשרות להוציא את הבליעה של בשר הקודש, לכן הדין הוא – "יקדש, להיות כמוה".

ומעין זה הוא הדין לגבי כלי חרס, שהוא נעשה "כמוה", כבליעת הנותר, ולכן חלה עליו החובה "ישבר".

ב) הדין "ואם בכלי נחושת...", שיש אפשרות לפלוט ממנו את הבליעה, הוא מעין הדין "ואשר יזה מדמה על הבגד", שמשום שניתן להסיר את הדם מן הבגד, הרי הדין במקרה זה איננו "יקדש, להיות כמוה", אלא "תכבס" –

ומעין זה בעניננו, משום שהבליעה יכולה להיפלט מכלי הנחושת, אין חלה חובת שריפת (ושבירת) הנותר על הכלי, אלא על הבליעה בלבד²⁷.

ו. "ומורק ושוטף" בדומה ל"תכבס"

לפי האמור לעיל, ש"ומורק ושוטף" הוא בדומה לדין "תכבס", לגבי דם החטאת, יש לומר יותר מכך, שבזה שרש"י מפריד בין שני הפירושים באמצעות ביאור המילה "ומורק", הוא רומז לכך, שהדין "ומורק ושוטף" אינו בדומה לדין "ישבר",

[כך שיאמרו ששניהם מביאים לידי אותו ענין – שריפת הנותר, אם כי בכלי חרס, אשר "אינו יוצא מידי דפיו לעולם", עושים זאת על ידי "ישבר", ואילו בכלי נחושת – על ידי "ומורק ושוטף"], 34בדיוק כשם שהדין "תכבס" לגבי דם החטאת אינו קשור לאיסור או פסול שיש בדם, אלא שבדם החטאת חדשה התורה שבמקרה של "יזה מדמה על הבגד" חלה חובה של "תכבס" – כך גם בענין של "ואם בכלי נחושת בושלה", החובה של "ומורק ושוטף, לפלוט את בליעתו" איננה מפני איסור הנותר שבבליעה, כב"כלי חרש אשר תבושל בו", אלא מפני המציאות של בשר החטאת שבה, כדלהלן (בסעיפים ז' וח').

[בכך ניתן להבין את הסיבה להבדל, שלגבי גיעולי נכרים נאמר בפסוק²⁸ "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש", כפי שמבאר שם רש"י: "כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו על ידי חמין יגעילנו בחמין וכו'", ואילו כאן נאמר "ומורק ושוטף במים":

בהגעלת איסור כלשהו, הכוונה העיקרית היא לבטל את בליעת האיסור, ולשם כך די ב"יגעילנו בחמין". ואילו הדין של "ומורק ושוטף" לגבי החטאת דומה לדין המיוחד של כיבוס הבגד לגבי דם החטאת, ולכן אין די בהגעלה אשר תבטל את הבליעה, אלא הפעולה של "יפלוט את בליעתו" צריכה להיעשות באופן של "ומורק ושוטף" במים"²⁹, לצחצח ולשטוף את הכלי³⁰, בדומה לכיבוס].

ז. "נותר" – מיד בעת הבליעה

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את התשובה לשאלות שבסוף סעיף א' – כיצד מתאים השם "נותר" על ה"בליעה", ומדוע אין התורה מציינת את זמן "שריפתו" – "ישבר"?

רש"י מבהיר זאת בדיוק בלשונו: "לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר", וכוונת רש"י היא, שעל ידי הבליעה עצמה היא נעשית מיד נותר.

ההסבר לכך הוא: לפי הפשט משמעותו של המושג "נותר" איננה שהאכילה לאחר הזמן הופכת את הנותר לאסור, אלא שהבשר הופך לנותר עקב אי האפשרות לאוכלו. כלומר, לגבי בשר הקדשים קבעה התורה שתי חובות: החובה העיקרית היא – מצות אכילתו, בזמן שמותר לאוכלו. ואם אי אפשר לאוכלו – אסור להשאירו סתם כך, אלא יש לשורפו מיד³¹.

35וזהו ההסבר בקשר לבליעה: ברגע שהבשר נבלע בכלי ואין אפשרות לאוכלו, הוא נעשה מיד ל"נותר" ויש לשרפו. לפיכך ההלכה היא, ש"כלי חרש אשר תבושל בו ישבר": מיד חלה על כך החובה של שריפת נותר³², אשר מתבצעת לגבי הבליעה בכלי חרס באמצעות "ישבר"²⁴.

וכאן רואים כיצד רש"י מבהיר בלשונו המדוייקת דיון ארוך במפרשים: הרא"ם שואל על רש"י³³: מדוע יש לשבור את כלי החרס מפני ש"בליעה שנבלעת בו נעשה נותר" – והרי, לפי השיטה ש"לינת לילה פוגמת", וכך היא דעת רש"י³⁴, יוצא, שבבוקר, כאשר חל על הבשר איסור נותר, הרי הוא כבר דבר שמותר להשאירו, "נותן טעם לפגם"?

אך לפי האמור לעיל אין הקושיה קיימת מלכתחלה, כי לפי רש"י, בפירושו על התורה, שבו הוא מפרש פשוטו של מקרא, חל על הבליעה מיד איסור נותר וחובת שריפה.

ח. כלי חרס וכלי נחושת

לפי זה יובן ההבדל בין כלי חרס לבין כלי נחושת:

הסבר זה, שבעת הבליעה עצמה כבר חל על כך איסור נותר, יש לומר³⁵, שהוא קיים רק לגבי כלי חרס אשר "אינו יוצא מידי דפיו לעולם", וכבר בלתי אפשרי שהבליעה תבוא לידי אכילה באיזשהו אופן – ולכן היא הופכת מיד ל"נותר". וזהו ההסבר לחובת השבירה, שהוא דין של שריפת נותר²⁴, כדברי רש"י "לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר".

לעומת זאת בכלי נחושת, שבו עשויה הבליעה להיפלט, אין הבליעה הופכת מיד לדין נותר, שהרי לא נשללה אפשרות אכילתה – ניתן לבשל בכלי זה מאכל אחר והבליעה כולה תיפלט אל תוך המאכל ותיאכל ביחד עם המאכל³⁶.

כלי הנחושת זקוק למריקה ושטיפה לא כדי לפלוט את הבליעה שהפכה לאיסור נותר³⁷, אלא כדי לנקות את 36הכלי מבשר החטאת, מעין כיבוס הבגד מדם החטאת.

וזהו המשך דברי רש"י: תחלה הוא מפרש את המשמעות החובה של "ומורק" בכלי נחושת – מלשון תמרוקי הנשים... – בדומה לדין ש"תכבס", וזוהי המשמעות של "לפלוט את בליעתו" – בדומה ל"כיבוס" ולא כ"שריפת נותר". וכדי להסביר את ההבדל, מדוע בכלי נחושת אין קיים דין נותר מצד עצם הבליעה כבכלי חרס, ממשיך רש"י ואומר "אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם", שמשום כך עצם הבליעה בכלי חרס נהפכת מיד לנותר.

ט. בכל הקדשים או רק

בחטאת?

ניתן ללמוד מכך "ענינים מופלאים" בדרך ההלכה, ובהקדים:

לגבי הדין של "וכלי חרש... ישבר... בכלי נחושת... ומורק ושוטף..." יש מחלוקת בין הרמב"ם לבין הראב"ד: לפי שיטת הרמב"ם³⁸ ההלכה של "וכלי חרש... ישבר" היא גזירת הכתוב דוקא בחטאת, ואילו "מריקה ושטיפה" חלה בכל הקדשים. ואילו הראב"ד³⁸ סובר, ששני דינים אלו חלים בכל הקדשים.

ומהי שיטת רש"י? לגבי "ישבר" אומר רש"י "והוא הדין לכל הקדשים", ואילו לגבי "ומורק ושוטף במים" אין רש"י אומר זאת, בפשטות מסיקים, ששני הדינים מופיעים בזה אחר זה, ולכן אין רש"י צריך לומר זאת שוב לגבי כלי נחושת.

אך לפי האמור לעיל, יש בכך כוונה (ושיטת רש"י – בלימוד על דרך הפשט – היא דעה שלישית בענין זה³⁹): הדין "ישבר", משום שריפת הנותר, אכן חל בכל הקדשים, ואילו הדין "ומורק ושוטף" דומה לפי רש"י, בפשוטו של מקרא, לדין "תכבס" שהוא חומרה מיוחדת בקרבן חטאת⁴⁰, ולא מפני דין נותר.