35

וזהו ההסבר בקשר לבליעה: ברגע שהבשר נבלע בכלי ואין אפשרות לאוכלו, הוא נעשה מיד ל"נותר" ויש לשרפו. לפיכך ההלכה היא, ש"כלי חרש אשר תבושל בו ישבר": מיד חלה על כך החובה של שריפת נותר³², אשר מתבצעת לגבי הבליעה בכלי חרס באמצעות "ישבר"²⁴.

וכאן רואים כיצד רש"י מבהיר בלשונו המדוייקת דיון ארוך במפרשים: הרא"ם שואל על רש"י³³: מדוע יש לשבור את כלי החרס מפני ש"בליעה שנבלעת בו נעשה נותר" – והרי, לפי השיטה ש"לינת לילה פוגמת", וכך היא דעת רש"י³⁴, יוצא, שבבוקר, כאשר חל על הבשר איסור נותר, הרי הוא כבר דבר שמותר להשאירו, "נותן טעם לפגם"?

אך לפי האמור לעיל אין הקושיה קיימת מלכתחלה, כי לפי רש"י, בפירושו על התורה, שבו הוא מפרש פשוטו של מקרא, חל על הבליעה מיד איסור נותר וחובת שריפה.

ח. כלי חרס וכלי נחושת

לפי זה יובן ההבדל בין כלי חרס לבין כלי נחושת:

הסבר זה, שבעת הבליעה עצמה כבר חל על כך איסור נותר, יש לומר³⁵, שהוא קיים רק לגבי כלי חרס אשר "אינו יוצא מידי דפיו לעולם", וכבר בלתי אפשרי שהבליעה תבוא לידי אכילה באיזשהו אופן – ולכן היא הופכת מיד ל"נותר". וזהו ההסבר לחובת השבירה, שהוא דין של שריפת נותר²⁴, כדברי רש"י "לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר".

לעומת זאת בכלי נחושת, שבו עשויה הבליעה להיפלט, אין הבליעה הופכת מיד לדין נותר, שהרי לא נשללה אפשרות אכילתה – ניתן לבשל בכלי זה מאכל אחר והבליעה כולה תיפלט אל תוך המאכל ותיאכל ביחד עם המאכל³⁶.

כלי הנחושת זקוק למריקה ושטיפה לא כדי לפלוט את הבליעה שהפכה לאיסור נותר³⁷, אלא כדי לנקות את