שיחה א
191שיחה א
א. רוחבו ואורכו של האפוד
לגבי צורת האפוד1 תואמת שיטתו של רש"י בפירושו על התורה, בדרך כלל, את דעת הרמב"ם בספרו "היד החזקה", ש"האפוד רוחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף. ואורכו מכנגד אצילי הידים מאחוריו עד הרגלים"2. בכל זאת, יש "קצת שינוי"3 בין דברי רש"י לבין דברי הרמב"ם בנושא זה.
במדת רוחבו: רש"י אומר "כמדת רוחב גבו של אדם ויותר"4 ("ונקפל פרשת פקודי", היינו (כנראה) – כפי שנדפס בדפוס ראשון ודפוס שני דפרש"י (וכן בכמה כת"י רש"י שתח"י)**, שלאחרי סיום פרשת פקודי איתא שם: לפי שפירשתי מעשה האפד והחשן 191הסינר לפני הכהן על מתניו וקצת כריסו מכאן ומכאן"5), ואילו הרמב"ם אומר "רוחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף", כלומר – לא יותר מכך.
במדת אורכו: רש"י אומר4 "וחוגר אותו כנגד לבו למטה מאציליו6 .. ומגיע עד עקביו"7, ואילו הרמב"ם אומר "ואורכו מכנגד אצילי הידים מאחוריו (ומגיע רק) עד הרגלים".
יש לומר, ששלשה הבדלים אלו קשורים להבדל כללי בין רש"י לבין רמב"ם לגבי הגדרת מהות האפוד, כפי שיוסבר להלן.
ב. לדברי רש"י – יש
מקורות?
כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את דברי רש"י על מעשה האפוד8. רש"י פותח את פירושו במילים: "ואפוד – לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא9 פירוש תבניתו. ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רוחבו כרוחב גב איש כמין סינר שקורין פורצינ"ט שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים, כך מעשהו...", ולאחר מכן הוא ממשיך ומפרט.
יש להבין: כאמור, חוץ מ"קצת שינוי" הרי דעת הרמב"ם לגבי צורת האפוד היא כדעת רש"י. ומכך שהרמב"ם אינו אומר על כך "ויראה לי" וכדומה (כדרכו במקומות שהוא מציין הלכה שאין לה מקור10), מובן, שיש לו מקור לצורה ולמדה זו.
ואילו רש"י מתבטא במילים "ולבי אומר לי", שמשמעותן שהוא מחדש זאת לפי דעתו, בלי מקור?
יותר מכך, לדעת מפרשי רמב"ם11 מקורו הוא בפשט הפסוקים, שזוהי דרכו וזהו יסוד פירושו של רש"י על התורה!
192[למרות, שבדוחק רב יש לומר שמקורו של הרמב"ם הוא בדברי חז"ל (בנוסח שהיה לפניו בברייתא דמלאכת המשכן, וכדומה), אשר לא היה לפני רש"י].
יותר מכך: רש"י עצמו ממשיך ומביא בפירושו הוכחות מפסוקים לגבי מספר פרטים של "פירוש תבניתו": "נאמר12 ודוד חגור אפוד בד, למדנו שהאפוד חגורה היא, ואי אפשר לומר שאין בו אלא חגורה לבדה, שהרי נאמר13 ויתן עליו את האפוד ואחר כך ויחגור אותו בחשב האפוד .. ואי אפשר לומר שעל שם שתי הכתפות שבו הוא קרוי אפוד, שהרי נאמר14 שתי כתפות האפוד, למדנו שהאפוד שם לבד והכתפות שם לבד והחשב שם לבד", ועוד. ולפי זה, הרי במספר פרטים עיקריים המקור הוא אכן בפסוקים, ואין מובן15 מדוע הוא מתבטא על כך בביטוי "ולבי אומר לי"?
ג. "בגדים" או "תכשיטים"
כדי להבין את הדברים, יש להקדים ולציין את השאלה המתעוררת בפסוקים אלו, אשר מפרשים אחרים16 מבין פשטני המקרא עוסקים בה, ואילו רש"י אינו מסבירה: בפסוק8 מפורט "ואלה הבגדים אשר יעשו: חושן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט". ומתעוררת השאלה, מדוע אין מופיעים כאן גם בגדי הכהונה האחרים "ציץ" (ו"מכנסים"17)?
זוהי שאלה בפשוטו של מקרא, ומדוע אין אנו מוצאים, לכאורה, שרש"י מיישבה17?!
ויש לומר, שהדבר מובן לפי פירוש רש"י על "חושן", שעל כך מפרש רש"י "תכשיט כנגד הלב".
וההסבר לכך הוא:
מהותם של בגדי הכהונה, של הכהן הגדול, היא כנאמר בתורה "ועשית 193בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת"18.
ניתן להסביר זאת בשני אופנים: א) אלו הם בעיקר "בגדי קודש", אלא שבגדים אלו נעשו באופן נאה במיוחד, של "זהב תכלת וארגמן... ושש"19, ואף במדתם ובצורתם נעשו כבגדי מלכות, כך שהם "לכבוד ולתפארת". ב) בעיקר מיועדים הם ל"כבוד ותפארת" – "תכשיטים", אלא שהתכשיטים נעשו בצורת בגדים: "בגדי .. אהרן אחיך".
לפי זה יש לומר, שיש הבדל גם בסדר חשיבותם של הבגדים, באלו מהם ניכר יותר שהם "בגדי קודש – לכבוד ולתפארת":
אם ננקוט בדרך הראשונה, שאלו הם בעיקר "בגדים", אלא שנעשו באופן שהוא "לכבוד ולתפארת", הרי אז ה"ציץ" – אשר הוא כל־כולו תכשיט20, על־אף היותו אחד משמונת הבגדים – אינו זהה במהותו לשאר בגדי הכהונה של הכהן הגדול21.
אך אם סוברים שאלו הם בעיקר "תכשיטים", כדלעיל, באופן השני המתואר, הרי אז גם הציץ הוא מאותו סוג22, ואדרבה, הוא העיקרי מסוג זה, כי23 בו ניכרת הגדרתו כ"תכשיט" יותר מבשאר בגדי הכהונה.
ד. "בגדים" שהם לכבוד ולתפארת
לפי זה יש לומר, שזהו אחד הטעמים לפירוש רש"י8 על "חושן – תכשיט כנגד הלב", כי בכך מוסבר מדוע אין התורה מונה כאן את הציץ, למרות שהיא מציינת כאן את החושן:
אמנם, החושן הוא "תכשיט", אך הוא "כנגד הלב"24, מקום שאנשים נוהגים ללבוש עליו בגדים, ולכן הוא נכלל בקטגוריה של "ואלה הבגדים"25, 194לעומת זאת הציץ, אשר מקומו הוא (א) "ושמת אותו על פתיל תכלת והיה על המצנפת..."26, (ב) "והיה על מצח אהרן"27, איננו במקום שלובשים עליו בגדים, ולכן אין הוא נמנה בפסוקנו.
בהמשך לכך מסביר רש"י את המלה "ואפוד". ותחילה יש לציין, שכבר לפני כן, בפרשת תרומה28, מציין רש"י ש"חושן ואפוד מפורשים בואתה תצוה והם מיני תכשיט". וכך מובן מפשטות הפסוקים בפרשתנו, שהן החושן והן האפוד אינם בגדים רגילים שהאדם לובש 29, אלא הם תכשיטים לנוי וליופי – לכבוד ולתפארת.
על כך מחדש רש"י בפרשתנו "ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו רוחבו כרוחב גב איש כמין סינר שקורין פורצינ"ט שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים כך מעשהו...":
אמנם, רש"י מצטט הוכחות מן הפסוקים, כדלעיל, אך ראיות אלה באות רק להוכיח, כלשון רש"י, "שהאפוד שם לבד והכתפות שם לבד והחשב שם לבד", וש"האפוד שם תכשיט לבדו" 30 –
אך מכל ההוכחות הללו אין מובן איזה תכשיט הוא האפוד,
ומפשטות הפסוקים, כאשר החושן והאפוד מופיעים תמיד ביחד וקשורים זה לזה, ניתן היה להסיק שזהו תכשיט נוסף כנגד מקום מסויים בגוף 31, כפי שהחושן הוא "תכשיט כנגד הלב".
על כך אומר רש"י "ולבי אומר לי 32 שהוא חגור לו מאחוריו כמין סינר .. שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים", אין זה תכשיט כנגד מקום מסויים בגוף בלבד, אלא תכשיט לנוי וליופי, המשמש כלבוש ממש 33, "כמין סינר",
כי לדעת רש"י – בפשוטו של מקרא, כאשר התורה אומרת "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת .. ואלה הבגדים אשר יעשו", ומשמיטה אחר כך את הציץ, הכוונה היא, שאלה הם בעיקר "בגדים", אך הם נעשים באופן שהוא לכבוד ולתפארת, בדומה לתכשיטים. ולכן, לגבי כל אחד מבגדי הכהונה, מדגיש רש"י שכל אחד מהם הוא לבוש.
וכך גם לגבי החושן, אשר רש"י 195מכנהו "תכשיט", הוא מפרש, שלמרות זאת הוא מוגדר כבגד34 – "תכשיט כנגד הלב".
ה. האפוד – תכשיט שהוא בגד מיוחד
לפי זה מובן מדוע צריך רש"י להוסיף "שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים". שהרי, לכאורה: מה מוסיפה דוגמא זו להבנת צורת האפוד, והרי רש"י כבר הסביר שהוא "כמין סינר" וכן את ה"לע"ז" "שקורין פורצינ"ט", וכבר מובן מהו האפוד35.
אלא, בכך מבהיר רש"י את מהותו ויחודו של לבוש זה:
א) "שחוגרות השרות" – זהו בגד מיוחד של חשיבות, ולא של אנשים רגילים, ולכן הוא "לכבוד ולתפארת", בהמשך ל"חושן" – בגד של מלכות36.
ב) "כשרוכבות על הסוסים" – במצב זה לובשות השרות יותר בגדים, ליתר צניעות, ואילו, ההיפך הוא בתכשיטים, שעונדים אותם בעיקר בזמנים שהם כדי "להראות העמים והשרים"37.
כך מובן גם לגבי הכהן הגדול, שאין זה סתם תכשיט נוסף שהוא עונד, אלא זהו תכשיט שהוא כבגד, ומבטא את צניעותו היתירה של הכהן הגדול, כפי שכבר הוסבר לפני כן38 על "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", שמפני קדושת אבני המזבח אסור היה לעלות אליו במדרגות, למרות שכל הכהנים לבשו מכנסים. כך מובן גם לגבי הכהן הגדול, שמשום קדושתו היתירה הוא נדרש לצניעות יתירה39.
ו. הרמב"ם: בגדי הכהן הגדול הם תכשיטים
לעומת זאת, לדעת הרמב"ם, ארבעה בגדי הזהב של הכהן הגדול אינם 195מוגדרים כל כך כ"בגדים", אלא נחשבים בעיקר ל"תכשיטים"40, וכפי שמובן מן הפסוקים, שהציץ החושן האפוד והמעיל אינם בגדים רגילים. ולכן, כאשר מבאר הרמב"ם41 את אופן עשיית בגדי הכהן הגדול, הוא פותח בציץ, כי בגדי הכהן הגדול הם בעיקר "לכבוד ולתפארת", והם כתכשיטים מיוחדים, ומהות זו מתבטאת באופן ניכר ביותר, כדלעיל בסעיף ג'42, בציץ43.
וכך מסביר הרמב"ם לגבי האפוד, כפי שמובן ממשמעות הפסוקים, שהוא כתכשיט מיוחד, בדומה ובהמשך לחושן שהיה תכשיט מיוחד44.
ולפיכך אין הרמב"ם יכול לומר "ויראה לי" וכדומה, כי דבר זה מובן מפשטות הפסוקים.
ז. לפי רש"י – בגד; לפי הרמב"ם – תכשיט
לפי האמור לעיל מובן ההבדל בין רש"י לבין רמב"ם לגבי גודל האפוד ואופן לבישתו:
לדעת רש"י, האפוד הוא בעיקר לבוש, משום צניעותו היתירה של הכהן הגדול, ולכן הוא סובר (א) שהאפוד מתחיל ממתניו למטה מאציליו, ולא למעלה מכך, כי מעל לכך אין מתאים נימוק זה של צניעות, יותר מהגב. (ב) האפוד "מגיע עד עקביו", משום צניעות, (ג) האפוד הוא "כמדת רוחב גבו של אדם ויותר", "נקפל הסינר לפני הכהן על מתניו וקצת כריסו מכאן ומכאן", ובכך מודגש יותר שזהו "בגד" של הכהן.
ואילו לדעת הרמב"ם בספר "היד החזקה", שזהו בעיקר "תכשיט", אין טעם לחדש פרטים אלו (ובמיוחד – בפשוטו של מקרא), שהאפוד היה "עד עקביו" ורחב יותר מגבו של אדם, אלא הוא אומר "רוחבו כרוחב גבו של אדם 196מכתף לכתף ואורכו מכנגד אצילי הידים מאחוריו עד הרגלים"45.
ודעתו של הרמב"ם ש"ואורכו מכנגד אצילי הידים", ולא כדעת רש"י, שהתחיל למטה מאציליו, משום שלדעת הרמב"ם אין האפוד והחושן שני תכשיטים נפרדים לגמרי, אלא הם מרכיבים ביחד תכשיט אחד שלם.
כשם שהשימוש בחושן ובאפוד, כאשר שואלים באורים ותומים, והכהן משיב ברוח הקודש, הוא לא רק על ידי החושן, אלא גם על ידי האפוד, כדברי הרמב"ם46 "מעלת כהן גדול שמדבר על־פי האפוד והחושן ברוח הקודש",
כך גם לגבי מהותם כתכשיט, שהם יוצרים ביחד תכשיט שלם47.
ולכן סובר הרמב"ם, שהאפוד אינו צריך להתחיל למטה מאצילי ידיו, במקום שמסתיים החושן, כדעת רש"י, אלא "מכנגד אצילי הידים", במקום48 שעדיין ישנו החושן.
דבר זה מובן מן הדיוק בלשון הרמב"ם49, ומהדגשתו את הקשר שבין האפוד לבין החושן "נמצא כשלובש האפוד עם החושן יהיה החושן על לבו בשווה והאפוד מאחריו וחשב האפוד קשור על לבו תחת החושן", זהו תכשיט ובגד שלם אחד המורכב מן החושן אשר מלפניו "על לבו", ומן ה"אפוד" אשר "מאחריו"50.
ח. סדר הלבישה – בהתאם לשיטה
לפי האמור לעיל יש להסביר מספר פרטי הלכות בדברי הרמב"ם:
לגבי סדר לבישת הבגדים אומר הרמב"ם51: כהן גדול אחר שחוגר באבנט לובש המעיל, ועל המעיל האפוד והחושן, וחוגר בחשב האפוד על המעיל מתחת החושן".
מדברי הרמב"ם מובן, שהחגירה בחשב האפוד היא לאחר לבישת החושן.
בפסוקים העוסקים בכך יש הבדלים: בציווי בפרשתנו52 נאמר לגבי סדר ההלבשה "ואת האפוד ואת החושן (ולאחר מכן) ואפדת לו בחשב האפוד", 197ואילו בפרשת צו53, נאמר לגבי ביצוע סדר ההלבשה למעשה, "ויתן עליו את האפוד ויחגור אותו בחשב האפוד ויאפד לו בו", ורק לאחר מכן נאמר "וישם עליו את החושן".
על כך אומר רמב"ן54: והקדים בכאן ויחגור אותו בחשב האפוד קודם שישים עליו החושן. כי משה ידע בדרך הלבישה כי לעולם הבגדים תיכף ללבישת הבגד יחגור אותו בחגורה העשויה לו, באבנט תיכף לכתונת, ובחשב תיכף לאפוד, ואין ראוי שתהיה לבישת האפוד בהפסקות, אבל שם נאמר ואת האפוד ואת החושן ואפדת לו בחשב האפוד, לפי שקצר שם בענין החושן...
אך מדברי הרמב"ם מובן, כדלעיל, שהחגירה בחשב האפוד היא לאחר לבישת החושן55.
ולפי האמור לעיל יש לומר56, שדעת רמב"ן היא כשיטת רש"י, שהחושן והאפוד הם שני פרטים שונים בבגדי הכהן הגדול. ולכן הוא סובר, שתחילה חוגרים את האפוד – ויחגור אותו בחשב האפוד, כסיום לבישתו, ורק אחר כך "וישם עליו את החושן".
ואילו לדעת הרמב"ם, הרי למרות שבמנין שמונת בגדי הכהונה נמנים החושן והאפוד כשני בגדים, בכל זאת הם מרכיבים ביחד בגד שהוא תכשיט אחד57,
והרמב"ם נוקט כשיטתו לפני כן58, שהחושן והאפוד צריכים להיות מחוברים זה לזה, "ולא יזח החושן מעל האפוד, וכל המזיח חושן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה", וזאת לא רק בשעת העבודה, כדעת אחרים59, אלא אף שלא בשעת העבודה, כי זוהי הלכה לגבי עצם הבגד, שהחושן והאפוד צריכים להיות מחוברים זה לזה, ולא נפרדים –
ולפיכך סובר הרמב"ם שגם לבישתם היא אחת "ועל המעיל (לובשים את) האפוד והחושן" (כבגד אחד), ולאחר מכן "וחוגר בחשב האפוד", שזהו סיום של לבישת האפוד והחושן גם יחד.
198ט. כל מה שיהודי רואה או שומע הוא לצורך עבודת ה'
מפירוש רש"י זה נלמדת הוראה נפלאה בעבודת ה':
ידועה60 תורת הבעל־שם־טוב, שכל דבר שיהודי רואה או שומע מהווה עבורו הוראה בעבודת האדם לקונו.
דבר זה הרי מובן בפשטות: כיון ש"כל מה שברא הקדוש־ברוך־הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"61, והעובדה שהקדוש־ברוך־הוא קבע שיהודי זה יראה מאורע זה בעולם, הרי מובן שאין היא לבטלה ח"ו, אלא יש לה תכלית, אשר תכלית בריאת האדם היא "אני נבראתי לשמש את קוני"62.
ומסביר רש"י שענין זה אינו מופנה רק לכהן הגדול, ואפילו לא רק למי שגדול בשנים, אלא יש ללמד זאת גם לבן חמש למקרא:
ידוע הסיפור שמספרים המלמדים לילדים ב"חדר" כשלומדים את פירוש רש"י על האפוד "כמין סינר .. שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים", למרות שרוב התלמידים, ובמיוחד בני חמש למקרא, לא ראו זאת אף פעם,
שפעם אחת ראה רש"י, בהליכתו ברחוב כיצד שרה רוכבת על הסוס חגורה בסינר, ורש"י הצטער על כך, מדוע הראו לו משמים מראה זה.
לאחר מכן, בכותבו את פירושו על התורה במעשה האפוד, נתיישבה דעתו, כי למד מכך הוראה בעבודתו לקונו, על ידי פירושו על התורה – הסבר למעשה האפוד,
וזהו ההסבר לכך שהראו לו מראה זה, כדי להבין טוב יותר את מעשה האפוד, כי מכך הוא הסיק, שאין זה תכשיט בלבד, כפי שמובן לכאורה מן הפסוקים, אלא זהו בגד, כפי שהתבאר לעיל בהרחבה.
ואת זאת מלמד רש"י לבן חמש למקרא, שכל דבר שיהודי שומע או רואה (ולדוגמא: ראיית שרות הרוכבות על הסוסים), הרי זה רק לצורך לימוד התורה וקיום המצוות.
י. "לבי אומר לי"
לפי זה יש לבאר, בפנימיות הענינים, מדוע מדייק רש"י בלשונו "ולבי אומר לי... ועוד אומר לי לבי", ואינו אומר כדרכו במקומות אחרים בפירושו, ואף בפסוק זה "ואני אומר", וכדומה:
המראה שהוזכר לעיל, אשר ראה רש"י, אינו כדברים אחרים שבעולם שיהודי רואה או שומע, דברי היתר, דברי רשות, שעליו ללמוד מהם הוראה בעבודת ה', אלא זהו מראה שיהודי צריך להימנע מלראותו, כנאמר 199בגמרא63, ש"באשה קראו מושב ולא מרכב",
והכח לכך שאף ממאורע זה תבוא הוספה בעבודת ה', ויותר מכך, יתווסף בהבנת ובהשגת התורה, נובע מה"לב",
היחידה שבנפש, הנקודה היהודית הנמצאת אצל כל ישראל בשווה, ואשר אינה שורה במוח, אלא בעיקר בלב64, ועל דרגה זו, של יחידה, אינו חל שום העלם והסתר65, על ידי שום דבר בעולם, ואפילו לא על ידי דברים שאינם לפי התורה, לכאורה,
ואדרבה: הכוח להפוך אפילו זדונות לזכויות נובע מדרגת היחידה שבנפש, אשר בלב,
ולכן דוקא מצד "לבי" מבינים ומיישמים למעשה, ורואים שגם מראות שנראו בניגוד לרצונו – שרה רוכבת על סוס, צריך וחובה להצטער66 על ראייתם, עד אשר גם מראיה בעלמא זו, בעל כרחו, יגיעו67 ליתרון בקודש, כיתרון האור מן החושך68, עד אשר כבעניננו, נוסף על ידי כך הסבר על מעשה האפוד69, שהוא מבגדי הכהן הגדול, ש"עושים" לו על־ידי כך "כבוד ותפארת".
הערות
עמוד 191
- 1. פרטי הדיעות בציור האפוד הובאו באנציקלופדי' תלמודית בערכו. תו"ש מילואים לפ' תצוה סי' ח. ועוד.
- 2. רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ט ה"ט.
- 3. לשון הכס"מ שם – בהלכה ח. בדפוסים שלפנינו בכס"מ (נסמן ה"ח ו)מעתיק מדברי הרמב"ם (שם) "ומ"ש ועושה על ארבע זויות של חושן ד' טבעות זהב וכו'", וכותב: מפורש במקרא פרשת תצוה (וממשיך) ורש"י בפירוש התורה בסוף פרשת פקודי כתב באורך מעשה האפוד ויש קצת שינוי בין דבריו לדברי רבינו ע"ש. ולכאורה: א) מה שהביא מפרש"י בנוגע לאפוד, קאי לכאורה על דברי הרמב"ם שם ה"ט ואילך (או שכוונתו כאן לציין כל הנאמר מה"ח עד סוף הפרק)*. ב) מ"ש "ורש"י בפירוש התורה בסוף
- 4. פרשתנו כח, ו. וכן בס"פ פקודי בדפוס ראשון ושני ובכת"י (ראה הערה שלפנ"ז). כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף וכו'" (שבדפוסים לפנינו באו אחרי ציון ה"ט) הן בהמשך לדבריו "ויש קצת שינוי בין דבריו כו'". ודוחק. וראה בסוף ההערה.
- . בדפוס ראשון דהכס"מ (וויניציאה שלד): רש"י בפירוש התורה כו' (לא ורש"י כו'). ונראה דאינו המשך להקודם (וכן יש לפרש גם לגירסתנו). ועפ"ז מ"ש "מפורש במקרא פ' תצוה" קאי על (ה"ח שם) "ועושה על ארבע זויות של חשן ד' טבעות זהב". ואולי התיבות שלאח"ז בכס"מ "האפוד רחבו פרקים פרקים על פירוש המקראות כו' אני כותב מעשיהם יחד. וממשיך לפרש (בקיצור קצת) על דרך פירושו בפרשתנו (כח, ו). [ולהעיר, שבב' כת"י רש"י שתח"י**, מסיים (לאחר גמר פירושו הנ"ל): לכך אני כותב מעשיהם כמו שהוא בכאן למען ירוץ כל קורא בו כי כמו כן כתובים למעלה כסדר הזה בתוך הקונטריס]. ובכל דפוסים וכת"י הנ"ל – ישנו להפרש"י גם בפרשתנו כח, ו (ע"ד שהוא לפנינו). ואולי, מצד הכפלת הפירוש – השמיטו המעתיקים והמדפיסים שלאח"ז פי' הנ"ל מס"פ פקודי. ואולי צ"ל בכס"מ "(מפורש במקרא פרשת תצוה) ורש"י בפירוש התורה (והכוונה לפרש"י בפרשתנו) ובסוף פרשת פקודי כתב באורך מעשה האפוד" – וקאי על שניהם. וצריך חיפוש בדפוסים ישנים דפרש"י – אולי ברש"י שראה הכס"מ לא נמצאת אריכות הפירוש בפרשתנו כח, ו כ"א רק בס"פ פקודי. וראה ברלינר (במהדורא א') פרשתנו שם שכ"ה בכמה כת"י ודפוס ישן דפרש"י. ואכ"מ.
- . וכן הביא ברלינר בס"פ פקודי (בב' מהדורותיו).
עמוד 191
- 5. פרשתנו שם, כו. בפרש"י כח, ז ד"ה אל שני כתב "שלא הי' רחבו אלא כנגד גבו של כהן" (וכן בפסוק כח, ד (הובא לקמן בפנים ריש סעיף ב) סתם "רחבו כרוחב גב איש"). אבל שם לא בא לקבוע דיוק מדת האפוד לרחבו, כ"א בא לפרש התיבות "אל שני קצותיו" (שבפסוק) שהיינו "אל רחבו של אפוד שלא הי' רחבו אלא כנגד גבו כו'", ושולל בזה שלא הי' מכסה את כל הגוף גם מלפניו (כפי' הרשב"ם שם, ז).
- 4.
- 6. אבל להעיר מפרש"י שם, ז ד"ה אל שני: וגבהו עד כנגד האצילים .. כנגד אציליהם. עיי"ש.
- 7. להעיר שבדפוס ראשון דפרש"י בס"פ פקודי איתא "עד הארץ". ואולי הוא טה"ד, ובפרט שבפרשתנו שם, ו איתא (כלפנינו) "עד עקביו". וכ"ה בדפוס שני ושאר כת"י רש"י (שתח"י).
- 8. כח, ד.
- 9. לכאורה כוונתו לברייתא (שע"ד ברייתא) דמלאכת המשכן. – ובברייתא דמלאכת המשכן שלפנינו ליתא ע"ד בגדי כהונה כלל. וראה תו"ש חכ"ג מילואים לפ' תצוה ס"ז.
- 10. כמ"ש הרמב"ם באגרת לר' פנחס בר' משולם (נדפסה בקובץ תשובות הרמב"ם ואגרותיו (לפסיא) סי' קמ). וראה לקו"ש חי"ב ע' 6 בשוה"ג.
- 11. ראה קרית ספר להמבי"ט על הרמב"ם שם: האפוד רוחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף דמדכתיב שתי כתפות חוברות יהי' לו וגו' משמע שהוא רחב מכתף לכתף כו'.
עמוד 192
- 12. ש"ב ו, יד.
- 13. צו ח, ז.
- 14. פרשתנו כח, כז.
- 15. גם להגירסא (הוספה?)* בחצע"ג ברד"ה ואפוד: לא שמעתי (שהוא לבוש). וגם לההמשך לאח"ז: ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו.
- 16. ראב"ע, רשב"ם, חזקוני, בחיי, בעל הטורים, מושב זקנים, כלי יקר, אוה"ח. ועוד.
- 8.
- 17. בנוגע המכנסיים אינה קושיא (גמורה) בפשש"מ, כי כמה ענינים בפשש"מ שאין רש"י מתרץ בתחלת הענין כי סומך הוא שיפרשנו בהמשך וסיום הענין. וכאשר לומדים המשך הפרשה ע"ד המכנסים (פרשתנו כח, מב) – מובן הטעם שלא נמנו המכנסיים בתחלה, כי הם אינם מ"אלה הבגדים אשר יעשו" – שהם "לכבוד ולתפארת" (ראה לקמן בפנים), כ"א אך "לכסות בשר ערוה" [ונזכר רק אחר (פסוק מא) שמדובר לא רק ע"ד פרטי עשיית הבגדים, כ"א גם בנוגע ללבישתם כו' – "והלבשת .. ומשחת אותם ומלאת את ידם וקדשת אותם וכהנו לי" (ראה בארוכה במפרשים שבהערה הקודמת)]. אבל בנוגע לציץ, יוקשה כבפנים.
- . וליתא בדפוס ראשון ודפוס שני וכת"י רש"י (שתח"י).
עמוד 193
- 18. כח, ב.
- 19. שם, ו; טו – אפוד וחושן. ועד"ז בנוגע שאר הבגדים.
- 20. כבמפרשים שבהערה הבאה. וראה שבת (סג, סע"ב) מנין לתכשיט כ"ש שהוא טמא מציץ. וכן נקרא תכשיט בסוכה ה, א (אבל: א) שם הוא בניגוד ל"כלי". ב) בפרש"י סוכה שם ד"ה תכשיט "מלבוש לאדם"). ולהעיר מתוד"ה ת"ש (נזיר נד, ב) קרוב לסופו: ואור"ת דתכשיטי כלי מתכות שפיר מיקרו בגדים כדכתיב בבגדי כהונה אלה הבגדים אשר יעשו וחשיב ציץ. וראה הערה הבאה.
- 21. כבראב"ע (כח, ד. תשא לד, ו. ושם: כי שבעה הם בגדי כהונה). בחיי (כח, ד. לו). בעה"ט וכלי יקר שם. ולהעיר ממגדל עוז (הל' נזירות פ"ז ה"ח) בסופו שהקשה על ר"ת (שבהערה הקודמת): ועיקר קרא דואלה הבגדים לאו בציץ דוקא מיירי ולא אמני בהדייהו. ע"ש.
- 22. ולהעיר מלשון רש"י שבת שם ד"ה מציץ "שהוא דבר מועט ומנאו עם תכשיטי כהן".
- 23. וכמובן גם בפשטות הכתובים דרק הציץ הי' מזהב לבד, משא"כ שאר בגדי כהונה. ולהעיר גם מרמב"ן כאן: והציץ נזר המלכים הוא. ובראב"ע לקמן כח, לו "והשרים הגדולים כו'".
- 8.
- 24. ראה פרש"י שמות ד, יד בסופו. ראב"ע שבהערה הבאה.
- 25. להעיר גם מראב"ע פרשתנו כט, ה.
עמוד 194
- 26. פרשתנו כח, לז. ועפ"ז י"ל דהוה כגדר תכשיט על בגד.
- 27. שם, לח.
- 28. כה, כז.
- 29. ראה ראב"ע פרשתנו כח, ב: לכבוד ולתפארת שיתפארו בהם כי אין אחד מישראל שילבש כאלה. וראה רמב"ן שם "כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן".
- 30. ולהעיר מפרש"י שם כח, ח ד"ה וחשב אפודתו. שם כט, ה.
- 31. להעיר מסידור רס"ג סדר העבודה ליוה"כ (ע' רעא) "ונתלבש בו מלב ועד טבור".
- 32. ראה בפי' רבינו מיוחס (הובא בתו"ש שבהערה 1): ורבי שלמה פי' סינר וחגורה ולא ידעתי מנין הבין זה. ועוד שאין סדר המקראות שלמטה מתיישב ע"פ פירושו באפוד.
- 33. ראה גו"א לפרש"י תרומה שם בסופו: והאפוד לא הי' תכשיט אלא מלבוש .. אבל בחושן שהוא תכשיט שייך כו'.
עמוד 195
- 34. ראה לקמן הערה 44.
- 35. – אבל בדפוס שני דרש"י כאן "שחוגרות הנשים", וכמו שהוא (בשאר הדפוסים וכת"י) לקמן כח, ו (ועד"ז שם, ז) "סינר של נשים".
- 36. ויש לומר שגם בשאר הבגדים מדגיש רש"י בפירושו כאן (כח, ד) שהם בגדים מיוחדים כו': בסד"ה ואפוד מביא הכתוב "כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים" – ובמילא מובן בנוגע למעיל (שבפסוק זה); בד"ה תשבץ (בנוגע לכתונת) "עשוין משבצות לנוי והמשבצות הם כמין גומות העשויות בתכשיטי זהב למושב .. אבנים טובות כו'"; בנוגע למצנפת "כמין כיפת כובע", ולא סתם כובע שמונח על הראש (ואבנט הוא חגורה על הכתונת – וא"כ הוי פרט מה"כבוד ותפארת" של הכתונת). וראה בארוכה רמב"ן שם, ב. וי"ל שבכתונת וכובע שהם גם בכהן הדיוט, מדגיש רש"י רק זה שהם נעשו באופן מיוחד. משא"כ בבגדי כה"ג שהם בגדים מיוחדים מדגיש רש"י שהם בגדי מלכות ומצד זה הם "לכבוד ולתפארת".
- 37. ע"ד מג"א א, יא.
- 38. ס"פ יתרו. וראה פרש"י שם. ובארוכה לקו"ש חכ"א ע' 119 ואילך.
- 39. וי"ל שזהו שמוסיף רש"י בסיום פירושו "ועוד אומר לי לבי שיש ראי' שהוא מין לבוש כו'", והיינו שהוא לא רק כמין סינר שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים, שלפ"ז הרי זה בעיקר חגורה הקרוב לתכשיט, אלא שזהו "מין לבוש" ממש. וראה חזקוני כאן כח, ו.
עמוד 195
- 40. ועיין לשון הרמב"ם הל' כלי המקדש פ"ח ה"ד ובסהמ"צ מ"ע לג.
- 41. פ"ט מהל' כלי המקדש.
- 42. ולפ"ז נמצא דבפ"ח ה"ב שם דכתב "מעיל ואפוד וחושן וציץ" כתבם בסדר חשיבותם כתכשיטים מלמטה למעלה. ואולי כי שם בא בהמשך לבגדי כהן הדיוט.
- 43. וזה שבפסוק כח, ד אינו מזכיר הציץ, י"ל דהרמב"ם ס"ל כתירוץ המושב זקנים או ע"ד תי' האוה"ח ("לצד מעלתו כו'") שם. ועצ"ע.
- 44. בתוד"ה ואינה (שבת נז, סע"ב) – מפי' הערוך בפי' "איסטמא" שבגמרא שם ("ג' דברים נאמרו באיסטמא אין בה משום כלאים ואינה מטמאה בנגעים כו'") "חתיכה של בגד מוזהב וקבועין בה אבנים טובות ומרגליות ולפ"ז ניחא דמטמא במת ושרצים כשאר תכשיט אבל בנגעים לא שאין הבגד עיקר כ"א הזהב ואבנים טובות ומהאי טעמא נמי אין בה משום כלאים" – ועפ"ז יש לומר לכאורה, שזהו הנפק"מ בין דעת רש"י והרמב"ם (הנ"ל בפנים) בנוגע לחושן (עכ"פ), אם הוי גדר בגד, או רק תכשיט – אם יש בה משום כלאים ומטמאה בנגעים או לא (וראה גם צפע"נ להל' כלאים פ"י הי"ב (יד, ב)). ועפ"ז יומתק מה שהשמיטו הרמב"ם בסוף הל' כלאים – ראה ראב"ד שם (וראה רדב"ז שם). אבל ראה כס"מ שם דגם לדעת הרמב"ם יש בחושן ואפוד משום כלאים. וראה בעל המאור ור"ן לביצה יד, ב. בחיי פרשתנו כח, ו. ואכ"מ.
עמוד 196
- 45. משא"כ הכתונת י"ל דלדעת הרמב"ם הוי (בעיקר בגדר) לבוש, ובזה כתב (שם פ"ח הי"ז) "אורך הכתונת עד למעלה מן העקב".
- 46. שם ספ"י.
- 47. להעיר מבחיי פרשתנו כח, ו: והאפוד הוא עיקר הבגד וע"כ הקדימה הפרשה כו'. וראה רמב"ן תרומה כה, ז בסופו. ועד"ז בתוד"ה ואבני מלואים (ע"ז כד, א) בנוגע לאבני החושן "כיון שחשן מחובר לאפוד קרי אפוד".
- 48. ראה גם חינוך מצוה ק' (בתחלתה).
- 49. שם פ"ט הי"א.
- 50. ביאור חושן ואיפוד ושייכותם זל"ז וכו' ע"ד החסידות – ראה תו"ח שמות (תקי, א. תקיז, ב ואילך). אוה"ת פרשתנו (ע' א'תרמב ואילך. ס"ע א'תרסג ואילך). ועוד.
- 51. שם פ"י ה"ג.
- 52. כט, ה.
עמוד 197
- 53. ח, ז־ח.
- 54. בפי' עה"ת צו שם.
- 55. ראה מלבי"ם צו שם.
- 56. ראה פנים יפות צו שם.
- 57. להעיר מתפילין (של יד ותש"ר) – שהן שתיים בכמה ענינים (טושו"ע ודאדה"ז או"ח ר"ס כו. שו"ע אדה"ז שם סכ"ה סי"ג) וגם אחד (ראה שו"ע אדה"ז שם סכ"ב). וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 54 ואילך. אנציקלופדי' תלמודית ערך הנחת תפלין סעיף א. וש"נ. ולהעיר דתש"י ותש"ר הן דוגמת אפוד וחושן (אוה"ת פרשתנו ס"ע א'תרעג ואילך)*.
- 58. שם פ"ט ה"י – ראה פנים יפות שם.
- 59. חינוך מצוה ק. סמ"ג ל"ת רצט. וראה יראים (השלם) סי' שיז. ועוד.
- . בזח"ב (רל, סע"א ואילך – הובא באוה"ת שם ע' א'תרפ. ובכ"מ) דחושן ואפוד הו"ע תפילין וקשרא דתפילין. ואכ"מ.
עמוד 198
- 60. כתר שם טוב (קה"ת) בהוספות סי' קכז־קכט (וראה גם סי' קכו) ובהערות שם.
- 61. שבת עז, ב.
- 62. משנה קידושין בסופה.
עמוד 199
- 63. פסחים ג, א.
- 64. ראה המשך תער"ב ח"א פל"ה. שערי אורה ד"ה וקבל פי"ז. ועוד.
- 65. ראה גם תניא פי"ט. (משיחות (מוצאי) ש"פ תצוה תשל"ז, תשל"ט)
- 66. תחלה – סור מרע ואח"כ וע"ט – פי' בטוב (תורה).
- 67. להעיר ממאמרי אדה"ז – פרשיות ח"א ס"ע רו.
- 68. קהלת ב, יג.
- 69. להעיר מתורת הה"מ (אור המאיר, הובא ונתבאר באוה"ת ויצא (כרך ה) תתסט, א ואילך) בזה שלבן רדף אחר יעקב. וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 163. ע' 280 ואילך.
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ט׳:ט׳ - הטקסט מספריא
האפוד רוחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף ואורכו מכנגד אצילי הידים מאחוריו עד הרגלים ויש לו כמו שתי ידות יוצאות ממנו באריג לכאן ולכאן שחוגרין אותו בהם והם הנקראין חשב האפוד והכל ארוג זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש על שמנה ועשרים חוטין כמעשה החושן ותופר עליו שתי כתיפות כדי שיהיו על כתפות הכהן וקובע על כל כתף וכתף אבן שוהם מרובע מושקע בבית של זהב ומפתח על שתי האבנים שמות השבטים ששה על אבן זו וששה על אבן זו כתולדותם וכותבין שם יוסף יהוסף ונמצאו כ"ה אות באבן זו וכ"ה אות באבן זו וכך היו כתובין והאבן שכתוב בה ראובן על כתיפו הימנית והאבן שכתוב בה שמעון על כתיפו השמאלית ועושה בכל כתף שתי טבעות אחת מלמעלה בראש הכתף ואחת מלמטה לכתף למעלה מן החשב ונותן שתי עבותות זהב בשתי טבעות שלמעלה והם הנקראים שרשרות:
נזיר נ״ד ב - הטקסט מספריא
וְאֵינוֹ סוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִים, וּמַתְחִיל וּמוֹנֶה מִיָּד, וְקׇרְבָּן אֵין לוֹ. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה וִימֵי הֶסְגֵּרוֹ שֶׁל מְצוֹרָע, הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִין לוֹ.
גְּמָ׳ וְאֵלּוּ הֵן הַסְּכָכוֹת — אִילָן הַמֵּיסֵךְ עַל הָאָרֶץ. וּפְרָעוֹת — הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר.
וְאֶרֶץ הָעַמִּים. אִיבַּעְיָא לְהוּ: אֶרֶץ הָעַמִּים, מִשּׁוּם אַוֵּירָא גָּזְרוּ עָלֶיהָ, אוֹ דִילְמָא מִשּׁוּם גּוּשָּׁא גָּזְרוּ עָלֶיהָ?
תָּא שְׁמַע: וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם אַוֵּירָא, הַזָּאָה לְמָה לִי?
אֶלָּא לָאו, מִשּׁוּם גּוּשָּׁא? לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ מִשּׁוּם אַוֵּירָא, וְכִי קָתָנֵי — אַשְּׁאָרָא.
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי: וְכֵלִים הַנּוֹגְעִים בְּמֵת. הָנֵי כֵּלִים בְּנֵי הַזָּאָה אִינּוּן? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ אַשְּׁאָרָא.
and he does not negate the earlier days of his naziriteship, but they are considered part of his naziriteship term. And he starts counting the rest of his naziriteship to complete his term immediately after his purification, and he has no obligation to sacrifice an offering of impurity for these sources of ritual impurity. Actually they said an ancient tradition that these days of the impurity of the zav (Leviticus 15:1–15) and the zava (Leviticus 15:25–30) and the days of the confinement of a leper before he is confirmed as a full-fledged leper (Leviticus 13:4–5) count for him toward the period of his naziriteship.
GEMARA: The Gemara explains the terms hangings and projections by citing a mishna (Oholot 8:2). And these are the hangings: A tree that overhangs the earth. And the projections are stones that protrude from a fence.
§ The mishna further taught: And the land of the nations does not render a nazirite obligated to shave, despite the fact that it is considered ritually impure. The Gemara inquires with regard to the nature of this impurity. A dilemma was raised before the Sages: Did the Sages decree the land of the nations impure with regard to the air, i.e., is one rendered impure merely by being there? Or perhaps they decreed it impure with regard to the earth, i.e., one who touches the ground or overlays it becomes impure.
The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this question from the mishna, which lists one who enters the land of the nations and states: And one sprinkles on him on the third and on the seventh days. And if you say that the decree was with regard to the air, why do I need this sprinkling? He neither touched something ritually impure nor overlaid it.
Rather, is it not with regard to the earth that the land of the nations was decreed impure? The Gemara rejects this proof: No, actually I could say to you that the decree is due to the air, and when the mishna teaches that he receives the sprinkling, it is referring to the other items listed in the mishna, e.g., the grave cover, the grave walls, and a quarter-log of blood.
The Gemara comments: So too, it is reasonable that this is the case, from the fact that the mishna also teaches: And vessels that are touching a corpse. Now do people who touch these vessels require sprinkling? Does one who touches a vessel that is ritually impure from a corpse require the sprinkling of purification water? This individual is impure only until that evening. Rather, learn from this that the halakha that he is sprinkled on the third and on the seventh days does not refer to all the cases in the mishna but only to some of the others.
משנה תורה, הלכות נזירות ז׳:ח׳ - הטקסט מספריא
נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת שבעה יזה בשלישי ובשביעי כמו שיתבאר בהלכות טומאת מת וכן יראה לי שזה אינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו.
רש"י על שמות ד׳:י״ד - הטקסט מספריא
ויחר אף. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר כָּל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשֶׂה רֹשֶׁם וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם וְלֹא מָצִינוּ שֶׁבָּא עֹנֶשׁ עַ"יְ אוֹתוֹ חָרוֹן; אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי אַף בְּזוֹ נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם – הלא אהרן אחיך הלוי – שֶׁהָיָה עָתִיד לִהְיוֹת לֵוִי וְלֹא כֹּהֵן, וְהַכְּהֻנָּה הָיִיתִי אוֹמֵר לָצֵאת מִמְּךָ, מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה כֵן אֶלָּא הוּא יִהְיֶה כֹּהֵן וְאַתָּה הַלֵּוִי, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי" (דהי"א כ"ג) (זבחים ק"ב):
הנה הוא יצא לקראתך. כְּשֶׁתֵּלֵךְ לְמִצְרַיִם:
וראך ושמח בלבו. לֹא כְשֶׁאַתָּה סָבוּר, שֶׁיְּהֵא מַקְפִּיד עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה עוֹלֶה לִגְדֻלָּה; וּמִשָּׁם זָכָה אַהֲרֹן לַעֲדִי הַחֹשֶׁן הַנָּתוּן עַל הַלֵּב (שבת קל"ט):
ויחר אף AND [THE LORD’S] WRATH GLOWED — Rabbi Joshua the son of Korcha said: wherever the term “and God’s wrath glowed” occurs in the Scriptures it leaves a definite impression (mention of punishment of some kind follows), but here no such result is mentioned, for we do not find that any punishment came upon Moses in consequence of that anger of God. Rabbi José said to him: As a matter of fact here, too, some definite result is mentioned, viz., הלא אהרן אחיך הלוי “Is not Aaron the Levite thy brother?” — which implies, that he was destined to be a Levite (an attendant on the priests) and not a priest, — and I intended that the priesthood should proceed from you. Now, however, this shall not be so, but he will be the Priest and you the Levite, as it is said, (I Chronicles 23:14) “But as for Moses the man of God his sons are named among the tribe of Levi” (Zevachim 102a).
הנה הוא יצא לקראתך HE WILL BE GOING FORTH TOWARDS THEE, when you will be going to Egypt.
וראך ושמח בלבו AND WHEN HE SEETH THEE, HE WILL BE GLAD IN HIS HEART — not as you believe, that he will be angry with you because you have attained a high position. In consequence of this, Aaron was privileged to wear the ornament of the breastplate which was placed over his heart (cf. Exodus 28:29) (Shabbat 139a; Exodus Rabbah 3:17).
אבן עזרא על שמות כ״ח:ב׳ - הטקסט מספריא
ועשית בגדי קדש. נקראו כן בעבור שישרתו בהם במקום הקדש, או על דרך, ולא יקדשו את העם בבגדיהם (יחז' מד יט) ובגדי אהרן כלם הנזכרים:
לכבוד ולתפארת. שיתפארו בהם כי אין אחד מישראל שילבש כאלה:
רמב"ן על שמות כ״ח:ב׳ - הטקסט מספריא
לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת שֶׁיִּהְיֶה נִכְבָּד וּמְפֹאָר בְּמַלְבּוּשִׁים נִכְבָּדִים וּמְפֹאָרִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר" (ישעיה סא י), כִּי אֵלֶּה הַבְּגָדִים לְבוּשֵׁי מַלְכוּת הֵן, כִּדְמוּתָן יִלְבְּשׁוּ הַמְּלָכִים בִּזְמַן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּכֻּתֹּנֶת "וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית לז ג), שֶׁפֵּרוּשׁוֹ מְרֻקֶּמֶת כִּדְמוּת פַּסִּים, וְהִיא כְּתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי (רמב"ן על שמות כ"ה:ז'), וְהִלְבִּישׁוֹ כְּבֶן מַלְכֵי קֶדֶם. וְכֵן הַדֶּרֶךְ בִּמְעִיל וְכֻתֹּנֶת "וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁנָה בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים" (שמואל ב י"ג:י"ח), וּפֵרוּשׁוֹ כִּי עָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים נִרְאֵית וְנִגְלֵית, כִּי הַמִּנְהָג לִלְבֹּשׁ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים שֶׁתִּתְעַלַּפְנָה בָּהֶן, וְנִמְצָא שֶׁכְּתֹנֶת הַפַּסִּים עָלֶיהָ מַלְבּוּשׁ עֶלְיוֹן, וְלָכֵן אָמַר "וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה" (שם שם יט): וְהַמִּצְנֶפֶת יְדוּעָה גַּם הַיּוֹם לַמְּלָכִים וְלַשָּׂרִים הַגְּדוֹלִים, וְלָכֵן אָמַר הַכָּתוּב בִּנְפוֹל הַמַּלְכוּת "הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה" (יחזקאל כא לא), וְכֵן כָּתוּב "וּצְנִיף מְלוּכָה" (ישעיה סב ג), וְכָךְ יִקְרָאֵם הַכָּתוּב "פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעוֹת" (שמות ל"ט:כ"ח), וּכְתִיב "פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם" (יחזקאל מד יח), שֶׁהֵם פְּאֵר וְשֶׁבַח לַמַּכְתִּירִים בָּהֶם, וְהָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן לְבוּשׁ מַלְכוּת, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב "וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארָךְ" (דניאל ה טז). וְהַצִּיץ נֵזֶר הַמְּלָכִים הוּא, וּכְתִיב (תהלים קלב יח) "יָצִיץ נִזְרוֹ". וְהֵם זָהָב וְאַרְגָּמָן וּתְכֵלֶת, וּכְתִיב (שם מה יד) "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ", וּכְתִיב (דניאל ה טז) "אַרְגְּוָנָא תִלְבַּשׁ וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארָךְ". וְהַתְּכֵלֶת גַּם הַיּוֹם לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ חוּץ מִמֶּלֶךְ גּוֹיִם, וּכְתִיב (אסתר ח טו) "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן", וְהַתַּכְרִיךְ הוּא הַמְּעִיל שֶׁיַּעֲטֹף בּוֹ:
וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת, יֹאמַר שֶׁיַּעֲשׂוּ בִּגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן לְשָׁרֵת בָּהֶם לִכְבוֹד הַשֵּׁם הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹכָם וּלְתִפְאֶרֶת עֻזָּם, כְּדִכְתִיב (תהלים פט יח) "כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה", וּכְתִיב (ישעיה סד י) "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ", וְקָדְשֵׁנוּ הוּא הַכָּבוֹד וְתִפְאַרְתֵּנוּ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְעוֹד נֶאֱמַר (תהלים צו ו) "עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ", וְכֵן "לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד" (ישעיה ס יג), שֶׁיִּהְיֶה מְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ מְפֹאָר בְּתִפְאֶרֶת, וּמְקוֹם רַגְלָיו, שֶׁהוּא מְקוֹם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מְכֻבָּד בִּכְבוֹד הַשֵּׁם. וְכֵן "וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר" (שם מד כג), שֶׁיִּהְיֶה מַרְאֶה וּמְיַחֵד בָּהֶם תִּפְאַרְתּוֹ, וְכֵן אָמַר לְמַטָּה גַּם בְּבִגְדֵי הַבָּנִים כֻּלָּם "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כ"ח:מ'), וְאָמַר בַּקָּרְבָּנוֹת "יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר" (ישעיה ס ז). וְהִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ רְצוֹנוֹ, וְהַכָּבוֹד בֵּית תִּפְאַרְתּוֹ. וְהָיוּ הַבְּגָדִים צְרִיכִין עֲשִׂיָּה לִשְׁמָן, וְיִתָּכֵן שֶׁיִּהְיוּ צְרִיכִין כַּוָּנָה, וְלָכֵן אָמַר וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה (שמות כ"ח:ג'), שֶׁיָּבִינוּ מַה שֶׁיַּעֲשׂוּ. וּכְבָר אָמְרוּ (יומא סט.), דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ מְנַצֵּחַ לְפָנַי בְּבֵית מִלְחַמְתִּי:
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ח׳:ד׳ - הטקסט מספריא
בגדי כהונה מצוותן שיהיו חדשים נאים ומשולשים כדרך בגדי הגדולים שנאמר לכבוד ולתפארת היו מטושטשין או מקורעין או ארוכין יתר על מדתו או קצרים פחות ממדתו או שסלקן באבנט ועבד עבודתו פסולה היו משוחקין או שהיו ארוכים וסילקן באבנט עד שנעשו כמדתו ועבד עבודתו כשרה:
ספר המצוות, מצוות עשה ל״ג - הטקסט מספריא
היא שצוה הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש, והוא אמרו ועשו בגדי קדש לאהרן, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות, וזאת היא מצות בגדי כהונה שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט וכל עת שישרת הכהן בפחות ממנין בגדיו המיוחדים לו באותה העבודה או ביותר מהם עבודתו פסולה ויתחייב על זה מיתה בידי שמים רוצה לומר למחוסר בגדים שעבד. וכן מנוהו בגמרא (סנהדרין פ"ג) בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים. ולא בא בכתוב זה בבאור, אבל בא בכתוב וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונת עולם ובא הפירוש בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים והרי נתבאר זר ששמש במיתה. ואמרו בספרא וישם עליו את החשן פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות למדה לשרת יום יום ולשרת יום הכפורים. בכל יום משמש בבגדי זהב ביום הכפורים בבגדי לבן. וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אלו היא מצות עשה, והוא אמרם מנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמו מקיים גזרת המלך שנאמר ויעש כאשר צוה ה' את משה כלומר לבישת הבגדים. ואע"פ שהם בתכלית היופי שהם מזהב שהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הצווי שצוה השם יתעלה למשה לבד והוא שילבש בגדים אלו תמיד במקדש. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם בזבחים ביומא ובסוכה. (ואתה תצוה, כלי בית המקדש פרק י'):
רמב"ן על שמות כ״ה:ז׳ - הטקסט מספריא
אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן עַל שֵׁם שֶׁעוֹשִׂין לָהּ בַּזָּהָב מוֹשָׁב כְּמִין גֻּמָּא וְנוֹתְנִין הָאֶבֶן שָׁם לְמַלֹּאת הַגֻּמָּא קְרוּיִין אַבְנֵי מִלּוּאִים. וּמְקוֹם הַגֻּמָּא קָרוּי מִשְׁבֶּצֶת. לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן, הַשֹּׁהַם לְאַבְנֵי הָאֵפוֹד וְאַבְנֵי הַמִּלּוּאִים לַחֹשֶׁן, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ"ה:ז') (להלן כח כ). וְכֵן פֵּרֵשׁ (שם) "מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם", מֻקָּפִים מִשְׁבְּצוֹת בְּעֹמֶק שִׁעוּר שֶׁיִּתְמַלֵּא בְּעֹבִי הָאֶבֶן, זֶהוּ לְשׁוֹן "מִלֻּאֹתָם", וְכֵן כָּל לְשׁוֹן מִלּוּי הָאָמוּר בָּעִנְיָן הַזֶּה: וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן בְּעֵינַי כְּלָל שֶׁיִּקְרָא אוֹתָם עַתָּה אַבְנֵי מִלּוּאִים עַל שֵׁם שֶׁעָתִיד עוֹד לְצַוּוֹת לְמַלֵּא בָּהֶם הַגֻּמָּא שֶׁיַּעֲשׂוּ לָהֶם. וְעוֹד, כִּי גַּם אַבְנֵי הַשֹּׁהַם הָיוּ מוּסַבּוֹת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב וְלֹא קָרָא אוֹתָם מִלּוּאִים. וְעוֹד, שֶׁכְּבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּגְּמָרָא (סוטה מח:) אֲבָנִים הַלָּלוּ אֵין מְפָרְשִׁין עֲלֵיהֶם בְּאִזְמֵל, שֶׁנֶּאֱמַר "בְּמִלֻּאֹתָם" (להלן כח כ), וְאִם הָיָה פֵּרוּשׁ בְּמִלֻּאֹתָם שֶׁיְּמַלְּאוּ הָאֲבָנִים אֶת הַגֻּמּוֹת, לֹא הָיָה רְאָיָה מִכָּאן שֶׁלֹּא לַחְרֹץ בָּהֶן הַשֵּׁמוֹת בְּאִזְמֵל כְּלָל. וְעוֹד, כִּי עִנְיַן מוֹשַׁב הָאֲבָנִים שֶׁאָמַר הָרַב שֶׁהוּא עָשׂוּי כְּמִין גֻּמָּא אֵינֶנּוּ כֵן, אֲבָל הוּא כְּדִבְרֵי אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על שמות כ"ה:ז') שֶׁתִּרְגֵּם "מְרַמְּצָן" (שם), וְהוּא שֶׁעָשׂוּ מִלְּמַטָּה מוֹשָׁב כְּמִדַּת הָאֶבֶן וּמוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ מַזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם שֶׁיֹּאחֲזוּ אֶת הָאֶבֶן, מִלְּשׁוֹן חֲכָמִים וּמַפְּקֵי לֵהּ בְּרַמְצָא דְּפַרְזְלָא (נדה סב.), כְּגוֹן דְּבָזְעָא בְּרַמְצָא דְּפַרְזְלָא (שבת קג.). וְכֵן יַעֲשׂוּ גַּם הַיּוֹם בְּכָל אֶבֶן יְקָרָה בַּטַּבָּעוֹת כְּדֵי שֶׁתִּתְרָאֶה מִכָּל צַד וְלֹא יִטָּמֵן יָפְיָהּ וַהֲדָרָהּ בְּתוֹךְ הַגֻּמָּא:
תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵן, שֶׁהֲרֵי שְׁתֵּי שַׁרְשְׁרוֹת זָהָב הַתְּחוּבוֹת בִּשְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת שֶׁבַּחֹשֶׁן תְּקוּעִים בַּמִּשְׁבְּצוֹת שֶׁבְּכִתְפוֹת הָאֵפוֹד (שמות כ"ח:כ"ה), וְאִם הַמִּשְׁבְּצוֹת בָּתִּים הֵם לְמוֹשַׁב אֲבָנִים הֵיאַךְ יִתְקְעוּ בָּהֶן שַׁרְשְׁרוֹת, וּמַה יְשַׁמְּשׁוּ שָׁם גֻּמּוֹת שֶׁבָּהֶן, אֲבָל הֵן מִזְלָגוֹת כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְנִקְבֵי הַשַּׁרְשְׁרוֹת נִכְנָסִים בָּהֶן. וּמִמֶּנּוּ לְפִי דַּעְתִּי "כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ" (שמואל ב א':ט'), אֲנָשִׁים בְּיָדָם הָרְמָחִים וּבְרֹאשָׁם מִזְלָגוֹת לִתְפֹּשׂ הַבּוֹרְחִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שם ו) "וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ". וּפֵרוּשׁ "מוּסַבּוֹת מִשְׁבְּצוֹת" (שמות כ"ח:י"א), שֶׁיַּעֲשֶׂה רִמְצֵי זָהָב סָבִיב. וְעַל דַּעַת אוּנְקְלוֹס שֶׁאָמַר "מְשַׁקְּעָן" (שם), הָיוּ הָאֲבָנִים מְשֻׁקָּעוֹת בְּתוֹךְ הַבָּתִּים, וְהָיוּ יוֹצְאִין מֵהֶם רְמָצִין מַקִּיפִין אוֹתָן וְאוֹחֲזִין בָּהֶן מִלְמַעְלָה:
אֲבָל עִנְיָן "מִלּוּאִים" הוּא, שֶׁתִּהְיֶינָה הָאֲבָנִים אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, שֶׁנִּבְרְאוּ כָּךְ, וְלֹא תִּהְיֶינָה אַבְנֵי גָּזִית שֶׁנִּכְרְתוּ מִמַּחְצָב גָּדוֹל אוֹ שֶׁנֶּחֱצַב מֵהֶן כְּלוּם, כִּי גַּם בַּתּוֹלֶדֶת יָדוּעַ שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת כֹּחוֹת הָאֲבָנִים הַיְּקָרוֹת וְהַסְּגֻלּוֹת שֶׁבָּהֶן זוּלָתִי בְּאֶבֶן אֲשֶׁר הִיא כַּחֲלוּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וּלְכָךְ תִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס "אַשְׁלָמוּתָא", כִּי לְשׁוֹן מִלּוּי כֵּלִים אוֹ גֻּמָּא בְּתַרְגּוּמוֹ מִלּוּי מַמָּשׁ, "וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ" (בראשית כד טז) - "וּמְלִיאַת", וְכֵן כֻּלָּם, אֲבָל כָּאן תִּרְגֵּם הַמִּלּוּי לִלְשׁוֹן שְׁלֵמוּת, וְכֵן "מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב" (שמות ל"ה:ל"ה) - "אַשְׁלֵם", כִּי אֵינֶנּוּ דָּבָר שֶׁיְּמַלֵּא כְּלִי, אֲבָל הוּא שְׁלֵמוּת, שֶׁהָיוּ שְׁלֵמִים בַּחָכְמָה, וְזֶה טַעַם "וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת" (שמות ל"א:ה'), שֶׁיָּדְעוּ לְפַתֵּחַ פִּתּוּחֵי חוֹתָם בָּאֲבָנִים בְּמִלֻּאֹתָם:
וְהִנֵּה בְּאַבְנֵי הָאֵפוֹד נֶאֱמַר (שמות כ"ח:י"א) "מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כִּי הָיוּ עוֹשִׂין חָרִיץ בָּהֶם בִּכְתִיבַת הַשֵּׁמוֹת כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חָרָשֵׁי הָאֶבֶן, וְהִנֵּה לֹא הָיוּ בְּמִלֻּאֹתָם, אֲבָל בְּאַבְנֵי הַחֹשֶׁן כָּתוּב (שמות כ"ח:י"ז) "וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן", וּכְתִיב "יִהְיוּ בְּמִלֻּאֹתָם" (שם כ), "וְהָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם" (שמות ל"ט:י"ד), לֹא מַעֲשֵׂה חָרַשׁ, וְלָכֵן לֹא הָיָה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עֵצָה בָּהֶם זוּלָתִי בַּשָּׁמִיר שֶׁהִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה (מח:), אֲבָנִים הַלָּלוּ אֵין כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן בִּדְיוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "פִּתּוּחֵי חוֹתָם" (שמות כ"ח:כ"א), וְאֵין מְפָרְשִׁין עֲלֵיהֶן בְּאִזְמֵל, שֶׁנֶּאֱמַר "בְּמִלֻּאֹתָם" (שם כ), אֲבָל מֵבִיא שָׁמִיר וּמַרְאֶה לָהֶן וְהֵן נִבְקָעִין מֵאֵלֵיהֶן וּבְמִלֻּאֹתָם לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּאַבְנֵי הַחֹשֶׁן: וְלֹא תָּחוּשׁ לְמָה שֶׁהֻזְכַּר בָּאַגָּדָה (גיטין סח) אִיכָּא שָׁמִיר דְּאַיְתִי מֹשֶׁה לְאַבְנֵי אֵפֹד, שֶׁהַחֹשֶׁן יִקְרְאוּ לוֹ אֵפוֹד בְּדֶרֶךְ הַעֲבָרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחֻבָּר בּוֹ, וּכְתִיב נָמֵי "הַגִּישָׁה הָאֵפוֹד" (שמואל א כ"ג:ט'), וּבַחֹשֶׁן הָיוּ שׁוֹאֲלִין. וְהִנֵּה פֵּרוּשׁ הַכָּתוּב "אַבְנֵי שֹׁהַם", שָׁלֹשׁ, שְׁתַּיִם לָאֵפוֹד וְאַחַת לַחֹשֶׁן, "וְאַבְנֵי מִלּוּאִים", לַחֹשֶׁן. וְאִם הָיָה דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ שֶׁיִּהְיוּ גַּם אַבְנֵי הָאֵפוֹד מִלּוּאִים, מִן הַכָּתוּב הַזֶּה, יִהְיוּ לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן, שְׁנֵיהֶם, אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים:
תניא, ליקוטי אמרים י״ט - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, צָרִיךְ לְבָאֵר הֵיטֵב מַה שֶּׁכָּתוּב: ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״.
פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִם ״אָדָם״, נִשְׁמָתָם הִיא, לְמָשָׁל, כְּאוֹר הַנֵּר שֶׁמִּתְנַעְנֵעַ תָּמִיד לְמַעְלָה בְּטִבְעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הָאֵשׁ חָפֵץ בְּטֶבַע, לִיפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשׁוֹ לְמַעְלָה בִּיסוֹד הָאֵשׁ הַכְּלָלִי שֶׁתַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים.
וְאַף שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִכְבֶּה וְלֹא יָאִיר כְּלוּם לְמַטָּה, וְגַם לְמַעְלָה – בְּשָׁרְשׁוֹ, יִתְבַּטֵּל אוֹרוֹ בִּמְצִיאוּת בְּשָׁרְשׁוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, בְּכָךְ הוּא חָפֵץ בְּטִבְעוֹ.
כָּךְ נִשְׁמַת הָ״אָדָם״, וְכֵן בְּחִינַת רוּחַ וָנֶפֶשׁ, חֶפְצָהּ וְחֶשְׁקָהּ בְּטִבְעָהּ לִיפָּרֵד וְלָצֵאת מִן הַגּוּף וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ – בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא; הֲגַם שֶׁתִּהְיֶה אַיִן וָאֶפֶס וְתִתְבַּטֵּל שָׁם בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, וְלֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה מְאוּמָה מִמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן, אַף־עַל־פִּי־כֵן, זֶה רְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ בְּטִבְעָהּ.
וְטֶבַע זֶה הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת.
וְגַם כָּאן, הַכַּוָּונָה, שֶׁרָצוֹן וְחֵפֶץ זֶה בַּנֶּפֶשׁ אֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג וּמוּבָן, אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת וְשֵׂכֶל הַמּוּשָּׂג וְהַמּוּבָן, וְהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ שֶׁבָּהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְזֶהוּ כְּלָל בְּכָל סִטְרָא דִקְדוּשָּׁה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁנִּמְשָׁךְ מֵחָכְמָה, שֶׁנִּקְרָא ״קוֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן״, הַבָּטֵל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, וְאֵינוֹ דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְלָכֵן נִקְרָא ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וְהוּא הֵפֶךְ מַמָּשׁ מִבְּחִינַת הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁמִּמֶּנָּה נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ, וְאָמְרִין: ״הַב הַב״ וְ״הַלְעִיטֵנִי״, לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הֵפֶךְ בְּחִינַת הַחָכְמָה; וְלָכֵן נִקְרָאִים ״מֵתִים״, כִּי ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה״, וּכְתִיב: ״יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה״, וְכֵן הָרְשָׁעִים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל קוֹדֶם שֶׁבָּאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן לְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם; כִּי בְּחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹהוּת מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, הֵם בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּגוּפָם בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִצַּד הַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, הַמּוֹלֶכֶת וּמוֹשֶׁלֶת בְּגוּפָם בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלָכֵן נִקְרֵאת אַהֲבָה זוֹ בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁרְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ לִדָּבֵק בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, בְּשֵׁם ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״, כִּי הִיא מְסוּתֶּרֶת וּמְכוּסָּה בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִמֶּנָּה נִכְנָס בָּהֶם רוּחַ שְׁטוּת לַחֲטוֹא, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין אָדָם חוֹטֵא כוּ׳״.
אֶלָּא שֶׁגָּלוּת הַזֶּה לִבְחִינַת חָכְמָה – אֵינוֹ אֶלָּא לַבְּחִינָה הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת מִמֶּנָּה בַּנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, אֲבָל שֹׁרֶשׁ וְעִיקָּר שֶׁל בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית הוּא בַּמּוֹחִין, וְאֵינָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה שֶׁבַּלֵּב בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת שֵׁינָה בָּרְשָׁעִים, וְאֵינָהּ פּוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בָּהֶם – כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִים בְּדַעְתָּם וּבִינָתָם בְּתַאֲוֹת הָעוֹלָם.
אַךְ כְּשֶׁבָּאִים לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת, וְנָגְעָה עַד הַנֶּפֶשׁ – לִבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, אֲזַי הִיא נֵיעוֹרָה מִשְּׁנָתָהּ, וּפוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בְּכֹחַ ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה׳״, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן בֶּאֱמוּנַת ה׳ בְּלִי שׁוּם טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג לוֹ, לְהִתְגַבֵּר עַל הַקְּלִיפּוֹת וְתַאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה בְּהֶיתֵּר וּבְאִיסּוּר שֶׁהוּרְגַּל בָּהֶם, וְלִמְאוֹס בָּהֶם, וְלִבְחוֹר לוֹ ה׳ לְחֶלְקוֹ וּלְגוֹרָלוֹ, לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמוֹ.
וְאַף כִּי הַקְּלִיפּוֹת גָּבְרוּ עָלָיו כָּל יָמָיו וְלֹא יָכוֹל לָהֶם, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, מִכָּל מָקוֹם, כְּשֶׁבָּא לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה בַּה׳ אֶחָד, שֶׁיְּסוּדָתָהּ בְּהַרְרֵי קוֹדֶשׁ, הִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁבָּהּ מְלוּבָּשׁ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הֲרֵי כָּל הַקְּלִיפּוֹת בְּטֵלִים וּמְבוּטָּלִים וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ מַמָּשׁ לִפְנֵי ה׳, כְּדִכְתִיב: ״כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ ה׳, כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ, יִתְפָּרְדוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ״.
וְהִנֵּה, אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בַּחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ – גָּדוֹל וְעָצוּם כֹּחוֹ כָּל כָּךְ, לְגָרֵשׁ וְלִדְחוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁלֹּא יוּכְלוּ יִגְּעוּ אֲפִילוּ בִּלְבוּשָׁיו, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד; דְּהַיְינוּ, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן, לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת רַק אֵיזֶה מַעֲשֶׂה לְבַד נֶגֶד אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד, כְּגוֹן, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה, אַף שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהּ כְּלָל בְּלִבּוֹ, וְכֵן שֶׁלֹּא לְדַבֵּר תּוֹעָה חַס וְשָׁלוֹם עַל אַחְדּוּת ה׳, אַף שֶׁאֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, רַק לִבּוֹ שָׁלֵם בֶּאֱמוּנַת ה׳.
וְזֶה – נִקְרָא ״דְּחִילוּ הַנִּכְלָל בִּרְחִימוּ״, שֶׁהִיא אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁחֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ בְּטִבְעָהּ לִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁמִּפְּנֵי אַהֲבָה זוֹ וְרָצוֹן זֶה, הִיא יְרֵאָה וּמְפַחֶדֶת בְּטִבְעָהּ מִנְּגוֹעַ בִּקְצֵה טוּמְאַת עֲבוֹדָה־זָרָה חַס־וְשָׁלוֹם, שֶׁהִיא נֶגֶד אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד, אֲפִילוּ בִּלְבוּשֶׁיהָ הַחִיצוֹנִים שֶׁהֵם דִּבּוּר אוֹ מַעֲשֶׂה, בְּלִי אֱמוּנָה בַּלֵּב כְּלָל:
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לו ‹ תצוה ‹ שיחה א ‹ 149 לקו"ש חכ"ו ע' 196
תורת מנחם 1
- סח - שנת תשל"ב - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשל"ב לקו"ש חכ"ו ע' 193