שיחה ג

183שיחה ג

א. והכל משוקדים

על צורת המנורה נאמר בפרשתנו¹: "שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח... כן לששת הקנים... ובמנורה ("גופה של מנורה"² – הקנה האמצעי) ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה".

בהלכות בית הבחירה³, לאחר שמפרט הרמב"ם את מספר הגביעים, הכפתורים והפרחים, הן של "קנה המנורה" והן של "ששת הקנים", הוא מסכם: "והכל משוקדים כמו שקדים בעשייתן".

על דברי הרמב"ם "והכל משוקדים", שכל הגביעים, הכפתורים והפרחים במנורה היו "משוקדים", מביא בעל "כסף משנה" (מדברי הר"י קורקוס) ואומר: "כתב כן רבינו מדאמרינן בפרק הוציאו לו⁴ ה' מקראות אין להם הכרע, ואחד מהם משוקדים ("ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה"⁵) דמספקא לן אי קאי אגביעים או אכפתוריה ופרחיה (=שיש לנו ספק אם המלה "משוקדים" מתייחסת

ג ל"גביעים", או ל"כפתוריה ופרחיה"), ולכך מפרש אתרוייהו (=לפי שתי האפשרויות גם יחד), דמספיקא עבדינן כולהו משוקדים, שאף אם יעשו משוקדים ואין צריך להיות משוקדים אין בכך הפסד, אבל אם יניח מלעשות משוקדים אם צריך משוקדים, איכא קפידא".

ושואל בעל "משנה למלך": הרי הספק המובא בברייתא הוא רק "בקרא (=על הפסוק) דובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה, דמיירי (=העוסק) בגופה של מנורה", אבל לגבי "כפתורים ופרחים בששת הקנים ("שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח") לא מספקא ליה אי בעינן (=לגביהם אין ספק אם צריכים להיות) משוקדים, כיון דהפסיק (באמצעות המילים) בקנה האחד בין משוקדים לכפתור ופרח, דאי לא תימא הכי, הוי ליה למימר (=שהרי אם לא כך הוא, היה צריך להיכתב בפסוק) שלשה גביעים בקנה האחד משוקדים כפתור ופרח". ואם כך, מדוע אומר הרמב"ם "הכל משוקדים"? ו(ה"משנה למלך") מסיים את שאלתו ב"צריך עיון".

ב. איזה משני הפסוקים

אינו מובן?

המבי"ט⁶ מציג שאלה זו ומשיב לפי 183פירוש בעלי התוספות⁷, על הטעם לכך ש"משוקדים – אין לו הכרע", שהספק הוא "משום דאיכא אתנחתא בגביעים (=יש טעם מטעמי המקרא המכונה "אתנחתא" במלה "גביעים" אשר בפסוק) ובמנורה ארבעה גביעים, ומשמעו משוקדים כפתוריה ופרחיה, וקרא אחרינא מוכחא (=ואילו מפסוק אחר מובן) דמשוקדים לא קאי אלא אגביעים (=שהמלה משוקדים אמורה רק לגבי הגביעים) דכתיב שלשה גביעים משוקדים, ולהכי (=ולכן) אין לו הכרע". כלומר, הענין ש"אין לו הכרע" נובע מן הסתירה בין שני הפסוקים – מן הפסוק של ששת הקנים מוכח ש"משוקדים לא קאי אלא אגביעים", ואילו הפסוק "ובמנורה ארבעה גביעים", אשר "איכא אתנחתא בגביעים", הרי "משמעו משוקדים כפתוריה ופרחיה".

וכיון שכך – "עבדינן לכולהו (=עושים את כל) דקני המנורה נמי משוקדים .. דמאי שנא (=כי במה שונה) מנורה גופא מקני מנורה .. אי כולהו גביעים כפתורים ופרחים דמנורה בעו (=צריכים להיות) משוקדים, משום דאין הכרע ההיכא קאי, הכי נמי (=כך גם) כולהו דקנים בעו משוקדים".

אך פירוש זה אינו מובן, לכאורה:

לפי דברי המבי"ט יוצא, שמפני הסברה "מאי שנא מנורה גופא מקני מנורה" יש ספק ("אין לו הכרע") לגבי שני הפסוקים⁸,

כדבריו, שאם נאמר ש"משוקדים דמנורה לא קאי אלא אכפתוריה ופרחיה" צריך היה לומר שגם בפסוק "שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח" יש לדחוק ולהסביר ש"קאי משוקדים אסיפי דקרא דכפתור ופרח",

ולפיכך, לפי הביאור שמביא בעל "כסף משנה" (מדברי המהרי"ק) "מספיקא עבדינן כולהו משוקדים" – יש לעשות את "הכל משוקדים", הן את המנורה עצמה והן את ששת הקנים, כי הספק הוא בשני הפסוקים, כדלעיל.

אך דחוק ביותר לפרש כך, כי⁹: א) כיצד ייתכן לומר, שמשום המחשבה "מאי שנא..." יפקיעו את המשמעות הפשוטה של הפסוק "שלשה גביעים..."¹⁰?! ב) במספר מקומות – 184בתלמוד הירושלמי¹¹, בברייתא דמלאכת המשכן¹², במכילתא¹³ ועוד – נאמר במפורש¹⁴ שהספק הוא בפסוק השני "ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים..."¹⁵.

ולכאורה יש להסביר, שבפסוק הראשון "שלשה גביעים משוקדים..." אין כלל ספק שהמלה "משוקדים" אמורה רק לגבי הגביעים, כי המילים "בקנה האחד" מהוות הפסקה לפני המילים "כפתור ופרח", וכפי שמדייקים בעלי התוספות בלשונם¹⁶: וקרא אחרינא מוכחא דמשוקדים לא קאי אלא אגביעים", ואינם מתבטאים, כלשונם לפני כן, במלה "משמעו".

הספק, גם לפי ה"תוספות"¹⁶ הוא רק בפסוק השני: האם המלה "משוקדים" אמורה לגבי "כפתור...", כפי שמובן מכך ש"איכא אתנחתא בגביעים", שלא כששת הקנים, שבהם היו הגביעים משוקדים, או שהמלה "משוקדים" קשורה למלה "גביעים"¹⁷, כי כך נלמד בפסוק הקודם, אשר "מוכחא דמשוקדים לא קאי אלא אגביעים"¹⁸.

ואם כך, שבה הקושיה למקומה: מדוע צריכים הכפתורים והפרחים של ששת הקנים להיות משוקדים?

185ג. "כדי להשוותן"?

יש המפרשים¹⁹, שאמנם ישנו ספק רק לגבי הפסוק השני, כדלעיל, אך כיון שקיימת סברה להשוות ולקשר, כהוכחה, בין שני הפסוקים, כי "מסתברא שיהיו שווין", לכן סובר הרמב"ם, שכשם שב"גופה של מנורה" עושים את "הכל משוקדים", כי "אין לו הכרע", כך גם לגבי ששת הקנים, שגם אותם עושים "הכל משוקדים", "אף דהפסוק לא חייב כך" – "כדי להשוותן", כיון ש"אין קפידא בהוספה".

אך גם הסבר זה דורש עיון וביאור: האם די בסברה "כדי להשוותן" עד כדי חידוש הלכה ש"הכל משוקדים", גם כאשר ה"פסוק לא חייב כך"²⁰, ובמיוחד כאשר הרמב"ם אינו מתבטא על כך במילים "ויראה לי" או בביטוי דומה. לכאורה, לשם חידוש זה בהלכה הכרחי מקור ברור²¹!

ד. "אין לו הכרע" – כיצד

ייתכן לגבי ציווי?

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את הברייתא שהובאה לעיל ("תניא איסי בן יהודא") שבה נאמר, ש"משוקדים" – "אין לו הכרע", שהרי, לכאורה:

כיצד ייתכן לומר, שהתורה קובעת הלכה באופן ש"אין לו הכרע", כך שיתעורר ספק, ושלא יידעו כיצד לקיים את המצוה²²?!

בארבעת הפסוקים המובאים לפני כן – "Uאת§ ¥ .. מחר ארור וקם" – חשוב מקומה של המלה רק לצורך הבנת משמעות הפסוק, אך בפסוק "משוקדים" הרי זהו ציווי לגבי אופן עשיית המנורה²³.

הכרחי אפוא לומר, לכאורה, שבמושג "אין לו הכרע", אין הכוונה שמלכתחילה לא הכריעה התורה בענין זה, כי בודאי אמרה התורה באופן ברור כיצד לעשות את המנורה, וכך אכן עשאה משה רבינו בפועל, אלא, שהספק – "אין לו הכרע" – נוצר רק מאוחר יותר.

ומתעוררת השאלה: הרי תמיד היתה מנורה במשכן ובמקדש, ואם כך, מתי 186וכיצד נוצר הספק?

לכאורה ניתן היה לומר, שהספק נוצר בתקופת גלות בבל, כפי שהגמרא אומרת שם, לפני כן²⁴, לגבי "אמה טרקסין", שרק "במקדש שני" אז "איסתפקא להו לרבנן בקדושתיה אי כלפנים אי כלחוץ", והספק נובע²⁵ מן השאלה כיצד לבאר את הפסוק²⁶ ("ודביר...") כמוסב לפניו או לאחריו²⁷.

אך בנוסף לקושי שבהסבר זה, משום שהרי בין העולים עם עזרא היו "ורבים מהכהנים... הזקנים אשר ראו את הבית הראשון"²⁸,

הרי עוד ועיקר: לא מצאנו בשום מקום, שהיה הבדל בצורת המנורה בין הבית הראשון לבית השני, שדוקא בבית השני תיעשה המנורה "הכל משוקדים"²⁹!

כן אין לומר, שהספק התעורר רק אצל "איסי בן יהודה" ובתקופתו, כי

בנוסף לכך שיש לחקור אם בתקופתו – בהיותו תנא³⁰ – כבר נשכחה צורת המנורה, ולא היתה אפשרות לבררה³¹, הרי עוד ועיקר,

לפי זה אין מקום להסביר את פסק הרמב"ם – "הכל משוקדים" – לגבי מנורת בית המקדש, על יסוד המאמר "אין לו הכרע" – ספק, שלפי האמור לעיל, נוצר רק לאחר החורבן³²!

ה. כיצד התעוררו מחלוקות אודות מצוות שקויימו

ברציפות?

ידוע הדיון אודות המצוות שקויימו תמיד, מתקופת משה רבינו – כיצד התעוררו ספקות ומחלוקות לגבי אופן קיומן³³?

187מהדוגמאות המפורסמות לכך, המחלוקת בין רש"י לבין רבינו תם לגבי תפילין, שהרי, לכאורה, כיצד תיתכן בכך מחלוקת, הרי ניתן וצריך לברר זאת בקלות על ידי עיון בתפילין של אבותיהם ובדיקה אם הם מסודרים לפי דעה זו או אחרת?!

וידוע ההסבר לכך³⁴, שהמחלוקת לא התחילה בתקופתם של רש"י ורבינו תם, אלא שתי שיטות אלו היו קיימות גם בדורות שלפניהם, ובהתאם לשיטות אלו היו גם שני סוגים של תפילין בפועל.

אך השאלה עומדת בעינה: כיון שישראל מניחים תפילין מתקופת משה רבינו³⁵, הרי צריכה להיות, לכאורה, מסורת מאב לבנו כו' בענין זה מאז דורו של משה, וכיצד נוצרה מחלוקת אפילו בתקופה הקדומה ביותר?

כך גם קיימת שאלה לגבי המחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל³⁶ אודות הציצית – "כמה חוטין הוא נותן" – מה היתה המסורה, שלפיה קיימו ישראל את מצות ציצית מתקופת משה רבינו והלאה, ללא הפסקה?

ועוד דוגמאות מעין אלו.

אך בכל האפשרויות ליישוב הספקות לגבי המחלוקות שלעיל³⁷, אי אפשר ליישב את השאלה בעניננו לגבי המנורה: המנורה שעשה משה, אשר היתה בתבנית "אשר³⁸ אתה מראה בהר"³⁹, הרי היתה קיימת במשך מאות השנים של הבית הראשון^*, כך שראו וידעו בדיוק את צורת המנורה, וכאמור, לא מצאנו בשום מקום 188שהתעורר בכך ספק, אפילו בתקופת גלות בבל.

ו. אין ספק בהלכה לגבי צורת המנורה

ויש לומר, שההסבר לכך הוא, ש"היא הנותנת":

שתי השאלות שצויינו לעיל בענין "אין לו הכרע" – (א) כיצד ייתכן שציווי ה' לגבי המנורה יובע באופן המאפשר ספק כיצד לקיימו הלכה למעשה? (ב) והרי ניתן היה לברר ספק זה על פי המנורה שעשה משה –

מחייבות לומר, שלמעשה היתה מנורת משה באופן ש"הכל משוקדים" מצד הדין וההלכה (מסיבה המבוארת להלן בסעיף ז'), ולא מפני הספק ולחומרא.

ובמושג "אין לו הכרע" אין הכוונה לספק לגבי ההלכה, אילו חלקים במנורה הם "משוקדים", אלא רק לגבי פירוש הפסוקים, ודוקא לפי זה מובן שפסוק זה הוא בדיוק כארבעת הפסוקים האחרים⁴⁰, המובאים בברייתא שצויינה לעיל בסעיף ד'. הספק הוא בהבנת הפסוק, אם המלה "משוקדים" מתייחסת כלפי מעלה או כלפי מטה, אך ברור שלמעשה נעשתה המנורה באופן ש"הכל משוקדים".

מכך יוצא, שפסק הרמב"ם "הכל משוקדים" אינו תוצאה של הספק ("אין לו הכרע") אשר נוצר בתקופה כלשהי, ובעקבותיו יש להחמיר, אלא זוהי ההלכה הקבועה. והמקור לפסק זה הוא מ"אין לו הכרע", המחייב לומר ש"הכל משוקדים", כדלעיל.

ז. "משוקדים" – תיאור אופן העשיה

ההסבר לכך הוא:

הענין של "משוקדים" איננו חלק מפרטי צורת המנורה, שצריכות להיות "בליטות"^* על גבי הגביעים וכו' בצורה של "שקדים"⁴¹, כפי שצריכים, למשל, להיות במנורה גביעים כפתורים ופרחים, אלא, כפי שמדייק הרמב"ם בלשונו: "והכל משוקדים כמו שקדים בעשייתן" – הלכה זו היא פרט באופן עשיית המנורה. כפי שמבאר הרמב"ם בפירוש המשניות^*: "משוקדים .. מלאכה ידועה אצל אומני הנחושת, שהן מכין בפטיש... כולו שקדים שקדים והוא מעשה מפורסם אין צריך לבאר".

189כלומר: כיון שהגביעים וכדומה היו למען נוי המנורה, כדברי רש"י⁴² "לא היו בה אלא לנוי", לכן ציותה התורה שהם ייעשו באופן של "משוקדים", שזהו מעשה אומנות המביא לידי כך שצורת הגביע וכדומה תהיה במירב הנוי והיופי.

מכך מובן, שלאחר שהתורה אומרת ש"נוי" המנורה דורש מעשה אומנות באופן של "משוקדים", אין מקום להבדיל באותה המנורה בין הגביעים לבין הכפתורים והפרחים; ברור, שכל חלקי המנורה⁴³ צריכים להיעשות באופן אומנותי זה.

ובכך שהתורה מציינת זאת רק לגבי פרט אחד של המנורה – רק לגבי ה"גביעים", או רק לגבי הכפתורים והפרחים – אין הכוונה להוציא את הפרטים האחרים, אלא, להיפך: פסוק זה בא ללמד מפרט זה על הפרטים האחרים, כמצוי במקומות אחרים.

או באופן שונה מעט:

כיון ש"משוקדים" הוא פרט ב"נוי" המנורה, הרי במילא חלה החובה לעשות את המנורה באופן של "משוקדים", לא רק מפני ציווי מפורש על כך, אלא אף מפני הציווי הכללי של של "כל חלב לה'"⁴⁵, כפי שמסביר הרמב"ם⁴⁶, ש"כל דבר שהוא לשם הא־ל הטוב", צריך להיעשות "מן היפה המשובח ביותר .. מן הנאה והטוב"⁴⁷, ועל־אחת־כמה־וכמה בעניננו, כאשר מדובר על כלי המקדש.

כלומר: בחובה של "משוקדים" יש שני דינים: א) החובה של "משוקדים" כציווי ופרט במנורה – וציווי זה בפסוק מוסב במפורש⁴⁸ רק לגבי הגביעים, או רק לגבי הכפתורים והפרחים, באופן ש"אין לו הכרע". ב) כחלק מן הציווי הכללי של "ואנוהו", "כל חלב לה'" – שמציווי זה חלה החובה של "משוקדים" על הגביעים, על הכפתורים ועל הפרחים בשווה – "הכל משוקדים"⁴⁹.

לפי זה מובן מדוע הענין ש"משוקדים" – "אין לו הכרע" מביע ספק רק לגבי פירוש הפסוקים, אך אין לכך השלכה לגבי הלכה למעשה, כי בכל אופן חל הדין של "משוקדים" על כל פרטי המנורה.

190אף לפי האופן השני שצויין לעיל, שלפיו יש בכל זאת, לכאורה⁴⁹, השלכה לגבי הלכה למעשה – אם הפרט של "משוקדים" הוא דין לעיכובא, משום ציווי מפורש על כך בענין המנורה, או שזהו רק פרט של מלכתחילה⁵⁰, משום "זה א־לי ואנוהו", "כל חלב לה'" –

בכל זאת, אי אפשר היה לברר על פי מנורת משה את הענין של "אין לו הכרע" לגבי פירוש הפסוק, כי אי אפשר היה לדעת אילו חלקים נעשו "משוקדים" מפני הציווי בפסוק על המנורה, ואילו נעשו כך מפני הציווי הכללי.

וכך מתורצת מאליה שאלת ה"משנה למלך", על כך שהרמב"ם אומר "הכל משוקדים" גם לגבי ששת הקנים, למרות שלגביהם אין שום ספק, כי הטעם לכך ש"הכל משוקדים" אינו נובע מן הספק, אלא שהענין של "משוקדים" חל כחובה על "הכל", על כל פרטי המנורה, ולכן הוא חל הן על הקנה האמצעי והן על ששת הקנים – שכולם צריכים להיעשות דוקא באופן של "ואנוהו", "מן היפה המשובח ביותר .. מן הנאה והטוב".