שיחה ב
175שיחה ב
א. "ואל הארון תתן..."
על הפסוק1 "ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" יש מחלוקת בין רש"י לבין הרמב"ן:
רש"י אומר, שהציווי "ואל הארון תתן את העדות" מופיע שנית בפסוק זה, אף שכבר נאמר לפני כן2 "ונתת אל הארון את העדות", הרי "יש לומר שבא ללמד שבעודו ארון לבדו3 בלא כפורת יתן תחלה העדות לתוכו ואחר כך יתן את הכפורת עליו"4.
הרמב"ן מביא את דברי רש"י, ושואל: אם היה זה צוואה5, משמעו יותר שאחר שיתן הכפורת על הארון כאשר אמר6, יתן בארון את העדות, כי
ב ארון יקרא (גם7) בהיות הכפורת עליו8.
כלומר: לפי רש"י מכונה ה"ארון לבדו", ללא הכפורת, בשם "ארון"9, ולכן10, כאשר נאמר "ואל הארון תתן את העדות" הכוונה היא ל"ארון לבדו11 בלא כפורת12. לעומת זאת, לפי הרמב"ן, ש"ארון יקרא... בהיות הכפורת עליו", אי אפשר לומר שהציווי הוא בלשון אשר "משמעו יותר", להיפך: "תתן" – "אחר שיתן הכפורת על הארון"8.
175ב. כפורת – כלי בנפרד, או
חלק מהארון?
ויש לומר, שההבדל בין דעות אלו אינו רק לגבי משמעות המושג "ארון", אלא נובע מכך הבדל בהלכה לגבי עצם ההגדרה של הארון והכפורת:
לדעת הרמב"ן, הכפורת היא פרט וחלק מן הארון, ורק כאשר הכפורת מונחת על הארון, הארון שלם [ויש לומר, שהדבר דומה לכך שהארון עצמו עשוי מ"שלש תיבות"13, ורק כאשר כל החלקים יחדיו, נוצרת מציאותו של הארון, וכך גם הכפורת, שהיא כיסוי הארון, היא חלק מן הארון עצמו].
ולדעת רש"י, הכפורת היא כלי בפני עצמה14, אלא שמקומה הוא על הארון15.
אנו מוצאים סברה זו בקשר להלכה: הגאון הרוגוטשובי16 אומר, שמכך שהגמרא17 מכנה את הכפורת בשם "כלי" ("אין דנין כלי מהכשר כלי"), וכן מן הנאמר בתורת כהנים18 "לפי שנאמר כפורת יכול יהי כיסוי לארון, תלמוד לומר כפורת, כפורת לארון ואין כיסוי לארון"19, מובן,
שהכפורת "לא הוי רק בשביל כיסוי, אלא זה מציאות בפני עצמה, רק צריך להניחו על ארון"20. ולפי זה נלמדת מסקנה להלכה, כפי שמציין שם הרוגוטשובי21: הכפורת היא "כלי שרת מחמת הזאה של יום הכפורים", ולכן צריכה הכפורת להיות עשוייה משל ציבור, ולא "שמו (של יחיד) כתוב עליו". לעומת זאת, על הארון אין חל דין של כלי שרת, ולכן אנו רואים שנאמר על הארון "ויעש בצלאל"22, ולא על הכפורת23.
ג. השלכות לגבי הלכה למעשה
ויש לומר, שמשני אופנים אלו, נובעות גם השלכות לגבי ההלכה למעשה:
א) בענין הכוונה "לשמה"24 – עושי 176הכפורת צריכים היו לכוון בעת עשיית הכפורת, שהיא תיעשה לשמה: לדעת הרמב"ן יוצא, שהיתה צריכה, או יכולה, להיות כוונה לשם הארון, ואילו לדעת רש"י יש לומר, שהיה צורך בכוונה נפרדת25 – לשם הכפורת בלבד26.
ב) אם האיסור לבנות תבנית של המשכן, והמקדש וכלי המקדש27 חל גם לגבי הארון28: הרי אם הכפורת היא חלק מן הארון, עוברים על איסור זה רק אם מכינים תבנית של הארון עם הכפורת יחדיו29, אך אם הכפורת היא מציאות נפרדת, הרי אז יש לומר, שהאיסור חל גם כאשר מכינים ארון בפני עצמו או כפורת (עם כרובים30) בפני עצמה.
ד. ייעוד שונה או שווה לארון ולכפורת
יש להסביר, שמחלוקת זו בין רש"י ורמב"ן, כרוכה בשיטתם השונה לגבי הארון בכלל:
הרמב"ן אומר31, ש"עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר32 ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת (על כן הקדים הארון והכפורת בכאן)...", וזאת – על ידי הכנסת העדות אל תוך הארון – עם הכפורת,
וכדבריו33 על מצות עשיית הארון – "עשיית הארון והכפורת ̈לשום שם 177העדות תמנה מצוה בפני עצמה"34.
כלומר, לא רק הארון הוא הכלי לעדות, אלא גם הכפורת והכרובים35 הם לבוש וכלי ל"עדות"36, שעל ידם מתממש הייעוד "ונועדתי לך שם".
ואילו לדעת רש"י ייעודם של הארון ושל הכפורת שונה: הארון הוא לעדות, כפי שמוכח מכך שבסיום הציווי על עשיית הארון, לפני הציווי "ועשית כפורת...", אומרת התורה37 "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך", שהארון מיועד לתורה, כביאור רש"י "העדות" – "התורה שהיא לעדות ביני וביניכם שצויתי אתכם מצות הכתובות בה",
ואילו הכפורת, המופיעה לאחר מכן38 היא לתכלית אחרת39 – "ונועדתי אתך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים... כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל". יותר מכך: לפי דברי רש"י על הפסוק, אין הכוונה ל"מנוחת השכינה", אלא "כשאקבע מועד לך לדבר עמך, אותו מקום אקבע למועד שאבוא שם לדבר אליך"40.
ולכן סובר רש"י שהכפורת היא כלי בפני עצמו, ואינה חלק של הארון.
ה. הכרובים – חלק מהכפורת
או חלק מהארון?
מהבדל זה בין רש"י לבין הרמב"ן לגבי הכפורת, אם היא חלק מן הארון או כלי בפני עצמו – נובע הבדל גם 178לגבי הכרובים שעל הכפורת, שגם לגביהם יש שתי אפשרויות41:
א) הכרובים הם חלק ופרט מהכפורת. מ"שני קצות הכפורת" נעשו שני הכרובים42.
ב) לא זו בלבד שהכרובים הם פרט בכפורת (שהכפורת היא חלק מן הארון, ככלי לעדות) – אלא הכרובים עצמם הם חלק מן הארון, בדיוק כמו הכפורת.
לפי רש"י, הסובר שהכפורת היא בנפרד מן הארון וכדלעיל – הרי גם הכרובים, כמובן, אינם פרט בארון, יותר מכך: ממשמעותם הפשוטה של הפסוקים מובן, שהכרובים אינם ענין בפני עצמו, אלא פרט מהכפורת, ומשום כך: (א) הכרובים הם "מקשה42 .. משני קצות הכפורת"43, (ב) הם "סוככים בכנפיהם על הכפורת .. אל הכפורת יהיו שני הכרובים"44. כלומר, הכלי ל"ונועדתי .. ודברתי"32 הוא הכפורת45, אך בכפורת עצמה, מגיע הקול "מבין שני הכרובים".
ואילו הרמב"ן מבאר אחרת46 את ענין הכרובים, ואלה דבריו: "והנה הוא כמרכבה אשר ראה יחזקאל .. ואדע כי כרובים המה ולכן נקרא יושב הכרובים47, כי היו פורשי כנפים להורות שהם המרכבה נושאי הכבוד .. ואם תחשוב עוד למה .. תוכל לדעת כי ראוי להם שיהיו פורשי כנפים למעלה כי הם כסא עליון וסוככים על העדות שהוא מכתב אלקים".
בכך הוא מבאר מדוע חוזר הפסוק ואומר "ונועדתי .. ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים – אשר על ארון העדות", למרות ש"בידוע שהכרובים הם על ארון העדות" – כי מילים אלו באות לבאר את מהות ענין הכרובים: "כי בעבור שיצוה בכרובים בהיותם פורשי כנפים למעלה, ולא אמר למה יעשם כלל ומה שישתמשו במשכן ולמה יהיו בענין הזה, לכך אמר עתה ונתת הכפורת עם כרוביו, שהכל דבר אחד על הארון מלמעלה, כי אל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך כדי שיהיה לי כסא כבוד, כי אני אוועד לך שם ואשכין שכינתי עליהם, ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים, בעבור שהוא על ארון העדות".
יוצא מכך, שהכרובים הם חלק מהארון בדיוק כמו הכפורת, 179כל השלשה הם "מקום מנוחת השכינה", ויותר מכך: הקדוש־ברוך־הוא נקרא "יושב הכרובים"48.
ו. צורת הכרובים
לפי זה יובן ההבדל בין רש"י לרמב"ן בענין צורת הכרובים:
הרמב"ן סובר, כדלעיל, שהכרובים הם "כמרכבה אשר ראה יחזקאל .. יושב הכרובים". ואילו רש"י אומר49, שהכרובים – "דמות פרצוף תינוק להם"50.
לפי הרמב"ן הכרובים הם "מקום מנוחת השכינה", ולכן צורתם היא כמרכבה העליונה.
ואילו רש"י בשיטתו, שהכפורת והכרובים אינם חלק מהארון ומהעדות שבו, אלא כלי בפני עצמו51. ולכן יש לכרובים "דמות פרצוף תינוק", המדגישה את חיבת הקדוש־ברוך־הוא לישראל, כנאמר52 "כי נער ישראל ואוהבהו"53 – "פרצוף תינוק".
כלומר: הארון עם ה"עדות" שבו הם ענין התורה. והכפורת – שבה "ונועדתי לך שם ודברתי אתך .. כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל" – מדגישה את חביבותם של ישראל אצל הקדוש־ 180ברוך־הוא, אשר משום כך צורת הכרובים היא "פרצוף תינוק".
הדבר דומה להסברו של רבינו בחיי54 בענין הכרובים, המרחיב ומסביר ש"על דרך הפשט" שני הכרובים, שהיו זכר ונקבה, באו "להודיע כמה ישראל חביבין לפני הקב"ה כחיבת זכר ונקבה", וכדברי הגמרא במסכת יומא55 ש"בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן כמה חיבתכם לפני המקום..."56. כל זה מדגיש57 "הפלגת הדבקות" בין הקב"ה לישראל, בלי שום אמצעי, כפי שהוא מבאר שם בהרחבה.
ז. התקשרות ישראל עם הקדוש־ברוך־הוא – על ידי או מעל התורה
ההסבר לכך בפנימיות הענינים הוא:
הארון, שבתוכו ה"עדות" – מסמל את ענין התורה58. כנאמר גם בדברי הרמב"ן59, שכל ישראל השתתפו בעשיית הארון, כדי "שיזכו כולן לתורה"60.
יוצא מכך, שלפי הרמב"ן, שהכפורת והכרובים הם חלק ממציאות הארון והעדות, הרי גם הענין של "ונועדתי לך .. ודברתי אתך מעל הכפורת" קשור לענין התורה – לוחות.
ואילו לפי רש"י, אלה הם שני ענינים נפרדים – תורה וישראל.
ויש לומר, שההסבר להבדל ביניהם הוא:
בפירוש הרמב"ן יש "דברים נעימים .. (ו)ליודעים חן"61, הוא מבאר בגלוי ענינים של סודות התורה, בבחינת "הגילויים". ומצד דרגת הגילויים, ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקודשא־בריך־הוא62 – הקשר בין ישראל לבין הקדוש־ברוך־הוא הוא על ידי התורה.
ואילו בפירוש רש"י, פשוטו של מקרא, ניכרת דרגת הפשיטות של ישראל, שהיא אחת עם פשיטות העצמות63. והתקשרות זו של ישראל עם הקדוש־ברוך־הוא נעלית64 181מההתקשרות שעל ידי התורה, כביכול.
כידוע65 ההסבר על הנאמר "תלת קשרין66 מתקשראן" (ולא "תרין"), כי יש קשר של "קודשא־בריך־הוא ישראל ואורייתא".
ולכן סובר רש"י שהכפורת והכרובים הם כלי נפרד מהארון, כי הכפורת מבטאת את ההתקשרות העצמית שבין ישראל לקדוש־ברוך־הוא, מעל לתורה. כמאמר חז"ל67, שמחשבתן של ישראל קדמה (אפילו) לתורה.
וזהו ההסבר בפנימיות הענינים לכך שהכרובים היו "דמות פרצוף תינוק", כי האהבה העצמית שבין אב לבנו68 אינה תלויה במעלת הבן, אלא נובעת מהיותם עצמיות אחת. ואהבה עצמית זו קיימת בגלוי דוקא לגבי בן קטן69.
בדומה לכך, אהבתו העצמית של הקדוש־ברוך־הוא לישראל, אינה תלויה בעבודתם הגלויה בתורה ובמצוות, אלא משום היותם "חלק אלוקה ממעל ממש"70, חלק מן העצם71. ולכן מתבטאת האהבה העצמית לישראל דוקא ב"דמות פרצוף תינוק".
ח. הכפורת – "על הארון מלמעלה"
לפי זה מובן שיש הבדל מהותי בין רש"י ורמב"ן לגבי הטעם לכך שהכפורת והכרובים נמצאים "על הארון מלמעלה":
לפי רמב"ן גם הכפורת והכרובים קשורים לעדות שבארון, ומשום כך מדגישה התורה "מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות", כדברי הרמב"ן לעיל, בסעיף ה'.
ואילו לפי רש"י, הכפורת היא "על הארון מלמעלה", משום שהיא נעלית מהארון ומהעדות שבו72, ולכן היא מגינה על הארון – הכפורת היא הכיסוי על הארון ועל העדות שבו, ושומרת על התורה. כי מצד התקשרותם העצמית 182של ישראל עם הקדוש־ברוך־הוא, הרי ישראל משפיעים73 על התורה, כידוע74, "ולאפשא לה"75 דוקא.
וזהו הקשר במשמעות השם כפורת, מלשון כפרה76, כי הכח לכפרה על חטא נובע משרש נשמות ישראל, כפי שהם מעל לתורה77. ולכן, אף אם היה פגם אצל יהודי בקיום התורה, כלומר, נפגמה התקשרותו לקדוש־ברוך־הוא על ידי התורה, בכוחו לתקן פגם זה ולזכות בכפרה78, ואף יותר מכך, כמעלת בעלי תשובה לעומת הצדיקים –
עד למשמעות הנעלית יותר של הכפרה79 – "לכפר לפני ה' להיות נחת רוח לקונו".
הערות
עמוד 175
- 1. פרשתנו כה, כא.
- 2. כה, טז.
- 3. כ"ה בפרש"י לפנינו, ובדפוס ראשון, וכן ברא"ם ובכמה מפרשים. אבל ברמב"ן לא הועתק מפרש"י תיבת "לבדו".
- 4. עד"ז פי' בתוס' הדר זקנים ופי' הרא"ש עה"ת כאן. ועוד. וראה לקמן הערה 9.
- 5. ולהעיר שברמב"ן עקב (י, ה) אכן מביא פסוק זה "שצוני ונתת את הכפורת גו' ואל הארון תתן את העדות גו'".
- 6. כן הועתק ברא"ם. וברמב"ן לפנינו ליתא תיבת "אמר" (וראה ברמב"ן הוצאת שעוועל4 ובהנסמן שם). ובטור הארוך מביא מרמב"ן "אדרבה יותר הי' נראה להפך שאחר שיתן הכפורת עליו יתן העדות כדכתיב ואל הארון תתן העדות".
- 7. כ"ה ברמב"ן לפנינו. ובטור הארוך מסיים בדברי הרמב"ן "וארון נקרא עם הכפורת שעליו". ובכסף מזוקק גורס "כי אין הארון יקרא רק בהיות הכפורת" (הובא ברמב"ן הוצאת שעוועל. וראה שם פי' "כור זהב" – להגירסא שלפנינו).
- 8. וראה לקמן סעיף ד – פי' הרמב"ן עצמו בהפסוקים.
- 9. כ"ה בפרש"י כנ"ל, אבל במקומות שבהערה 4 פירשו רק המציאות בפועל: בפי' התוס' "לתת הלוחות בארון קודם שתשיב את הכפורת"; ובפי' הרא"ש "קודם נתינת הכפורת תתן התורה בתוכו" (וראה לקמן הערה 36).
- 10. משא"כ להראב"ע כאן "כמשפט הלשון וכבר הי' נותן העדות בארון ואחר תשיב הכפורת". ועד"ז הוא בחזקוני "לפי פשוטו". וראה רא"ם ואוה"ח כאן.
- 11. וצ"ע באוה"ח כאן שכתב על דברי רש"י דמשמע מדבריו שהי' מקום לטעות שיתן העדות על הארון. ואכ"מ.
- 12. וראה במפרשי רש"י (רא"ם, באר מים חיים, משכיל לדוד, באר יצחק). ועי' שם גם בפי' הסדר בכתוב (לפרש"י) – דמקדים "ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה" (וראה גם מפרשים שבהערה 4. ועוד). ואכ"מ.
עמוד 175
- 13. ל' התנחומא – ויקהל ז. ועד"ז הוא בפרש"י פרשתנו (כה, יא), מיומא עב, ב.
- 14. כן ביאר בגו"א בפי' השני הכפל בהפסוקים (לא בדברי רש"י). אבל ביאורו שם הוא בהתאם לדעת הרמב"ן המבואר לקמן ס"ד (וראה הערה
- 15. ועפ"ז יומתק שהקדים שימת בדי הארון לנתינת הכפורת (פקודי מ, כ).
- 16. עה"ת פרשתנו (כה, יז). ויקהל (לז, ו).
- 17. סוכה ה, א.
- 18. אחרי טז, ב (פרשה א, יא).
- 19. והוא כגירסתנו בתו"כ וכפי פירוש רבנו הלל בתו"כ שם. וראה ראב"ד וקרבן אהרן לתו"כ שם.
- 20. לשון הצפע"נ פרשתנו שם.
- 21. צפע"נ ויקהל שם. וראה גם מ"ש בפרשתנו כה, י. צפע"נ מהד"ת סז, ד.
- 22. ויקהל לז, א.
- 23. שם לז, ו (אלא שבפשטות – בא בהמשך ל"ויעש בצלאל" שבתחילת הענין).
- 24. ראה פרש"י פרשתנו כה, ח. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חכ"א ע' 283 ואילך בדין לשמה בכלים. וש"נ.
- 36. , ולא כדעת רש"י המבואר לקמן בפנים שם.
עמוד 176
- 25. להעיר מש"ך עה"ת פרשתנו כה, יז: מה צורך לומר האורך והרוחב אם הכפורת על הארון ודאי שהוא כמדת הארון .. אלא בא ללמד על עשייתה שצריך שיכוין בעשייתה כוונה ידועה כו'.
- 26. כן י"ל דנפק"מ אם גם ע"י השתתפות בהכפורת מקיים מש"כ הרמב"ן (עה"ת שם, יו"ד): שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון כו' והעסק שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון או לעזור לבצלאל עזר מעט או שיכוונו לדבר.
- 27. ר"ה כד, סע"א. ע"ז מג, סע"א. מנחות כח, ב. רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ז ה"י.
- 28. אבל במקומות הנ"ל לא הובא האיסור בנוגע להארון. וראה הערה הבאה. ובצפע"נ מהד"ת שם: אך מ"מ כ"ש גמור לא הוי ולכך לא חשבינן בגמ' ע"ז דמ"ג לחייב אם עשה ארון תבנית ארון.
- 29. ובמנ"ח מצוה צה לאחר שמקשה על הרמב"ם מדוע לא הזכיר הצורה של הארון אף שהזכיר שמן המשחה, כתב "ואף דשמן המשחה נ"מ דאסור לעשות כמתכונתו הא גם ארון אסור לעשות כמו היכל דוגמת היכל ואפשר דארון הוא עם הכרובים כלי א' ואם כן כרובים בלא"ה אסור לעשות כמבואר שם במצות לא תעשון אתי וארון בלא כרובים אין איסור ואפשר דמותר. וצ"ע". העירני חכם א' דבתוס' הרא"ש (בני ברק – תשכ"ח) לר"ה כד, ב סד"ה חוץ: וי"ל דלא מקרי שמשי אלא א"כ עשה כלי שלם כמו שלחן ומנורה וכן הארון עם הכפורת וכרובים. ובהערות המו"ל שם חוקר כנ"ל בנוגע לארון וכפורת כו'. ומקשר זה במחלוקת רש"י והרמב"ן.
- 30. ראה הערה הקודמת. וראה לקמן ס"ה.
- 31. בפי' עה"ת ריש פרשתנו.
- 32. פרשתנו כה, כב.
- 33. בהשגותיו לסהמ"צ להרמב"ם מ"ע לג. וכן מנה "עשיית ארון וכפורת" בהוספותיו לסהמ"צ שם במנין המ"ע (בסוף מצות ל"ת) ד"ה ואתה אם תבין.
עמוד 177
- 34. וממשיך שם בהשגותיו: ואל תחשוב לומר שלא תמנה שלא נצטוינו לדורות ולא נעשה אלא ללוחות הברית .. אם נעלה על דעתנו שיאבד או שישבר מצוה לעשותו כמדה ראשונה לשום שם לוחות העדות כי בכך נצטוינו.
- 35. ראה לקמן סעיף ה'.
- 36. ראה גו"א הנ"ל (הערה 14) דשניהם ארון וכפורת הם כלים ומשמשים להעדות. וראה אוה"ח כאן: עוד ירצה כי לא יניח העדות בארון עד שיהי' הארון שלם בכפורת הלום ולא קודם. ולכאורה כ"מ גם לפי' הרא"ש הנ"ל הערה 4 (אף שהמציאות לדעתו היא להיפך) שגם הכפורת "הוי משמש לעדות" שממשיך "וא"כ מאי צריכה למימר דבר פשוט הוא שבסתום איך יתן העדות שם. וי"ל שר"ל אפילו לכסותו אם הוא מיושב כראוי לא תכסהו קודם נתינת העדות" (וראה גם טור הארוך שם מה שתירץ אליבא דרש"י). ולכאורה מובן מזה, שגם כפורת הוי משמש וכלי להעדות.
- 37. כה, טז (וראה רא"ם בפרש"י כאן דכתב דהפסוק שם בא לומר התכלית דהארון ולא ציווי, אבל מפרש"י כאן, משמע כבפנים).
- 38. ולפ"ז יש לפרש שההוספה בפסוק זה (כה, כא) "בא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפורת יתן תחלה העדות לתוכו ואח"כ יתן את הכפורת עליו", היינו במעשה בפועל, דמהפסוק לפ"ז יודעים רק שאין זה ענינו, וכאן מוסיף שגם בפועל צ"ל הסדר כן, שבעודו ארון לבדו יתן תחלה העדות.
- 39. וכדמשמע לפרש"י גם מזה שהוצרך לומר האורך והרוחב של הכפורת – אף שהכפורת הוא "כיסוי על הארון .. מניחו עליו כמין דף" (רש"י שם כה, יז), כנ"ל (הערה 25) מש"ך עה"ת. – אף שי"ל ששולל שלא יהי' הכפורת קצר מהנ"ל כיון שמניחו על עובי דב' ארונות הפנימיים (שני פעמים). – וראה פרש"י כה, יז ד"ה אמתיים וחצי. כה, יא ד"ה זר זהב. וראה הראב"ע (כה, יוד).
- 40. וראה פרש"י תצוה כט, מב. ולהעיר דשם הביא דיעה זו כי"א.
עמוד 178
- 41. ונפק"מ גם בכוונת לשמה – בעת ה"מקשה" (כנ"ל בפנים).
- 42. כה, יח.
- 43. וראה פרש"י שם ד"ה מקשה תעשה "הטיל זהב הרבה בתחלת עשיית הכפורת והכה בפטיש ובקורנס באמצע וראשין בולטין למעלה וצייר הכרובים בבליטת קצותיו".
- 44. כה, כ.
- 32.
- 45. כפשטות הכתוב "ונועדתי גו' ודברתי .. מעל הכפורת גו'". ולהעיר דבפרש"י תצוה שם כתב "מעל הכפורת כמו שנאמר ודברתי אתך מעל הכפורת", ולא הזכיר "מבין הכרובים". וכן בפרשתנו כאן עה"פ העתיק מס"פ נשא רק "מעל הכפורת" וההמשך רמז ב"וגו'". – וצ"ע הישוב עפ"ז ד"יושב הכרובים" – ראה לקמן.
- 46. עה"פ כאן כה, כא.
- 47. שמואל א ד, ד. ש"ב ו, ב. דה"י־א יג, ו.
עמוד 179
- 48. וראה גם רמב"ן עקב י, ה: והיתה המצוה הראשונה שם ועשו ארון עצי שטים כי הוא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים.
- 49. כה, יח.
- 50. אף שבפי' התיבות "יעשה אותה כרובים" בנוגע לפרוכת (פרשתנו כו, לא) כתב "ציורין של בריות יעשה בה". וראה בארוכה במפרשי התורה כאן. ובמפרשי רש"י בפירוש תיבת "כרובים". וראה תו"ש מילואים לפ' תרומה (נדפס בתו"ש חכ"ב) ס"ו.
- 51. להעיר מהשינויים בלשון רז"ל כשמנו חמשה דברים שחסרו בבית שני: בירושלמי (תענית פ"ב ה"א. מכות פ"ב סה"ו. הוריות פ"ג ה"ב. ועד"ז בשהש"ר פ"ח, י (ג)) נמנה רק הארון; ביומא (כא, ב) ארון וכפורת וכרובים* (אבל "כולא חדא מילתא" (פרש"י יומא שם ד"ה ארון) במנין החמשה דברים**); ובמדרשים (במדב"ר פט"ו, י בסופו. תנחומא בהעלותך בסופו) נמנו הארון והכרובים וכשני דברים מהחמשה***. ולכאו' דוחק לומר שהכוונה בכרובים במדרשים הנ"ל היא להכרובים של שלמה דהיו על הארץ בקדה"ק לא ע"ג הארון – ראה יומא כא, סע"א ובפרש"י שם. ב"ב צט, א וברשב"ם שם.
- 52. הושע יא, א.
- 53. בעה"ט כאן.
- . ובזח"ב רכב, ב: בית קדשי הקדשים וארון וכפורת.
- . ובמאירי יומא שם חשבם לשנים: א) ארון וכפורת, ב) כרובים. ובכס"מ לרמב"ם הל' ביהב"ח רפ"ד: ורבינו אפשר דחשיב ארון וכפורת וכרובים כתלתא (ושכינה ורוה"ק ואו"ת לא חשיב להו אלא כחדא) – דלא כפרש"י. ולהעיר מלשון הגמרא (מנחות כז, סע"ב) "אלא דמקדש שני דלא הוי ארון וכפורת".
- . וסוג בפ"ע מרז"ל (יומא נב, ב. וש"נ. וראה רמב"ם הל' ביהב"ח שם) משנגנז ארון נגנזה עמו צנצנת כו', דמשם אין ראי' דאינו מזכיר כפורת וכרובים בפ"ע, כי שם המדובר בדברים שהיו בקדה"ק בפ"ע ואעפ"כ נגנזו עם הארון, משא"כ כפורת וכרובים. וראה אבות דר"נ פמ"א, יב.
עמוד 180
- 54. פרשתנו כה, יח.
- 55. נד, א.
- 56. כ"ה הלשון ביומא שם. וברבינו בחיי הובא בשינוי לשון קצת.
- 57. וראה מה שממשיך שם: והי' אפשר שהיו הכרובים האחד כצורת אדם גדול והשני כצורת ילד קטן כענין שראה יחזקאל (סוכה ה, ב) .. ויהי' זה להעיד על אהבתו לישראל כאהבת האב לבנו שהיא אהבה חזקה, אבל רצה לעשות משל בדביקות גופני שאין למעלה ממנו.
- 58. כמבואר בארוכה במדרשי חז"ל ומפרשי התורה.
- 59. כה, יוד.
- 60. שמו"ר פל"ד, ב. וראה רבינו בחיי, אברבנאל עה"פ. ש"ך עה"ת. ובכ"מ.
- 61. רמב"ן בפתיחת פירושו עה"ת בסופה.
- 62. ראה זח"ג עג, א.
- 63. ראה לקוטי דבורים ח"ג תצא, ב. ועוד.
- 64. כמרז"ל שישראל קדמו לתורה (ב"ר פ"א, ד. תדבא"ר פי"ד). וראה לקו"ת שה"ש יט, ב־ג. המשך תרס"ו ד"ה וידבר גו' במדבר סיני. ובכ"מ.
עמוד 181
- 65. ראה ד"ה אמנם עדיין צ"ל דש"פ האזינו (המשך לד"ה ובכן יתקדש) תרנ"ז. לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 440. ולהעיר מאוה"ת אמור (כרך ד) ע' א'קה ואילך ע"ד הקשר שע"י תשובה שהוא למעלה מהקשר דישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה.
- 66. דלא כהגירסא תלת דרגין.
- 67. ראה הערה 64.
- 68. ראה לקו"א להה"מ בתחלתו. או"ת בתחלתו.
- 69. ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חכ"א ע' 24 ואילך. וש"נ.
- 70. תניא רפ"ב.
- 71. ראה בארוכה ד"ה זאת תורת הבית תרפ"ט (בסה"מ קונטרסים ח"א) פ"ד ואילך.
- 72. להעיר מש"ך עה"ת כאן (כה, יח) ד"ה ויש מי שפירש, דב' הכרובים קאי על למוד התינוקות, "ולזה היו על הכפורת והלוחות למטה* מהכפורת לומר שעיקר לימוד התורה הוא למוד התינוקות כו'". וראה גם צרור המור כאן (כה, יז).
- . ולהעיר מאוה"ח כאן בסופו: כי בא לרמוז לו (בסדר הכתוב) שהגם שהכפורת למעלה מן העדות שהם בתוך הארון למטה מהכפורת כו'.
עמוד 182
- 73. להעיר מלקוטי לוי"צ (הערות לזהר) ח"ב ריש ע' שעו: כשמקדים הכרובים לארון הוא ע"ד שיפה כח הבן מכח האב .. והבנים מוסיפים תוס' יתרון בהאב מצד שרשם שלמעלה מהאב (בגלוי).
- 74. ראה זח"ג רכב, ב. לקו"ת שלח נא, א. ובכ"מ.
- 75. זח"א יב, ב.
- 76. ראה שמו"ר פ"נ, ד. תנחומא ויקהל יוד. וראה ראב"ע פרשתנו כה, יז ובפירושו הקצר – הובא בס' החקירה להצ"צ צו, סע"א.
- 77. ראה המשך תער"ב ח"ג ע' א'רנב ואילך. ועוד. (משיחות ש"פ תרומה וש"פ מטות תשמ"א)
- 78. ראה ס' חקירה שם ד"לדברי יפת (בראב"ע שם, שמפרש "כי כמוהו לכפר עליו כמו כסוי חטאה") י"ל שהוא ע"ד על כל פשעים תכסה אהבה, א"כ האהבה היא כסוי חטאה". ועפ"ז מובנת השייכות לכרובים שהם "דמות פרצוף תינוק" – עפמש"כ באגדת בראשית (פ"ה, א): כשם שבנו של אדם כשהוא תינוק קטן אם יחטא אין אביו מסלק עליו מפני שהוא קטן .. כך ישראל אפילו חוטאין כו'.
- 79. אגה"ת פ"ב.
רש"י על שמות כ״ה:ח׳ - הטקסט מספריא
ועשו לי מקדש. וְעָשׂוּ לִשְׁמִי בֵּית קְדֻשָּׁה:
ועשו לי מקדש AND LET THEM MAKE ME A SANCTUARY — Let them make to the glory of My Name (cf. Rashi on v. 2) a place of holiness.
משנה תורה, הלכות בית הבחירה ז׳:י׳ - הטקסט מספריא
ואסור לאדם שיעשה בית תבנית היכל אכסדרא תבנית אולם חצר כנגד העזרה שולחן בצורת שולחן ומנורה בצורת מנורה אבל עושה הוא מנורה של חמשה קנים או של שמונה קנים או מנורה שאינה של מתכת אע"פ שיש לה שבעה קנים:
ספר המצוות, מצוות עשה ל״ג - הטקסט מספריא
היא שצוה הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש, והוא אמרו ועשו בגדי קדש לאהרן, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות, וזאת היא מצות בגדי כהונה שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט וכל עת שישרת הכהן בפחות ממנין בגדיו המיוחדים לו באותה העבודה או ביותר מהם עבודתו פסולה ויתחייב על זה מיתה בידי שמים רוצה לומר למחוסר בגדים שעבד. וכן מנוהו בגמרא (סנהדרין פ"ג) בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים. ולא בא בכתוב זה בבאור, אבל בא בכתוב וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונת עולם ובא הפירוש בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים והרי נתבאר זר ששמש במיתה. ואמרו בספרא וישם עליו את החשן פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות למדה לשרת יום יום ולשרת יום הכפורים. בכל יום משמש בבגדי זהב ביום הכפורים בבגדי לבן. וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אלו היא מצות עשה, והוא אמרם מנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמו מקיים גזרת המלך שנאמר ויעש כאשר צוה ה' את משה כלומר לבישת הבגדים. ואע"פ שהם בתכלית היופי שהם מזהב שהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הצווי שצוה השם יתעלה למשה לבד והוא שילבש בגדים אלו תמיד במקדש. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם בזבחים ביומא ובסוכה. (ואתה תצוה, כלי בית המקדש פרק י'):
רש"י על שמות כ״ט:מ״ב - הטקסט מספריא
תמיד. מִיּוֹם אֶל יוֹם – וְלֹא יַפְסִיק יוֹם בֵּינְתַיִם:
אשר אועד לכם. כְּשֶׁאֶקְבַּע מוֹעֵד לְדַבֵּר אֵלֶיךָ, שָׁם אֶקְבָּעֶנּוּ לָבֹא. וְיֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ לֹמְדִים מִכָּאן שֶׁמֵּעַל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת הָיָה הַקָּבָּ"ה מְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים מֵעַל הַכַּפֹּרֶת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת (שמות כ"ו), וַאֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם הָאָמוּר כָּאן אֵינוֹ אָמוּר עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא עַל אֹהֶל מוֹעֵד הַנִּזְכָּר בַּמִּקְרָא:
תמיד A CONTINUAL [BURNT-OFFERING] i.e. from day to day: there shall not be an interval of a day between them (between two successive morning or afternoon offerings; cf. Rashi on Exodus 27:20).
אשר אועד לכם WHERE I SHALL BE MET BY YOU — when I shall appoint a place of meeting to speak unto you I shall appoint it there (at the entrance of the tent of meeting) as the spot to which to come. Some of our Rabbis learn from this that it was from above the copper altar that the Holy One, blessed be He, spoke with Moses after the Tabernacle was erected, for this was at the entrance; but some say that He spoke from above the cover of the Ark (the כפרת), as it is said, (Exodus 25:22) “And I will speak to thee from above the cover”, and that the words “where I shall be met by you” which are said here are not used in reference to the altar which was at the entrance of the tent of meeting, but in reference to the tent of meeting itself which is mentioned in this verse (so that the meaning is: “at the entrance of the tent of meeting where, viz., in the tent of meeting, I shall be met by you”; cf. ברייתא דמלאכת המשכן at the end).
במדבר רבה ט״ו:י׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי לֵוִי בַּר רַבִּי אוֹמֵר, מְנוֹרָה טְהוֹרָה יָרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות כה, לא): וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר, אָמַר לוֹ כֵּיצַד נַעֲשֶׂה אוֹתָהּ, אָמַר לוֹ (שמות כה, לא): מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְקַשָּׁה משֶׁה וְיָרַד וְשָׁכַח מַעֲשֶׂיהָ, עָלָה וְאָמַר רִבּוֹנִי כֵּיצַד נַעֲשֶׂה אוֹתָהּ, אָמַר לוֹ: מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְקַשָּׁה משֶׁה וְיָרַד וְשָׁכַח, עָלָה וְאָמַר רִבּוֹנִי שָׁכַחְתִּי אוֹתָהּ, הֶרְאָה לוֹ לְמשֶׁה וְעוֹד נִתְקַשָּׁה בָהּ. אָמַר לוֹ (שמות כה, מ): וּרְאֵה וַעֲשֵׂה, עַד שֶׁנָּטַל מְנוֹרָה שֶׁל אֵשׁ וְהֶרְאָה לוֹ עֲשִׂיָּתָהּ, וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְקַשָּׁה עַל משֶׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵךְ אֵצֶל בְּצַלְאֵל וְהוּא יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ, וְאָמַר לִבְצַלְאֵל מִיָּד עֲשָׂאָהּ, הִתְחִיל תָּמֵהַּ וְאָמַר אֲנִי כַּמָּה פְּעָמִים הֶרְאָה לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִתְקַשֵּׁיתִי לַעֲשׂוֹתָהּ, וְאַתְּ שֶׁלֹא רָאִיתָ עָשִׂיתָ מִדַּעְתְּךָ, בְּצַלְאֵל, בְּצֵל אֵל הָיִיתָ עוֹמֵד כְּשֶׁהֶרְאָה לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשִׂיָּתָהּ. וּלְפִיכָךְ כְּשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִגְנְזָה הַמְּנוֹרָה. וְזֶה אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁנִּגְנַז, הָאָרוֹן, וְהַמְּנוֹרָה, וְהָאֵשׁ, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהַכְּרוּבִים. וּכְשֶׁיָּשׁוּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרַחֲמָיו וְיִבְנֶה בֵיתוֹ וְהֵיכָלוֹ, הוּא מַחֲזִירָן לִמְקוֹמָן לְשַׂמֵּחַ אֶת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לה, א): יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה, (ישעיה לה, ב): פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל.
משנה תורה, הלכות בית הבחירה ד׳ - הטקסט מספריא
אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה שנאמר ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים ליי' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את י"י אלהיכם וגו' ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה וכל אלו לא חזרו בבית שני ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש ולא היו נשאלין בהן שנאמר עד עמוד כהן לאורים ותומים ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמנה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים:
בבית ראשון היה כותל מבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים עביו אמה וכיון שבנו הבית שני נסתפק להם אם עובי הכותל היה ממדת הקדש או ממדת קדש הקדשים לפיכך עשו קדש הקדשים עביו עשרים אמה תמימות ועשו הקדש ארבעים אמה תמימות והניחו אמה יתירה בין הקדש ובין קדש הקדשים ולא בנו כותל בבית שני אלא עשו שתי פרוכות אחת מצד קדש הקדשים ואחת מצד הקדש וביניהן אמה כנגד עובי הכותל שהיה בראשון אבל במקדש ראשון לא היתה שם אלא פרכת אחת בלבד שנאמר והבדילה הפרכת לכם וגו':
ההיכל שבנו בני גולה היה מאה אמה על מאה אמה על רום מאה וכן היתה מדת רומו בנו גובה שש אמות אטום סתום כמו יסוד לו ורום כותלי הבית ארבעים אמה ורום הכיור שבתקרה אמה ועל גביו גובה שתי אמות פנוי שיכנס בו הדלף והוא הנקרא בית דילפא ועובי התקרה שעל גבי בית דילפא אמה ומעזיבה גובה אמה ועלייה בנויה על גביו גובה כותליה ארבעים אמה ובגגה גובה אמה כיור ואמתים גובה בית דילפא ואמה תקרה ואמה מעזיבה וגובה המעקה שלש אמות וטס של ברזל כמו סייף גובהו אמה על גבי המעקה סביב כדי שלא ינוחו עליו העופות והוא הנקרא כלה עורב הרי הכל מאה אמה:
מן המערב למזרח מאה אמה וזהו חשבונן:ארבעה כתלים זה לפנים מזה וביניהן שלשה מקומות פנויין בין הכותל המערבי ובין הכותל שלפנים ממנו חמש אמות ובין כותל שני ושלישי שש אמות ובין כותל שלישי ורביעי שש אמות ואלו המדות הן של עובי הכותל עם המקום הפנוי שבין שני כותלים ואורך קדש הקדשים עשרים אמה ובין שתי הפרוכות המבדילות בינו ובין הקדש אמה ואורך הקדש ארבעים אמה ועובי הכותל המזרחי שבו השער שש אמות והאולם אחת עשרה אמה ועובי כותל האולם חמש אמות נמצא הכל מאה אמה:
מן הצפון לדרום מאה אמה עובי כותל האולם חמש אמות ומכותל אולם עד כותל הקדש עשר אמות וכותלי הקדש ששה כתלים זה לפנים מזה וביניהן חמשה מקומות פנויין בין כותל חיצון ובין השני חמש אמות ובין שני ושלישי שלש אמות וחמש בין שלישי ורביעי ובין רביעי וחמישי שש ובין חמישי וכותל הפנימי שש נמצא הכל ארבעים אמה מצד זה וארבעים אמה מצד שכנגדו ורוחב הבית מבפנים עשרים הרי מאה אמה:
הפשפש והוא שער הקטן ושני פישפשין היו להיכל מצדי השער הגדול שבאמצע אחד בצפון ואחד בדרום שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל השער הזה סגור יהיה לא יפתח ושבצפון בו נכנסין ומהלך בין שני הכתלים עד שמגיע למקום פתוח לקדש משמאלו ונכנס לתוך ההיכל ומהלך עד שער הגדול ופותחו:
השער הגדול היה רחבו עשר אמות וגובהו עשרים אמה וארבע דלתות היו לו שתים בפנים ושתים בחוץ החיצונות נפתחות לתוך הפתח לכסות עוביו של כותל והפנימיות נפתחות לתוך הבית לכסות אחורי הדלתות:
פתחו של אולם היה גבוה ארבעים אמה ורוחב עשרים ולא היה לו שערים וחמש מלתריות של מילא היו על גבי פתחו מלמעלה התחתונה עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה וכל אחת מחמשתן עודפת על שלמטה ממנה אמה מזה ואמה מזה נמצאת העליונה שלשים אמה ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת:
ההיכל היה בניינו רחב מלפניו וצר מאחוריו כמו ארי ויציעים היו מקיפין לבית כולו מסביב חוץ לכותל המסיבה ויציע התחתונה חמש ורובד על גבה שש ויציע אמצעית שש ורובד על גבה ז' והעליונה ז' שנאמר היציע התחתונה וגו' וכן היו השלש יציעים מקיפים לבית משלשה רוחותיו וכן סביב לכתלי האולם מלמטה עד למעלה כך היו אמה אחת חלק ורובד שלש אמות ואמה חלק ורובד שלש אמות עד למעלה ונמצאו הרובדין מוקפין לכתלים רוחב כל רובד שלש אמות עד למעלה ובין כל רובד ורובד אמה ורובד העליון היה רוחבו ארבע אמות:
כל אלו המקומות הפנויים שבין הכתלים הם הנקראים תאים נמצאו התאים המוקפין למקדש חמשה מן הצפון וחמשה מן הדרום ושלשה מן המערב ושלש דיוטות היו דיוטא על גבי דיוטא נמצאו ט"ו תאים בדרום חמשה ע"ג חמשה וחמשה על גביהן וכן בצפון חמשה עשר ושמונה תאים היו במערב שלשה על גבי שלשה ושנים על גביהן בדיוטא אחת הכל ל"ח תאים:
ג' פתחים היו לכל אחד ואחד מן התאים אחד לתא מן הימין ואחד לתא מן השמאל ואחד לתא שעל גביו ובקרן מזרחית צפונית בתא שבדיוטא האמצעית היו חמשה פתחים אחד לתא מימין ואחד לתא שעל גביו ואחד למסיבה ואחד לתא שיש בו הפשפש ואחד להיכל:
ומסיבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית שבה היו עולין לגגות התאים היה עולה במסיבה ופניו למערב הלך את כל פני הצפון עד שהוא מגיע למערב הגיע למערב הפך פניו לדרום הלך את כל פני המערב עד שהוא מגיע לדרום הגיע לדרום הפך פניו למזרח והיה מהלך לדרום עד שהוא מגיע לפתחה של עלייה שפתחה של עלייה היה פתוח לדרום:
ובפתחה של עלייה היו שתי כלונסות של ארז שבהן עולין לגגה של עלייה וראשי פספסין היו מבדילין בעלייה בין גג הקדש לגג קדש הקדשים ולולין היו פתוחין בעלייה לבית קדש הקדשים שבהן משלשלין את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדש הקדשים ופעם אחת בשנה מפסח לפסח מלבנין את ההיכל:
שמות רבה ל״ד:ב׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מִיָּד וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, מַה הַתּוֹרָה קָדְמָה לַכֹּל, כָּךְ בְּמַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן הִקְדִּים אֶת הָאָרוֹן לְכָל הַכֵּלִים, מָה הָאוֹר קָדַם לְכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, דִּכְתִיב (בראשית א, ג): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וְאַף בַּמִּשְׁכָּן בַּתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת אוֹר, דִּכְתִיב (משלי ו, כג): כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, קָדְמוּ מַעֲשֶׂיהָ לְכָל הַכֵּלִים. דָּבָר אַחֵר, וְעָשׂוּ אֲרוֹן, מִפְּנֵי מַה בְּכָל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה כְּתִיב: וְעָשִׂיתָ, וּבָאָרוֹן כְּתִיב: וְעָשׂוּ אֲרוֹן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי שָׁלוֹם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבוֹאוּ הַכֹּל וְיַעַסְקוּ בָּאָרוֹן כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ כֻּלָּם לַתּוֹרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי (משנה אבות ד-יג): שְׁלשָׁה כְּתָרִים הֵם, כֶּתֶר מַלְכוּת וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר תּוֹרָה. כֶּתֶר מַלְכוּת, זֶה הַשֻׁלְחָן, דִּכְתִיב בּוֹ (שמות כה, כד): זֵר זָהָב סָבִיב. כֶּתֶר כְּהֻנָּה, זֶה הַמִּזְבֵּחַ, דִּכְתִיב בּוֹ (שמות ל, ג): זֵר זָהָב סָבִיב. וְכֶתֶר תּוֹרָה זֶה הָאָרוֹן, דִּכְתִיב בּוֹ (שמות כה, יא): זֵר זָהָב. לָמָּה נִכְתָּבִים זָר וְנִקְרָאִים זֵר, אֶלָּא לוֹמַר לָךְ אִם אָדָם זוֹכֶה נַעֲשִׂים לוֹ זֵר, וְאִם לָאו זָר. וּמִפְּנֵי מָה בְּכֻלָּן כְּתִיב (שמות כה, כד) (שמות ל, ג): וְעָשִׂיתָ לוֹ, וּבָאָרוֹן כְּתִיב (שמות כה, יא): וְעָשִׂיתָ עָלָיו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכֶּתֶר תּוֹרָה מְעֻלָּה יוֹתֵר מִכֻּלָּן, זָכָה אָדָם לַתּוֹרָה כְּאִלּוּ זָכָה לְכֻלָּן.
בראשית רבה א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, שִׁשָּׁה דְבָרִים קָדְמוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, יֵשׁ מֵהֶן שֶׁנִּבְרְאוּ, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁעָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת. הַתּוֹרָה וְהַכִּסֵּא הַכָּבוֹד, נִבְרְאוּ. תּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. כִּסֵּא הַכָּבוֹד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (תהלים צג, ב): נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז וגו'. הָאָבוֹת וְיִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, עָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת, הָאָבוֹת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ט, י): כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר וגו'. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עד, ב): זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶדֶם. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, יב): כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן וגו'. שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עב, יז): יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם וגו'. רַבִּי אַהֲבָה בְּרַבִּי זְעִירָא אָמַר אַף הַתְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צ, ב): בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ, וְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וגו', אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶם קֹדֶם, אִם הַתּוֹרָה קָדְמָה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד וְאִם כִּסֵּא הַכָּבוֹד קֹדֶם לַתּוֹרָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא הַתּוֹרָה קָדְמָה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ וגו', קוֹדֵם לְאוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים צג, ב): נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אָמְרוּ, מַחְשַׁבְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לְכָל דָּבָר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָשׂוּי לְמַטְרוֹנָה אַחַת, וְלֹא הָיָה לוֹ מִמֶּנָּה בֵּן, פַּעַם אַחַת נִמְצָא הַמֶּלֶךְ עוֹבֵר בַּשּׁוּק, אָמַר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין זוֹ לִבְנִי, וְהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִין, בֵּן אֵין לוֹ וְהוּא אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין זוֹ לִבְנִי, חָזְרוּ וְאָמְרוּ הַמֶּלֶךְ אַסְטְרוֹלוֹגוּס גָּדוֹל הוּא, אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא עָתִיד לְהַעֲמִיד מִמֶּנָּה בֵּן לֹא הָיָה אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין לִבְנִי. כָּךְ אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאַחַר עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה, לֹא הָיָה כּוֹתֵב בַּתּוֹרָה צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי בַּנָאי, הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יט): ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ וגו'. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בִּזְכוּת משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כא): וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב מַתְנָה אָמַר, בִּזְכוּת שְׁלשָׁה דְּבָרִים נִבְרָא הָעוֹלָם, בִּזְכוּת חַלָּה, וּבִזְכוּת מַעַשְׂרוֹת, וּבִזְכוּת בִּכּוּרִים, וּמַה טַּעַם, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָא חַלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, כ): רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם, אֵין רֵאשִׁית אֶלָּא מַעַשְׂרוֹת, הֵיךְ דְּאַתְּ אָמַר (דברים יח, ד): רֵאשִׁית דְּגָנְךָ, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא בִּכּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, יט): רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ וגו'.
תניא, ליקוטי אמרים ב׳ - הטקסט מספריא
וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ:
כָּךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כְּדִכְתִיב: ״בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָא, אֶלָּא הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם,
הגהה
וְהוֹדוּ לוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפַּרְדֵּס מֵהָרַמַ״ק. וְגַם לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יַצִּיבָא מִילְּתָא, בְּסוֹד הִתְלַבְּשׁוּת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, ﬠַל־יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים, בְּכֵלִים דְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת דַּאֲצִילוּת, אַךְ לֹא לְמַﬠְלָה מֵהָאֲצִילוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֵין־סוֹף־בָּרוּךְ־הוּא מְרוֹמָם וּמִתְנַשֵּׂא רוֹמְמוּת אֵין קֵץ, לְמַﬠְלָה מַּﬠְלָה מִמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת, ﬠַד שֶׁמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת נֶחְשֶׁבֶת כַּﬠֲשִׂיָּיה גוּפָנִיִּית אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה ﬠָשִׂיתָ״:
שֶׁהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ כוּ׳, וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לַהֲבִינוֹ עַל בּוּרְיוֹ כוּ׳, כְּדִכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְגוֹ׳״.
וְאַף שֶׁיֵּשׁ רִבְבוֹת מִינֵי חִלּוּקֵי מַדְרֵגוֹת בַּנְּשָׁמוֹת, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, כְּמוֹ גּוֹדֶל מַעֲלַת נִשְׁמוֹת הָאָבוֹת וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עֲלֵיהֶם־הַשָּׁלוֹם, עַל נִשְׁמוֹת דּוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה דְּעִקְבֵי מְשִׁיחָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲקֵבַיִים מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַמּוֹחַ וְהָרֹאשׁ; וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ; וְכֵן נְפָשׁוֹת לְגַבֵּי נְפָשׁוֹת, כִּי כָּל נֶפֶשׁ כְּלוּלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה.
מִכָּל מָקוֹם, שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה כּוּלָּם, מֵרֹאשׁ כָּל הַמַּדְרֵיגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִין, הַמְלוּבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ וְקַל שֶׁבְּקַלִים, נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָה עִילָּאָה כִּבְיָכוֹל.
כִּמְשַׁל הַבֵּן הַנִּמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, שֶׁאֲפִילוּ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו נִתְהַוּוּ מִטִּפָּה זוֹ מַמָּשׁ, עַל יְדֵי שְׁהִיָּיתָהּ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים בְּבֶטֶן הָאֵם, וְיָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנָּה צִפָּרְנַיִם.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶנָּה קְשׁוּרָה וּמְיוּחֶדֶת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיְתָה טִפַּת מוֹחַ הָאָב; וְגַם עַכְשָׁיו בַּבֵּן, יְנִיקַת הַצִּפָּרְנַיִם וְחַיּוּתָם נִמְשֶׁכֶת מֵהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ; כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [נִדָּה שָׁם]: ״לוֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְצִפָּרְנַיִם״ [וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַחַשְׁמַל, בְּסוֹד לְבוּשִׁים שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, שֶׁהָיוּ צִפָּרְנַיִם מִבְּחִינַת מוֹחַ תְּבוּנָה].
וְכָכָה מַמָּשׁ, כִּבְיָכוֹל, בְּשֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, בִּירִידָתוֹ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, נִתְהַוּוּ מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּפְחוּתֵי הָעֵרֶךְ.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶינָה קְשׁוּרוֹת וּמְיוּחָדוֹת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָן וְעַצְמוּתָן הָרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִילָּאָה, כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם:
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ – שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ, כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
[וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים – יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים].
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבְזֹהַר חָדָשׁ, שֶׁהָעִיקָּר תָּלוּי שֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ דַּוְוקָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ כוּ׳, הַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁאֵין לְךָ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁאֵין לָהּ לְבוּשׁ מִנֶּפֶשׁ דְּעַצְמוּת אָבִיו וְאִמּוֹ, וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה – הַכֹּל עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כוּ׳, וַאֲפִילוּ הַשֶּׁפַע שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם – הַכֹּל עַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה, וְאִם יְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ – יַמְשִׁיךְ לְבוּשׁ קָדוֹשׁ לְנִשְׁמַת בְּנוֹ, וַאֲפִילוּ הִיא נְשָׁמָה גְדוֹלָה, צְרִיכָה לְקִידּוּשׁ אָבִיו כוּ׳.
אֲבָל הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ, הִנֵּה לִפְעָמִים נִשְׁמַת אָדָם גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, בָּא לִהְיוֹת בְּנוֹ שֶׁל אָדָם נִבְזֶה וְשָׁפָל כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּל זֶה בְּ״לִיקּוּטֵי תּוֹרָה״ פָּרָשַׁת וַיֵּרָא וּבְטַעֲמֵי מִצְוֹת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית:
שמות רבה נ׳:ד׳ - הטקסט מספריא
מַה כְּתִיב לְמַעְלָה (שמות לו, ה): וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן, וְשָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ פָּרֹכֶת הָיָה עָבְיוֹ טֶפַח, וְעַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם נִירִים נֶאֱרֶגֶת, וְלֹא הָיָה בָהּ קֶשֶׁר, וּשְׁתַּיִם עוֹשִׂים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, וּשְׁלשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים מַטְבִּילִין אוֹתָהּ, וְהַכֹּהֲנִים יוֹרְדִין וּמַטְבִּילִין אוֹתָהּ בַּחוּץ, וְעוֹלִין וְשׁוֹטְחִין אוֹתָהּ עַל גַּבֵּי הַחֵיל. וְאַתָּה מוֹצֵא כָּל הַמִּשְׁכָּן עַל הַסֵּדֶר נַעֲשָׂה, בַּתְּחִלָּה עָשָׂה אֶת הַקְּרָשִׁים וְחִבְּרָם, וְאַחַר כָּךְ הַיְרִיעוֹת וּפְרָסָן עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לו, יד): וַיַּעַשׂ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה אֶת הַפָּרֹכֶת, שֶׁתְּהֵא נִמְתַּח בִּפְנֵי הָאָרוֹן, וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה אֶת הָאָרוֹן וְאֶת הַכַּפֹּרֶת שֶׁיְהֵא נִתַּן עַל הָאָרוֹן. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי יוֹסֵי אֲנִי רָאִיתִי אֶת הַפָּרֹכֶת בְּרוֹמִי וְהָיוּ עָלֶיהָ כַּמָּה טִיפֵּי דָמִים, וְשָׁאַלְתִּי וְאָמְרוּ לִי מִדַּם יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהָיָה כֹּהֵן עוֹשֶׂה. וְלָמָּה נִקְרָא כַּפֹּרֶת, שֶׁהָיָה מְכַפֵּר לְיִשְׂרָאֵל. וּמִשֶּׁעָשָׂה הַכַּפֹּרֶת עָשָׂה הַשֻּׁלְחָן שֶׁהָיָה לֶחֶם הַפָּנִים נִתַּן עָלָיו, שֶׁהָיָה נִתַּן לִפְנֵי הָאָרוֹן, וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה אֶת הַמְנוֹרָה שֶׁהָיְתָה לְמַעְלָה מִן הַשֻּׁלְחָן.
מדרש תנחומא, ויקהל י׳ - הטקסט מספריא
וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן. אַתָה מוֹצֵא כָּל מַה שֶּׁהָיָה בַמִּשְׁכָּן, עַל הַסֵּדֶר הָיָה עָשׂוּי. בַּתְּחִלָּה עָשָׂה אֶת הַקְּרָשִׁים וְחִבְּרָם, וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה יְרִיעוֹת עִזִּים, שֶׁיְּהֵא פוֹרֵשׂ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן (שמות כו, ז), וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה אֶת הַפָּרֹכֶת, שֶׁתְּהֵא נִתְלֵית בִּפְנֵי הָאָרוֹן. מִשֶּׁעָשָׂה אֶת הָאָרוֹן וְעָשָׂה אוֹתָהּ, עָשָׂה כַּפֹּרֶת זָהָב, שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה עַל הָאָרוֹן.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסִי, אֲנִי רָאִיתִי אֶת הַכַּפֹּרֶת בְּרוֹמִי וְרָאִיתִי עָלֶיהָ כְּמִין טִפֵּי דָם, וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם מָה הַדָּם הַזֶּה שֶׁעַל הַכַּפֹּרֶת. וְאָמְרוּ לִי, מִדָּם שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מַה שֶּׁהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל מַזֶּה. לְפִיכָךְ כַּפֹּרֶת הָיְתָה נְתוּנָה עַל אָרוֹן.
וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ כַּפֹּרֶת, שֶׁהָיְתָה מְכַפֶּרֶת עַל יִשְׂרָאֵל. מִשֶּׁעָשָׂה כַּפֹּרֶת, עָשָׂה אֶת הַשֻּׁלְחָן שֶׁהָיָה לֶחֶם הַפָּנִים עָלָיו שֶׁהָיָה נָתוּן לִפְנֵי הָאָרוֹן מִשֶּׁעָשָׂה אֶת הַשֻּׁלְחָן, עָשָׂה אֶת הַמְּנוֹרָה, שֶׁתְּהֵא מְאִירָה עַל הַשֻּׁלְחָן. הֱוֵי, כְּטַכְסִין שֶׁל מְלָכִים עָשָׂה אוֹתָהּ. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים. וּבְצַלְאֵל עַצְמוֹ עָשָׂה הַכֹּל? שֶׁכָּל פַּעַם וָפַעַם הוּא אוֹמֵר וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל! אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ הַרְבֵּה עַל הַמִּשְׁכָּן, לְפִיכָךְ לֹא קִפַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ וְהוּא מְפַרְסְמוֹ בְּכָל פַּעַם וָפַעַם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל.
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, אַךְ יוֹנָתָן בֶּן עֲשָׂהאֵל וְיַחְזְיָה בֶן תִּקְוָה עָמְדוּ עַל זֹאת, וּמְשֻׁלָּם וְשַׁבְּתַי הַלֵּוִי עֲזָרֻם (עזרא י, טו). כְּתִיב יוֹנָתָן, נָתַן נַפְשׁוֹ וּבָאוּ אֵלָיו וְעָזְרוּ אוֹתוֹ אֲבָל פִּרְסְמוֹ הַכָּתוּב תְּחִלָּה עַל שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ הַרְבֵּה וְאַף בְּצַלְאֵל, כָּל הַחֲכָמִים עָשׂוּ עִמּוֹ. וּלְפִי שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עַל הַמִּשְׁכָּן הַרְבֵּה, לְפִיכָךְ כְּתִיב: וַיַעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֵּיכֶם, בִּזְכוּת הַמִּשְׁכָּן אֲנִי מֵאִיר לָכֶם, לְפִי שֶׁכָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים בַּמִּשְׁכָּן, כָּךְ אֲנִי פוֹרֵעַ לָכֶם. וְלֹא תֹאמַר בַּמִּשְׁכָּן, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּגְדֵי כֹהֵן גָּדוֹל, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ מְכַפְּרִים.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עֲשִׂיתֶם יְרִיעוֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם פּוֹרְעִים לִי, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּו אַתֶּם גּוֹמְלִים עָלָי. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיְּצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, הֵבֵאתִי עָנָן וְהָיָה עָשׂוּי כְּמִין אֹהֶל וְהָיָה מֵגִין עֲלֵיכֶם. וַאֲנִי פוֹרֵעַ לָכֶם לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה (ישעיה ד, ה). עֲשִׂיתֶם לְפָנַי כַּפֹּרֶת, חַיֵּיכֶם, עַל יְדֵי הַכַּפֹּרֶת מְכַפֵּר לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית (יחזקאל טז, סג). אַתֶּם עֲשִׂיתֶם לְפָנַי אָרוֹן שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ אוֹר לָעוֹלָם הַזֶּה, חַיֵּיכֶם, אֲנִי מֵאִיר עֲלֵיכֶם לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְגוֹ' (ישעיה ל, כו). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ (ישעיה ס, א).
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל כָּל הַדְּבָרִים וְהַמִּצְוֹת שֶׁעֲשִׂיתֶם, אֲנִי פוֹרֵעַ לָכֶם לָעוֹלָם הַבָּא. וּבִזְכוּת הָאָרוֹן שֶׁעֲשִׂיתֶם שֶׁהַתּוֹרָה נְתוּנָה לְתוֹכוֹ, לְפִיכָךְ אֲנִי מֵאִיר לָכֶם וַאֲנִי מֵטִיב לָכֶם הַטּוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם (תהלים לא, כ). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צח, יא).
אבן עזרא על שמות כ״ה:י״ז - הטקסט מספריא
ועשית כפרת. כדמות מכסה, ואמר יפת כי כמוהו לכפר עליו (ויקרא א ד) כמו כסוי חטאה (תה' לב א), ולפי דעתי שמלת לכפר עליו, מגזרת כופר, והנה זה מפורש, ונתנו איש כפר נפשו (למטה ל יב), ושם כתוב לכפר על נפשותיכם (שם שם טו), ועובי הכפרת לא נזכר:
תניא, אגרת התשובה ב׳ - הטקסט מספריא
אַךְ כָּל זֶה לְעִנְיַן כַּפָּרָה וּמְחִילַת הֶעָוֹן, שֶׁנִּמְחָל לוֹ לְגַמְרֵי מַה שֶּׁעָבַר עַל מִצְוֹת הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה, וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר בְּיוֹם הַדִּין לְעָנְשׁוֹ עַל זֶה חַס וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם־הַבָּא, וְנִפְטָר לְגַמְרֵי מִן הַדִּין בָּעוֹלָם־הַבָּא.
אָמְנָם, שֶׁיִּהְיֶה לְרָצוֹן לִפְנֵי ה׳ וּמְרוּצֶּה וְחָבִיב לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּקוֹדֶם הַחֵטְא, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ – הָיָה צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן עוֹלָה אֲפִילוּ עַל מִצְוַת עֲשֵׂה קַלָּה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וּמִיתַת בֵּית־דִּין, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים עַל פָּסוּק ״וְנִרְצָה לוֹ״; וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים, דְּעוֹלָה מְכַפֶּרֶת עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְהִיא דוֹרוֹן לְאַחַר שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְנִמְחַל לוֹ הָעוֹנֶשׁ.
וּכְאָדָם שֶׁסָּרַח בַּמֶּלֶךְ וּפִיְּיסוֹ עַל־יְדֵי פְּרַקְלִיטִין וּמָחַל לוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, שׁוֹלֵחַ דּוֹרוֹן וּמִנְחָה לְפָנָיו שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ (וּלְשׁוֹן ״מְכַפֶּרֶת״, וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״ – אֵין זוֹ כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ, אֶלָּא לְכַפֵּר לִפְנֵי ה׳ לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ, כִּדְאִיתָא שָׁם בַּגְּמָרָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״).
וְעַכְשָׁיו, שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּן לְהָפִיק רָצוֹן מֵה׳ – הַתַּעֲנִית הוּא בִּמְקוֹם קָרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא ״שֶׁיְּהֵא מִיעוּט חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט – כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךָ וְכוּ׳״.
וְלָכֵן מָצִינוּ בְּכַמָּה תַּנָּאִים וְאַמוֹרָאִים, שֶׁעַל דָּבָר קַל הָיוּ מִתְעַנִּים תַּעֲנִיּוֹת הַרְבֵּה מְאֹד, כְּמוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שֶׁהָיָה מַתִּיר שֶׁתְּהֵא פָּרָה יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ בְּשַׁבָּת, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, וּפַעַם אַחַת יָצְאָה כֵּן פָּרָתוֹ שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ וְלֹא מִיחָה בָּהּ, וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת עַל שֶׁלֹּא קִיֵּים דִּבְרֵי חֲבֵירָיו; וְכֵן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאָמַר: ״בּוֹשְׁנִי מִדִּבְרֵיכֶם בֵּית שַׁמַּאי״, וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת; וְרַב הוּנָא, פַּעַם אַחַת נִתְהַפְּכָה לוֹ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין, וְהִתְעַנָּה מ׳ צוֹמוֹת; וְכָהֵנָּה רַבּוֹת.
וְעַל יְסוֹד זֶה, לִימֵּד הָאֲרִיזַ״ל לְתַלְמִידָיו עַל פִּי חָכְמַת הָאֱמֶת, מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכַמָּה עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים, אַף שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת וְלֹא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ, עַל הַכַּעַס – קנ״א תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳; וַאֲפִילוּ עַל אִיסּוּר דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ סְתָם יֵינָם – יִתְעַנֶּה ע״ג תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳; וְכֵן עַל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ תְּפִלָּה – יִתְעַנֶּה ס״א תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳.
וְדֶרֶךְ כְּלָל, סוֹד הַתַּעֲנִית הִיא סְגוּלָּה נִפְלָאָה לְהִתְגַּלּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, כְּמוֹ הַקָּרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה: ״הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה׳״, מִכְּלָל, שֶׁהַצּוֹם הַנִּרְצֶה הוּא יוֹם רָצוֹן:
מצוטט ב־2 עמודים
אגרות קודש 1
- כרך כג ‹ ח'תתכט לקו"ש חכ"ו ע' 177
רשימות 1
- מנורה ‹ ביהמ"ק וכליו ע"ד הדרוש ‹ קט לקו"ש חכ"ו ע' 175

