143
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
(דהתינח לפי' הא' ש,חרט ל' סודר", מצינו לו ראי' ממקראות שהביא רש"י -- ועכצ"ל ש,בחרט (אנוש)" הוא משורש אחר; אבל לפי' הב' הרל דוחק לפרש ש,בחרט" שלפנינו הוא שרש שלישי -- ואינו מל' ,חריטים" שבכתובים הנ"ל ואינו מל' ,חרט" הדומה לו). ובכדי לישב קושיא זו ממשיך רשיי לבאר, ש,חרט" אינו שם של כלי מסוים*:י, אלא שנקרא כן על שם פעולת הוזריטה (והרשימה על איזה דבר) -- ולכן כשם שמתאים השם ,חרט" על ,כלי אומנות . .. וחורטין בו צורות בזהב", כמו"כ יתכן לשון חרט ב,עט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקטין". ולכן מביא רש"י גם סיום הכתוב ,כמו וכתוב עליו בחרט אנוש", שהדיוק בזה אנוש (סתם ובל' רשי שם אנוש כל שהוא ואפילו אינו חכם) ולא אומן דלעיל :.
ולפי ש,חרט" אינו מצוי בתורה ופי' מסופק (כנ"ל -- שאפ"ל ג' פי' בו) ועוד -- ששם אחד הוא לכלי לציור עגל ולכלי לכתיבת אותיות -- לכן מוסיף רש"י ראי' מת"א : ,וזהו שת"א וצר יתי' בזיפא לשון זיוף הוא כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים שקורין בלע"ז ניי"ל? -- היינו שהוא כלי המשמש הן לכתיבה של אותיות, והן לחריצת ציורים (שזהו פירושו של ,שקדים" כאן -- וכפרש"י עה"פ -- ,שלשה גביעים משוקדים"י:, ולא כטעות העולם שהכוונה כאן לפרי הנק' ,שקדים"?! כי מה ענינו לכאן) :
*22) וכלי שחורצין בו צורות -- אינו הכלי שכותבין בו אותיות.
3) אלא שבישע" נוגעת הקריאה וה" פרסום שלאחרי הכתיבה -- ולכן פרש"י שם רק בנוגע לקריאה.
4) תרומה כה; לג
ובכדי שלא לטעות בכוונת הת"א שתירגמו (,בחרט") ,בזיפא? (כי זהו עיקר כוונת רש"י בהביאו את התרד גום), הוא מפרשו ואומר: ,ומזייפין על ידו חותמות*, שלכן נק' ,בזיפא" : הכלי נקרא ע"ש הפעולה הנעשית ע'י -- הזיוף, וכנ"ל בחרט -- ע"ש הרשימה.
ועפ"ז יובן מה שרש"י בסיומו מהפך הסדר דע"ע .אותיות (ואח"כ) ושקדים" - כי זיוף שייך בעיקרו באותיות.
ה. אבל, לכאו', פיהוש זה השני אינו מובן לגמרי : הלא מתוכן הכתובים גם לפי פשוטו של מקרא, נראה וניכר גודל קדושת וצדקת אהרן -- ואיך אפ"ל שאהרן בעצמו צר צורת העגל ,ויעשהו עגל מסכה" -- עבודה זרה ?!
ויבואר זה בהקדם שיש להקשות קושיא זו גם בנוגע לכל בנ"י: זמן קצר לפני זה עמדו ,לקראת האלקים"י: בה"ס ושמעו עשה"ד, כולל הציווי ד* ,אנכי ה"א וגו' לא תעשה לך פסל וגו' * *י, וגם ראויי את הקולות ,מד' רוחות ומן השמים ומן הארץ"* -- ואיך יתכן שאחר כל הגילויים האלו יעלה על דעתם לעשות ע'ז?! ואף ש,בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חושך ואפילה וערבוביא כן'* יי, עדיין קשה מאד להבין, שעי"ז תבוא ירידה עצומה כזו -- מן הקצה העליון עד הקצה התחתון?
ועכצ"ל שגם לפי פשוטו של מקרא -- שזהו דרך פירוש רש"י - הענין
הערות
רש"י על שמות י״ט:ב׳ - הטקסט מספריא
ויסעו מרפידים. מַה תָּ"לֹ לַחֲזֹר וּלְפָרֵשׁ מֵהֵיכָן נָסְעוּ, וַהֲלֹא כְבָר כָּתַב שֶׁבִּרְפִידִים הָיוּ חוֹנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁמִּשָּׁם נָסְעוּ? אֶלָּא לְהַקִּישׁ נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים לְבִיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי, מַה בִּיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי בִּתְשׁוּבָה, אַף נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים בִּתְשׁוּבָה (מכילתא):
ויחן שם ישראל. כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַחֲנִיּוֹת בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְמַחֲלֹקֶת:
נגד ההר. לְמִזְרָחוֹ, וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא נֶגֶד, פָּנִים לַמִּזְרָח (שם):
ויסעו מרפידים AND THEY JOURNEYED FROM REPHIDIM — What does Scripture teach us by again expressly stating from where they set forth on the journey, for is it not already written (Exodus 17:1) that they had encamped at Rephidim and it is therefore evident that they set forth from there?! But Scripture repeats it in order to make a comparison with the character of their journey from Rephidim to that of their arrival in the wilderness of Sinai! How was it in the case of their arrival in the wilderness of Sinai? They were in a state of penitence (as shown by the unanimity with which they encamped before the mountain: cf. Rashi on the end of this verse)! Thus, too, their setting forth from Rephidim was in a state of repentance for the sin they had committed there (see Exodus 17:2) (Mekhilta).
ויחן שם ישראל AND THERE ISRAEL ENCAMPED as one man and with one mind — but all their other encampments were made in a murmuring spirit and in a spirit of dissension (Mekhilta).
נגד ההר BEFORE THE MOUNTAIN — i. e. at its east side (Mekhilta), for wherever you find the word נגד referring to a locality it signifies with the face towards the east of the place mentioned.
רש"י על שמות ל״ב:א׳ - הטקסט מספריא
כי בשש משה. כְּתַרְגּוּמוֹ, לְשׁוֹן אִחוּר, וְכֵן בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ (שופטים ה'), וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ (שם ג'); כִּי כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לָהָר אָמַר לָהֶם לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם אֲנִי בָא בְּתוֹךְ שֵׁשׁ שָׁעוֹת, כִּסְבוּרִים הֵם שֶׁאוֹתוֹ יוֹם שֶׁעָלָה מִן הַמִּנְיָן הוּא, וְהוּא אָמַר לָהֶם שְׁלֵמִים – אַרְבָּעִים יוֹם וְלֵילוֹ עִמּוֹ – וְיוֹם עֲלִיָּתוֹ אֵין לֵילוֹ עִמּוֹ, שֶׁהֲרֵי בְז' בְּסִיוָן עָלָה, נִמְצָא יוֹם אַרְבָּעִים בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז. בְּי"ו בָּא שָׂטָן וְעִרְבֵּב אֶת הָעוֹלָם, וְהֶרְאָה דְּמוּת חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה וְעִרְבּוּבְיָה, לוֹמַר וַדַּאי מֵת מֹשֶׁה לְכָךְ בָּא עִרְבּוּבְיָא לָעוֹלָם, אָמַר לָהֶם מֵת מֹשֶׁה, שֶׁכְּבָר בָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא בָּא וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת שַׁבָּת (דף פ"ט); וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁלֹא טָעוּ אֶלָּא בְּיוֹם הַמְעֻנָּן בֵּין קֹדֶם חֲצוֹת בֵּין לְאַחַר חֲצוֹת, שֶׁהֲרֵי לֹא יָרַד מֹשֶׁה עַד יוֹם הַמָּחֳרָת, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת:
אשר ילכו לפנינו. אֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה אִוּוּ לָהֶם (סנהדרין ס"ג):
כי זה משה האיש. כְּמִין דְּמוּת מֹשֶׁה הֶרְאָה לָהֶם הַשָּׂטָן, שֶׁנּוֹשְׂאִים אוֹתוֹ בַּאֲוִיר רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם (שבת פ"ט):
אשר העלנו מארץ מצרים. וְהָיָה מוֹרֶה לָנוּ דֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ, עַתָּה צְרִיכִין אָנוּ לֶאֱלוֹהוֹת אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ:
כי בשש משה [AND WHEN THE PEOPLE SAW] THAT MOSES DELAYED LONG — Understand (בשש as the Targum does, as an expression denoting “lateness”.. Similar are: (Judges 5:28) “[Why is] his chariot so long (בשש) [in coming]?”; (Judges 3:25) “And they waited until it was late (עד בוש)”. For when Moses ascended the mountain he said to them (to the Israelites): at the end of a period of forty days (i. e. on the fortieth day) I shall return during the first six hours of the day (before noon). They thought that the day on which he ascended the mountain (the seventh of Sivan) was to be included in this number (thus — Sivan having 30 days — he was expected back before noon on the sixteenth of Tammuz). In fact, however, he had said to them “after forty days” meaning complete days — forty days, each day together with its night that precedes it — (as is the customary Jewish reckoning; cf. Genesis 1:5: ויהי ערב ויהי בקר). Now, as regards the day of this ascent, its night was not part of it that it can be reckoned as a complete day, for he ascended on the seventh of Sivan early in the morning (cf. Rashi on Exodus 19:3); it follows therefore that the fortieth day really fell on the seventeenth of Tammuz and not as the people had believed on the sixteenth. On the sixteenth of Tammuz Satan came and threw the world into confusion, giving it the appearance of darkness, gloom and disorder that people should say: “Surely Moses is dead, and that is why confusion has come into the world!” He said to them, “Yes, Moses is dead, for six hours (noon) has already come (בשש = בא שש) and he has not returned etc.” — as is related in Treatise Shabbat 89a (cf. Rashi and Tosafot there and Tosafot on Bava Kamma 82a ד"ה כדי). One cannot, however, say that they erred only on account of it being a cloudy day, their mistake consisting in not being able to distinguish between forenoon and afternoon, and that thus they were correct in their supposition that he was to return on the sixteenth of Tammuz; for this assumes that he really returned on the day when they made the calf, but that they were under the impression that noon was past — for, as a matter of fact, Moses did not come down until the following day (the day after they had made the calf), for it is said (v. 6) “And they rose up early in the morrow, and brought up burnt offerings”— and only after wards the Lord said to Moses (v. 7) “Go, go down; for thy people … have corrupted themselves”.
אשר ילכו לפנינו [MAKE US GODS] WHICH SHALL GO BEFORE US — They wished to have many gods (the words אלהים is to be taken as plural since the verb ילכו is plural; cf. Sanhedrin 63a).
כי זה משה האיש FOR AS FOR THIS MOSES — This Moses implies that Satan showed them something that looked like Moses being carried on a bier in the air high above in the skies (cf. Shabbat 89a).
אשר העלנו מארץ מצרים [THAT MAN] THAT BROUGHT US UP OUT OF THE LAND OF EGYPT, and who used to show us the way we had to go; now that he is dead we need gods which shall go before us.
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך כד ‹ דברים ‹ שיחה א ‹ 5 לקו"ש חי"א ע' 143
- כרך כו ‹ תרומה ‹ שיחה ג ‹ 188 לקו"ש חי"א ע' 143
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.