185
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ג. "כדי להשוותן"?
יש המפרשים19, שאמנם ישנו ספק רק לגבי הפסוק השני, כדלעיל, אך כיון שקיימת סברה להשוות ולקשר, כהוכחה, בין שני הפסוקים, כי "מסתברא שיהיו שווין", לכן סובר הרמב"ם, שכשם שב"גופה של מנורה" עושים את "הכל משוקדים", כי "אין לו הכרע", כך גם לגבי ששת הקנים, שגם אותם עושים "הכל משוקדים", "אף דהפסוק לא חייב כך" – "כדי להשוותן", כיון ש"אין קפידא בהוספה".
אך גם הסבר זה דורש עיון וביאור: האם די בסברה "כדי להשוותן" עד כדי חידוש הלכה ש"הכל משוקדים", גם כאשר ה"פסוק לא חייב כך"20, ובמיוחד כאשר הרמב"ם אינו מתבטא על כך במילים "ויראה לי" או בביטוי דומה. לכאורה, לשם חידוש זה בהלכה הכרחי מקור ברור21!
ד. "אין לו הכרע" – כיצד
ייתכן לגבי ציווי?
כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את הברייתא שהובאה לעיל ("תניא איסי בן יהודא") שבה נאמר, ש"משוקדים" – "אין לו הכרע", שהרי, לכאורה:
כיצד ייתכן לומר, שהתורה קובעת הלכה באופן ש"אין לו הכרע", כך שיתעורר ספק, ושלא יידעו כיצד לקיים את המצוה22?!
בארבעת הפסוקים המובאים לפני כן – "Uאת§ ¥ .. מחר ארור וקם" – חשוב מקומה של המלה רק לצורך הבנת משמעות הפסוק, אך בפסוק "משוקדים" הרי זהו ציווי לגבי אופן עשיית המנורה23.
הכרחי אפוא לומר, לכאורה, שבמושג "אין לו הכרע", אין הכוונה שמלכתחילה לא הכריעה התורה בענין זה, כי בודאי אמרה התורה באופן ברור כיצד לעשות את המנורה, וכך אכן עשאה משה רבינו בפועל, אלא, שהספק – "אין לו הכרע" – נוצר רק מאוחר יותר.
ומתעוררת השאלה: הרי תמיד היתה מנורה במשכן ובמקדש, ואם כך, מתי
הערות
- 19. מעשה רקח על הרמב"ם. ותי' עד"ז הובא בחזון עובדי' שם (והקשה עליו). וראה גם מלבי"ם כאן (ומביא מברייתא דמלאכת המשכן ספ"י "ונרותיהן שוות והן דומות זו לזו"). ומ"ש במעשה רקח שם עוד תי' – "משום דתחילת דין זה (ברמב"ם) אגופה של מנורה קאי .. וסיים (ברמב"ם) והכל משוקדים דקאי לגופה של מנורה שהתחיל" – לכאורה דוחק גדול ביותר.
- 20. ואינו דומה לדברי הכס"מ (מהרי"ק), דשם מוכרח לעשות שניהם מחמת הספק, ו"מספיקא עבדינן כולהו משוקדים".
- 21. ודוחק לומר דנלמד מברייתא דמלאכת המשכן שהובאה בהערה 19.
- 22. אפילו לא ביאור בתושבע"פ (שהי' צ"ל קבלה בזה וכו'). ולהעיר מריטב"א הנ"ל שוה"ג להערה 10.
- 23. ודוחק גדול לתרץ שזהו מפני שלפועל המנורה "נעשית מעצמה" (תנחומא בהעלותך ג (ועוד). פרש"י פרשתנו כה, לא).
מדרש תנחומא, בהעלותך ג׳ - הטקסט מספריא
בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת. אַתָּה מוֹצֵא, שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁהִקְרִיבוּ קָרְבָּנוֹת לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, לֹא הִקְרִיב שֵׁבֶט לֵוִי כְּלוּם. וְהָיוּ מְצֵירִים וְאוֹמְרִים: לָמָּה רָחַקְנוּ מֵהַקְרָבָה לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לַמֶּלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה, וְהָיָה קוֹרֵא בְּכָל יוֹם אֻמָּנִיּוֹת. הָיָה לוֹ אוֹהֵב אֶחָד שֶׁהָיָה אוֹהֵב יוֹתֵר מִדַּאי, לֹא קָרָא אוֹתוֹ עִמָּהֶם. וְהָיָה מֵיצֵר לוֹמַר, שֶׁמָּא יֵשׁ בְּלִבּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ עָלַי כְּלוּם לְפִיכָךְ לֹא זִמְּנַנִי מִכָּל הַסְּעוּדוֹת הָאֵלּוּ. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ כָּל יְמֵי הַסְּעוּדָה, קָרָא לְאוֹתוֹ אוֹהֵב וְאָמַר, לְכָל בְּנֵי הַמְּדִינָה עָשִׂיתִי סְעוּדָה, וּלְךָ לְעַצְמְךָ אֲנִי עוֹשֶׂה סְעוּדָה אַחַת בִּלְבַד יְחִידָה. לוֹמַר, שֶׁאוֹהֲבִי אַתָּה. כָּךְ, הַמֶּלֶךְ, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אַתְּ מוֹצֵא שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים הִקְרִיבוּ לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, וְקִבְּלָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: קַח מֵאִתָּם. וְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא הִקְרִיבוּ. כֵּיוָן שֶׁעָבְרָה חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, כָּל הַשְּׁבָטִים עָשׂוּ לְעָצְמָם חֲנֻכָּה, וְאַתֶּם לְעַצְמְכֶם עָשׂוּ חֲנֻכָּה. לְכָךְ נֶאֱמַר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן בְּהַעֲלוֹתְךָ, וְאַחֲרֵי כֵן, קַח אֶת הַלְּוִיִּם. דָּבָר אַחֵר, בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת. אַתְּ מוֹצֵא שֶׁנִּתְקַשָּׁה מֹשֶׁה בְּמַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן, עַד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאֶצְבַּע. בִּשְׁלֹשָה דְּבָרִים נִתְקַשָּׁה מֹשֶׁה כוּ'. מִקְשָׁה זָהָב, מַהוּ מִקְשָׁה. כְּלוֹמַר, מַה קָּשָׁה הִיא לַעֲשׂוֹת. שֶׁהַרְבֵּה יָגַע מֹשֶׁה עַד שֶׁלֹּא עָשָׂה הַמְּנוֹרָה, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה (שמות כה, לא). כֵּיוָן שֶׁנִּתְקַשָּׁה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, טוֹל כִּכָּר זָהָב וְהַשְׁלִיכֵהוּ לָאֵשׁ וְהוֹצִיאֵהוּ, וְהִיא נַעֲשֵׂית מֵעַצְמָהּ, וְכַפְתּוֹרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ גְּבִיעֶיהָ וְקָנֶיהָ מִמֶּנָּה. אַתָּה הֶיֵה מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ, וּמֵעַצְמָהּ נַעֲשֵׂית. לְכָךְ הוּא אוֹמֵר, מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יוּ״ד מָלֵא, וְלֹא כְּתִיב תַּעֲשֶׂה. כְּלוֹמַר, מֵעַצְמָהּ תֵּעָשֶׂה. מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה. נָטַל אֶת הַכִּכָּר וְהִשְׁלִיכוּ לָאוּר, וְאָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי הַכִּכָּר נִשְׁלַךְ בְּתוֹךְ הָאֵשׁ, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה רוֹצֶה, תֵּעָשֶׂה לְפָנֶיךָ. מִיָּד יָצָאת הַמְּנוֹרָה עֲשׂוּיָה כְּתִקּוּנָהּ. לְכָךְ כְּתִיב: כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' וְגוֹ'. כֵּן עָשָׂה מֹשֶׁה אֵין אוֹמֵר כָּאן, אֶלָּא כֵּן עָשָׂה, סְתָם. מִי עָשָׂה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לְפִיכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַזְהִיר אֶת אַהֲרֹן לְהַדְלִיק, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִם הִזְהַרְתָּם לִהְיוֹת מַדְלִיקִים לְפָנַי, אֲנִי מְשַׁמֵּר אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם מִכָּל דָּבָר רַע, שֶׁנִּמְשְׁלוּ נַפְשׁוֹתֵיכֶם כַּנֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ, כז).
רש"י על שמות כ״ה:ל״א - הטקסט מספריא
מקשה תיעשה המנורה. שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה חֻלְיוֹת וְלֹא יַעֲשֶׂה קָנֶיהָ וְנֵרוֹתֶיהָ אֵבָרִים אֵבָרִים וְאַחַר כָּךְ יַדְבִּיקֵם, כְּדֶרֶךְ הַצּוֹרְפִים שֶׁקּוֹרִין שולד"יר בְּלַעַז, אֶלָּא כֻלָּהּ בָּאָה מֵחֲתִיכָה אַחַת, וּמַקִּישׁ בַּקֻּרְנָס וְחוֹתֵךְ בִּכְלִי הָאֻמָּנוּת וּמַפְרִיד הַקָּנִים אֵילָךְ וָאֵילָךְ:
מקשה. תַּרְגּוּמוֹ נְגִיד, לְשׁוֹן הַמְשָׁכָה, שֶׁמַּמְשִׁיךְ אֶת הָאֵבָרִים מִן הָעֶשֶׁת לְכָאן וּלְכָאן בְּהַקָּשַׁת הַקֻּרְנָס, וּלְשׁוֹן מִקְשָׁה מַכַּת קֻרְנָס, בטדי"ץ בְּלַעַז, כְּמוֹ דָּא לְדָא נָקְשָׁן (דניאל ה'):
תיעשה המנורה. מֵאֵלֶיהָ, לְפִי שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מִתְקַשֶּׁה בָהּ, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה הַשְׁלֵךְ אֶת הַכִּכָּר לָאוּר וְהִיא נַעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ, לְכָךְ לֹא נִכְתַּב תַּעֲשֶׂה (תנחומא):
ירכה. הוּא הָרֶגֶל שֶׁלְּמַטָּה הֶעָשׂוּי כְּמִין תֵּבָה, וּשְׁלֹשָׁה רַגְלַיִם יוֹצְאִין הֵימֶנּוּ וּלְמַטָּה:
וקנה. הַקָּנֶה הָאֶמְצָעִי שֶׁלָּהּ הָעוֹלֶה בְּאֶמְצַע הַיָּרֵךְ זָקוּף כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְעָלָיו נֵר הָאֶמְצָעִי עָשׂוּי כְּמִין בָּזֵךְ, לָצוּק הַשֶּׁמֶן לְתוֹכוֹ וְלָתֵת הַפְּתִילָה:
גביעיה. הֵן כְּמִין כּוֹסוֹת שֶׁעוֹשִׂין מִזְּכוּכִית, אֲרֻכִּים וּקְצָרִים, וְקוֹרִין לָהֶם מדיר"נש בְּלַעַז, וְאֵלּוּ עֲשׂוּיִין שֶׁל זָהָב, וּבוֹלְטִין וְיוֹצְאִין מִכָּל קָנֶה וְקָנֶה כַּמִּנְיָן שֶׁנָּתַן בָּהֶם הַכָּתוּב, וְלֹא הָיוּ בָהּ אֶלָּא לְנוֹי:
כפתריה. כְּמִין תַּפּוּחִים הָיוּ, עֲגֻלִּין סָבִיב, בּוֹלְטִין סְבִיבוֹת הַקָּנֶה הָאֶמְצָעִי, כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין לַמְּנוֹרוֹת שֶׁלִּפְנֵי הַשָּׂרִים, וְקוֹרִין לָהֶם פומיל"ש בְּלַעַז, וּמִנְיָן שֶׁלָּהֶם כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה, כַּמָּה כַּפְתּוֹרִים בּוֹלְטִין מִמֶּנָּה וְכַמָּה חָלָק בֵּין כַּפְתּוֹר לְכַפְתּוֹר:
ופרחיה. צִיּוּרִין עֲשׂוּיִן בָּהּ כְּמִין פְּרָחִין:
ממנה יהיו. הַכֹּל מִקְשָׁה יוֹצֵא מִתּוֹךְ חֲתִיכַת הָעֶשֶׁת, וְלֹא יַעֲשֶׂה לְבַדָּם וְיַדְבִּיקֵם:
מקשה תיעשה המנורה OF BEATEN WORK SHALL THE CANDELABRUM BE MADE — i. e. one should not make it of separate pieces nor shall one make its branches or its lamps as separate limb — a kind of work called souder in old French, Engl, to solder, but is was to be made in its entirety of a single mass of gold. He (who made it) beat it with the hammer and cut away with the implements of his craft thus making the branches spread out in this direction and in that (cf. Sifrei Bamidbar 61:1).
מקשה — This word is translated in the Targum by נגיד, an expression for “drawing out;” he renders it thus because the parts of the candle-stick were drawn from the lump in this direction and in that by the blow of the hammer. The term מקשה denotes knocking with the hammer — batediz in old French — as the verb in (Daniel 5:6) “and his knees knocked (נקשן) one against another”.
תיעשה המנורה [OF BEATEN WORK] SHALL THE CANDELABRUM BE MADE — The passive form used here in contradistinction to the active forms of עשה used throughout this section in connection with the making of the vessels indicates that it shall be made of itself (automatically). Because Moses was puzzled by it (the work of the candlestick), the Holy One, blessed be He, said to him, “Cast the talent of gold into fire and it will be made of itself.” For this reason it does not say here תַּעֲשֶׂה “thou shalt make” (Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 3)
ירכה — the foot (the base) below, which was made in form of a box, three legs coming out from it underneath.
וקנה — ITS SHAFT — its middle branch that rose from the central point of the base vertically upwards. On it was the middle lamp, made in the form of a cup into which to pour the oil and to put the wick.
גביעיה — They were like that kind of goblets which are made of glass and which are long and slender; in old French they are termed maderins (cf. Rashi on Genesis 44:2). These, however, were made of gold and came out as projections from each branch to the number which Scripture enjoins for them. They were on it for embellishment only.
כפתריה ITS KNOBS — These were like apples, globular, projecting all round the middle branch (shaft), such as are made for candlesticks of princely houses (lit., which stand before the princes), and which are called pommeaux in old French, apple-shaped ornaments. Their number is stated in this section — how many knobs projected from it (the middle branch) and how much was left plain between one knob and the other.
ופרחיה AND ITS FLOWERS — Figures were made on it in the shape of flowers.
ממנה יהיו SHALL BE OF THE SAME — All shall be of beaten work coming out of this block-shaped piece: one must not make them separately and then join them on the branches.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.