שיחה ב
153שיחה ב
א. מקומה של הפרשה "ואל משה אמר עלה"
בסוף הפרשה, לאחר שמסיימת התורה את "פרשת דינין"1, ואת הפרשה "הנה אנכי שולח מלאך..."2 –
מספרת התורה3: "ואל משה אמר עלה אל ה'...".
רש"י מצטט את המילים "ואל משה אמר עלה" ומפרש: "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות ובד' סיון נאמרה לו עלה". משמעות הדבר היא איפוא, שהפרשה מופיעה כאן שלא במקומה.
ההכרח לציין בפשוטו של מקרא4 ש"פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות"5, ולא (כפי שמסבירים פשטני
ב מקרא אחרים6) שהפרשה מופיעה במקומה ונאמרה לאחר מתן תורה, והיא עוסקת בעליית משה אל ה' לאחר מתן תורה – הוא7, כדברי המפרשים:
(א) מלשון הפסוק8, שנאמר "ואל משה אמר עלה אל ה'", ולא "ויאמר ה' אל משה, כמנהג הכתוב בשאר המקומות", מובן, ש"אמר כבר קודם אלו הפרשיות דלעיל".
(ב) מתוכן הפרשה9, הענין של 153"נכנסו אבותינו לברית"10, המסופר בפרשה, ההגיון מחייב שעשו זאת לפני קבלת התורה, כהכנה לכך.
אך קשה: למרות שבמספר מקומות מביא רש"י את הכלל11 ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", מובן, שאומרים זאת רק כאשר אין אפשרות אחרת, ויש צורך בסיבה לשינוי הסדר12. כפי שמוצאים בפירוש רש"י, ולמשל, על הפסוק13 "וימת תרח בחרן", שלאחר שרש"י מסביר שמיתת תרח היתה "לאחר שיצא אברם מחרן..."14, הוא ממשיך ומקשה15 – "ולמה מקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם...".
ואם כך, יש להבין בענינינו: מדוע מופיעה הפרשה "ואל משה אמר עלה", שנאמרה "קודם עשרת הדברות ובד' סיון", שלא במקומה, רק בסוף פרשת משפטים16?
ובמיוחד כאשר לפי זה יוצא שהמשך הסיפור על מתן תורה וההכנות לכך מופיע, לכאורה, באופן תמוה מאד17:
בפרשת יתרו מסופר על ההכנות למתן תורה ב"יום השני"18 (ב' סיון), ב"יום שלישי"19, ובחלק מ"רביעי לחודש"20, כולל ציווי ה' על "פרישה 154והגבלה"21: "ויקדש את העם... ויאמר אל העם היו נכונים... אל תגשו..."22. ולאחר מכן מסופר על מתן תורה ביום ששה (או שבעה)23 בחודש, ועל דברי ה' למשה לאחר מכן24.
ובסיום פרשת משפטים שבה התורה וחוזרת אל המאורעות שהתרחשו בד' בסיון [שמשה מסר לישראל "מצות פרישה והגבלה"25, ו"את כל המשפטים – ז' מצות... ושבת... שניתנו להם במרה"25] ואל חמשה26 בסיון?!
ב. עוד תמיהה על סדר הפרשיות
לפי פירוש רש"י מתעוררת תמיהה נוספת על סדר הפרשיות:
הפשטנים הנ"ל, המסבירים שפרשה זו נאמרה לאחר מתן תורה, אומרים, שהפסוק הנאמר בהמשך27 "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים" אמור לגבי המשפטים והדינים שבפרשה זו, פרשת משפטים, שניתנו למשה "בו ביום" של מתן תורה28, ומשה מסרם מיד לאחר מכן לישראל.
אך רש"י בפירושו על התורה מפרש29, ש"החוקים והמשפטים שבואלה המשפטים" נאמרו למשה בארבעים הימים הראשונים ששהה בהר –
ולפי פירושו זה יוצא, שבין שני הסיפורים – אודות ההכנות למתן תורה שעד החמשה בסיון – אין התורה מפסיקה רק בסיפור על ההכנות למתן תורה בששה בסיון ועל מתן תורה, אלא גם בענינים רבים אחרים שמסר הקדוש־ברוך־הוא למשה במשך ארבעים הימים שלאחר מכן30!
יותר מכך: לאחר כל הדינים והמשפטים שבפרשת משפטים, ולאחר הפרשה "ואל משה אמר עלה אל ה'" מסופר בסיום הפרשה31 "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן גו' .. ויקם משה .. ויעל .. אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה". וגם זה היה, כדברי רש"י32, מיד "לאחר מתן תורה".
155ואם כך, יוצא לפי פירוש רש"י, שגם המשך הענינים שהתרחשו באותו זמן – עליית משה להר לאחר מתן תורה, ושהייתו שם ארבעים יום, מופרדים בתורה על ידי ענין שהתרחש בתקופה מוקדמת יותר. תחלה מספרת התורה על החוקים והמשפטים שאמר הקדוש־ברוך־הוא למשה בארבעים הימים בהר33, ולאחר מכן, אחרי הפרדה על ידי הפרשה שהתרחשה לפני מתן תורה – "ואל משה אמר עלה" – מופיע הציווי "עלה אלי ההרה" כדי לקבל את הלוחות, ומתואר כיצד קיים משה את הציווי.
ג. נתינת המצוות וכריתת הברית
ויש לומר שההסבר לכך הוא:
במתן תורה התהוו שני ענינים: א) הקדוש־ברוך־הוא נתן לישראל את התורה – את מצוות והלכות התורה. ב) על ידי כך נעשו ישראל עבדי ה', כנאמר34 "תעבדון את האלקים על ההר הזה", ובלשון רש"י35 שישראל נעשו "משועבדים לי".
ואת שני הפרטים הללו הדגיש הקדוש־ברוך־הוא מיד בדברים הראשונים למשה "במדבר סיני", בשני בסיון18 – "כה36 תאמר... אתם ראיתם... ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה...", שמבני ישראל נדרש (א) "שמוע תשמעו בקולי" – לקיים את ציוויי ה'. (ב) "ושמרתם את בריתי (שאכרות עמכם על שמירת התורה37)" – באופן של ברית. ישראל התקשרו אל הקדוש־ברוך־הוא, "משועבדים לי".
וזהו ההבדל בין שתי הפרשיות על ההכנות למתן תורה – פרשת יתרו ופרשתנו:
בפרשת יתרו מסופר בעיקר38 על נתינת מצוות התורה – עשרת הדברות, וכן "פרשת מזבח"39, שהיא המשך ישיר למתן תורה, כנאמר40 "אתם ראיתם... לא תעשון אתי... מזבח אדמה תעשה...". ולכן, גם הסיפור על ההכנות למתן תורה עוסק בעיקר במצוות שנתן הקדוש־ברוך־הוא לישראל כהכנה למתן תורה – מצות פרישה והגבלה, ולכן מודגש כיצד הקדוש־ברוך־הוא ציוה למשה על המצוות, וכן כיצד מסר אותן משה לישראל.
ואילו בפרשת משפטים מדובר על 156הענין השני במתן תורה – כריתת הברית בין הקדוש־ברוך־הוא לישראל, שעל ידה נעשו ישראל "משועבדים לי". וזאת על ידי הפעולות שעליהן מסופר כאן41: אמירת נעשה42 – ונעשה ונשמע – הקבלה של ישראל, כתיבת ספר הברית, בניית מזבח והקרבת קרבנות, והזאת דמים43. וכן "מצות פרישה והגבלה" המסופרת כאן שוב, מופיעה בשביל דבר שנתחדש בה44, הפרט של אמירת "נעשה" – שישראל מוכנים ומשועבדים לקבל על עצמם את "דברי ה'".
ד. הסדר מותאם לתוכן הפרשיות
על ידי כך מובן בפשטות סדר הענינים בפרשות אלו:
בתחלה מופיעים בתורה הפרטים השייכים לענין הראשון של מתן תורה – נתינת מצוות ודיני התורה: המצוות שניתנו כהכנה למתן תורה – מצות פרישה והגבלה; מתן תורה – עשרת הדברות; "פרשת מזבח", (הכתובה, כאמור, מיד לאחר מתן תורה), ופרשת "ואלה המשפטים" – הלכות התורה שלימד הקדוש־ברוך־הוא את משה רבינו בשהותו בהר בארבעים הימים45.
ולאחר שהתורה מסיימת את הענין הראשון שבמתן תורה, היא מתחילה לפרט את הפרטים הקשורים לענין השני שבמתן תורה46 – כריתת הברית.
לפי זה מובן גם מדוע מביאה התורה את הסיפור על עליית משה להר לאחר הסיפור על מתן תורה, כאמור לעיל בסוף סעיף ב' – כי גם בארבעים הימים שבהם שהה משה בהר היו שני ענינים:
(א) הקדוש־ברוך־הוא לימד את משה את "החוקים והמשפטים שבואלה המשפטים", כדלעיל. (ב) "ואתנה לך את לוחות האבן..."47, שמטרת נתינת הלוחות בפשטות איננה כדי ללמוד בהם, אלא היותם "לוחות העדות"48, "לוחות הברית"49: הם משמשים כעדות לברית שכרת הקדוש־ברוך־הוא עם ישראל במתן תורה, על שמירת התורה.
בכך מובן מדוע מסופר הענין הראשון שבארבעים הימים – ואלה המשפטים... – לאחר עשרת הדברות ופרשת המזבח, ואילו הענין של "עלה אלי ההרה... ואתנה לך את לוחות 157האבן..." – מופיע בקשר לענין השני שבמתן תורה – כריתת הברית.
ה. "עלה" – קודם עשרת הדברות
ויש לומר שרש"י רומז להבדל זה, בדיוק שבלשונו – "ואל משה אמר עלה, פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות". שהרי, לכאורה:
(א) מדוע מצטט רש"י ב"דיבור המתחיל" גם את המילה "עלה"? לכאורה, די היה לצטט את המילים "ואל משה אמר" (או "ואל משה" בלבד, שהרי לאחר מכן אומר רש"י "פרשה זו" ו"נאמרה")?
(ב) מהי הסיבה לכך שרש"י אומר "קודם עשרת הדברות" ולא "קודם מתן תורה"50? ויותר מכך: בפירושו על הגמרא51 אכן מתבטא רש"י בניסוח "ואל משה אמר עלה .. קודם מתן תורה נאמרה".
שתי תמיהות אלו בולטות יותר בהשוואה בין לשון רש"י בפסוק זה לבין לשון רש"י בפסוק מאוחר יותר47 "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה" – שם אומר רש"י: ויאמר ה' אל משה – לאחר מתן תורה: א) רש"י אינו מצטט שם את המילה "עלה", ב) שם אומר רש"י: "מתן תורה", ולא "עשרת הדברות"52!
ולפי האמור לעיל ניתן לומר: בכך רומז רש"י לנקודה שבפרשה זו מתחיל הסיפור של הענין השני שבמתן תורה, ואת זאת מדגיש רש"י באמרו "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות": רש"י אינו מתכוון לציין רק מתי נאמרה הפרשה, אלא ברצונו לציין גם53 שבפרשה זו – "ואל משה אמר עלה" ותוכנה – נאמרו לפני שהתחיל הענין הראשון שבמתן תורה – עשרת הדברות.
ולכן מצטט רש"י ב"דיבור המתחיל" גם את המילה "עלה", כי זהו התוכן של "פרשה זו" – "עליית" משה "אל ה'",
וכן בהמשך הדברים – "ויעל54 משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ויראו את אלקי ישראל...", וכן בפרשה שלאחריה – "ויאמר31 ה' אל משה עלה אלי... ויעל משה...",
וזהו התוכן של הענין השני שבמתן תורה, שבאמצעות כריתת הברית ישראל "עולים" ומתקשרים אל הקדוש־ברוך־הוא "והייתם לי סגולה..."55 – "ורוממתנו".
158ו. המשכן – שלימות כריתת הברית
לפי ההסבר שלעיל על סדר הפרשיות של מתן תורה, ניתן לבאר גם את הטעם לסדר הפרשיות בפרשיות המאוחרות יותר:
לשיטת רש"י בפירושו על התורה56 נאמר ציווי ה' על מלאכת המשכן – פרשות תרומה ותצוה ותחלת פרשת תשא – לאחר מעשה העגל, אך בתורה הוא מופיע לפני כן, לפי הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה".
ולפי האמור לעיל, בסעיף א, יש לבאר: מדוע מקדימה התורה את ציווי מלאכת המשכן לפני מעשה העגל?
הדבר יובן לפי ההסבר שלעיל: התורה רוצה להסמיך את הפרשיות העוסקות בציווי מלאכת המשכן אל סוף פרשתנו57, [בדומה לדברי רש"י בתחלת הפרשה, שסוף פרשת יתרו סמוך וקשור לתחלת פרשת משפטים], שבה מדובר על הענין השני שבמתן תורה – "ואל משה אמר עלה אל ה'". כי השלמות של ענין זה במתן תורה – הברית והקשר בין ישראל לקדוש־ברוך־הוא – נוצרה על ידי עשיית58 המשכן59, "ועשו60 לי מקדש ושכנתי בתוכם"61.
ז. עליה מלמעלה למטה – קבועה
ההסבר לכך בפנימיות הענינים הוא:
נאמר במדרש62, שבמתן תורה התחדשו שני ענינים: "העליונים ירדו לתחתונים" – "וירד ה' על הר סיני"63, התגלות האלקות מלמעלה למטה, 159ו"התחתונים יעלו לעליונים" – "ואל משה אמר עלה אל ה'", עליית התחתון למעלה.
וזהו ההבדל בין שתי הפרשיות העוסקות במתן תורה – פרשת יתרו ופרשת משפטים: בפרשת יתרו מדובר בעיקר על מתן תורה מצד "העליונים" – "וירד ה' על הר סיני", וידבר אלקים – עשרת הדברות; בפרשתנו מדובר בעיקר על מתן תורה מצד ה"תחתונים" – "עלה אל ה'"64: הקדמת נעשה לנשמע, בניית המזבח והקרבת קרבנות65, כריתת ברית וכו'.
ההבדל בין שני הענינים שבמתן תורה הוא: ההתגלות העצומה מלמעלה בשעת מתן תורה – ירד כסא הכבוד, מרכבה, שמיעה מפי הגבורה וכו' היתה זמנית. ואילו עליית התחתון, ישראל, שהתרחשה במתן תורה, שישראל נהיו עבדי ה' ועל ידי כך "ורוממתנו" – זהו ענין נצחי. כיון שהוא בא מהתחתונים עצמם, לכן נקבע הענין בפנימיותם.
זהו ההסבר גם לסמיכות הפרשיות שבין ציווי מלאכת המשכן לבין הענין השני שבמתן תורה, "ואל משה אמר עלה אל ה'" – כי החידוש שבהשראת השכינה במשכן לעומת השראת השכינה בשעת מתן תורה הוא, כפי שכבר דובר בהרחבה66:
השראת השכינה במשכן נגרמה באמצעות "ועשו לי מקדש"67, על ידי עשיית בני ישראל. וכיון שהשראת השכינה נגרמה באמצעות מעשי האדם, נקבעה הקדושה ב"חפצא", בגשמיות המשכן, בשונה ממתן תורה, אשר "במשוך היובל – סימן סילוק שכינה – המה יעלו בהר"68, כי הר סיני שב להיות חולין כמקודם.
וענין זה, של עשיית המשכן, מהוה המשך ל"התחתונים יעלו לעליונים" שבמתן תורה, ששלמותו היא, שהוא משפיע גם על התגלות האלקות מלמעלה למטה, כך שהענין של "ושכנתי בתוכם" הנגרם באמצעות "ועשו לי מקדש" הוא באופן של קביעות, נצחיות.
הערות
עמוד 153
- 1. ל' רש"י ריש פרשתנו.
- 2. כג, כ ואילך – ולכאורה אינה בכלל "פרשת דינין" כ"א ענין בפ"ע, ובעיקר – הבטחות ואזהרות כלליות כו' (וראה רש"י בתחלת הפרשה ההיא (כג, כ): כאן נתבשרו כו'). וראה לקמן הערה 57. אבל ראה רמב"ן (כד, א) דמשמע שזהו המשך וסיום להמצות שלפנ"ז ש"התחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז .. וצוה אותו ואלה המשפטים .. והשלים באזהרת הע"ז שימצאו בארץ ובעובדי'".
- 3. כד, א.
- 4. אף שמקורו במכילתא יתרו (יט, יא. וכ"ה בפרש"י שם), וכן מוכח מכמה מקומות בש"ס ומדרשים (ראה תו"ש פרשתנו כאן ובמילואים שם סכ"ז, וש"נ) שהי' לפני מ"ת – הרי ענינו של פרש"י עה"ת הוא לפרש "פשוטו של מקרא".
- 5. ברא"ם, דבק טוב ועוד כתבו רק ההכרח שהי' בד' בסיון (ולא ג' או ה'), אבל לא – מנ"ל לרש"י בכלל ש"נאמרה קודם עשרת הדברות".
- 6. ראב"ע (וכן בראב"ע יתרו כ, כא), רשב"ם, רמב"ן, אברבנאל, אוה"ח (שכ"ה "משמעות הכתובים") ועוד כאן. "וכן משמע* מת"י .. שהי' אחר מ"ת" (רד"ה וירד ה' תרמ"ג).
- 7. ולהעיר שגם החזקוני פי' כדעת רש"י. ובבחיי כאן: על דרך הפשט זו קודם מ"ת.
- 8. רע"ב כאן. – וראה גם רמב"ן כאן "וטעם אל משה אמר כו'".
- 9. באר יצחק כאן. ובאברבנאל כאן (ב"שאלה הח'") שקשה "מה צורך הי' בעלי' הזאת .. כיון שלא הגיעה אליהם שם נבואה כלל, ואולי שבעבור זה כתב רש"י שהפרשה הזאת קדמה למתן תורה". וראה ש"ך עה"ת לקמן פסוק ג. בבאר יצחק מקשה ג"כ (להדיעה שנאמרה לאחר מ"ת): "מה הי' צורך בב' עליות אחר מ"ת ומה נשתנו מקצת משפטים שצוהו הקב"ה לירד תיכף ולאמרן לישראל ומקצתם לא אמרם עד עלותו להר שוב שנית". אבל: (א) קושייתו "מה הי' צורך בב' עליות כו'" היא רק לפירושו דהציווי "ואל משה אמר עלה" הי' קודם אמירת פ' משפטים (וע"ז נצטווה "עלה" – לקבל הציווים דפ' משפטים). אבל ברמב"ן מפורש דמש"נ כאן "ואל משה אמר עלה גו' ונגש משה גו'" היא העלי' דלקמן פסוקים ט־יב (וכ"ה לשאר המפרשים שבהערה 6), וציווי זה הי' עוד בהיותו בהר ביום מ"ת לאחרי ששמע כל הציווים דס"פ יתרו ופ' משפטים. שא"ל שלאחרי שיצוה כ"ז לבנ"י אזי "עלה אל ה'". (ב) גם: שאלתו "מה נשתנו מקצת משפטים כו'" (היינו הציוויים דפ' משפטים) היא גם על פרש"י (שפרשה זו נאמרה קודם עשה"ד), שהרי מפורש בפרש"י (תשא לא, יח. וראה לקמן הערה
- . כ"ה הלשון שם (וכ"ה בגכי"ק), וצע"ק, שהרי מפורש בת"י "אמר .. בשביעאה לירחא" (ולדעתו מ"ת הי' בו' סיון – יתרו יט, טז).
עמוד 153
- 10. ל' רש"י לקמן פסוק ו.
- 11. בעניננו – יתרו יט, יא. ובכו"כ מקומות בפרש"י: בראשית ו, ג. וישלח לה, כט. ועוד.
- 12. ראה לקו"ש [המתורגם] חכ"ג ע' 6־75, וש"נ. שיחת ש"פ בא תשמ"ג. ועוד.
- 13. ס"פ נח.
- 14. וצע"ק שלא הובא ברש"י שם (וכן בעוד מקומות בפרש"י) הלשון "אין מוקדם ומאוחר בתורה" – אף שתוכן פירושו הוא שאין הכתובים על הסדר.
- 15. שזוהי הוספת תיבה "ולמה" (הקדים) – ולא קיצר וכתב (כסגנונו בכמה מקומות): והקדים.
- 16. ומ"ש בגו"א כאן לפענ"ד אינו ע"ד הפשט כלל. וכן ביאור האלשיך כאן.
- 17. ראה אברבנאל שם "שפשט הכתובים וסדרם לא יסבלו הדעת הזה" (פרש"י). ועד"ז ברמב"ן: ואין הפרשיות באות כסדרן ולא כמשמען כלל.
- 18. פרש"י יתרו יט, ג.
- 19. פרש"י שם, ח.
- 20. פרש"י שם, ט.
- 29. שהקב"ה למד עם משה בארבעים יום (רק) "החוקים והמשפטים שבואלה המשפטים"*, ועכצ"ל ש"נשתנו" משפטים אלו. וראה רש"י ריש פרשתנו ובמפרשי רש"י שם.
- . ואין זה סותר מה שפרש"י (ר"פ בהר) "כל המצות .. נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני", כי כוונתו שם לאהל מועד שבמדבר סיני (ושולל בזה "ערבות מואב", כהמשך לשונו שם), כמשנ"ת במק"א (לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 300 ואילך). משא"כ בפרש"י ריש פרשתנו "מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני" – הכוונה להר סיני (כה"ראשונים"). וראה מפרש רש"י שם. ואכ"מ.
עמוד 154
- 21. ל' רש"י פרשתנו כד, ג.
- 22. יתרו שם, יד־טו.
- 23. כב' הדיעות שהובאו ברש"י שם, טו.
- 24. יתרו כ, יט ואילך.
- 25. רש"י פרשתנו שם. וראה לקמן בפנים ריש סעיף ב.
- 26. פרש"י – יתרו יט, יא. פרשתנו שם, ד.
- 27. כד, ג.
- 28. ראה רמב"ן כאן: ולא יאמר ויספר אלא בחדשות כו'. וראה מפרשי רש"י כד, ג.
- 29. תשא לא, יח. – ברא"ם ריש פרשתנו (וראה גם לבוש שם) ש(לפי פרש"י) פ' משפטים נאמרה למשה ביום מ"ת (לפני עלייתו להר), ופרש"י תשא שם "הוא על דעת ר' יהודה" ולא כהמ"ד ד"אף אלו מסיני" (ע"ש. וכ"כ בתשא שם). אבל (נוסף על מה שהקשו עליו בגו"א ועוד) קשה (כמדובר כמ"פ) – דאיך אפשר שפשוטו של מקרא אחד יסתור מקרא שני?! וראה גם משכיל לדוד שם.
- 30. ושמשה אמרם לישראל (לפרש"י יתרו יח, יג) לאחרי יוהכ"פ!
- 31. לקמן פסוק יב ואילך.
- 32. שם. – ולהעיר שבבחיי שם מפרש ש"גם פרשה זו קודם מ"ת נאמרה". ע"ש.
עמוד 155
- 33. משא"כ להרמב"ן כו', שפ' משפטים נאמרה לו לפני עלייתו לקבל הלוחות, כנ"ל בפנים.
- 34. שמות ג, יב.
- 35. יתרו כ, ב. וראה בהר כה, מב: עבדי הם (ובפרש"י שם). ועד"ז שם, נה (ובפרש"י) – הובא בפרש"י פרשתנו (כא, ו): אוזן ששמעה על ה"ס כו'.
- 18.
- 36. יתרו יט, ג ואילך.
- 37. ל' רש"י (שם, ה).
- 38. היינו לאחרי ההכנה כו' דב' סיון, שהיתה הקדמה לכללות ענין מ"ת, בב' חלקים שבו, כנ"ל בפנים.
- 39. ל' רש"י ריש פרשתנו.
- 40. יתרו כ, יט ואילך.
עמוד 156
- 41. כד, ג ואילך.
- 42. ואמירת "נעשה" שבפ' יתרו (יט, ח) – ה"ה דב' סיון (ראה הערה 38).
- 43. ראה רש"י שם, ו. ח.
- 44. כלשון רש"י לעיל בא יג, ה. ועוד.
- 45. ומה שפרש"י (ריש פרשתנו) טעם הסמיכות ד"פ' דינין לפ' מזבח לומר לך כו'" – כי בלאה"כ הי' מסיים קודם עם המאורעות דהזמן שבסמיכות ממש למ"ת (סיום פרשתנו), ולא להפסיק ב"ואלה המשפטים" של הארבעים יום שלאח"ז כשהי' משה בהר.
- 46. להעיר מפרש"י וארא ו, כט־ל.
- 47. כד, יב.
- 48. תשא לא, יח. לב, טו. לד, כט. ועוד.
- 49. עקב ט – ט, יא, טו. וראה תשא (שם, כז כח): כתב גו' כרתי אתך ברית גו' ויכתוב גו' דברי הברית גו'.
עמוד 157
- 50. וכ"ה הלשון בכו"כ מפרשים (ראה בחיי ואברבנאל (מפרש"י). רמב"ן בהמשך לשונו. ראב"ע יתרו כ, כא. ועוד).
- 51. גיטין פח, ב ד"ה לפניהם.
- 47.
- 52. ולהעיר שבמדרש לקח טוב הלשון בב' המקומות "עשרת הדברות".
- 53. עפ"ז מובן למה הוצרך רש"י לכתוב התיבות "קודם עשרת הדברות" ולא הסתפק באמרו "בד' בסיון נאמרה".
- 54. לקמן פסוק ט־י.
- 31.
- 55. יתרו יט, ה (וראה לעיל סעיף ג).
עמוד 158
- 56. תשא לא, יח. לג, יא.
- 57. ראה גם רמב"ן, בחיי ורבותינו בעה"ת ר"פ תרומה. ועוד. ועפ"ז יומתק ג"כ מה שלא הקדים פרשת "ואל משה אמר עלה" לפני פרשת "הנה אנכי שולח מלאך גו'" (את"ל שאין זה חלק מ"פרשת דינין" (שנסמכה לפרשת מזבח – רש"י ריש פרשתנו) – ראה לעיל הערה 2) – כדי להסמיכה לפ' תרומה.
- 58. להעיר שבציווי על מלאכת המשכן בפרשיות אלו נכלל גם הציווי (ס"פ תצוה) על סדר דימי המילואים, חינוך אהרן כו' בעבודת המשכן.
- 59. להעיר מרבותינו בעה"ת תרומה שם: פרשה זו .. ממ"ת .. ושם תשרה שכינה וישראל סביב כמו המלאכים .. ועל זה נאמר אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם להיות שכינתי ביניהם.
- 60. תרומה כה, ח. וראה שם, כב: ונועדתי לך גו'. וראה רמב"ן ר"פ תרומה שזהו "עיקר החפץ במשכן .. הארון .. ונועדתי". – ועפ"ז שייך זה גם לעליית משה להר לקבל הלוחות (שבסיום פרשתנו), שהרי "אין בארון רק שני (ה)לוחות .. אשר כרת ה' גו'" (מ"א ח, ט. דה"ב ה, י).
- 61. עפ"ז יש להסביר ג"כ מש"נ כאן (כד, טז־יז) "וישכון כבוד ה' גו' ומראה כבוד ה' גו'" גם לפי הדיעה (שהובאה בפרש"י שם, טז) שאיירי בהזמן דלפני מ"ת (וראה בארוכה באר יצחק כאן – פסוק א וטז) – כי ענין זה שבמ"ת (התגלות השכינה כו') שייך (בעיקר) לענין הב' במ"ת (כר"ב בין בנ"י להקב"ה והתקשרותם בה'), ולכן חזר ואמרו כאן בקיצור להסמיכו לענין המשכן, "ושכנתי בתוכם".
- 62. שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.
- 63. יתרו יט, כ.
עמוד 159
- 64. ואף שגם בפ' יתרו מסופר ע"ד עליית משה אל האלקים (יט, ג. וראה שם, ח־ט (ובפרש"י שם) שם, כ) – הרי עלי' זו היא רק "אל האלקים", משא"כ הענין ד"תחתונים יעלו לעליונים" הוא העלי' "אל הוי'" דוקא (ראה ד"ה וירד ה' תרמ"ג בתחלתו ובסופו (ומתורץ עפ"ז קושיית המהרז"ו בשמו"ר שם). אלא ששם מפרש דברי המדרש (כפשטות לשונו) כדעת הרמב"ן כו' שפרשה זו נאמרה לאחרי מ"ת).
- 65. משא"כ בס"פ יתרו – ציווי העליון ע"ז. (משיחת ש"פ משפטים תשמ"ג)
- 66. לקו"ש [המתורגם] חכ"א ע' 168 ואילך.
- 67. תרומה כה, ח. וכן מדגיש הפסוק גבי פרטי המשכן והכלים: ועשו, תעשה וכיו"ב.
- 68. יתרו יט, יג ובפרש"י.
רמב"ן על שמות כ״ד:א׳ - הטקסט מספריא
וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר וְגוֹ' פָּרָשָׁה זוֹ קֹדֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּאַרְבָּעָה בְּסִיוָן נֶאֶמְרָה לוֹ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ"ד:א'). וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם (שמות כ"ד:י"ב), לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה נֶאֱמַר לוֹ כֵּן גַּם אֵלּוּ דְּבָרָיו זַ"ל. וְאֵין הַפָּרָשִׁיּוֹת בָּאוֹת כְּסִדְרָן וְלֹא כְּמַשְׁמָעָן כְּלָל. וְעוֹד כְּתִיב (שמות כ"ד:ג') "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים", שֶׁהֵם הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה הַכְּתוּבִים לְמַעְלָה, שֶׁאָמַר בָּהֶם (שמות כ"א:א') "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", כִּי אֵינֶנּוּ נָכוֹן שֶׁיִּהְיֶה עַל הַמִּשְׁפָּטִים שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ וְשֶׁנֶּאֶמְרוּ לָהֶם בְּמָרָה שֶׁכְּבָר שָׁמְעוּ וְיָדְעוּ אוֹתָם. וְלֹא יֵאָמֵר "וַיְסַפֵּר" אֶלָּא בַּחֲדָשׁוֹת אֲשֶׁר יַגִּיד (בראשית כד סו):
וּכְבָר הֵיטִיב לִרְאוֹת ר"א שֶׁפֵּרֵשׁ הָעִנְיָן כְּסִדְרוֹ, וְאָמַר כִּי עַד הֵנָּה (מלעיל כ כב עד כג לג) סִפֵּר הַבְּרִית. וְהִנֵּה הַפָּרָשִׁיּוֹת כֻּלָּן בָּאוֹת כַּהֹגֶן, כִּי אַחַר מַתַּן תּוֹרָה מִיָּד בּוֹ בַּיּוֹם אָמַר הַשֵּׁם אֶל מֹשֶׁה "כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (שמות כ':כ"ד), וְהִתְחִיל לַחֲזֹר וּלְהַזְהִיר עַל ע"ז "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי" (שם כ כג), וְצִוָּה אוֹתוֹ "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", וְכָל הַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת אַחֲרֵי כֵן, וְהִשְׁלִים בְּאַזְהָרַת הָע"ז שֶׁיִּמְצְאוּ בָּאָרֶץ וּבְעוֹבְדֶיהָ (לעיל כג לב לג) וְאָמַר לוֹ אַחֲרֵי צַוּוֹתְךָ זֶה לָהֶם, "עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן". וְהִזְכִּירָה הַפָּרָשָׁה כִּי מֹשֶׁה עָשָׂה כְּמִצְוַת ה', וּבָא אֶל הַמַּחֲנֶה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה', (שמות כ"ד:ג') כַּאֲשֶׁר צִוָּה אוֹתוֹ "כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ' (שמות כ':י"ט), וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כ"א:א'), וְקִבְּלוּ הַכֹּל בְּשִׂמְחָה וְאָמְרוּ "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". וְהַטַּעַם, כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֵּר לְךָ הַשֵּׁם נַעֲשֶׂה, כִּי מַאֲמִינִים אֲנַחְנוּ בִּדְבָרֶיךָ, כְּמוֹ שֶׁסִּפֵּר בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה (דברים ה כד) "וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ". וְאָז כְּתָבָם מֹשֶׁה (שמות כ"ד:ד'):
וְהִנֵּה מֹשֶׁה כָּתַב בַּיּוֹם הַהוּא בַּסֵּפֶר כָּל מַה שֶׁנִּצְטַוָּה, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים וְתוֹרוֹת, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר מִמָּחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא לִכְרֹת לָהֶם בְּרִית עַל הַכֹּל, וּבָנָה הַמִּזְבֵּחַ (שמות כ"ד:ד'), וְזָבַח הַזְּבָחִים (שמות כ"ד:ה'), וְנָתַן חֲצִי הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' וַחֲצִי הַדָּם שָׂם בָּאַגָּנוֹת (שמות כ"ד:ו'), וְלָקַח הַסֵּפֶר שֶׁכָּתַב מֵאֶמֶשׁ וּקְרָאוֹ בְּאָזְנֵיהֶם, וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם עוֹד לָבֹא בִּבְרִית עִמּוֹ, וְאָמְרוּ (שמות כ"ד:ז') כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע אֵלֶיךָ, מִכָּל אֲשֶׁר תְּצַוֶּה מֵאִתּוֹ ית' וְאָז זָרַק עֲלֵיהֶם חֲצִי הַדָּם (שמות כ"ד:ח'), כִּי זֹאת אוֹת הַבְּרִית לָבֹא הַשְּׁנַיִם בַּחֲלָקִים שָׁוִים: וְאַחֲרֵי שֶׁהִשְׁלִים מַעֲשָׂיו עִמָּהֶם הֻצְרַךְ לְמַלֹּאת דְּבַר ה' שֶׁאָמַר לוֹ ה' עֲלֵה אַתָּה וְאַהֲרֹן וְגוֹ', וְזֶהוּ שֶׁאָמַר (שמות כ"ד:ט') "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא" וְגוֹ'. וְעָשָׂה עוֹד מַה שֶׁצֻּוָּה (שמות כ"ד:ב') וְנִגַּשׁ לְבַדּוֹ אֶל ה', וְהוּא שֶׁאָמַר (שמות כ"ד:י"ח) "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן" וְגוֹמֵר. וְהִנֵּה מַעֲשֵׂה הַבְּרִית בְּיוֹם הַמָּחֳרָת לְמַתַּן תּוֹרָה, וּבוֹ הָיְתָה הָעֲלִיָּה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה אֶל הָהָר (שמות כ"ד:י"ג), וּמִמֶּנָּה נִתְעַכֵּב שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם. וְהוּא שֶׁפֵּרֵשׁ הַכָּתוּב (שמות כ"ד:ט"ז) "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" וְגוֹ', וְנֶאֱמַר (שמות כ"ד:י"ח) "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן". וְכָל זֶה מְתֻקָּן וּמְבֹאָר:
וְרָאִיתִי בַּמְּכִילְתָּא (לעיל יט י) שֶׁנֶּחְלְקוּ בַּדָּבָר, יֵשׁ שֶׁאָמְרוּ שֶׁהָיָה קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בַּחֲמִישִׁי, וְאָמַר לָהֶם הֲרֵי אַתֶּם קְשׁוּרִים תְּפוּסִים וַעֲנוּבִים מָחָר בֹּאוּ וְקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם אֶת כָּל הַמִּצְוֹת, וְרַבִּי יוֹסֵי בֵּר' יְהוּדָה אָמַר בּוֹ בַּיּוֹם נַעֲשׂוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים, כְּלוֹמַר בּוֹ בַּיּוֹם לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה נַעֲשׂוּ הַמַּעֲשִׂים שֶׁל סִפּוּר הָעָם וּכְתִיבַת סֵפֶר הַבְּרִית, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ. וְלָזֶה שׁוֹמְעִין שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה:
וְטַעַם וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר בַּעֲבוּר שֶׁהָיוּ עַד כָּאן הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר עַתָּה שֶׁהָיָה זֶה הַמַּאֲמָר אֶל מֹשֶׁה שֶׁהִיא מִצְוָה שֶׁיַּעֲשֶׂנָּה הוּא בְּעַצְמוֹ, כִּי צִוָּה אוֹתוֹ אַחַר שֶׁתָּשִׂים לִפְנֵיהֶם הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים וְתִכְרֹת עִמָּהֶם הַבְּרִית עֲלֵה אַתָּה אֵלַי, וּלְכָךְ עָשָׂה הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה בַּשִּׁשִּׁי, וְהִשְׁכִּים בַּשְּׁבִיעִי בַּבֹּקֶר וְכָרַת עֲלֵיהֶם הַבְּרִית, וְאַחֲרֵי כֵן עָלָה אֶל הָהָר הוּא וְהַנִּקְרָאִים, עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נִצְטַוּוּ:
וְטַעַם עֲלֵה אֶל ה' דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט יַזְכִּיר שֵׁם בִּמְקוֹם הַכִּנּוּי, כְּמוֹ "נְשֵׁי לֶמֶךְ" (בראשית ד כג), "וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל" (שמואל א י"ב:י"א), וְכֵן "וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן ה'" (דניאל ט יז). אֲבָל בַּתַּלְמוּד (סנהדרין לח:) שָׁאֲלוּ עֲלֵה אֵלַי מִבְּעֵי לֵהּ, וְלָכֵן אָמְרוּ זֶה מְטַטְרוֹן שֶׁשְּׁמוֹ כְּשֵׁם רַבּוֹ, כְּלוֹמַר וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר הַשֵּׁם הַנִּזְכָּר בִּתְחִלַּת הָעִנְיָן, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה" (שמות כ':כ"ב), עֲלֵה אֶל מְטַטְרוֹן שֶׁנִּקְרָא בִּשְׁמִי ה'. וְהַטַּעַם, עֲלֵה אֶל מְקוֹם הַכָּבוֹד אֲשֶׁר שָׁם הַמַּלְאָךְ הַגָּדוֹל, וְהַכַּוָּנָה כִּי מֹשֶׁה יָבֹא בְּתוֹךְ הֶעָנָן אֲשֶׁר שָׁם כְּבוֹד ה' וְלֹא יָבֹא אֶל הַשֵּׁם הַמְיֻחָד, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי (שמות ל"ג:כ'): וְאֵין כַּוָּנַת רַבּוֹתֵינוּ כְּלָל כְּמָה שֶׁכָּתַב רַשִׁ"י לְמַעְלָה (כג כא), גַּם בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין (שם) הָפַךְ הָרַב הָעִנְיָן, וּכְבָר הִזְכַּרְתִּי (לעיל יב יב, כג כא) כַּוָּנָתָם בַּשֵּׁם הַזֶּה, וְכָל דִּבְרֵיהֶם אֱמֶת, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ בַּהַגָּדָה הַהִיא כְּמַסְתִּיר פָּנִים, כִּי רַב אִידִי לֹא גִּלָּה לַמִּין הַהוּא הַשּׁוֹאֵל עִנְיַן מְטַטְרוֹן הַגָּדוֹל וְסוֹדוֹ חָלִילָה, אֲבָל הִזְכִּיר לוֹ כִּי עַל הַמַּלְאָךְ מוֹרֵה דֶּרֶךְ בָּעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן הַכָּתוּב הַזֶּה מְדַבֵּר, וּלְפִיכָךְ אָמַר לוֹ דַּאֲפִילּוּ בְּפַרְוַקְנָא לָא קַבֵּלְנֵהּ, דִּכְתִיב (שמות ל"ג:ט"ו) "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים", שֶׁאָנוּ לֹא קִבַּלְנוּ שָׁלִיחַ בִּלְתִּי הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד, וּכְבָר פֵּרַשְׁתִּי (רמב"ן על שמות כ':ג') סוֹד הַפָּנִים וְכָל הָעִנְיָן בְּבֵאוּר לַמַּשְׂכִּילִים בּוֹ בְּמַתַּן הַתּוֹרָה:
אבן עזרא על שמות כ׳:כ״א - הטקסט מספריא
מזבח אבנים. י"א כי הטעם שלא יעשו ציורים במזבח, ע"כ צוה במזבח אבנים להיותם שלמות, ואלה המפרשים אולי ילמדונו למה נעשה כל המשכן כרובים, וכרובי זהב על הכפורת, והבית אשר בנה שלמה כלו כרובים ותמונות ופטורי ציצים (מ"א ו לב), ואלה המקומות נכבדות ממקום המזבח, ובפ' תשא אדבר על זה, וי"א כי מזבח אדמה שלא יהיה על מקום גבוה ואין זה משמע הלשון, והעד שכתוב אחריו מזבח אבנים, וקדמונינו אמרו, כי הטעם לשום אדמה במזבח הנחשת, ואמת אמרו כי כן עשו רק זה הפסוק לזכר ולאסמכתא ואין זה פשוטו, כי האדמה שישימו בו מקרה, כי הוא לא יקרא רק מזבח הנחשת, כי מנחשת נעשה גם נקרא מזבח הקטרת מזבח הזהב, בעבור שהוא מצופה זהב, ועוד אילו היה כן משמע, מזבח אדמה יהיה פירוש "ואם מזבח אבנים" שישימו בו אבנים, ולא נוכל לומר שלא נעשה המזבח מאבנים, כי מפורש הוא והוא הנעשה בהר עיבל, ועתה אפרש, אמר הגאון כי יש מחלוקת על דבר המזבח שעשה משה תחת הר סיני, י"א לפני מתן תורה היה ואחרים אמרו אחרי כן והגאון הודה למחלוקת הראשונה, ואמר כי הכתוב בפרשה הזאת כל אשר דבר ה' נעשה (למטה יט ח), הוא שנוי בפרשה השנית, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (למטה כד ז) ואני אתן לך ראיה גמורה כי אחר מן תורה היה כי הנה כתוב בפרשה הזאת שאמר השם למשה בעלותו אל הר האלהים לפני מתן תורה "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי" (למעלה יט, ד ה) ואמר בתחלה כה תאמר לבית יעקב (שם פ' ג), והנה לא הגיד להם לא מצות, ולא חקים, ולא משפטים, רק לשמוע מפיהם אם יהיו חפצים לשמוע בקול השם לכל אשר יצום, והם השיבו ואמרו "נעשה" ושם כתוב וישב משה את דברי העם אל ה' (שם פ' ח), אז קדשם לשמוע דבר השם, שהיו עשרת הדברים, ועתה החל להשמיעם מצותיו, וכאשר נגש משה אל הערפל, אמר לו זאת הפרשה לא תעשון, וכל פרשת ואלה המשפטים עד כי יהיה לך למוקש (למטה כג לג) ואחר כן כתוב ויבא משה (שם כד ג) שירד מן ההר, ושם כתוב, ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים (שם), ודבר ה' הם מצות עשה, ומצות לא תעשה, שתחלתם, לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, ודברי המזבח, וכל מצות עשה ולא תעשה שהם בפרשת ואלה המשפטים, כמו השב תשיבנו לו, עד בא השמש תשיבנו לו (שם כב כה) אלהים לא תקלל (שם פ' כז), והמשפטים דברי העבדים, והמכים, והנצים, והנגיחה, וההבערה, ודברי הגנבה, והשבועה, ועל אלה כתוב שם, ואת כל המשפטים, ובעבור זה אמרו אבותינו נעשה ונשמע (למטה כד ז), ופי' נעשה לשמור מצות עשה ומצות לא תעשה, ונשמע על המשפטים על כן הוסיפו אחר מתן תורה לומר ונשמע, ולא אמרו כן בתחלה והנה פי' מזבח אדמה כמשמעו עשוי מאדמה, וזהו שכתב שם, ויבן מזבח תחת ההר (שם שם ד) וכתוב בכאן "וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך" ושם כתוב ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים (שם שם ה) ואין ספק כי זאת פרשת מזבח אדמה, גם לא תעשון אתי, בעבור דם הברית שזרק על המזבח, ועל העם שקבלו על נפשם שהשם לבדו יהיה להם לאלהים, ושישמרו מצותיו ומשפטיו, והזכיר את צאנך ואת בקרך ששניהם מיני עולות ושלמים, ראיתי אפיקורס אחד ישתחקו עצמותיו, שטען על החכמים בעבור שאמרו אי זהו מקומן של זבחים (זבחים מז א) כי אמר כי לא מצא בכל התורה זביחה כי אם שלמים כמו עולה וזבחים כי עולה הוא דבר בפני עצמו, והזבחים שלמים, כמו ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים (למטה כד ה) וככה בכל מקום, והראיתי לו כי לא דבר נכונה, כי כתוב וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך אז הודה על חטאתו שטען על אנשים נכבדים מכל הדורות הבאים אחריהם:
וטעם בכל המקום אשר אזכיר את שמי, פירוש בכל מקום אשר אשים זכר לשמי שכבודי שוכן שם, כמו שילה ונוב שעמד שם הארון, אם תבוא אל המקום הנזכר לשמי לבקר אותי, גם אני אבוא אליך וברכתיך:
וטעם אבוא כדרך בן אדם, והטעם תמצאנו שם במקום שאזכיר את שמי עליו, והוא מקום הכבוד, כאלו באתי אליך שידעתי שתבוא, ובעבורך באתי, ובעבור שבאת לכבודי אבוא אליך וברכתיך ולא תהיה צריך לאחר כי תמצאנו בכל עת ששם כבודו:
רש"י על בראשית ל״ה:כ״ט - הטקסט מספריא
ויגוע יצחק. אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה; מְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף קָדְמָה לְמִיתָתוֹ שֶׁל יִצְחָק י"ב שָׁנָה, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁנּוֹלַד יַעֲקֹב הָיָה יִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְגוֹ', וְיִצְחָק מֵת בִּשְׁנַת ק"כ לְיַעֲקֹב – אִם תּוֹצִיא שִׁשִּׁים מִמֵּאָה וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה נִשְׁאֲרוּ ק"כ – וְיוֹסֵף נִמְכַּר בֶּן י"ז שָׁנָה, וְאוֹתָהּ שָׁנָה שְׁנַת מֵאָה וּשְׁמוֹנֶה לְיַעֲקֹב, כֵּיצַד? בֶּן שִׁשִּׁים וְשָׁלוֹשׁ נִתְבָּרֵךְ, אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה נִטְמַן בְּבֵית עֵבֶר, הֲרֵי שִׁבְעִים וְשֶׁבַע, וְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה עָבַד בְּאִשָּׁה, וּבְסוֹף אַרְבַּע עֶשְׂרֵה נוֹלַד יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וְגוֹ', הֲרֵי תִּשְׁעִים וְאַחַת, וְי"ז עַד שֶׁלֹּא נִמְכַּר יוֹסֵף, הֲרֵי מֵאָה וּשְׁמוֹנֶה (עוֹד מְפֹרָשׁ מִן הַמִּקְרָא מִשֶּׁנִּמְכַּר יוֹסֵף עַד שֶׁבָּא יַעֲקֹב מִצְרַיִמָה כ"ב שָׁנָה שֶׁנֶּ', וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְגוֹ', וְז' שָׁנִים שָׂבָע וּשְׁנָתַיִם רָעָב, הֲרֵי כ"ב, וּכְתִיב יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, נִמְצָא יַעֲקֹב בִּמְכִירָתוֹ ק"ח):
ויגוע יצחק AND ISAAC EXPIRED — There is no such thing as “earlier’’ or “later” (chronological order) in the narratives of the Torah (Pesachim 6b), and the sale of Joseph preceded Isaac’s death by twelve years. Thus: at Jacob’s birth Isaac was sixty years old — as it is said (25:26) “And Isaac was sixty years old [when he bore them]” (Esau and Jacob). Isaac died when Jacob was 120, for if you deduct 60 from 180 (Isaac’s age when he died), you have left 120. Joseph was 17 years old when he was sold, and that year was the one hundred and eighth of Jacob’s life. How is this? Jacob was 63 when he received the blessing of his father; 14 years he hid himself in Eber’s School — making 77 — and 14 years “he served for his wives” (Rashi borrows a phrase from Hosea 12:13 “And Israel served for a wife”; but he means for both wives), and at the expiration of these 14 years Joseph was born as it is said (30:25) “and it came to pass when Rachel had born Joseph” (that Jacob wished to return home and he would not have desired to do this if his fourteen years of service were not completed) making 91. Add to this the seventeen years of Joseph’s life before he was sold, and you have 108. This may also be derived more directly from Scripture thus: from the time when Joseph was sold until the time when Jacob came to Egypt was 22 years, for it is said (41:46) “And Joseph was 30 years old [when he stood before Pharaoh]” (and therefore he had been in Egypt 13 years, as he was 17 when he was sold) and the seven years of plenty and two of famine had elapsed before Jacob came to Egypt (cf. 45:6), making 22 years. And as it is written (47:9) that Jacob on his arrival in Egypt said to Pharaoh “The days of the years of my sojournings are a hundred and thirty years”, it follows that at the time when Joseph was sold Jacob was one hundred and eight years old.
רש"י על שמות י״ט:ג׳ - הטקסט מספריא
ומשה עלה. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי; וְכָל עֲלִיּוֹתָיו בְּהַשְׁכָּמָה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר" (שמות ל"ד):
כה תאמר. בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה וְכַסֵּדֶר הַזֶּה:
לבית יעקב. אֵלּוּ הַנָּשִׁים, תֹּאמַר לָהֶן בְּלָשׁוֹן רַכָּה (מכילתא):
ותגיד לבני ישראל. עֳנָשִׁין וְדִקְדּוּקִים פָּרֵשׁ לַזְּכָרִים, דְּבָרִים הַקָּשִׁין כְּגִידִין (שבת פ"ז):
ומשה עלה AND MOSES WENT UP on the second day of the month (Mekhilta); for all his ascents to the mountain were made early in the morning, as it is stated (Exodus 34:4) “And Moses rose up early in the morning [and went up unto mount Sinai]” (Shabbat 86b).
כה תאמר THUS SHALT THOU SAY — Thus, i. e. in this (the Hebrew) language (cf. Mekhilta) and in this form of words.
לבית יעקב TO THE HOUSE OF JACOB — This denotes the women — to them you shall speak in gentle language (Mekhilta).
ותגיד לבני ישראל AND TELL THE CHILDREN (lit., the sons) OF ISRAEL — explain to the men the punishments and the details of the commandments in words that are as hard (distasteful) as wormwood (גידין) (cf. Shabbat 87a; Midrash לקח טוב).
רש"י על שמות י״ט:ח׳ - הטקסט מספריא
וישב משה את דברי העם וגו'. בְּיוֹם הַמָּחֳרָת, שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי, שֶׁהֲרֵי בְּהַשְׁכָּמָה עָלָה; וְכִי צָרִיךְ הָיָה מֹשֶׁה לְהָשִׁיב? אֶלָּא בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִמֹּשֶׁה, שֶׁלֹּא אָמַר הוֹאִיל וְיוֹדֵעַ מִי שֶׁשְּׁלָחַנִי אֵינִי צָרִיךְ לְהָשִׁיב (שבת פ"ז):
וישב משה את דברי העם וגו׳ AND MOSES RETURNED THE WORDS OF THE PEOPLE [UNTO THE LORD] on the next day, which was the third of the month, for he never ascended the mountain to God except early in the morning (Shabbat 86a). But was it really necessary for Moses to deliver the reply to God; God is Omniscient! — But the explanation is that Scripture intends to teach you good manners from the example of Moses: for he did not say, “Since He who sent me knows the reply there is no need for me to report it” (Mekhilta).
רש"י על שמות י״ט:ט׳ - הטקסט מספריא
בעב הענן. בְּמַעֲבֵה הֶעָנָן וְזֶהוּ עֲרָפֶל:
וגם בך. גַּם בַּנְּבִיאִים הַבָּאִים אַחֲרֶיךָ (מכילתא):
ויגד משה את דברי וגו'. בְּיוֹם הַמָּחֳרָת, שֶׁהוּא רְבִיעִי לַחֹדֶשׁ:
את דברי העם וגו'. תְּשׁוּבָה עַל דָּבָר זֶה; שָׁמַעְתִּי מֵהֶם שֶׁרְצוֹנָם לִשְׁמֹעַ מִמְּךָ, אֵינוֹ דּוֹמֶה הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי שָׁלִיחַ לַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַמֶּלֶךְ, רְצוֹנֵנוּ לִרְאוֹת אֶת מַלְכֵּנוּ (מכילתא):
בעב הענן signifies in the thickness of the cloud, and this is the ערפל, the thick darkness mentioned in Exodus 20:18 “And Moses stepped near unto the thick darkness where God was” (Mekhilta).
וגם בך AND IN THEE ALSO [WILL THEY BELIEVE] — The word “also” implies that they will believe also in the prophets who will come after thee (Mekhilta).
ויגד משה את דברי וגו׳ AND MOSES TOLD THE WORDS OF [THE PEOPLE UNTO THE LORD] on the following day which was the fourth of the month.
את דברי העם וגו׳ THE WORDS OF THE PEOPLE etc. — He said to God: “I have heard from them a reply to this statement — that their desire is to hear the commandments from You and not from me. One who hears from the mouth of a messenger is not the same (in the same position) as one who hears directly from the mouth of the King himself. It is our wish to see our King (cf. Mekhilta).
רש"י על שמות כ״ד:ג׳ - הטקסט מספריא
ויבא משה ויספר לעם. בּוֹ בַיּוֹם:
את כל דברי ה'. מִצְוַת פְּרִישָׁה וְהַגְבָּלָה:
ואת כל המשפטים. שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְנֵי נֹחַ, וְשַׁבָּת וְכִבּוּד אָב וָאֵם וּפָרָה אֲדֻמָּה וְדִינִין שֶׁנִּתְּנוּ לָהֶם בְּמָרָה (סנהדרין נ"ו):
ויבא משה ויספר לעם AND MOSES CAME AND RELATED TO THE PEOPLE — on that same day (the 4th of Sivan).
את כל דברי ה׳ ALL THE WORDS OF THE LORD — the commands concerning their keeping apart from women and the setting of bounds at Mount Sinai.
ואת כל המשפטים AND ALL THE JUDGMENTS which had been ordained before the Sinaitic legislation: the seven commands given to the “Sons of Noah” (the non-Israelite world), the law of the Sabbath, of filial respect, of the “red heifer” and regarding the administration of justice, all of which had been given to them already in Marah (cf. Sanhedrin 56b).
הטקסט של רש"י על שמות כד טו אינו זמין בספריא.
רש"י על שמות י״ח:י״ג - הטקסט מספריא
ויהי ממחרת. מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה, כָּךְ שָׁנִינוּ בְּסִפְרֵי וּמַהוּ מִמָּחֳרָת? לְמָחֳרַת רִדְתּוֹ מִן הָהָר; וְעַל כָּרְחֲךָ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶלָּא מִמָּחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהֲרֵי קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה אִ"אֶ לוֹמַר "וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי וְגוֹ'", וּמִשֶּׁנִּתְּנָה תּוֹרָה עַד יֹהַ"כִּ לֹא יָשַׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם, שֶׁהֲרֵי בְי"ז בְּתַמּוּז יָרַד וְשָׁבַר אֶת הַלֻּחוֹת וּלְמָחָר עָלָה בְּהַשְׁכָּמָה וְשָׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם וְיָרַד בְּיֹהַ"כּ; וְאֵין פָּרָשָׁה זוֹ כְתוּבָה כַּסֵּדֶר, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וַיְהִי מִמָּחֳרָת עַד שָׁנָה שְׁנִיָּה – אַף לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר יִתְרוֹ קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא, שִׁלּוּחוֹ אֶל אַרְצוֹ לֹא הָיָה אֶלָּא עַד שָׁנָה שְׁנִיָּה – שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר כָּאן וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ, וּמָצִינוּ בְמַסַּע הַדְּגָלִים שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם וְגוֹ'"(במדבר י כט), אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ" (שם לא), וְאִם זוֹ קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, מִשֶּׁשִּׁלְּחוֹ וְהָלַךְ הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁחָזַר? וְאִם תֹּאמַר, שָׁם לֹא נֶאֱמַר יִתְרוֹ אֶלָּא חוֹבָב, וּבְנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ הָיָה, הוּא חוֹבָב הוּא יִתְרוֹ, שֶׁהֲרֵי כָתוּב "מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה" (שופטים ד'):
וישב משה וגו' ויעמד העם. יוֹשֵׁב כְּמֶלֶךְ וְכֻלָּן עוֹמְדִים, וְהֻקְשָׁה הַדָּבָר לְיִתְרוֹ שֶׁהָיָה מְזַלְזֵל בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהוֹכִיחוֹ עַל כָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (פסוק יד) מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכֻלָּם נִצָּבִים:
מן הבקר עד ערב. אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? אֶלָּא כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם וּכְאִלּוּ נַעֲשֶׂה שֻׁתָּף לְהַקָּבָּ"ה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וַיְהִי עֶרֶב וְגוֹ' (שבת י'):
ויהי ממחרת AND IT CAME TO PASS ON THE MORROW — This was really the day after the Day of Atonement: so have we learnt in Siphré (Mekhilta). Since the Day of Atonement is not mentioned anywhere in this section that deals with the Giving of the Law what is the force of ממחרת? i. e. in relation to what particular day in the history of the Law-giving is the term ממחרת, “on the morrow”, used? It means the morrow after he (Moses) descended from the Mount Sinai, and you must admit that it is impossible to say that this was any other day but the morrow after the Day of Atonement because, before the giving of the Torah, one could not say, (v. 16) “and I do make them know the statutes [of God and His laws]” (which are part of the Torah), and from the day when the Torah was given until the Day of Atonement Moses did not sit down to judge the people, since immediately after the Torah was given he ascended the mountain and descended only on the seventeenth of Tammuz when he broke the tablets in pieces. On the next day he again ascended the mountain early in the morning and stayed there eighty days, descending on the Day of Atonement (cf. Tanchuma כי תשא, Rashi on 33:11, Deuteronomy 9:18 and 10:1). Consequently this section is not written (placed) in its chronological order, for this paragraph commencing with ויהי ממחרת and ending with “Moses let his father-in-law go and he (Jethro) went his way into his own land” was not said before the second year after the Exodus. For even according to the view of one who says that Jethro came to Moses before the giving of the Torah (Avodah Zarah 24a) his dismissal into his own land did not take place until the second year, for it is stated here (v. 27) “Moses let his father-in-law go”, and we find in the account of Israel’s journey through the wilderness beneath their banners (which according to Numbers 10:11 began in the second year) that Moses said to him, (Numbers 10:29, 31) “We are journeying etc…. Forsake us not, I pray thee”. Now if this incident happened before the giving of the Torah (including Jethro’s departure) where do we find it related that he returned after he had let him go and he had taken departure? And if you object that there (in the section in Numbers which Rashi has quoted as evidence that Jethro’s departure took place in the second year) it does not mention Jethro at all but Hobab, and that the latter was not Jethro but the son of Jethro, then I reply that Hobab is identical with Jethro and not his son, because it is written, (Judges 4:11) “of the sons of Hobab, the father-in-law of Moses”.
וישב משה וגו׳ ויעמד העם MOSES SAT … AND THE PEOPLE STOOD He was sitting like a king and they all stood, and the thing was distasteful to Jethro in that he made light of the respect due to Israel. He therefore reproved him for this, as it is said (v. 14) “Why sittest thou only” — and they all stand! (Mekhilta)
מן הבקר עד הערב FROM MORNING UNTO EVENING — Is it really possible to say so — that Moses sat the whole day long? But the explanation is that any judge who gives a rightful decision as truth demands it, even though he spends but one hour on it, Scripture accounts it to him as though he had occupied himself with the Torah the whole day long, and as though he became co-partner with the Holy One, blessed be He, in the work of the Creation of which it is stated, “It was evening and it was morning” (cf. Mekhilta; Shabbat 10a).
רש"י על שמות י״ט:ה׳ - הטקסט מספריא
ועתה. אִם עַתָּה תְקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם, יֶעֱרַב לָכֶם מִכָּאן וָאֵילָךְ, שֶׁכָּל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת (מכילתא):
ושמרתם את בריתי. שֶׁאֶכְרֹת עִמָּכֶם עַל שְׁמִירַת הַתּוֹרָה:
סגלה. אוֹצָר חָבִיב, כְּמוֹ "וּסְגֻלַּת מְלָכִים" (קהלת ב') – כְּלֵי יְקָר וַאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהַמְּלָכִים גּוֹנְזִים אוֹתָם, כָּךְ אַתֶּם תִּהְיוּ לִי סְגֻלָּה מִשְּׁאָר אֻמּוֹת; וְלֹא תֹאמְרוּ אַתֶּם לְבַדְּכֶם שֶׁלִּי וְאֵין לִי אֲחֵרִים עִמָּכֶם וּמַה יֵּשׁ לִי עוֹד שֶׁתְּהֵא חִבַּתְכֶם נִכֶּרֶת:
כי לי כל הארץ וְהֵם בְּעֵינַי וּלְפָנַי לִכְלוּם:
ועתה AND NOW — if you will now take upon yourselves the observance of My commandments, it will be pleasant (easy) to you from now and henceforth, for every beginning is difficult (Mekhilta).
ושמרתם את בריתי AND KEEP MY COVENANT which I shall make with you regarding the observance of the Torah (cf. (Mekhilta).
סגלה means a cherished treasure, the same as (Ecclesiastes 2:8) “and treasures (וסגלת) of kings” — costly vessels and precious stones which kings store up. In the same manner shall ye be unto Me a cherished treasure more than other peoples (Mekhilta) . Now do not say that ye alone belong to Me and that I have no other peoples together with (besides) you, and what else, therefore, have I by which the special love I bear you can be made evident; this is not so,
כי לי כל הארץ FOR ALL THE EARTH IS MINE, but in My eyes and before Me they are as nought.
רש"י על שמות י״ט:ו׳ - הטקסט מספריא
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. שָׂרִים, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר "וּבְנֵי דָּוִד כֹּהֲנִים" (שמואל ב ח'):
אלה הדברים. לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר (מכילתא):
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים AND YE SHALL BE UNTO ME A KINGDOM OF כהנים — i. e. princes, just as you say, (II Samuel 8:18) “And the sons of David were princes (כהנים)”, which cannot denote priests since his sons were of the tribe of Judah and not of Levi, the priestly tribe.
אלה הדברים THESE ARE THE WORDS — these neither fewer nor more (Mekhilta).
שמות רבה י״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלה, ו): כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה וגו', אָמַר דָּוִד אַף עַל פִּי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרְיָא וּבְנֵי סוּרְיָא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי, כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן הַתּוֹרָה בִּטֵּל גְּזֵרָה רִאשׁוֹנָה וְאָמַר הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, וּכְתִיב (שמות כד, ט): וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', הֲרֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וגו'. כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר (בראשית א, ט): יִקָּווּ הַמַּיִם, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יַם וּתְהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה, ח, ט, ו): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, וְאוֹמֵר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיָּם וּתְהוֹמוֹת יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְאוֹמֵר (תהלים קו, ט): וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּמִצְרַיִם, בְּמשֶׁה שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ, נָתַן לוֹ רְשׁוּת לִשְׁלֹט בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וגו'. לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד, לְפִי שֶׁשָֹּׂמוּ יִשְׂרָאֵל נוֹטְעֵי כְּרָמִים וְגַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְאִילָנוֹת, לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד וְשִׁבַּר אֶת הַכֹּל. עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא שָׁמְעוּ לִדְבָרָיו מַה שֶּׁאָמַר לָהֶם (שמות ט, יט): שְׁלַח הָעֵז, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדַי שֶׁיָּבוֹא הַבָּרָד עַל הַכֹּל.
מדרש תנחומא, וארא ט״ו - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ (תהלים קלה, ו). הַשָּׁמַיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהלים קטו, טז). מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר: בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרִיָּא, וּבְנֵי סוּרִיָּא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה, בִּטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאָמַר: הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים, וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי וְגוֹ' (שמות יט, כ). וּכְתִיב: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' (שמות כד, א). הֱוֵי, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ וְגוֹ'.
כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם (בראשית א, ט). וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ, עָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה (שמות יד, כט). הֱוֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה. בַּשָּׁמַיִם, נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). וּבָאָרֶץ, נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מֵהָעִנְיָן, כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ (שמות ח, יב), שֶׁלֹּא תָּמוּת בְּמַכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ.
מצוטט ב־4 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך לו ‹ משפטים ‹ שיחה ג ‹ 120 לקו"ש חכ"ו ע' 156
- כרך כא ‹ משפטים ‹ שיחה ג ‹ 139 לקו"ש חכ"ו ע' 153
תורת מנחם 2
- מב - שנת תשכ"ה - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ משפטים, מבה"ח אדר-ראשון, ה'תשכ"ה לקו"ש חכ"ו ע' 154
- סד - שנת תשל"א - חלק שלישי ‹ שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"א לקו"ש חכ"ו ע' 156