תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כו משפטים

שיחה ג

רשימת העמודים (8) מצוטט ב־6 עמודים חיפוש חדש

160שיחה ג

א. גר – "במילה וטבילה וקרבן"

בהלכות העוסקות בגירות, בספר "היד החזקה"¹ כותב הרמב"ם: "בשלושה דברים נכנסו² ישראל לברית, במילה וטבילה וקרבן³. מילה היתה... וטבילה היתה... וקרבן – שנאמר⁴: וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, על ידי כל ישראל הקריבום, וכן לדורות כשירצה העכו"ם⁵ להיכנס לברית .. צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן .. שנאמר⁶: ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת

ג קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן".

לאחר מכן, לאחר שמבאר הרמב"ם "מהו קרבן הגר", הוא כותב בהלכה אחרת⁷: "ובזמן הזה שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה. וכשיבנה בית המקדש יביא קרבן. מניסוח זה מובן בפשטות, שבזמן הזה די במילה ובטבילה כדי להיות גר גמור, אלא שחלה עליו חובה, שכאשר יבנה בית המקדש, הוא יהא חייב להביא קרבן.

לגבי המשמעות והטעם לדין זה,

שבזמן הזה נעשים לגר (גמור) רק על ידי מילה וטבילה, למרות שבזמן שבית המקדש קיים הכניסה לברית היא על ידי שלושה דברים⁸, ו"גר שמל 160וטבל ועדיין לא הביא קרבנו .. קרבנו עכבו להיות גר גמור .. ככל כשרי ישראל .. אינו אוכל בקדשים⁹, שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל"¹⁰ –

כותב הגאון הרוגוטשובי¹¹: "דרק לקדשים לא מיקרי עדיין ישראל גמור, אבל לשאר דברים הוה כישראל לכל דבר, ואם כן בזמן הזה לא מחסר כלל בשביל הקרבן".

ב. כל הגרים בזמן הזה –

"כמו בני נח"?

יש להבין:

מדברי הרוגוטשובי, ש"בזמן הזה לא מחסר כלל", למרות שלגבי קדשים "לא מיקרי עדיין ישראל גמור" – מוכח, לכאורה, שהכוונה היא לקדושת ישראל בקשר לדינים הנוהגים בזמן הזה – שאצל גר בזמן הזה, המתגייר על ידי מילה וטבילה בלבד, אין חסר דבר בקדושת ישראל.

ולכאורה: אמנם, אכילת קדשים אינה קיימת בזמן הזה, אך כיון שהטעם לכך שגר ללא קרבן בזמן הבית אסור באכילת קדשים הוא, כלשון הרוגוטשובי¹¹, משום ש"לקדשים לא מיקרי עדיין ישראל גמור .. אין עליו דין ישראל", ויותר מכך, כפי שהוא כותב במקום אחר¹²: "והוי כמו בן נח לקדשים"¹³ –

הרי תמוה: כיצד ייתכן לומר, שכל אלו שהתגיירו מאז חורבן בית המקדש, וביניהם כמה וכמה גדולי ישראל, לא נחשבו כישראל גמור לגבי ענינים מסויימים, כאכילת קדשים, ויותר מכך, הם היו לאכילת קדשים "כמו בני 161זאת, ויותר מכך: ידועה תשובתו¹⁴ של הרמב"ם לרבי עובדיה הגר, אשר בה כותב הרמב"ם, שמעלתו של רבי עובדיה גדולה ממעלת כל בני ישראל האחרים, כי כל היהודים מיוחסים לאברהם יצחק ויעקב, ואילו הגרים מיוחסים "למי שאמר והיה העולם" – לקדוש־ברוך־הוא.

ואם גר בזמן הזה נחשב, בענין מסויים, "כבן נח" – כיצד כותב הרמב"ם לרבי עובדיה הגר שמעלתו כגר גבוהה ממעלת בני ישראל?! ופשוט לחלוטין, שהרמב"ם לא יאמר, ח"ו, דבר שאינו מדוייק לפי תורת אמת, אך ורק כדי לעודד את רבי עובדיה הגר!

ולהעיר, שבהמשך לתשובה הנ"ל לרבי עובדיה, כותב שם הרמב"ם: "וכל מה שאמרנו לך בענין הברכות שלא תשנה כבר ראיה לזה .. כמו שנתפרש בירושלמי (ביכורים¹⁵) .. תני בשם רבי יהודה, גר עצמו מביא (ביכורים) וקורא (את נוסח הוידוי) .. מאי טעמא, כי¹⁶ אב המון גויים נתתיך .. אב לכל הבריות .. הנה נתברר לך...".

וכך הוא פוסק להלכה בספר היד החזקה¹⁷: "הגר מביא וקורא, שנאמר לאברהם אב המון גויים נתתיך, הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה...",

כלומר, הרמב"ם מביא לרבי עובדיה הוכחה לגבי התנהגותו בזמן הזה, מגר בזמן הבית.

ג. איסור אכילת קדשים – לא מצד ה"גברא"

לכאורה, ניתן היה להסביר, בשונה מדברי הרוגוטשובי, שאסור לגר לאכול קדשים כל עוד לא הביא את קרבנו, משום "אריא הוא דרביע עליה" ("אריה רובץ על הדבר")¹⁸: הקרבן מעכב את אכילת הקדשים. כלומר, איסור אכילת הקדשים איננו מפני חסרון ב"גברא", בהיותו גר, אלא משום ענין צדדי – חובתו בהבאת קרבן מונעת ממנו¹⁹ את אכילת הקדשים.

ולפי זה, אדרבה, יובנו דברי הרמב"ם "שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל": "כשרי" מלשון²⁰ להיות מוכשר. כלומר, כל עוד לא הביא הגר את קרבנו, הרי על־אף היותו ישראל גמור, אין הוא "מוכשר" לאכילת קדשים. דומה הדבר לכך, שמילת בניו ועבדיו מונעת את היהודי משחיטת 162הפסח²¹ ואכילתו²², אשר במקרה זה ברור שאין שום פגם ב"גברא", בהיותו יהודי.

ולפי זה מובנים בפשטות דברי הרמב"ם לרבי עובדיה הגר, שאין הוא פחות משאר בני ישראל ולהיפך – למרות שאין הוא מותר באכילת קדשים עד שיביא את קרבנו²³ – כי איסור אכילת קדשים נובע מענין צדדי וחיצוני – "אריא הוא דרביע עליה" – ולא מה"גברא".

אבל לפי כל האמור לעיל, יש להבין את לשון הרמב"ם "שקרבנו עכבו להיות גר גמור... ומפני זה אינו אוכל בקדשים...". שמכך מובן, שכל עוד לא הביא את קרבנו, אין גירותו מושלמת.

ד. הכנסה והסרת העיכובים

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

לשונו של הרמב"ם היא "שקרבנו עכבו להיות גר גמור" – אין הוא מתבטא בלשון חיובית, שהקרבן "מגיירו" או "עושה אותו גר גמור", וכדומה. אין כוונתו לכך שהבאת הקרבן עושה אותו גר גמור, כלומר שעל ידי מילה וטבילה הוא נעשה ישראל רק "לשאר דברים", וכדי שיחול עליו דין של ישראל גם לגבי קדשים הרי דבר זה נעשה על ידי הקרבן, אלא שאי הבאת הקרבן מעכבת אותו מלהיות, לענין זה, גר גמור²⁴.

ואין דבריו אלו סותרים את דבריו²⁵ "בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה וטבילה וקרבן .. וכן לדורות .. להיכנס לברית .. צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן" – ששלושת הדברים הכרחיים,

כי לצורך ה"כניסה" לברית נדרשים שני ענינים: ענין המכניס, וענין המסיר את העיכובים – כגון ערלת בנו ועבדו לגבי קרבן פסח.

כפי שהדבר בפשטות: הכנסת דבר לתוך בית וכדומה, תלויה בהסרת הענין הנמצא בחוץ ומונע את הכניסה לבית (ה"ארי'"). הסרת ה"דבר המעכב" איננה חלק מפעולת ההכנסה.

163וכך בעניננו: הרמב"ם אומר "בשלושה דברים נכנסו²⁶ ישראל לברית .. להיכנס לברית", ולא "שלושה דברים הכניסו את ישראל לברית .. להכניסו לברית" וכדומה – כי ה"כניסה" לברית נעשתה על ידי "שלושה דברים", מילה טבילה וקרבן, אך יש כאן שני סוגים: (א) הפעולה המכניסה לברית – מילה וטבילה, (ב) הסרת האריה, הגורם המעכב את הכניסה – שפעולה זו נעשית על ידי הקרבן.

ולפי זה: בזמננו, כאשר לפי התורה אין קרבנות, הרי אין עיכוב בגיור. ולפיכך על ידי מילה וטבילה נעשים גר גמור, כפשטות לשונו של הרוגוטשובי "לא מחסר כלל".

ויש לומר, שלאחר היותו גר גמור – הרי זה לתמיד,

בדומה להלכה, שאם חזר לסורו – חל עליו דין ישראל, אם כי הוא ישראל מומר²⁷,

שכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, מותר לו לאכול קדשים לפני הבאת קרבנו, כי הוא כבר "גר גמור", "ככל כשרי ישראל"²⁸.

במילים אחרות (ועל דרך המוסר) – לא ייתכן לומר שקדושתו תיפגע מפני שנבנה בית המקדש.

ה. אותו גיור – באופן אחר

ויש לומר שהרמב"ם רמז לדין זה, שגר שנתגייר בזמן הזה נעשה גר גמור, גם לענין אכילת קדשים, בדבריו בדיני הגיור, שבהלכות איסורי ביאה:

לאחר דבריו "כשירצה העכו"ם להיכנס לברית .. צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן", ממשיך הרמב"ם בהלכה שלאחר מכן, כדלעיל בסעיף א', "בזמן הזה שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה". מפשטות לשונו "ובזמן הזה..." מובן, שהכניסה לברית בזמן הזה זהה במהותה, אך נעשית באופן אחר. בזמננו מתבצעת אותה כניסה על ידי מילה וטבילה²⁹. "ובזמן הזה שאין 164שם קרבן", משום שאין ענין המעכב – הוא נעשה גר גמור על ידי מילה וטבילה בלבד.

ואת דבריו בהמשך "וכשיבנה בית המקדש יביא קרבנו", יש לבאר כפשוטם, שזהו דין חדש, בפני עצמו – חובת הבאת קרבן. אך גם לפני שיביא קרבנו הוא מותר באכילת קדשים³⁰, כדלעיל, מפני שכבר נעשה גר גמור.

ו. ההבדל בין מילה וטבילה לבין קרבן

ההסבר להבדל שצויין לעיל בסעיף ד', בין מילה וטבילה לבין קרבן – שדוקא מילה וטבילה מכניסות את הגר לברית, ואילו הקרבן מסיר את העיכוב, הוא:

בהפיכת אדם ליהודי על ידי גיור, יש שני ענינים כלליים, כפי שהיה בגירות הכללית של כל ישראל – במתן תורה³¹: א) ואביא אתכם אלי, והייתם לי סגולה מכל העמים³², ולאחר מכן ב) ממלכת כהנים וגוי קדוש³³.

במילים אחרות: א) עצם ההתקשרות והברית בין האדם לבין הקדוש־ברוך־הוא, על ידי שנכנסה בו נפש דקדושה. ב) שינוי ה"גברא", שינוי בכל איבריו וכוחות נפשו של האדם על ידי הנפש הקדושה³⁴.

וזהו ההבדל בין מילה וטבילה לבין הבאת קרבן:

מילה וטבילה מביאות לידי כניסת הנפש הקדושה: המילה (הסרת הערלה) מוציאה את האדם מטומאת הגויים, והטבילה מביאה אותו³⁵ לקדושת ישראל³⁶.

ואילו הקרבן הוא דורון ומנחה לה', לעשות לו נחת רוח³⁷, קרבן מלשון קירוב כוחות הנפש והחושים³⁸ – הקרבן גורם לשינוי מהות האדם וקירוב כל כוחותיו לה', קירוב³⁹ מהות בן למהות 165אביו⁴⁰.

ולפי זה יובן ההבדל בין זמן הבית לזמן הזה:

בזמן הבית יש גילוי אלקות, "ושכנתי בתוכם"⁴¹, "עשרה ניסים נעשו בבית המקדש"⁴² וכו' – ועבודתם של ישראל אז היא בעיקר עבודה בכוחות הנפש הגלויים והפנימיים⁴³, הבנה והשגה באלקות, אהבת ה' ויראתו וכדומה. ולכן, גם הכניסה לברית של גר היא באופן כזה שיש צורך בקרבן – קירוב הכוחות.

ואילו בזמן הגלות, כאשר "אותותינו לא ראינו"⁴⁴, ועיקר העבודה אינה כל כך בהתגלות הכוחות הפנימיים⁴⁵, אלא יותר בעשייה בפועל ובהתבטלות כלפי הקדוש־ברוך־הוא, קבלת עול ומסירות נפש⁴⁶ – הרי גם אצל הגר, גורמת עצם כניסת הנפש הקדושה על ידי מילה וטבילה לגירות מושלמת, ולהתקשרות מלאה אל הקדוש־ברוך־הוא – "לא מחסר כלל".

ז. מעין גירות בכל יום

מכאן הוראה לכל יהודי:

גירותם של כל ישראל היתה, כאמור, במתן תורה⁴⁷. כשם שמתן תורה ממשיך ומתקיים בכל יום ויום, כנאמר בברכת התורה "נותן התורה", בלשון הווה⁴⁸, כך מובן גם לגבי הענין ש"נכנסו לברית", שהוא נמשך בכל יום ויום, כפי שמבאר רש"י⁴⁹ על "היום הזה נהיית לעם" – "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית".

יותר מכך: ענין הדומה לגירות קיים בכל יום:

ידוע⁵⁰ ההסבר על כך שברכת "שלא עשני גוי" נאמרת בכל יום, שהרי, לכאורה: מי שנולד יהודי, לא ייתכן בכך שינוי, ומדוע מתאים לברך על כך בכל יום? ומוסבר על כך בשולחן ערוך, שהברכה "שלא עשני גוי" (וכן "שלא עשני עבד .. שלא עשני אשה") היא "על יציאת נשמתו בלילה שלא נדבק 166בה נשמת נכרי...".

כלומר, כניסת נפשו הקדושה של היהודי בכל יום ויום היא חידוש⁵¹ עד כדי כך שיש לברך "שלא נדבק בה נשמת נכרי". זוהי מעין גירות בכל יום.

ח. "ישראל אף־על־פי שחטא ישראל הוא"

וההוראה הנלמדת מכך היא, שכיון שאצל כל יהודי מתרחשת בכל יום ויום מחדש כניסת נפשו הקדושה,

אשר משום כך יכול וחייב כל יהודי לברך בכל יום ויום ברכת "שלא עשני גוי", "בלי שום ספק וספק ספיקא בעולם", ואין זו ח"ו ברכה לבטלה⁵²,

הרי ה"גירות" והברית שבין ישראל לקדוש־ברוך־הוא היא בשלמות, "לא מחסר כלל".

וכדברי חז"ל⁵³ "ישראל .. אף־על־פי שחטא ישראל הוא": חטאיו של יהודי עלולים לפגום רק בהתגלות הנפש הקדושה. כלומר, על ידי קיום התורה והמצוות מאירה ו"שוכנת" בו הנפש הקדושה, והתורה והמצוות מקרבים אותו לקדוש־ברוך־הוא בגלוי, ולעומת זאת, ישראל שחטא – הרי נפשו הקדושה היא בהעלם, מכוסה ברוח שטות שנכנסה בו⁵⁴ (מבחוץ) ולכן גם אז – ישראל הוא, כי קיים אצלו הענין של ישראל – "לי ראש"⁵⁵, הנפש הקדושה, וה"ברית" שלו עם הקדוש־ברוך־הוא – העושה את היהודי ליהודי – היא בשלמות, "לא מחסר כלל".

וכיון שהנשמה "גם בשעת החטא היתה באמנה⁵⁶ אתו יתברך"⁵⁷, הרי בסופו של דבר מתגלית אצל כל יהודי הנשמה הקדושה, כפי שנפסק⁵⁸ בתורה, ש"לא ידח ממנו נדח", ו"בודאי סופו לעשות תשובה"⁵⁹.

עד שנעשה כך אצל כלל ישראל – כפי פסק ההלכה⁶⁰ ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה" –

ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין⁶¹, בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, שאז יקויים הייעוד "וכרתי את בית ישראל... ברית חדשה"⁶² אשר לא ייתכנו בה העלם ושינויים⁶³, במהרה בימינו ממש.

הערות

עמוד 160

1. הל' איסורי ביאה פי"ג ה"א־ד – מכריתות ט, א (פרש"י פרשתנו כד, ו). וראה הערה הבאה.
2. בכריתות שם ליתא הלשון "בשלשה דברים". וכן ליתא בפרש"י פרשתנו שם. אבל ע"ד לשון הרמב"ם הוא בספרי שלח טו, יד (שהובא בפיה"מ להרמב"ם הקדמה לסדר קדשים) "מה ישראל שלא באו בברית אלא בשלשה דברים כו'". ובמכילתא דרשב"י בא יב, מח: מה אזרח אין נכנס לברית אלא בשלשה דברים. ועד"ז במס' גרים פ"ב ה"ה. ושם: בג' מצות.
3. בכריתות שם "והרצאת דם", "הרצאת דמים" (ובפרש"י פרשתנו שם "הזאת דמים". וראה פרש"י פרשתנו שם, ח). ובספרי ובמכילתא דרשב"י שם: בהרציית (בהרצאת) קרבן. וכ"ה בהמשך לשון הרמב"ם (הנעתק בפנים). וראה לקמן הערה 24.
4. פרשתנו שם, ה.
5. שינוי ע"י הצענזור – וכן בכ"מ ביד וכיו"ב – כמפורסם. וראה בשינויי נוסחאות להיד וכו'.
6. שלח טו, טו.
7. ה"ה.
8. במס' כריתות שם: "אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר ראב"י וכי יגור אתכם גר .. לדורותיכם גו'" (שלח שם). ובנמוקי יוסף יבמות מז, א ד"ה ת"ר מכאן (ועד"ז בריטב"א יבמות שם – מו, סע"ב) "אבל בזמן הזה אינה מעכבת דהא לדורותיכם כתיב ויודע הי' הקב"ה שאין לנו לדורות הרצאת דמים". והיינו, שהלימוד מ"לדורותיכם" הוא – ש"בזמן הזה אינה מעכבת", משא"כ בזמן הבית – כל השלשה דברים הם לעיכובא, וע"י מילה וטבילה לא נעשה גר כלל*. אבל ברמב"ם הל' מחוסרי כפרה (נסמן בהערה 10) – לפי הצפע"נ (כבפנים) – שגם בזמן הבית, הקרבן מעכבו "להיות גר גמור כו'" רק בנוגע לאכול בקדשים, אבל "לשאר דברים הוה כישראל לכל דבר" (וראה לקמן הערה 40). ולהעיר ממס' גרים שם: "גרים נכנסין למילה ולטבילה ולקרבן, ב' מעכבין ואחד אינו מעכב", דמפשטות הלשון משמע** שגם בזמן הבית כשישנם כל הג' דברים, אחד אינו מעכב (והקרבן הוא רק לגבי אכילת קדשים. – ולהעיר ממילת הבן לגבי קרבן הפסח ואכילתו – הובא לקמן).

עמוד 160

9. להעיר ממ"ש הרמב"ם בפיה"מ (כריתות רפ"ב) ש"הותר לאכול בקדשים והקרבן מצוה בעלמא", אבל בספר היד – חזר בו וס"ל "אינו אוכל בקדשים" עד שיביא קרבנו (וראה תוס' רעק"א למשניות כריתות שם). וידוע הכלל (יד מלאכי כללי הרמב"ם ס"א. וש"נ. וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 185 הערה 12) שהלכה כספר היד לגבי פיה"מ. – ולהעיר שמובן שאין להגדיל המחלוקת בין היד ופיהמ"ש. וראה לקמן בפנים סוס"ד וסוס"ה.
10. רמב"ם הל' מחוסרי כפרה פ"א ה"ב.
11. צפע"נ על הרמב"ם הל' איסורי ביאה שם ה"ד (סט, א).
12. צפע"נ מהד"ת יט, ב.
13. וראה גם צפע"נ מהד"ת עא, א: לא נגמר הגירות שלו. ובשו"ת צפע"נ ווארשא (סקל"ח סק"ד) "דלגבי קדשים הוי בגדר אינם כישראל". ושם (סי' רי) "דקודם הקרבן גבי קדשים הוי כמו ב"נ". ובשו"ת צפע"נ דווינסק (ח"ב סי' ט) "רק דלזה עדיין עכו"ם הוה".
. וראה רע"ב כריתות רפ"ב. שטמ"ק שם ח, ב (בחי' שבסוף המס') ד"ה גר.
. ולה"נוסחא חדשה" במס' גרים שם – מחלוקת בדבר. נח"?!

עמוד 161

14. נדפסה ברמב"ם הוצאת שלוזינגער (נ.י. תש"ז) בהוספות לח"א סי"ט. תשובות הרמב"ם (ירושלים, תש"כ) כרך ב סרצ"ג.
15. פ"א ה"ד (ושם – בשינוי לשון).
16. לך יז, ה.
17. הל' בכורים פ"ד ה"ג. וראה רדב"ז שם.
18. לשון הש"ס – עירובין עח, ב. שבועות כב, ב. וראה אנציקלופדי' תלמודית בערכו. וש"נ.
19. כלשון הרמב"ם (הל' מחו"כ שם) "שקרבנו עכבו". אלא שברמב"ם שם "עכבו להיות גר גמור" – ראה לקמן בפנים.
20. ועד"ז בהמשך לשונו: ויעשה ישראל כשר.

עמוד 162

21. יבמות עא, א. רמב"ם הל' ק"פ פ"ה ה"ה. פ"ט ה"ט.
22. פסחים צו, א. יבמות ע, ב. מכילתא (הובא בפרש"י) בא יב, מד. רמב"ם שם פ"ט ה"ט.
23. אבל ראה לקמן סוף סעיף ד.
24. ואולי יש לומר, שמטעם זה שינה הרמב"ם בלשונו, שכתב בהלכה ד כמ"פ "הרצאת קרבן" (ולא כמ"ש בתחלת הפרק בנוגע לבנ"י "בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן"), כי הקרבן לדורות גם בזמן הבית הוי בגדר הרצאה, מעין גדר כפרה (וראה תרגומים ופרש"י פרשתנו כד, ח ובמפרשים שם. ואכ"מ), משא"כ אצל אבותינו (במ"ת) הי' הקרבן לא רק בגדר, הרצאה כ"א גם שעי"ז נכנסו לברית. ומ"ש בה"ד "מה אתם כו' והרצאת קרבן אף הגר לדורות כו'" – כי מה שנוגע לדורות הוא לא עצם הקרבן שע"י נכנסו לברית כ"א גדר הרצאה שבקרבן שהי' אצל אבותינו. אבל ראה לקמן בפנים. וראה לקמן הערה 40. ועצ"ע.
25. הובא לעיל סעיף א.

עמוד 163

26. ועד"ז הוא הלשון בכריתות (ועוד) שבהערה 2.
27. יבמות מז, סע"ב. רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ג הי"ז (בנוגע לגר גם בזמן הזה). טושו"ע יו"ד סרס"ח ס"ב. שם סי"ב.
28. ולהעיר שבשו"ת אבני נזר (יו"ד ח"ב סי' שדמ סי"ג) מסיק כן בדעת הרמב"ם וכותב: ומה שיצטרך להביא קרבן כשיבנה בהמ"ק לאו להכשירו בקדשים שכבר הוכשר, רק למצוה כמו שהביאו אבותינו (וראה לקמן הערה 30). – אבל הוא כתב כן מטעם אחר, לפי ביאורו ושיטתו בדעת הרמב"ם שבזמן המקדש אף לישא בת ישראל אסור עד שיביא קרבנו, שהוא דלא כהצפע"נ שהובא בפנים.
29. כ"ה בנמוק"י וריטב"א שבהערה 8. אלא דזהו לשיטתם דקרבן מעכב בזה"ב, ובזה"ז דאינו שייך – לא מעכב (כנ"ל שם). וההוספה שבפנים היא, דגם לשיטת הרמב"ם שהקרבן (גם בזמן הבית) הוא רק שיהי' גר גמור, היינו לאכול בקדשים – דלפ"ז יש מקום לומר דהא דבזמן הזה נעשה גר ע"י מילה וטבילה לבד הוא – כי בזמן הזה (דליכא אכילת קדשים) אין נפק"מ לפועל שיהי' גר גמור – ובזה החידוש (בדא"פ) שבפנים, דגם לשיטת הרמב"ם – בזמן הזה, ע"י מילה וטבילה (לבד), נעשה גר גמור.

עמוד 164

30. להעיר ממ"ש במגיד משנה הל' איסורי ביאה שם (ה"ה) "ומ"מ משמע ודאי שלכשיבנה ב"ה יביא קרבנו", שמפשטות לשונו משמע שהדין "לכשיבנה ביהמ"ק יביא קרבנו" הוא חידוש (וצריך למצוא מקור לזה), ובאם נאמר שע"י המילה וטבילה לא נעשה עדיין גר גמור – פשיטא שצריך להביא קרבן בכדי שיהי' גר גמור! וע"פ מ"ש בפנים יש לומר, שהחידוש בדין זה (שגם גר שנתגייר בזמן הזה צריך להביא קרבן כשיבנה ביהמ"ק) הוא – שהמצוה דהבאת קרבן היא גם כשהקרבן אינו מעכבו מלהיות גר גמור, ומותר בלאה"כ באכילת קדשים (ראה לעיל הערה 28).
31. ראה יבמות מו, א־ב. כריתות שם. וראה בתחלת השיחה. לקמן הערה 47.
32. יתרו יט, ד־ה.
33. שם, ו.
34. וצע"ק משו"ע אדה"ז חאו"ח מהד"ת סו"ס ד.
35. ולכן מובן זה שמילה צ"ל קודם לטבילה (ראה טושו"ע יו"ד שם וברמ"א שם ס"א) – ראה גליוני הש"ס שבהערה הבאה.
36. ראה שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תתקיז. וראה גליוני הש"ס להר"י ענגל יבמות מו, א. ועוד.
37. זבחים ז, ב. אגה"ת רפ"ב עיי"ש.
38. בחיי ויקרא א, ט ("ע"ד הקבלה". ע"ש). וראה ספר הבהיר סי' מו (קט). ועייג"כ זח"ג ה, רע"א. של"ה מס' תענית (ריא, ב). פע"ח שער התפלה פ"ה.
39. ראה עדיות פ"ב מ"ט: האב זוכה לבן בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים וכו'.

עמוד 165

40. ויש לומר, שלכן בהלכה ד כשמדבר "לדורות כשירצה העכו"ם .. להכנס לברית .. צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן" מוסיף הרמב"ם "להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה", כי לעצם הכניסה לברית מספיק (גם בזמן הבית) מילה וטבילה, והצורך להרצאת קרבן הוא להשלימות של "להסתופף כו' ויקבל כו'".
41. תרומה כה, ח. תניא פנ"א ואילך.
42. אבות פ"ה מ"ה.
43. ראה ד"ה קול דודי תש"ט פ"ב (ובהנסמן שם) ובסד"ה שלאחריו. ובכ"מ.
44. תהלים עד, ט.
45. ראה עירובין (נג, א) לבן של ראשונים כו' ואנן כי אצבעתא בקירא כו'.
46. ראה ד"ה קול דודי שם ואילך ובד"ה שלאחריו – בארוכה. ובכ"מ.
47. וראה גם הקדמת הרמב"ם לסדר קדשים "ואז (לאחר ג' הדברים) נתנה להם התורה".
48. ראה לקו"ת סוכות פא, ג.
49. תבא כז, ט.
50. שו"ע אדה"ז או"ח סמ"ו ס"ד (ממג"א שם סק"י בשם המקובלים).

עמוד 166

51. בפרט להדיעה דטעם נט"י בבוקר דכל יום הוא מפני שנעשה ברי' חדשה (שו"ע אדה"ז או"ח (מהד"ק) ס"ד ס"א (מט"ז ומג"א שם)).
52. ראה עד"ז (בנוגע ברכת סלח לנו) אגה"ת פי"א.
53. סנהדרין מד, רע"א. (משיחות ש"פ מסעי וש"פ דברים תשד"מ)
54. סוטה (ג, א) – מ"לבוש שק דקליפה" (תניא פי"ט – כה, רע"א).
55. לקו"ת שלח מח, ב. ובכ"מ.
56. ראה תרגום וראב"ע לאסתר ב, כ. תניא ספמ"ב.
57. תניא ספכ"ד.
58. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סוס"ג.
59. תניא ספל"ט.
60. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.
61. רמב"ם שם. וראה גם אגה"ת שם.
62. ירמי' לא, ל.
63. ראה ירמי' שם, לא.

מצוטט ב־6 עמודים

לקוטי שיחות 3

כרך לג ‹ חג השבועות ‹ שיחה ב ‹ 30 לקו"ש חכ"ו ע' 160
כרך לו ‹ משפטים ‹ שיחה ג ‹ 118 לקו"ש חכ"ו ע' 162
כרך כח ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ז ‹ 290 לקו"ש חכ"ו ע' 160

תורת מנחם 3

מב - שנת תשכ"ה - חלק שני ‹ בס"ד. "הדרן" על מסכת מכות לקו"ש חכ"ו ע' 161
נא - שנת תשכ"ח - חלק ראשון ‹ ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ח לקו"ש חכ"ו ע' 161
סב - שנת תשל"א - חלק ראשון ‹ שיחת יום ג', וא"ו תשרי, ה'תשל"א לקו"ש חכ"ו ע' 160