163
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
וכך בעניננו: הרמב"ם אומר "בשלושה דברים נכנסו26 ישראל לברית .. להיכנס לברית", ולא "שלושה דברים הכניסו את ישראל לברית .. להכניסו לברית" וכדומה – כי ה"כניסה" לברית נעשתה על ידי "שלושה דברים", מילה טבילה וקרבן, אך יש כאן שני סוגים: (א) הפעולה המכניסה לברית – מילה וטבילה, (ב) הסרת האריה, הגורם המעכב את הכניסה – שפעולה זו נעשית על ידי הקרבן.
ולפי זה: בזמננו, כאשר לפי התורה אין קרבנות, הרי אין עיכוב בגיור. ולפיכך על ידי מילה וטבילה נעשים גר גמור, כפשטות לשונו של הרוגוטשובי "לא מחסר כלל".
ויש לומר, שלאחר היותו גר גמור – הרי זה לתמיד,
בדומה להלכה, שאם חזר לסורו – חל עליו דין ישראל, אם כי הוא ישראל מומר27,
שכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, מותר לו לאכול קדשים לפני הבאת קרבנו, כי הוא כבר "גר גמור", "ככל כשרי ישראל"28.
במילים אחרות (ועל דרך המוסר) – לא ייתכן לומר שקדושתו תיפגע מפני שנבנה בית המקדש.
ה. אותו גיור – באופן אחר
ויש לומר שהרמב"ם רמז לדין זה, שגר שנתגייר בזמן הזה נעשה גר גמור, גם לענין אכילת קדשים, בדבריו בדיני הגיור, שבהלכות איסורי ביאה:
לאחר דבריו "כשירצה העכו"ם להיכנס לברית .. צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן", ממשיך הרמב"ם בהלכה שלאחר מכן, כדלעיל בסעיף א', "בזמן הזה שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה". מפשטות לשונו "ובזמן הזה..." מובן, שהכניסה לברית בזמן הזה זהה במהותה, אך נעשית באופן אחר. בזמננו מתבצעת אותה כניסה על ידי מילה וטבילה29. "ובזמן הזה שאין
הערות
- 26. ועד"ז הוא הלשון בכריתות (ועוד) שבהערה 2.
- 27. יבמות מז, סע"ב. רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ג הי"ז (בנוגע לגר גם בזמן הזה). טושו"ע יו"ד סרס"ח ס"ב. שם סי"ב.
- 28. ולהעיר שבשו"ת אבני נזר (יו"ד ח"ב סי' שדמ סי"ג) מסיק כן בדעת הרמב"ם וכותב: ומה שיצטרך להביא קרבן כשיבנה בהמ"ק לאו להכשירו בקדשים שכבר הוכשר, רק למצוה כמו שהביאו אבותינו (וראה לקמן הערה 30). – אבל הוא כתב כן מטעם אחר, לפי ביאורו ושיטתו בדעת הרמב"ם שבזמן המקדש אף לישא בת ישראל אסור עד שיביא קרבנו, שהוא דלא כהצפע"נ שהובא בפנים.
- 29. כ"ה בנמוק"י וריטב"א שבהערה 8. אלא דזהו לשיטתם דקרבן מעכב בזה"ב, ובזה"ז דאינו שייך – לא מעכב (כנ"ל שם). וההוספה שבפנים היא, דגם לשיטת הרמב"ם שהקרבן (גם בזמן הבית) הוא רק שיהי' גר גמור, היינו לאכול בקדשים – דלפ"ז יש מקום לומר דהא דבזמן הזה נעשה גר ע"י מילה וטבילה לבד הוא – כי בזמן הזה (דליכא אכילת קדשים) אין נפק"מ לפועל שיהי' גר גמור – ובזה החידוש (בדא"פ) שבפנים, דגם לשיטת הרמב"ם – בזמן הזה, ע"י מילה וטבילה (לבד), נעשה גר גמור.
משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י״ג:י״ז - הטקסט מספריא
גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות – הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל – יצא מכלל עבדי הכוכבים ומזלות, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות – הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן.
שולחן ערוך, יורה דעה רס״ח:ב׳ - הטקסט מספריא
כְּשֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּר אוֹמְרִים לוֹ: מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּר, אֵי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה דְּחוּפִים סְחוּפִים (פי' אֲבוּדִים וּסְחוּפִים מִן מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ (יִרְמִיָּה מו, טו) ) וּמְטֹרָפִים, וְיִסוּרִים בָּאִים עֲלֵיהֶם. אִם אָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי וְאֵינִי כְּדַאי לְהִתְחַבֵּר עִמָּהֶם, מְקַבְּלִין אוֹתוֹ מִיָּד וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ עִקָּרֵי הַדָּת שֶׁהוּא יִחוּד ה' וְאִסוּר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וּמַאֲרִיכִין עִמּוֹ בְּדָבָר זֶה, וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת, וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ מִקְצָת עֳנָשִׁין שֶׁל מִצְוֹת, שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: קֹדֶם שֶׁבָּאתָ לְמִדָּה זוֹ אָכַלְתָּ חֵלֶב אֵי אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת, חִלַּלְתָּ שַׁבָּת אֵי אַתָּה חַיָּב סְקִילָה, וְעַכְשָׁו אָכַלְתָּ חֵלֶב אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת, חִלַּלְתָּ שַׁבָּת אַתָּה חַיָּב סְקִילָה. וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו. וּכְשֵׁם שֶׁמּוֹדִיעִים אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְוֹת כָּךְ מוֹדִיעִים אוֹתוֹ שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת, וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ שֶׁבַּעֲשִׂיַּת מִצְוֹת אֵלּוּ יִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְשֶׁאֵין שׁוּם צַדִּיק גָּמוּר אֶלָּא בַּעַל הַחָכְמָה שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוֹת אֵלּוּ וְיוֹדְעָם. וְאוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהָעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ צָפוּן אֶלָּא לַצַּדִּיקִים, וְהֵם יִשְׂרָאֵל וְזֶה שֶׁתִּרְאֶה יִשְׂרָאֵל בְּצַעַר בָּעוֹלָם הַזֶּה, טוֹבָה הִיא צְפוּנָה לָהֶם שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְקַבֵּל רֹב טוֹבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁמָּא יָרוּם לִבָּם וְיִתְעוּ וְיַפְסִידוּ שְׂכַר עוֹלָם הַבָּא, וְאֵין הקב"ה מֵבִיא עֲלֵיהֶם רֹב פֻּרְעָנוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ, אֶלָּא כָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כָּלִים וְהֵם עוֹמְדִים. וּמַאֲרִיכִין בְּדָבָר זֶה כְּדֵי לְחַבְּבָן. אִם קִבֵּל, מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד וּמַמְתִּינִים לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַפֵּא רְפוּאָה שְׁלֵמָה וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּילִין אוֹתוֹ טְבִילָה הוֹגֶנֶת בְּלֹא חֲצִיצָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיְּגַלַּח שַׂעֲרוֹתָיו וְיִטֹּל צִפָּרְנֵי יָדָיו וְרַגְלָיו קֹדֶם טְבִילָה (טוּר וְרִי"ף וְרֹא"שׁ) וּשְׁלֹשָׁה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים (ג"ז טוּר) עוֹמְדִים עַל גַּבָּיו, וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת פַּעַם שְׁנִיָּה, וְהוּא עוֹמֵד בַּמַּיִם. וְאִם הָיְתָה אִשָּׁה, נָשִׁים מוֹשִׁיבוֹת אוֹתָהּ בַּמַּיִם עַד צַוָּארָהּ, וְהַדַּיָּנִים מִבַּחוּץ, וּמוֹדִיעִין אוֹתָהּ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּמַּיִם, וְאַחַר כָּךְ טוֹבֶלֶת בִּפְנֵיהֶם וְהֵם מַחֲזִירִים פְּנֵיהֶם וְיוֹצְאִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁתַּעֲלֶה מֵהַמַּיִם, וִיבָרֵךְ עַל הַטְּבִילָה אַחַר שֶׁיַּעֲלֶה מִן הַמַּיִם, וְכֵיוָן שֶׁטָּבַל הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁאִם חָזַר לְסוּרוֹ הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל מוּמָר שֶׁאִם קִדֵּשׁ קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.