שיחה א

252שיחה א

א. כל ישראל נקראים על שם יוסף

על הפסוק¹ "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף" מפרש רש"י²: כל ישראל נקראים על שם יוסף, לפי שהוא פרנסם וכלכלם בימי הרעב. כנאמר בפרשתנו³: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף".

בפשטות מבארים: כיון שיוסף כלכל את בני ישראל בתקופה של רעב, כלומר, קיומם היה תלוי ביוסף, לכן הם נקראים על שמו – על שם שהוא קיים והחזיק את מציאותם.

בכך מובנת לשון רש"י "פרנסם וכלכלם בימי הרעב". שהרי, לכאורה: הפסוק "ויכלכל יוסף..." עוסק בתקופה שיעקב ובניו כבר היו במצרים וכבר בטל הרעב⁴, כדברי חז"ל⁵ "מכיוון שבא יעקב למצרים באה ברכה .. וכלה הרעב"⁶?

ולפי האמור לעיל מובן, שדווקא "לפי שהוא פרנסם וכלכלם בימי הרעב", לפני ירידתם למצרים הם רכשו תבואה אצל יוסף במצרים⁷, ולאחר הסתלקותו של יעקב, כאשר "חזר הרעב"⁸, הבטיח יוסף לאחיו "אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם"⁹ – דווקא בכך ראו שקיום בית ישראל תלוי ביוסף. ב. מהי מעלת ישראל

בכינוי "יוסף"?

אך יש להבין¹⁰:

א. מדוע ייקרא בני ישראל תמיד על שם יוסף, משום פעולה מסויימת של יוסף שנעשתה לפני שנים רבות ובמשך תקופה קצרה בלבד?

ב. ועיקר: תוכנו של הפסוק "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף...

252הופיעה" הוא בקשה מאת הקדוש־ברוך־הוא – "האזינה .. הופיעה". ומכך מובן, שבכינויים של ישראל בשם "יוסף" מתבטאת מעלתם של ישראל, המדגישה זכות למילוי הבקשה "האזינה... הופיעה".

ויותר מכך: מכך שהמילים "נוהג כצאן יוסף" מופיעות לאחר חלקה הראשון של הבקשה "רועה ישראל האזינה" מובן, שהכינוי "יוסף" מבטא מעלה גדולה יותר מהשם ישראל, לפחות לגבי הענין המדובר במזמור זה¹¹ – כי סדר התפילה הוא, כמובן, מן הקל אל הכבד: תחילה מוזכרת מעלה פחותה יותר, ולאחר מכן, אם אין די בכך, מוסיפים מעלה גבוהה יותר וכדומה.

ואין מובן: במה מהווה הענין שיוסף "פרנסם וכלכלם בימי הרעב" זכות ומעלה של "כל ישראל", עד אשר יתרון זה משפיע ומסייע ל"האזינה .. הופיעה"?

ג. "פרנסם" ברוחניות

ויש לומר, שההסבר לכך הוא¹²:

כל ענין גשמי מתחיל ו"משתלשל" ממקורו הרוחני. וכך בענייננו – העובדה שיוסף "פרנסם וכלכלם בימי הרעב" בפשטות, כלומר, שפרנסתם הגשמית של בית ישראל בימי הרעב הייתה תלויה ביוסף, נובעת מכך שהוא כלכלם בימי הרעב ברוחניות¹³.

רעב בגשמיות קשור ל"רעב" ברוחניות"¹⁴ – תקופה ומצב של העלם והסתר, שבו אין האלוקות מאירה בגלוי. ומעלתו המיוחדת של יוסף היא – שבכחו "לכלכל" ברוחניות גם "בימי הרעב", כפי שיוסבר להלן בהרחבה.

וזוהי הפירוש הפנימי של "הוא פרנסם וכלכלם בימי הרעב": יוסף השפיע לבית ישראל ממעלותיו ומן התכונות הנעלות שלו, שבאמצעותן אפשר להתגבר על ה"רעב". הוא החדיר זאת בהם באופן של "פרנסם וכלכלם", כך שזה יהיה "מזונם" ו"פרנסתם" – שהדברים יחדרו לפנימיותם ויהפכו להיות "דם ובשר בבשרם".

ולכן נקראים ישראל עד סוף כל הדורות בשם יוסף, כיון שהוא "פרנסם וכלכלם בימי הרעב", כי על ידי כך הושרשה לכלל ישראל לתמיד המעלה המיוחדת של עבודת יוסף.

ולכן מובן מדוע נקראים ישראל בשם יוסף דווקא במזמור זה, הקשור 253לבקשה "רועה ישראל האזינה...", משום שתוכנו של מזמור זה היא התפילה לגבי "שלוש גלויות"¹⁵, ואשר משום כך "נאמר¹⁶ במזמור זה שלוש פעמים¹⁷ השיבנו האר פניך ונושעה". וזכותם העיקרית של ישראל בעת גלותם קשורה ליוסף, אשר "פרנסם וכלכלם בימי הרעב" – אף יותר כאשר מעלתם כ"ישראל" – "רועה ישראל האזינה", כפי שיוסבר להלן.

ד. יוסף – עבודת ה' בתוך הגלות

וההסבר לכך הוא:

יחודו של יוסף משאר השבטים הוא בכך, שהוא היחיד אשר היה בגלות אצל אדון ומלך זר – "נשבה לבין הגויים"¹⁸. לא רק בתקופה הראשונה לאחר ש"הורד מצרימה"¹⁹ בהיותו עבד בבית פוטיפר ואסיר בבית הסוהר, אלא אף בתקופה מאוחרת יותר, בהיותו כבר משנה למלך, אשר "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"²⁰, בכל זאת הוא היה תחת שליטתו ומנהיגותו של פרעה – "הכסא אגדל ממך"²¹. ושלטונו בכל ארץ מצרים היה כמשנה של פרעה²².

הבדל זה תואם להבדל הפשוט שבין חיי יוסף ועבודתו לבין סדר חייהם של שאר השבטים, כמוסבר במספר מקומות²³.

השבטים היו "רועי צאן", מנותקים מענייני העולם, העלולים להפריעם בעבודת ה'. וכן – עבודתו של רועה הצאן אינה דורשת עמל וטרחה מרובה.

ואילו יוסף היה עסוק בענייני העולם – תחילה בבית פוטיפר, אשר "ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו"²⁴, וכן לאחר מכן בבית הסוהר – "ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה"²⁵, ובוודאי בהיותו משנה למלך, כאשר הוא ניהל את כל ענייני מצרים – "ועל פיך יישק כל עמי"^*, תפקיד שהיה כרוך בטרדות מרובות –

אך למרות כל זאת, לא בלבלו אותו כל הטרדות הללו בעבודת ה', ובו בזמן הוא נשאר קשור בדביקות מוחלטת לאלקות.

אצל השבטים האחרים הייתה דבקותם בה' כרוכה בהתבודדות 254ובניתוק מענייני העולם – ומובן, שבאופן כזה של עבודה הרי מצב של גלות, ושהיה תחת שלטון של זר, סותרים ומפריעים לדביקות בה'.

דווקא בדרכו של יוסף, שאף בהיותו טרוד בענייני העולם נשאר בדביקותו המוחלטת בה', ניתן להתגבר על מצב של גלות.

ה. יעקב – עבודה בתוקף גם בגלות

נאמר²⁶ "אלה תולדות יעקב יוסף" – יוסף הוא ההמשך, "תולדות", של יעקב²⁷, כדברי חז"ל²⁸ "כל מה שארע לזה ארע לזה".

וכן גם בעניינינו: יחודו של יוסף מאחיו, שדווקא הוא התגבר על מצב של גלות, הוא המשך ו"תולדות" של יעקב ושל הייחוד שלו לעומת אברהם ויצחק.

כפי שאנו רואים, שמבין שלושת האבות, יעקב הוא היחיד שעבר שנים רבות של גלות ושעבוד – עשרים שנה בבית לבן²⁹, בעבודתו עבורו באופן של "הייתי ביום אכלני חורב... עבדתיך..."³⁰, והוא היה כל כך משועבד ללבן, עד אשר לבן אמר לו "הבנות בנותי... וכל אשר אתה רואה לי הוא"³¹, ומצב כזה של גלות ושעבוד אין אנו מוצאים אצל אברהם או יצחק – בכל זאת, גם תקופת גלות זו לא גרמה להפרעה או רפיון ח"ו בעבודתו הנעלית של יעקב – "עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי"³².

זהו החידוש של יעקב – מידת האמת³³, שבה לא ייתכנו שינויים, ולכן הוא נשאר באותו תוקף, בכל המצבים, ללא שום שינוי, ואפילו בגלות אצל לבן וכדומה.

וכך גם לגבי "תולדות" האבות: "אברהם³⁴ יצא (ונפרד³⁵) ממנו ישמעאל .. יצחק יצא (ונפרד) ממנו עשו", ואילו יעקב "מיטתו שלימה"³⁶, ולא אפשרי 255שום פסול ("יצא ממנו") בזרעו – כי³⁷ זוהי תכונת ומעלת מידת האמת שבלתי אפשרי בה שום שינוי או סטייה.

למרות זאת יש הבדל מהותי בין יעקב לבין יוסף, עד אשר הכוח העיקרי שיש ליהודי כדי להתגבר על הגלות, נשאב דווקא מיוסף, כפי שיוסבר להלן.

ו. גם בגלות – מעל הגלות

ההבדל הפשוט בין "גלות" יעקב לבין "גלות" יוסף:

אצל יעקב, בנוסף לכך ש(א) שעבודו ללבן התבטא רק בעבודתו עבור לבן כפועל³⁸, רועה, ולא עבד ו(ב) בכל אופן לבן לא היה איש זר, אלא "עצמי ובשרי אתה"³⁹ –

הרי, גם בהיותו בגלות אצל לבן הוא לא היה שקוע לגמרי בענייני העולם. גם שם היה מצב של ויברח יעקב (ב) שדה ארם⁴⁰, הוא היה רועה צאן⁴¹, שכאמור לעיל, זוהי עבודה שניתן להישאר בהתבודדות מענייני העולם⁴².

וזאת, משום שיעקב הוא תכלית הקדושה והאור, נעלה לחלוטין מחושך הגלות, כלשון החסידות⁴³: דרגת יעקב היא עולם האצילות, ששם "לא יגורך רע"⁴⁴, שם אין כלל חושך והסתרת אלוקות.

וזהו ההבדל שבין יעקב והאבות לבין השבטים⁴⁵:

השבטים היו רועי צאן במטרה לפרוש מן העולם כדי שענייני העולם לא יפריעום, וזה מצביע על כך, שענייני העולם נחשבים לגביהם, אשר על כן הכרח לפרוש מהם.

ואילו האבות היו מרוממים בעצם מענייני העולם. ומשום שדרגתם בעבודת ה' היא דרגה שכולה אור וקדושה, ללא אפשרות כלל של חושך וענייני העולם, ממילא היה כך גם בחייהם הגשמיים, שהם היו רועי צאן – מעל לענייני העולם⁴⁶.

וכך גם אצל יעקב: אף בהיותו בגלות בבית לבן לא היה אפשרי כלל לגביו ענין של חושך העולם, והוא נותר נבדל ומרומם מן הגלות, ולכן, שמש גם בפשטות כרועה צאן.

256ענין זה, שגם כאשר יעקב יורד לגלות הוא נשאר מובדל ונעלה מן הגלות, מתבטא גם בכך, שכאשר מתרחשת מלחמה בין יעקב לבין שרו של עשו⁴⁷ – "התאבקות" בין יעקב לבין הצד שמנגד לו – הרי אז "שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל"⁴⁸, יעקב נעשה שר ובעל הבית על המנגדים אליו, עד אשר שרו של עשו עצמו מוכרח להודות ש"לא יעקב... שמך כי אם ישראל כי שרית..."⁴⁸.

וכך גם כאשר ירד יעקב למצרים, בנוסף לכך שנשאר נבדל מן המצרים⁴⁹ בדומה לאמור לעיל בבית לבן – בהיותו בארץ גושן מיטב הארץ⁵⁰ – הרי "ויברך יעקב את פרעה" – "שיעלה נילוס לרגליו .. ומשקה את הארץ"⁵¹: יעקב הוא המברך את פרעה, עד שפרעה יכיר בכך שפרנסת המצרים באמצעות הנילוס תלויה בברכתו של יעקב⁵².

ז. הפיכת הגלות לגאולה בכוחו של יוסף

וזהו החידוש של יוסף:

אצל יוסף הייתה ירידה לגלות, באופן שהיה נתון תחת שליטתם של פוטיפר, ולאחר מכן של פרעה – ולמרות זאת, גם במצב כזה הוא נשאר בדביקות מוחלטת באלוקות.

ולכן, כוחו של כל יהודי להתגבר על הגלות – שאצל כל יהודי קיימת גלות כפשוטה, תחת שליטת הגויים וכו' – נובע בעיקר מיוסף.

וכוח זה החדיר יוסף לבני ישראל על ידי ש"פירנסם וכלכלם בימי הרעב" – שהוא השפיע לכל השבטים⁵³ מדרגתו וממעלתו, כדלעיל בסעיף ג', ועל ידי כך נמסר כוח זה לבניהם אחריהם, לכל אחד ואחד מישראל⁵⁴ עד סוף כל הדורות.

וזהו גם סדר הבקשות במזמור "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף":

257כשיהודים מתפללים על הגלות, שיזכו ל"השיבנו האר פניך ונושעה" – מציינים תחילה את מעלתו של כל יהודי כ"ישראל" – "שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל", שלכל יהודי ניתנה מעלה זו בירושה מיעקב, שמצד פנימיות נפשו הוא שר על ענייני הגלות, ולכן דורשים "האזינה".

ולאחר מכן מציינים את המעלה הגבוהה ביותר – "נוהג כצאן יוסף" – מעלת "יוסף" הקיימת אצל כל אחד ואחד, אשר אפילו במצב שיהודים שרויים בתוך החושך וההעלם וההסתר של הגלות⁵⁵, אין נפגמת דביקותם בה', והם נשארים שלמים ביהדותם וכו'.

ועל ידי כך, לא זו בלבד שמבטלים את הגלות⁵⁶, אלא מכניסים את ה"אל"ף" – אלופו של עולם – בתוך הגלות עצמה⁵⁷, והופכים את ה"גולה" עצמה ל"גאולה"⁵⁸.

וממילא באה אז גאולה נצחית שאין אחריה גלות, הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו⁵⁹, במהרה בימינו ממש.