225
"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים" — שייכת יותר לעיל, בתור טעם לאמירת יוסף לאחיו "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה", מפני ש"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים" — ומדוע נאמרה הדגשה זו דוקא אח"כ (לאחר הפסקת "שלישי") בהמשך אחד עם "וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים"?
ד. ויש לומר הביאור בכל זה:
הטעם לזה שיוסף הוא הראשון מבני ישראל שירד מצרימה — וזה הי' סיבה והתחלה35 לירידת כל ישראל למצרים — הוא מפני שהירידה למצרים שייכת לחידוש המיוחד שבעבודת יוסף:
מבואר בכ"מ36 הטעם שהאבות והשבטים בחרו להיות רועי צאן, כי התעסקות זו — שאין בה טירדא (יתירה) ונמצאים במצב של התבודדות מעניני העולם — לא הפריעה אותם מלהיות במצב של דביקות תמידית באלקות; אבל יוסף שונה בעבודתו מהאבות ושאר השבטים, שגם בהיותו עסוק בעניני העולם, הן בבית פוטיפר כאשר הפקידו "על ביתו וכל יש לו נתן בידו"37, ועד"ז בבית הסוהר, שנתן בידו "את כל האסירים. . ואת כל אשר עושים שם הוא הי' עושה"38, וכ"ש כשנעשה משנה למלך וניהל כל עניני מצרים ("ועל פיך ישק כל עמי. . ובלעדיך לא ירים איש גו'"39) — כל הטירדות העצומות הללו לא בלבלו אותו ולא הטרידוהו והי' בתכלית הדביקות באלקות.
ובזה יובן הטעם (הפנימי) שהתחלת ירידת בנ"י למצרים היתה על ידי ירידתו של יוסף, כי יוסף (בעבודתו שם) הוא שנתן כח בבני ישראל40 להחזיק מעמד גם בהיותם בגלות, בארץ לא להם, במצרים.
וזו היתה כוונת יוסף באמרו לאחיו — "למחי' שלחני אלקים לפניכם. . וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ", שירידתו למצרים היתה שליחות מאת הקב"ה, כדי "לפתוח את הצינור" ולתת כח לבני ישראל שיוכלו להחזיק מעמד בגלות, לחיות בחיים רוחניים, "ואתם הדבקים בה"א חיים", גם במצרים.
ובזה יובן ג"כ דיוק לשונו של יוסף "למחי' שלחני אלקים. . וישלחני אלקים. . ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים"41 — שם אלקים דוקא, מדת הדין והגבורה (ולא שם הוי', מדת הרחמים) — כי שליחות זו היא באופן של ירידה לגלות, מקום של העלם והסתר כו' [ובאופן שגרם צער ועגמת נפש ליוסף וליעקב וכו'] שלא ניכרין בו רחמיו של הקב"ה באופן גלוי — וגם במצב זה, פעל יוסף שירידתו שם תהי' "למחי'. . להחיות לכם לפליטה גדולה".
ה. אמנם ענין זה עדיין אינו תכלית שליחותו של יוסף למצרים — שהרי אין זו אלא תועלת ופעולה שלילית — הגנה
הערות
- 35. ראה רש"י וישב לז, ב: סיבה ראשונה כו'. רש"י שם, יד: מעצה עמוקה כו'. ועוד.
- 36. ראה מאמרי אדה"ז — הקצרים ע' יט; תקס"ה (ח"א) ע' קצב ואילך. תו"ח ויחי (קב, ב ואילך). ד"ה ולא זכר תרע"ז, תפר"ח. ועוד.
- 37. וישב לט, ד. וראה שם, הו. ח. ובת"א (ועד"ז בתיב"ע) שם, יא: למבדק בכתבי חושבני'.
- 38. וישב שם, כב.
- 39. מקץ מא, מ. שם, מד.
- 40. ראה בארוכה בזה — תקס"ה שם (ע' קצה ואילך). תו"ח שם (קה, ב ואילך). לקו"ש חכ"ה ע' 253 ואילך.
- 41. וראה גם ויחי (נ, כ) "אלקים חשבה לטובה. . להחיות עם רב".
רש"י על בראשית ל״ז:ב׳ - הטקסט מספריא
אלה תולדות יעקב. וְאֵלֶּה שֶׁל תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב, אֵלּוּ יִשּׁוּבֵיהֶם וְגִלְגּוּלֵיהֶם עַד שֶׁבָּאוּ לִכְלַל יִשּׁוּב, סִבָּה רִאשׁוֹנָה יוֹסֵף בֶּן י"ז וְגוֹמֵר, עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלְגְּלוּ וְיָרְדוּ לְמִצְרַיִם, זֶהוּ אַחַר יִשּׁוּב פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא לִהְיוֹת דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו. וּמִ"אַ דּוֹרֵשׁ תָּלָה הַכָּתוּב תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב בְּיוֹסֵף מִפְּנֵי כַמָּה דְבָרִים, אַחַת, שֶׁכָּל עַצְמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב לֹא עָבַד אֵצֶל לָבָן אֶלָּא בְרָחֵל, וְשֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁל יוֹסֵף דּוֹמֶה לוֹ, וְכָל מַה שֶּׁאֵרַע לְיַעֲקֹב אֵרַע לְיוֹסֵף: זֶה נִשְׂטַם וְזֶה נִשְׂטַם, זֶה אָחִיו מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ וְזֶה אֶחָיו מְבַקְּשִׁים לְהָרְגוֹ, וְכֵן הַרְבֵּה בִּבְ"רַ. וְעוֹד נִדְרָשׁ בּוֹ וישב, בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף – צַדִּיקִים מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, אָמַר הַקָּבָּ"ה לֹא דַיָּן לַצַּדִּיקִים מַה שֶּׁמְּתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁמְּבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה:
והוא נער. שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת, מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ, מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה יָפֶה:
את בני בלהה. כְּלוֹמַר וְרָגִיל אֵצֶל בְּנֵי בִלְהָה, לְפִי שֶׁהָיוּ אֶחָיו מְבַזִּין אוֹתָן וְהוּא מְקָרְבָן:
את דבתם רעה. כָּל רָעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְאֶחָיו בְנֵי לֵאָה הָיָה מַגִּיד לְאָבִיו, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אֵבֶר מִן הַחַי, וּמְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת לִקְרוֹתָן עֲבָדִים, וַחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת, וּבִשְׁלָשְׁתָּן לָקָה: וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים בִּמְכִירָתוֹ וְלֹא אֲכָלוּהוּ חַי, וְעַל דִּבָּה שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם שֶׁקּוֹרִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים – "לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף", וְעַל עֲרָיוֹת שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו וְגוֹ:
דבתם. כָּל לְשׁוֹן דִּבָּה פרלדי"ץ בְּלַעַז, כָּל מַה שֶּׁהָיָה יָכוֹל לְדַבֵּר בָּהֶם רָעָה, הָיָה מְסַפֵּר:
דבה. לְשׁוֹן דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים (שיר ז'):
אלה תלדות יעקב THESE ARE THE PROGENY OF JACOB — And these are an account of the generations of Jacob: these are their settlements and the events that happened to them until they formed a permanent settlement. The first cause is found in the narrative, “Joseph being seventeen years old, etc. etc.” — it was through this incident that it came about that they went down to Egypt. This is the real explanation of the text and in it each statement finds its proper setting. The Midrash, however, explains that by the words, “These are the progeny of Jacob — Joseph”, Scripture regards all Jacob’s sons as secondary to Joseph for several reasons: first, the whole purpose of Jacob in working for Laban was only for Rachel, Joseph’s mother, (and all his children were born only in consequence of this); then, again, Joseph’s facial features bore a striking resemblance to those of Jacob. Further, whatever happened to Jacob happened to Joseph: the one was hated, the other was hated; in the case of the one his brother wished to kill him so, too, in the case of the other, his brethren wished to kill him. Many such similarities are pointed out in (Genesis Rabbah 84:5-6; Genesis Rabbah 84:8). Another comment on this verse is: וישב AND HE ABODE — Jacob wished to live at ease, but this trouble in connection with Joseph suddenly came upon him. When the righteous wish to live at ease, the Holy one, blessed be He), says to them: “Are not the righteous satisfied with what is stored up for them in the world to come that they wish to live at ease in this world too! (Genesis Rabbah 84:3)
והוא נער AND HE, BEING A LAD — His actions were childish: he dressed his hair, he touched up his eyes so that he should appear good-looking (Genesis Rabbah 84:7).
את בני בלהה WITH THE SONS OF BILHAH — meaning that he made it his custom to associate with the sons of Bilhah because his brothers slighted them as being sons of a hand-maid; therefore he fraternised with them.
את דבתם רעה THEIR EVIL REPORT — Whatever he saw wrong in his brothers, the sons of Leah, he reported to his father: that they used to eat flesh cut off from a living animal, that they treated the sons of the handmaids with contempt, calling them slaves, and that they were suspected of living in an immoral manner. With three such similar matters he was therefore punished. In consequence of his having stated that they used to eat flesh cut off from a living animal Scripture states, (Genesis 37:31) “And they slew a he-goat" after they had sold him and they did not eat its flesh whilst the animal was still living. And because of the slander which he related about them that they called their brothers slaves — (Psalms 105:17) “Joseph was sold for a slave.” And because he charged them with immorality (Genesis 39:7) “his master’s wife cast her eyes upon him etc.” (Genesis Rabbah 84:7).
דבתם THEIR REPORT — The word דבה always means in old French parleriz; English, gossip: whatever he could speak bad about them he told to his father.
דבה has the same meaning as the verb of the same root in (Song 7:10) “(דובב) making speak the lips of those that are asleep”.
רש"י על בראשית ל״ז:י״ד - הטקסט מספריא
מעמק חברון. וַהֲלֹא חֶבְרוֹן בָּהָר, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן (במדבר י"ג), אֶלָּא מֵעֵצָה עֲמֻקָּה שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הַקָּבוּר בְּחֶבְרוֹן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם בֵּין הַבְּתָרִים כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ (בראשית ט״ו:י״ג):
ויבא שכמה. מָקוֹם מוּכָן לְפֻרְעָנוּת, שָׁם קִלְקְלוּ הַשְּׁבָטִים, שָׁם עִנּוּ אֶת דִּינָה, שָׁם נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶמָה (מלכים א י"ב):
מעמק חברון FROM THE VALE OF HEBRON — But was not Hebron situated on a hill, as it is said (Numbers 13:22) “And they went up into the South and they came unto Hebron” why then does it state that Jacob sent him from the עמק, (the vale, the deep part) of Hebron? But the meaning is that Jacob sent him in consequence of the necessity of bringing into operation the profound (עמוקה) thought of the righteous man who was buried in Hebron (Midrash Tanchuma, Vayera 22) — in order that there might be fulfilled that which was spoken to Abraham when the Covenant was made ‘between the parts” (cf. 15:13), “thy seed shall be a stranger etc.”
ויבא שכמה AND HE CAME TO SHECHEM — A spot foredestined to be the scene of misfortunes: there the sons of Jacob sinned (by selling Joseph), there Dinah was maltreated, there the kingdom of the House of David was divided, as it said (1 Kings 12:1) “And Rehoboam went to Shechem etc.” (Sanhedrin 102a).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.