שיחה ב

150שיחה ב

א. "הוא ובניו עמו"

בפרשתנו אומרת התורה, שיהודי שמכר את עצמו כעבד ליהודי אחר, הרי כשמגיעה "שנת היובל" – "ויצא מעמך הוא ובניו עמו"¹.

רש"י מצטט את המילים "הוא ובניו עמו", ומפרש: "אמר רבי שמעון: אם הוא נמכר, בניו מי מכרם, אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו".

יש להבין: השאלה על הפסוק היא רק "בניו מי מכרם" – ומדוע, אפוא, מוסיף רש"י את ההקדמה "אם הוא נמכר"?

אמנם, אלה הם דבריו של רבי שמעון², אך, כאמור מספר פעמים, אין דרכו של רש"י בפירושו על התורה לצטט את דרשות חז"ל בלשונן, ולכן הוא משנה, משמיט ומקצר לעתים קרובות מלשון חז"ל, בהתאם לפירוש הפסוק על־פי פשוטו של מקרא.

התמיהה אף חזקה יותר: בענין עבד עברי בפרשת משפטים נאמר³ "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו", ורש"י מפרש: "ויצאה אשתו עמו – וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד הכתוב שהקונה... חייב במזונות...".

שם אנו רואים, שרש"י אינו מוסיף את ההקדמה "אם הוא נמכר", אלא מיד הוא שואל על "אשתו" – "וכי מי הכניסה...". ומדוע, אפוא, הוא כן מוסיף כאן בפרשתנו את ההקדמה "אם הוא נמכר"?

הפליאה אף רבה יותר: המקור של דברי רבי שמעון, אשר רש"י מביא בפרשתנו, הוא בגמרא^*, ושם נאמר, שרבי שמעון דרש גם את הפסוק שבפ' משפטים "ויצאה אשתו עמו" באותו ניסוח – "אמר רבי שמעון אם הוא נמכר, אשתו מי נמכרה, מכאן שרבו חייב...", אך בכל זאת, שם אין רש"י מצטט את דברי רבי שמעון בלשונם – "אם הוא נמכר..." – אלא הוא מצטט מן המכילתא⁴ "וכי מי הכניסה שתצא". ואילו בעניננו הוא מצטט את לשונו של רבי שמעון?

יותר מכך: גם העובדה שרש"י מצטט את המילים "בניו מי מכרם" אינה מובנת: ב"תורת כהנים" מובאת כאן⁵ המסקנה מן הפסוק מלכתחילה – "רבו חייב במזונות .. בניו", ללא השאלה "בניו מי מכרם"⁶. ואם כך צריך היה רש"י – אשר דרכו בפירושו 150איננה להקדים את השאלה על הפסוק ולתרץ אותה לאחר מכן, אלא לומר מלכתחילה רק את פירוש הפסוק – להתחיל בדבריו מיד בפירוש הפסוק: "מכאן שרבו חייב מזונות בניו", ללא הקדמת השאלה⁷ "בניו מי מכרם".

ב. ההבדל הלשוני בין הפסוקים

לכאורה, ניתן היה להסביר שההבדל בין שני פירושי רש"י הללו נובע מן ההבדל בלשונם של שני הפסוקים:

בפסוקנו נאמר "הוא ובניו עמו", ולפיכך מדבר גם רש"י אודות "אם הוא נמכר בניו מי מכרם". ואילו בפרשת משפטים נאמר רק "ויצאה אשתו עמו", ללא המילה "הוא", ולכן אומר רש"י רק "וכי מי הכניסה...".

אך כלל אין די בהסבר זה, כי רש"י כתב את פירושו על התורה בדיוק מירבי ובקיצור, ואינו מתבטא במליצות או בלשון נופל על לשון, וכדומה. ואם המילים "אם הוא נמכר" אינן מהוות פירוש למילה "הוא" המופיעה בפסוק, אלא הקדמה ל"בניו מי מכרם" – הרי ממה נפשך:

אם לשאלה "בניו מי מכרם" דרושה ההקדמה "אם הוא נמכר" צריך היה רש"י להקדם זאת גם בפירושו בפרשת משפטים, ואם לשאלה זו אינה דרושה ההקדמה, אשר על כן אין רש"י מביאה בפרשת משפטים – מדוע מופיעה הקדמה זו בפירוש רש"י בפרשתנו?

הכרחי לומר, שיש הבדל תוכני בין שני הפסוקים, ומשום כך יובן גם מדוע: א) בפרשת משפטים אין רש"י מצטט את מאמרו של רבי שמעון, אלא את דברי המכילתא, ואילו בפרשתנו מתאים דוקא מאמרו של רבי שמעון. ב) בפרשתנו מציין רש"י גם את שמו של בעל המאמר – רבי שמעון, ואילו בפרשת משפטים אין הוא מציין את שמו של בעל המאמר מן המכילתא – רבי יצחק.

ג. "מזונות אשתו ובניו"

על שני פירושי רש"י אלו מתעוררת תמיהה נוספת:

בפרשת משפטים אומר רש"י "מגיד הכתוב .. חייב במזונות אשתו ובניו", למרות שבפסוק אין מוזכרים "בניו", אומרים המפרשים⁸, שבתוספת "בניו" אין רש"י מתכוון לומר שלומדים זאת מהפסוק "ויצאה אשתו עמו"

– שהרי, כאמור, בפסוק מדובר רק על "אשתו", ואין ללמוד מכך את דין מזונות "בניו", וכנאמר בגמרא⁹, הרי יותר מכך: לפי ההגיון ניתן לומר שרבו חייב דוקא במזונות האשה, כי היא מתביישת לחזר על הפתחים, אך לא במזונות בניו – 151אלא, שכיון שרש"י מציין את דין מזונות אשתו, הוא מזכיר בדרך אגב את דין מזונות בניו, בהסתמכו על הפסוק שבפרשתנו. כפי שאכן נאמר במכילתא¹⁰: ".. חייב במזונותיה ובמזונות בניו שנאמר ויצא מעמך הוא ובניו עמו".

אך פירוש זה דורש הסבר,

כי לפי זה היה צריך רש"י להזכיר בפרשתנו בדרך אגב גם את "אשתו"^*, כפי שאכן נאמר ב"תורת כהנים"¹¹ "מה רבו חייב במזונותיו אף רבו חייב במזונות אשתו ובניו" –

ובנוסף לכך, הרי אם במכילתא צריך לציין במפורש שמזונות בניו נלמדים מפסוק אחר, בודאי ובודאי שרש"י, המפרש את פשוטו של מקרא גם לבן החמש, היה צריך לעשות זאת.

הכרחי, אפוא, לומר, שלפי רש"י – בדרך הפשט – ניתן ללמוד ממזונות אשתו לגבי מזונות בניו¹². ואין מובן: לשם מה יש צורך בלימוד נוסף, מן הפסוק שבפרשתנו, לכך שרבו חייב במזונות בניו?

התמיהה אף רבה יותר: רש"י בפרשתנו מדייק בלשונו ואומר "מכאן שרבו חייב במזונות בניו", ולא כפי שהוא מתבטא בפרשת משפטים בביטוי "מגיד הכתוב". רש"י מדגיש, שהלימוד הוא דוקא "מכאן", ולא ממקור אחר. יוצא, ששני פירושי רש"י אלו סותרים זה לזה?

ד. "בנו" או "בתו"

כדי להבין זאת, יש להקדים ולבאר דיוק נוסף בלשון רש"י בפרשתנו:

רש"י מתחיל דבריו בלשון "נפעל" – "אם הוא נמכר", ומסיים בלשון "פעל" – "בניו מי מכרן". ולכאורה, צריך היה רש"י להשתמש באותה לשון ולומר "אם הוא נמכר בניו (על ידי) מי נמכרו¹³ (נמכרים¹⁴)", או "אם הוא מכר עצמו¹⁵ בניו מי מכרן"?

והפלא בכך אף רבה יותר: בגמרא אכן נאמר "אם הוא נמכר בניו .. מי נמכרים", ואילו רש"י משנה ניסוח זה ואומר "בניו מי מכרן"!

ההסבר לכך הוא:

לפי ההלכה אין אב יכול למכור את בנו הקטן לעבד. כפי שלומדים מן 152הפסוק¹⁶ "וכי ימכור איש את בתו – האיש מוכר את בתו ואינו מוכר את בנו", ולכן משתמשת הגמרא בביטוי "בניו .. מי נמכרים", האם הם נמכרים בכלל¹⁷.

אך לפי הפשט אין ללמוד מן הפסוק "וכי ימכור איש את בתו לאמה" שמדובר דוקא ב"בתו" ולא ב"בנו", כי פרשה זו עוסקת מלכתחילה, בדינים המיוחדים לאמה עבריה¹⁸, ולכן נאמר "בתו". אך גם את "בנו" אפשר למכור¹⁹, כי, לפי הפשט²⁰, אין סיבה להבחין בין בתו לבין בנו, ולומר שאת הבת אפשר למכור ואת הבן אי אפשר²¹.

ומסיבה זו משנה רש"י מלשון הגמרא ואינו אומר "מי נמכרים" אלא "מי מכרן" – כי לפי הפשט ניתן למכור את "בניו", והשאלה היא רק "מי מכרן".

ה. "הוא" – לגבי מזונות ולא לגבי יציאה לחירות

לפי זה תובן האריכות בלשון רש"י "אם הוא נמכר":

הקושי של רש"י אינו רק המילים "ובניו עמו", אלא גם על המילה "הוא", ולפיכך הוא מצטט גם מילה זו ב"דבור המתחיל". שהרי, לכאורה, המילה "הוא" מיותרת בפסוק זה: הלא נאמר "ויצא מעמך", ואם כך צריך היה לומר "ויצא מעמך ובניו עמו" – ומדוע נאמר גם "הוא"?

ניתן היה להסביר, שבפרשתנו, אשר בה מדובר אודות "כי ימוך אחיך"²² מתכוונת התורה באומרה "הוא ובניו עמו" לרמוז לשתי אפשרויות: במילים "ויצא מעמך" מדובר על מקרה שהוא מכר רק את עצמו לעבד, ואילו המילים "הוא ובניו עמו" אמורות כאשר המצב של "ימוך אחיך" קשה כל כך, עד אשר 153הוא מכר את עצמו וגם את ילדיו²³ – בניו ובנותיו²⁴ – ועל כך אומרת התורה, שכאשר מגיעה שנת היובל – "ויצא (מעמך או) הוא ובניו עמו".

הסבר זה שולל רש"י בהדגישו "אם הוא נמכר" – לגבי "הוא" נאמר במפורש בפסוק "ונמכר לך", אבל "בניו מי מכרן" – היכן אומרת התורה²⁵ שהוא מכר גם אותם, שלאחר מכן מסופר על יציאתם לחירות²⁶.

(לעומת זאת, בפרשת משפטים ששם נאמר "ויצאה אשתו עמו", ללא המילה "הוא", אין רש"י צריך להביא את דברי רבי שמעון "אם הוא נמכר"²⁷).

על כך משיב רש"י "אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו" – שבמילים "הוא ובניו עמו" אין מדובר אודות היציאה לחירות, אלא אודות דין מזונות, שבהם חייב האדון, שבענין זה גם "בניו עמו" – ברשות רבו.

ומשום שבחובת מזונות של פסוקנו יש חידוש גם לגבי העבד עצמו, כדלהלן בסעיף ז', אין התורה אומרת רק "בניו עמו" – אודות חובת מזונות בניו, אלא גם "הוא" – חובת הרב במזונות העבד.

ו. האדון חייב במזונות משפחתו של המוכר עצמו

על ההבדל בין הפסוקים בפרשת משפטים לבין הפסוקים בפרשתנו, כבר אמר רש"י בפ' משפטים²⁸, ששם מדובר אודות עבד עברי שמכרוהו בית דין בגניבתו, ואילו בפרשתנו מדובר 154אודות "מוכר עצמו מפני דחקו", כנאמר²² "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך".

מכך נובע הבדל מהותי לגבי חובת האדון במתן מזונות לאשתו ולבניו של העבד:

כאשר אדם נמכר על ידי בית דין, שלא ברצונו, סביר לומר, שבית דין דואג לצרכי בני הבית. כלומר, חובתו של האדון במזונות אשתו של העבד אינה משום התועלת הצומחת לאדון מהימצאות אשתו של העבד לצדו בהיותה עזר כנגדו ובעשותה את כל המלאכות²⁹ שהאשה עושה לבעלה³⁰,

אלא דין זה חל על בית דין, שהם חייבים לדאוג לצרכי האשה, אשר בדרך כלל הבעל דואג לספקם³¹, ולכן מסכם בית־הדין עם האדון מלכתחילה שעליו לספק את מזונות האשה.

ומובן בפשטות, שאם בית־הדין דואג למזונות האשה, שיכולה לעבוד ולפרנס את עצמה³², הרי בודאי שהם מוכרחים לדאוג למזונות בניו³³ (הקטנים³⁴) שאינם יכולים לעבוד. ולכן מוסיף רש"י "מזונות אשתו ובניו".

לעומת זאת אצל המוכר עצמו, שהמכירה היא מדעת ומתוך רצון, ללא קשר לבית דין, אין בית הדין מתערב ומחייב את האדון לספק מזונות לאשתו ולבניו של העבד. על אדון זה לא חלה החובה לפרנס את משפחת העבד, אם הם לא סכמו על כך מראש, שהרי אין להם קשר עמו. וניתן היה לומר, שאצל 155המוכר עצמו³⁵ צריך העבד לדאוג למזונות בניו³⁶, או שהם כעניים אחרים שבעיר.

על כך אומרת התורה: "ובניו עמו – .. מכאן שרבו חייב במזונות בניו". זהו חידוש דין בתורה, שאף במקרה של המוכר עצמו "רבו חייב במזונות בניו".

ז. חובת המזונות לעבד – חידוש

בכך מובן גם מדוע מדגישה התורה "הוא ובניו עמו" – כי במקרה של המוכר עצמו הרי גם קבלת המזונות של העבד מן האדון הוא חידוש:

יש מקום לומר, שהאדון אינו חייב לספק לעבד מזונות, וכי מדוע עליו לתת לעבד יותר מכפי שסיכמו ביניהם מלכתחילה עבור העבדות³⁷? ובודאי יש מקום לומר, שהאדון יוצא ידי חובתו בתתו לו לחם צר ומים לחץ כדי שיהיה לו כח לעבוד, אך לא יותר מכך³⁸.

לכן מדגישה התורה במיוחד³⁹, ואומרת "הוא ובניו עמו" – האדון חייב במזונות העבד, כפי רגילותו.

ח. מזונות אשתו של המוכר את עצמו

לפי האמור לעיל מובן מדוע אין רש"י בפרשתנו מוסיף את "אשתו", כפי שהוא מוסיף את "בניו" בפרשת משפטים, כי לפי פשוטו של מקרא, אין מדובר בפסוק זה אודות אשתו.

מצד סברא בעלמא ניתן להסביר זאת במספר אופנים:

לגבי המוכר את עצמו אי אפשר ללמוד על מזונות אשתו ממזונות בניו – "מכאן": אפשר לומר ש"רבו חייב במזונות בניו" למרות שמצד עצמו הוא לא היה חייב בכך, רק משום שהתורה חסה על הילדים אשר אינם יכולים לדאוג לצרכיהם בעצמם. ואילו לגבי אשתו, שיכולה לפרנס את עצמה, אין אדונו של המוכר את עצמו חייב במזונותיה.

כן יש לומר: גם לפי שיטת רש"י בפירושו על התורה חייב האדון במזונות אשתו של העבד, ואפילו של המוכר עצמו, שהרי האדון מפיק תועלת מהימצאות אשת העבד ביחד עם העבד, כדלעיל. ולכן, בודאי מתחייב האדון מלכתחילה לפרנסה – 156אך, כאמור לעיל – ענין זה אינו נלמד מבניו, שהרי מבני העבד (הקטנים³⁴) אין האדון מפיק שום תועלת, ולכן אין הוא מתחייב מעצמו בפרנסתם – אלא זוהי מסקנה התלויה בהגיון,

או שלומדים זאת מעבד שמכרוהו בית דין (בפרט זה בלבד⁴⁰) שאין מתחשבים ביכולתה של האשה לפרנס את עצמה, אלא בית דין מחייב את האדון לפרנסה. וכך אצל המוכר עצמו, שהאדון חייב לפרנסה מפני התועלת שהוא מפיק ממנה, ואין הוא יכול לפטור את עצמו בטענה שהיא תתפרנס בעצמה.

ט. האב והבן – מציאות אחת

אך תלמיד ממולח עשוי לשאול: בכל זאת, מדוע חייב האדון במזונות בניו? הרי אין לו שום קשר עמם, ואין הוא מפיק מהם שום תועלת, ומדוע הוא צריך להיות חייב בכך שהאב מכר את עצמו לעבד, ועל ידי כך חייב האדון לדאוג להם? דינם צריך להיות כדין כל העניים האחרים שבעיר, כדלעיל.

רש"י רומז לתשובה על כך על ידי כך שהוא מציין את שמו של בעל המאמר – רבי שמעון – אשר לשיטתו מובן הדבר⁴¹.

במסכת בבא בתרא⁴² אומר רבי שמעון בר יוחאי: "כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה", מלשון רבי שמעון בר יוחאי מובן, שאין הוא מדבר על העונש המגיע על אי־קיום מצות פרו ורבו⁴³, אלא הוא מדבר אודות הפרט "ליורשו" – כאשר אדם משאיר אחריו "בן ליורשו" הוא גורם להיפך מ"מלא עברה", הוא גורם לשמחה אצל הקב"ה, וכאשר חסר ה"בן ליורשו" נגרם "מלא עברה".

157לפי רבי שמעון בר יוחאי הדגש בבנים הוא שיהיו "בן ליורשו", "קם תחת אביו", שהאב והבן יהוו המשך אחד⁴⁴ ועד כדי מציאות אחת⁴⁵.

וזהו ההסבר לכך שהאדם חייב במזונות בניו: משום הקשר שלהם לאב⁴⁶. כשם שהוא חייב במזונות האב, העבד, כך הוא חייב לפרנס את "חלק האב" הנמצא בבניו.

ולפי זה מובן טוב יותר המשך הפסוק ופירוש רש"י – "ויצא... הוא ובניו עמו... ואל אחוזת אבותיו ישוב", בענין זה הוא ובניו מהוים מציאות אחת וכן הוא ואבותיו, ולכן – ישוב אל אחוזת אבותיו.

ולפי זה יומתק מדוע מפרש רש"י בפשוטו של מקרא "ואל אחוזת אבותיו, אל כבוד אבותיו": כשם שאסור להפריד בין העבד לבין בניו, כך אסור להפריד בין העבד לבין אבותיו, ולכן "ואל אחוזת אבותיו – כבוד אבותיו – ישוב"⁴⁷.

י. מכירה לעבדות – גלות ישראל

מן הענינים המופלאים בדרך הרמז אשר בפירוש רש"י זה:

ההימכרות לעבד היא רמז לענין הגלות⁴⁸. אומרת התורה, שהן האב והן בניו – הן, כביכול, אבינו שבשמים, והן ישראל שהם "בנים למקום"⁴⁹ – הלכו לגלות, כמאמר רבי שמעון בר יוחאי⁵⁰ "חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן".

על כך מביא רש"י את מאמרו של רבי שמעון שיש בו חידוש גדול יותר⁵¹: לא זו בלבד ש"כל מקום שגלו 158(ישראל) שכינה עמהן", אלא אדרבה – "אם הוא נמכר בניו מי מכרן (בתמיהה)":

הקדוש־ברוך־הוא יכול, כביכול, "למכור" את עצמו לגלות, כי הוא כל יכול, ויכול להגלות את עצמו, ולא להשתנות על ידי הגלות. אבל "בניו – מי מכרן" – כיצד אפשר למכור את בניו – את ישראל – לגלות. אם הגלות יכולה לשלוט על ישראל, הרי אין גלוי אצלם שהם בנים לקדוש־ברוך־הוא.

ומשיב על כך רבי שמעון בר יוחאי, שהימצאות "בניו" בגלות אינה אלא לגבי סיפוק מזונותיהם – צרכי הגוף – הם עוברים דרך הגלות – דרך שר המדינה. אבל נשמתו של היהודי אינה "נמכרת" ח"ו לגלות, כפתגם הידוע⁵²: "רק גופותינו נמסרו לגלות .. אבל נשמותינו לא גורשו לגלות ולשעבוד מלכיות לא נמסרו".

אמנם, היה חורבן, אך זאת רק לגבי הגשמיות של בית המקדש, העצים והאבנים, אשר השליטה עליהם ניתנה לגויים. אך על בית המקדש האמיתי, בית המקדש הרוחני, וכן על "ועשו לי מקדש... בתוכם"⁵³, בית המקדש שישנו אצל כל יהודי, על כך אין לגוי שום שליטה, ואין הוא יכול להחריב זאת⁵⁴.

ניתן לחשוב, שלפחות בענין ה"מזונות", צרכי הגוף, יש לגלות שליטה על היהודי, להנהיגם כאצל לא־יהודים –

על כך אומר רבי שמעון "מכאן שרבו חייב במזונות בניו": הקדוש־ברוך־הוא רצה רק שמזונותיהם של ישראל יעברו בתקופת הגלות באמצעות שר המדינה, אך שר המדינה אינו המחליט אם לתת לישראל את מזונותיהם אם לאו, הוא משמש רק כגרזן ביד החוצב בו.

ויותר מכך: הוא חייב לדאוג לכל צרכיהם הגשמיים של ישראל, ולכן גם בזמן הגלות מקבלים ישראל בני חיי מזוני רוויחי בטוב הנראה והנגלה.

(משיחות ש"פ בה"ב תשל"א, תש"מ)