156
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אך, כאמור לעיל – ענין זה אינו נלמד מבניו, שהרי מבני העבד (הקטנים34) אין האדון מפיק שום תועלת, ולכן אין הוא מתחייב מעצמו בפרנסתם – אלא זוהי מסקנה התלויה בהגיון,
או שלומדים זאת מעבד שמכרוהו בית דין (בפרט זה בלבד40) שאין מתחשבים ביכולתה של האשה לפרנס את עצמה, אלא בית דין מחייב את האדון לפרנסה. וכך אצל המוכר עצמו, שהאדון חייב לפרנסה מפני התועלת שהוא מפיק ממנה, ואין הוא יכול לפטור את עצמו בטענה שהיא תתפרנס בעצמה.
ט. האב והבן – מציאות אחת
אך תלמיד ממולח עשוי לשאול: בכל זאת, מדוע חייב האדון במזונות בניו? הרי אין לו שום קשר עמם, ואין הוא מפיק מהם שום תועלת, ומדוע הוא צריך להיות חייב בכך שהאב מכר את עצמו לעבד, ועל ידי כך חייב האדון לדאוג להם? דינם צריך להיות כדין כל העניים האחרים שבעיר, כדלעיל.
רש"י רומז לתשובה על כך על ידי כך שהוא מציין את שמו של בעל המאמר – רבי שמעון – אשר לשיטתו מובן הדבר41.
במסכת בבא בתרא42 אומר רבי שמעון בר יוחאי: "כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה", מלשון רבי שמעון בר יוחאי מובן, שאין הוא מדבר על העונש המגיע על אי־קיום מצות פרו ורבו43, אלא הוא מדבר אודות הפרט "ליורשו" – כאשר אדם משאיר אחריו "בן ליורשו" הוא גורם להיפך מ"מלא עברה", הוא גורם לשמחה אצל הקב"ה, וכאשר חסר ה"בן ליורשו" נגרם "מלא עברה".
הערות
- 34.
- 40. משא"כ ב"בניו" שאין טעם שיתחייב האדון (מצ"ע) במזונותיהם, אא"פ ללמוד עצם החיוב ממכרוהו ב"ד, כנ"ל בפנים.
- 41. גם י"ל, דלשיטת ר"ש מובן הא שאא"פ שהבנים יהיו כשאר עניים שחוזרים על הפתחים (ראה קידושין שם: בניו דדירכייהו לאהדורי) – כי ר"ש – "תורתו אומנתו" (שבת יא, א), וס"ל (ברכות לה, ב) "אפשר אדם חורש כו' תורה מה תהא עלי' אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים" – ולכן אומר, שאין לחייב הבנים לחזור על הפתחים, כ"א צריכים לקבל מזונותיהם "ע"י אחרים" כדי שיוכלו לעסוק בתורה*. ומה שהטילה התורה חיוב זה על האדון (ולא על האב, שינכה מהכסף שמקבל מהאדון (עבור עבדותו) לזון את בניו) – י"ל שזהו בכדי שהבנים לא יקבלו מזונותיהם ממי ש(לא זו בלבד שאין תורתו אומנתו, כ"א אדרבה) הוא בשפל המצב, ש"לא חזר בו" (רש"י פרשתנו כו, א) [ומכש"כ נמכר בגנבתו]. ויתירה מזו י"ל (לחדודי): זה שהאדון יש לו עבד – היינו, שמלאכתו נעשית ע"י אחרים – ובמילא צ"ל תורתו אומנתו; ולכן, כדי להדגיש דזה שהבנים מקבלים מזונותיהם ע"י אחרים הוא כדי שיוכלו ללמוד תורה, כנ"ל, מקבלים זה ע"י האדון שתורתו אומנתו.
- 42. קטז, א. וש"נ.
- 43. שצ"ל בן – יבמות סא, ב במשנה.
- . וגם הבנות צריכות ללמוד הלכות הצריכות להן (עיין הל' ת"ת לאדה"ז ספ"א).
רש"י על ויקרא כ״ו:א׳ - הטקסט מספריא
לא תעשו לכם אלילים. כְּנֶגֶד זֶה הַנִּמְכָּר לְגוֹי, שֶׁלֹּא יֹאמַר הוֹאִיל וְרַבִּי מְגַלֶּה עֲרָיוֹת, אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ, הוֹאִיל וְרַבִּי עוֹבֵד עָ"זָ, אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ, הוֹאִיל וְרַבִּי מְחַלֵּל שַׁבָּת, אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ, לְכָךְ נֶאֶמְרוּ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ; וְאַף הַפָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ נֶאֶמְרוּ עַל הַסֵּדֶר: בַּתְּחִלָּה הִזְהִיר עַל הַשְּׁבִיעִית, וְאִם חָמַד מָמוֹן וְנֶחְשַׁד עַל הַשְּׁבִיעִית, סוֹפוֹ לִמְכֹּר מִטַּלְטְלָיו, לְכָךְ סָמַךְ לָהּ וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר — (מַה כְּתִיב בֵּיהּ? אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ — דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד) — לֹא חָזַר בּוֹ, סוֹף מוֹכֵר אֲחֻזָּתוֹ, לֹא חָזַר בּוֹ, סוֹף מוֹכֵר אֶת בֵּיתוֹ, לֹא חָזַר בּוֹ, סוֹף לֹוֶה בְרִבִּית — כָּל אֵלּוּ הָאַחֲרוֹנוֹת קָשׁוֹת מִן הָרִאשׁוֹנוֹת — לֹא חָזַר בּוֹ, סוֹף מוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ, לֹא חָזַר בּוֹ, לֹא דַיּוֹ לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא אֲפִלּוּ לְגוֹי:
ואבן משכית. לְשׁוֹן כִּסּוּי, כְּמוֹ "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי" (שמות ל"ג), שֶׁמְּכַסִּין הַקַּרְקַע בְּרִצְפַּת אֲבָנִים:
להשתחות עליה. אֲפִלּוּ לַשָּׁמַיִם, לְפִי שֶׁהִשְׁתַּחֲוָאָה בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם הִיא וְאָסְרָה תוֹרָה לַעֲשׂוֹת כֵּן חוּץ מִן הַמִּקְדָּשׁ (מגילה כ"ב):
לא תעשו לכם אלילם YE SHALL MAKE YOU NO IDOLS This command is repeated here with reference to one who has sold himself as a slave to a non-Jew in order that he should not say "Since my master is a libertine I will be like him; since my master worships idols, I will be like him; since my master desecrates the Sabbath, I will be like hin", on this account have these verses (v. 1 and v. 2) been stated. Indeed all these sections (these of the whole Sedrah) are stated in the sequence in which the incidents to which they refer actually occur. First Scripture warns the people about the seventh year's produce (not to do trade in them). If, however, one is covetous of money and brings himself under the constant suspicion of trading in the seventh-year fruits, he will at some time have to sell his movable property on account of his destitution. It is for this reason that Scripture put in juxtaposition to it (the“And when you make a sale [to your fellow-Jew]” (25:14) “or make a purchase from the hand…,” something that is transferred from hand to hand). If he still does not repent, he will eventually have to sell his inheritance (25:25). If he even then does not repent, he will eventually have to sell his home, and if even then, he does not repent, he will eventually have to borrow money with interest (verses 25:35-38). Now, the later the scenario in this passage, the more severe it is [i.e., first he sells his belongings, then his property, then his home and then even borrowing with interest which is more severe than selling one’s property; (Nachalath Ya’akov) thus, the passage continues accordingly, for] if he still does not repent, he will eventually have to sell himself [to his fellow Jew as a servant] (verses 25:39-46); and [finally,] if he has still not repented, not enough that he had to be sold to his fellow Jew - but he will [be forced to sell himself] even to a non-Jew! (Kiddushin 20a)
ואבן משכית (a kind of mosaic pavement) — The word משכית is an expression denoting “covering”, similar to the verb in (Exodus 33:22) “I will cover thee (ושכותי) with my hand”. Such a mosaic is so called because people cover the ground with a pavement of stones
להשתחות עליה TO PROSTRATE YOURSELVES UPON IT, not even to the Lord, since prostration involves stretching forth of hands and feet (the highest form of adoration) and Scripture forbids doing so outside the Temple (Megillah 22b)
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.