152
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הפסוק16 "וכי ימכור איש את בתו – האיש מוכר את בתו ואינו מוכר את בנו", ולכן משתמשת הגמרא בביטוי "בניו .. מי נמכרים", האם הם נמכרים בכלל17.
אך לפי הפשט אין ללמוד מן הפסוק "וכי ימכור איש את בתו לאמה" שמדובר דוקא ב"בתו" ולא ב"בנו", כי פרשה זו עוסקת מלכתחילה, בדינים המיוחדים לאמה עבריה18, ולכן נאמר "בתו". אך גם את "בנו" אפשר למכור19, כי, לפי הפשט20, אין סיבה להבחין בין בתו לבין בנו, ולומר שאת הבת אפשר למכור ואת הבן אי אפשר21.
ומסיבה זו משנה רש"י מלשון הגמרא ואינו אומר "מי נמכרים" אלא "מי מכרן" – כי לפי הפשט ניתן למכור את "בניו", והשאלה היא רק "מי מכרן".
ה. "הוא" – לגבי מזונות ולא לגבי יציאה לחירות
לפי זה תובן האריכות בלשון רש"י "אם הוא נמכר":
הקושי של רש"י אינו רק המילים "ובניו עמו", אלא גם על המילה "הוא", ולפיכך הוא מצטט גם מילה זו ב"דבור המתחיל". שהרי, לכאורה, המילה "הוא" מיותרת בפסוק זה: הלא נאמר "ויצא מעמך", ואם כך צריך היה לומר "ויצא מעמך ובניו עמו" – ומדוע נאמר גם "הוא"?
ניתן היה להסביר, שבפרשתנו, אשר בה מדובר אודות "כי ימוך אחיך"22 מתכוונת התורה באומרה "הוא ובניו עמו" לרמוז לשתי אפשרויות: במילים "ויצא מעמך" מדובר על מקרה שהוא מכר רק את עצמו לעבד, ואילו המילים "הוא ובניו עמו" אמורות כאשר המצב של "ימוך אחיך" קשה כל כך, עד אשר
הערות
- 16. משפטים כא, ז. מכילתא שם.
- 17. וגם להגירסא שלפנינו (וראה הגהה על הגליון שם) "בניו ובנותיו מי נמכרים" – י"ל בפשטות, דנקט הלשון "נמכרים" מצד "בניו". וראה להלן שם ב"אשתו" – "מי נמכרה" (ולא – "נמכרת". אבל ראה כס"מ הל' עבדים פ"ג ה"א).
- 18. גם אותם שאינם שייכים בבן – דיני יעוד (שם, ח ואילך).
- 19. ראה גם "יש מקשין" ברבותינו בעה"ת משפטים שם. ולהעיר מהגהות המל"מ לחינוך (מצוה מב) דמשכחת עבד קטן. וכבר תמה עליו במנ"ח שם ועוד. ואכ"מ.
- 20. ראה רלב"ג משפטים שם (אבל – אינו ע"ד הפשט). בראב"ע שם "כמו הבת שהוא מפר את נדרה" (וראה תו"ת שם). אבל י"ל שאא"פ ללמוד משם, כי מכירת הבת היא דוקא בקטנותה, ולא כשהיא נערה (רש"י משפטים כא, ז), ואילו הפרת נדרים היא (בעיקר) "בנעורי'" (מטות ל, ד וברש"י שם). ולהעיר ממשפטים (כא, כב) "ויצאו ילדי' גו' כאשר ישית עליו בעל האשה", וברמב"ן שם. כן להעיר מאמירת ראובן (מקץ מב, לז) "שני בני תמית".
- 21. להעיר מפרש"י תולדות (כז, לז) שיצחק עשהו לעשו עבד ליעקב, אלא ששם (וכן הוא בנח לכנען – נח ט, כה) הוא – ברכה לעת"ל ולא קנין, כמובן (וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 4 הערה 14).
- 22. לעיל פסוק לט.
משנה תורה, הלכות עבדים ג׳:א׳ - הטקסט מספריא
כל עבד עברי הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה לו ולא ארוסה ושומרת יבם והוא שתהיה מותרת לו אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שנייה אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו וכן חייב במזונות בניו ובנותיו במכרוהו ב"ד נאמר אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו וכי תעלה על דעתך שכיון שנקנה זה נשתעבדה אשתו אבל לא בא ללמד אלא שהאדון חייב במזונותיה ובמוכר עצמו נאמר ויצא מעמך הוא ובניו עמו ובנמכר לעכו"ם נאמר ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו אחד אשה ובנים שהיו לו בשעת מכירה או אשה ובנים שהיו לו אחר מכירתו והוא שיקחנה מדעת האדון אבל אם לקחה שלא מדעת רבו אינו חייב במזונותיה.
אבן עזרא על שמות כ״א:ז׳ - הטקסט מספריא
את בתו לאמה. קטנה היא שהיא ברשות האב כמו הבת שהוא מפר את נדרה ומלת לעם נכרי עם זה הפסוק היא דבקה, כי על האב ידבר לעם נכרי:
רש"י על שמות כ״א:ז׳ - הטקסט מספריא
וכי ימכר איש את בתו לאמה. בִּקְטַנָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר; יָכוֹל אֲפִלּוּ הֵבִיאָה סִימָנִים, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, וּמַה מְּכוּרָה קֹדֶם לָכֵן יוֹצְאָה בְסִימָנִין – כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף, שֶׁאָנוּ דּוֹרְשִׁין אוֹתוֹ לְסִימָנֵי נַעֲרוּת – שֶׁאֵינָהּ מְכוּרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִמָּכֵר (ערכין כ"ט):
לא תצא כצאת העבדים. כִּיצִיאַת עֲבָדִים כְּנַעֲנִים שֶׁיּוֹצְאִים בְּשֵׁן וָעַיִן, אֲבָל זוֹ לֹא תֵצֵא בְּשֵׁן וָעַיִן אֶלָּא עוֹבֶדֶת שֵׁשׁ, אוֹ עַד הַיּוֹבֵל, אוֹ עַד שֶׁתָּבִיא סִימָנִין, וְכָל הַקּוֹדֵם קוֹדֵם לְחֵרוּתָהּ, וְנוֹתֵן לָהּ דְּמֵי עֵינָהּ אוֹ דְּמֵי שִׁנָּהּ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים בְּשֵׁשׁ וּבַיּוֹבֵל? תַּ"לֹ כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, מַקִּישׁ עִבְרִיָּה לְעִבְרִי לְכָל יְצִיאוֹתָיו, מָה עִבְרִי יוֹצֵא בְשֵׁשׁ וּבַיּוֹבֵל, אַף עִבְרִיָּה יוֹצְאָה בְשֵׁשׁ וּבַיּוֹבֵל, וּמַהוּ לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים? לֹא תֵצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים כַּעֲבָדִים כְּנַעֲנִיִּים; יָכוֹל הָעִבְרִי יוֹצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים? תַּ"לֹ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, מַקִּישׁ עִבְרִי לְעִבְרִיָּה, מָה הָעִבְרִיָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה בְרָאשֵׁי אֵבָרִים, אַף הוּא אֵינוֹ יוֹצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים (מכילתא):
וכי ימכר איש את בתו לאמה AND IF A MAN SELL HIS DAUGHTER TO BE A MAIDSERVANT — The text speaks of a minor daughter (under 12 years of age). You might think that he may sell her also although she may have shown signs of incipient puberty and is no longer a minor! You must admit, however, that the à fortiori argument applies: How is it in the case of a woman who was sold at an earlier age (as a minor)? She goes free on showing signs of incipient puberty, as it is said, (v. 11) “then shall she go out free without money”, which law we explain to refer to a woman who has showed such signs during the period of slavery! Is it not the conclusion that she who is of such an age and has not yet been sold shall not be sold at all?! (Arakhin 29b, cf. Mekhilta).
לא תצא כצאת העבדים SHE SHALL NOT GO OUT AS THE MENSERVANTS DO — i. e. not under the circumstances that the Canaanitish menservants’ departure takes place, for these go free in consequence of the loss of their tooth or eye inflicted by their master; this woman, however, shall not go free because of such loss of her tooth or eye, but shall serve either six years or until the Jubilee, or until she shows signs of incipient puberty. Whichsoever of these periods comes first brings her freedom first. — He (the master), however, has to pay her the value of her eye or the value of her tooth. — Or perhaps this is not so, but, “she shall not go out as the men-servants do,” means she shall not go free as the Hebrew menservants do, viz., at the end of six years or at the Jubilee? Scripture, however, states, (Deuteronomy 15:12) And if thy brother, an Hebrew man or an Hebrew woman be sold unto thee”, comparing the Hebrew woman with the Hebrew man in regard to all reasons for departure (i. e. also with regard to her going free in the Jubilee, for that she goes free in the seventh year is stated in the text just quoted). How is it in the case of a Hebrew man? He goes free at the end of six years and at the Jubilee! So, too, does the Hebrew woman go free at the end of six years and at the Jubilee. What then do these words mean: “she shall not go out as the menservants do”? They mean: she shall not go free in consequence of the loss of one of “the tips of her limbs” (i. e. the ends of limbs that project from the body) (cf. Mishnah Negaim 6:7) inflicted by the master, as the Canaanitish servants do when they that lose “the tips of their limbs” (Mekhilta; Kiddushin 20a). Incidentally I may add that you might think that the Hebrew manservant shall go free in consequence of loss of one of the tips of his limbs and that only the Hebrew maidservant differs in this respect from the Canaanitish servant, since Scripture expressly specified her in the words: she shall not go out free etc. Scripture, however, states “an Hebrew man or an Hebrew woman” thereby comparing the Hebrew man with the Hebrew woman. What is the case with the Hebrew woman? She does not go free in consequence of loss of one of “the tips of her limbs”! So, too, the Hebrew man does not go free as compensation for the injury inflicted on one of “the tips of his limbs” (cf. Mekhilta).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.