שיחה ב

47שיחה ב

שמיני

א. סמיכות המשניות בסיום הש"ס

המסכת האחרונה של ששה סדרי משנה¹ – מסכת עוקצין² – עוסקת בפרטי ההלכות של טומאת אוכלין וטומאת משקין, המופיעים בפרשתנו³. ההלכה האחרונה⁴ של המסכת היא: "חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה, בית שמאי אומרים משיהרהר⁵, (ולפי גירסא אחרת⁶: משיחרחר) בית הלל אומרים משירסק".

בית שמאי סוברים שמיד כאשר האדם מהרהר במחשבתו⁷ "לרדות הדבש" חל עליו דין משקה ונטמא בטומאת משקין. ואילו לפי בית הלל הוא נטמא משום משקה רק "משירסק", שאז הוא הופך למשקה ממש⁸.

לאחר מכן, במשנה הבאה – האחרונה בששה סדרי משנה⁹ – נאמר: "אמר רבי יהושע בן לוי: עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות שנאמר¹⁰ להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקדוש־ברוך־הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר¹¹ ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

יש להבין: מהו הקשר שבין המשנה האחרונה – מאמרי רבי יהושע בן לוי ורבי שמעון בן חלפתא – לבין המשנה שלפני כן – המחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל אודות חלות הדבש?

הרמב"ם¹² ומפרשים נוספים¹³ 47מבארים: "לפי שהשלים כל דיני ההלכה .. חתם הדברים בגמול". כלומר, המשנה אכן אינה המשך לתוכן של המשנה הקודמת, אלא זהו סיום של כל ששה סדרי משנה¹⁴, כדי "להודיע בחתימת המשנה מתן שכרן של צדיקים שלומדים ומקיימים כל מה שכתוב במשנה"¹⁵.

אך כפי שמוצאים במספר מקומות¹⁶ בגמרא שמבארים את טעם סמיכות המשניות אף כאשר הן כתובות, בזו אחר זו, במסכתות נפרדות, ועל־אחת־כמה־וכמה שתי משניות המופיעות באותו פרק¹⁷ – יש, לכאורה, מקום לחפש ולבאר גם את הקשר שבין שתי המשניות אלו (אם כי טעמו של הרמב"ם בתקפו עומד – אך על־כל פנים כדי "להמתיק" את הענין וכו').

ויש לומר, שלתוכנה של המשנה הסמוכה לסיום המשניות – בענין שכר המצוות, העוסקת במחלוקת שבין בית שמאי לבין בית הלל לגבי חלות דבש, יש קשר לענין שכר מצות שבו עוסקים בסיום המשניות¹⁸.

ב. הבטחת שכר בסיום המשנה?

תחילה יש להקדים ולבאר את דברי המפרשים הנ"ל, שסיום ששה סדרי משנה במאמרים אלו הוא כדי להודיע אודות מתן שכרן של צדיקים. שהרי, לכאורה, אין מובן:

מדובר על צדיקים, אשר כבר נמצאים ב"סיום" ששה סדרי משנה – שלימות בלימוד התורה – כל התורה שבעל־פה וכפי שצדיק לומד זאת. ואם כך, לכאורה, מובן שהם כבר נמצאים בדרגה של עבודת ה' לפי ציווי המשנה כבר בסדר נזיקין – "משמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס"¹⁹ – לא לצורך שכר, אלא לשמה.

זאת, ועוד: בפסוק המצוטט במשנה עצמה נאמר "להנחיל אוהבי יש" – מדובר כאן אודות העובדים את ה' מאהבה, כלומר, כפי שמבאר הרמב"ם בהרחבה²⁰ – שהם עובדים את ה' לשמה, לא למען שכר, אלא "עושה את האמת מפני שהוא אמת"²¹.

אמנם ל"עושה האמת מפני שהוא 48אמת" מובטח, כדברי הרמב"ם שם²¹, ש"סוף הטובה לבא בגללה", אך לא זוהי השלימות שאליה הוא שואף להגיע בעבודתו הרוחנית, אצל העובד את ה' מאהבה, הענין של "סוף הטובה לבא בגללה" הוא טפל וצדדי בלבד, והעיקר בעיניו הוא זכותו לעבוד את ה' לשמה –

וכיון שהתכלית בעבודת התורה והמצוות הוא לשמה ולא כדי לקבל שכר – כיצד מתאים שבסיום כל ששה סדרי משנה, במצב של שלימות נעלית בעבודת ה', עוסק הסיום בהבטחת גמול ושכר על עבודת התורה והמצוות, ש"י עולמות וכדומה²², ולא בענין ש"נפשו קשורה באהבת השם..."²³?!

הכרחי, אפוא, לומר, שהמשמעות של "להנחיל... ש"י עולמות" איננה כשכר מצוות במשמעות הרגילה²⁴ – תשלום של עולמות עבור עבודת ה', אלא שזוהי שלימות נעלית יותר העובד מאהבה על ידי עבודתו²⁵.

ג. הקשר בין המשניות: שלימות בעבודת ה'

וזהו הקשר שבין משנה זו לבין המשנה שלפניה העוסקת במחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל לגבי חלות דבש:

ההסבר בדרך הרמז לכך שההלכות האחרונות במשנה – שהכל הולך אחר החיתום²⁶ – עוסקת ב"דבורים" וב"דבש", הוא משום ש"דבורים" רומזות, כדברי חז"ל²⁷, על שלימות העבודה, עבודה לשמה (כדלהלן בסעיף ז'), שעבודה זו היא הכנה ל"עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל לכל צדיק..." – השלימות שאליה מגיעים על ידי עבודה כעבודת הדבורים.

והדעות השונות במחלוקת של בית שמאי ובית הלל לגבי חלות הדבש

– שהן כרוכות, כאמור מספר פעמים²⁸, בהבדל הכללי שבין שיטותיהם, אם "אזלינן בתר בכח" או "אזלינן בתר בפועל": לדעת בית שמאי "אזלינן בתר בכח", ולכן חל על חלות הדבש דין משקה מיד ("משיחרחר" או אף) "משיהרהר", כי בכח זהו כבר 49משקה, למרות שבפועל עדיין הוא רחוק מכך. ואילו לדעת בית הלל "אזלינן בתר בפועל", ולכן אין חל עליו דין משקה עד שיהפך למשקה בפועל – "משירסק" –

מביאות השלכות שונות לגבי מטרת בריאת האדם עלי ארץ בכלל, אשר "נבראתי לשמש את קוני"²⁹ (כדלהלן בסעיף ח ואילך), ובמילא יש לכך השלכה גם על שלימות האדם על ידי עבודתו. ולכן דוקא לאחר מחלוקת זו בין בית־שמאי לבין בית־הלל מובן טוב יותר סיום המשניות "עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל...".

ד. "להנחיל" – ירושה ולא שכר

הניסוח במשנה, שהוא ניסוח קצר³⁰ ומדוייק לחלוטין, הוא: "עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל... ש"י עולמות". ולכאורה, כיצד מתאים להשתמש כאן בביטוי "להנחיל", שמבטא ירושה³¹? והרי ירושה איננה תלויה בעבודת היורש, ובעצם היוולדו³² בקרבה משפחתית של יורש, הוא יורש במילא. ואם כך, כאשר מדובר על מתן שכרן של צדיקים, צריך היה להיאמר "עתיד הקדוש־ברוך־הוא ליתן", או ביטוי דומה לכך?

התמיהה אף גדולה יותר: אותו מאמר מובא במסכת סנהדרין³³, ושם אכן נאמר "עתיד הקדוש־ברוך־הוא ליתן לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות"!

ויש לומר, שההסבר לכך הוא, שדוקא היא הנותנת³⁴: המאמר במסכת סנהדרין, שנאמר על ידי האמורא רבא בר מרי, עוסק בשכר המצוות, ולכן הוא אומר "עתיד הקדוש־ברוך־הוא ליתן".

אך במשנה זו, המופיעה כסיום המשניות, אין מדובר אודות שכר המצוות בפשטות, אלא אודות השלימות שאליה מגיע הצדיק על ידי עבודתו מאהבה. ולכן מדייק רבי יהושע בן לוי³⁵ ואומר "עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל" – כי שלימות זו היא בדומה לענין הירושה.

ה. יורש ומוריש – מציאות אחת

ידוע הסברו של הגאון הרוגוצ'ובי³⁶ לגבי "ירושה", שהיורש איננו מציאות נפרדת המקבלת את הנכסים מן המוריש, אלא, כנאמר³⁷, "תחת 50אבותיך יהיו בניך" – היורש הוא במקום המוריש, והם מציאות אחת – "עצם האב", בלשונו של הרוגוצ'ובי.

וכך גם לגבי היהודי: השלימות הנוצרת כאשר יהודי לומד תורה ומקיים מצוות היא שישראל, אורייתא וקודשא־בריך־הוא כולא חד – "ג' מתקשראן דא בדא: קודשא־בריך־הוא אורייתא וישראל"³⁸. וכך גם³⁹ באמצעות קיום המצוות, מלשון צוותא וחיבור – היהודי נעשה למציאות אחת עם נותן התורה ומצווה המצוות, עם הקדוש־ברוך־הוא בעצמו.

וזוהי המשמעות של "להנחיל אוהבי יש": הרמב"ם⁴⁰ מבאר שהביטוי "יש" מצביע על "מציאות התמידית אשר אין לה תכלית"⁴¹, והכוונה של "להנחיל אוהבי יש" היא: "לאוהבי אנחיל את היש המוחלט", כי "כל הנפש שתזכה לחיי העולם הבא לא תכלה לעולם".

כיצד יכול נברא, מוגבל, "לקבל" את ה"יש המוחלט" – "מציאות התמידית" – שהיא נצחית ואינה מוגבלת? על כך מבארת התורה ומדגישה "להנחיל אוהבי יש": בני ישראל אינם מקבלים זאת באופן של מקבל מנותן – קבלה ממציאות אחרת, אלא הם נוחלים, כיורש שהוא מציאות אחת עם המוריש: ישראל הם "בנים" לקדוש־ברוך־הוא⁴², ולכן, כאשר יהודי לומד תורה ומקיים מצוות מתגלה מציאות אחת עם ה"יש המוחלט" האמיתי⁴³, "מציאות התמידית" – "אותי אתם לוקחים"⁴⁴.

ו. "להנחיל" – העונג של הבורא

מכך מובן אודות העונג הנובע מכך לצדיקים 51– שזוהי משמעות דברי רבי יהושע בן לוי "עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות", כפי שמבאר הרמב"ם⁴⁰, שהכוונה היא שהתענוג של העולם הבא הוא "שלש מאות פעם ועשר פעמים" מאשר "כל התענוגות העולם הזה"⁴¹ –

אין זה עונג הצדיקים לעצמם (בלשון החסידות⁴⁵: "נחת רוח לנברא" – נחת הרוח הנגרמת ליהודי כשכר על קיימו את רצון ה'), אלא זהו, כביכול, תענוג הקדוש־ברוך־הוא – "נחת רוח לבורא" – כדברי חז"ל⁴⁶ "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני":

כיון שישראל הם מציאות אחת עם ה"מוריש", הרי הם "נוחלים", כביכול, את תענוג הבורא.

וכפי שמבאר הרמב"ם מיד⁴⁰, שרבי יהושע בן לוי משתמש במספר "שלש מאות ועשרה" – "על דרך ההערה בלבד"⁴¹, אך לאמיתו של דבר זהו עונג בלתי מוגבל.

וזהו ההבדל בין שכר המצוות לבין "להנחיל... אוהבי יש":

העונג הנגרם לאדם כשכר על עבודתו – שהרי קבלת שכר מצביעה על כך שמקבל השכר הוא מציאות נפרדת, שצריך לשלם לו על עבודתו – הוא תענוג שיכול האדם כנברא לקבל.

ואלו הכוונה של "עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל... אוהבי יש" היא ל"נחת רוח לבורא", "יש המוחלט", וזהו אינו שכר מצוה, אלא "עצם המצוה"⁴⁵. וזה מגיע לאדם באופן של נחלה, משום היותו מציאות אחת, כביכול, עם הקדוש־ברוך־הוא.

ז. העבודה הרוחנית של ההתאחדות עם הבורא

זוהי הסיבה לכך ש"להנחיל .. יש" נאמר דוקא "לאוהבי". כי אדם יכול להגיע לדרגה של "להנחיל אוהבי יש" רק כאשר גם עבודתו נעשית באופן זה, שאין הוא חושב על עצמו, אלא עובד את עבודתו "לשמה" – לנחת רוח לקדוש־ברוך־הוא.

כל עוד חושב האדם על שכר, או על עצמו ועל ההתעלות הרוחנית שלו, לא 51ייתכן שהוא יתאחד עם ה"יש המוחלט" וה"מציאות התמידית" הנעלים לגמרי ממהות הנבראים.

רק כאשר עבודתו נעשית לגמרי לשמה – הוא אינו חש במציאותו העצמית, אלא חושב על עצם המצוה בלבד, אשר מכך נגרם "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" – אז נגרם "אותי אתם לוקחים", ומשום כך – "להנחיל אוהבי יש".

כפי שמוצאים בהלכה, ש"עבד" אמיתי, על פי תורת אמת, איננו מציאות עצמאית, וכל מציאותו היא "מציאות האדון"⁴⁷.

וזהו הרמז בכך שהמשניות הקודמות עוסקות ב"כוורת דבורים" וב"חלות דבש" – משום שעבודת ישראל באופן של "לשמה" נרמזת בכך שישראל נמשלו ל"דבורים". כנאמר במדרש⁴⁸: "כדבורים היו בני .. מה הדבורה הזאת כל מה שהיא מסגלת, מסגלת לבעליה, כך כל מה שישראל מסגלין מצוות ומעשים טובים הם מסגלים לאביהם שבשמים".

וכמבואר ב"לקוטי תורה"⁴⁹, שהעבודה הרוחנית הזאת נובעת מההכרה ש"תכלית המכוון בבריאת האדם אינו בשביל האדם עצמו לבד, אף שבאמת עלייתו נפלאה מאד, עם כל זה לא זו לבד הוא תכלית המכוון, כי אם לכבודו יתברך". וכדברי חז"ל⁵⁰ "אני נבראתי לשמש את קוני".

ח. בית שמאי – "בכח", בית הלל "בפועל"

לפי זה אפשר לבאר את הקשר שבין משנה זו לבין מחלוקת בית שמאי ובית הלל אודות חלות הדבש. כדי להבין זאת יש להקדים: בדברים שהובאו לעיל, הכתובים בלקוטי תורה, מודגש שאכן האדם מגיע על ידי עבודתו למטה להתעלות נפלאה ביותר, אלא ש"לא זו לבד הוא תכלית המכוון"⁵¹.

ובכך יש הבדל בין שיטת בית שמאי, הסוברים ש"אזלינן בתר בכח" לבין שיטת בית הלל, שלדעתם "אזלינן בתר בפועל" – המחלוקת ביניהם היא עד כמה ההתעלות הנגרמת לאדם תופסת מקום⁵²:

אם "אזלינן בתר בכח", שהעיקר של כל דבר הוא כפי שהוא "בכח", יוצא, שירידת הנשמה למטה – "בפועל" – אינה גורמת להתעלות חדשה בנשמה לעומת דרגתה לפני ירידתה. כי עיקר הענין – ה"כח" לביצוע העבודה למטה – כבר קיים בנשמה אף לפני ירידתה למטה.

יותר מכך: בעניננו אין אפילו צורך 52ב"פועל" כ"בחינה" ל"כח"⁵³ של הנשמה לבצע את עבודתה למטה, כי בודאי תבצע בסופו של דבר כל נשמה את שליחותה בעולם הזה, כנאמר⁵⁴ "לבלתי ידח ממנו נדח", ועוד – כלפי שמים גלוי הוא שהיא תיישם את שליחותה.

יוצא, שלפי בית שמאי אין מקום לומר שהתעלותו הנפלאה של האדם היא חידוש שבעבודתו צריכה הנשמה לרדת למטה בפועל. והנשמה אינה יורדת למטה לשם התעלות זו, אלא "לסגל לבעליה" – כדי לבצע את רצון ה', אשר נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים, ולשם כך אין די שב"כח" הנשמה לעשות דירה זו, אלא התחתון צריך להשתנות בפועל ולהיות דירה לו יתברך, ולשם כך הכרחית הפעילות בתוך התחתון, ויש צורך בירידת הנשמה למטה בפועל⁵⁵.

ואילו לפי שיטת בית הלל ש"אזלינן בתר בפועל", יוצא, שירידת הנשמה למטה מביאה לידי התעלות שלא היתה בנשמה לפני כן, כי דוקא באמצעות הירידה למטה מוציאה הנשמה את כחותיה מן הכח אל הפועל, והרי לפי בית הלל זהו העיקר בכל דבר.

ולכן, לפי בית הלל, למרות שירידת הנשמה למטה היא בעיקר "לכבודו יתברך" – "אני נבראתי לשמש את קוני", כדי ליישם את התכלית של "דירה בתחתונים", וזו צריכה להיות כוונת האדם בעבודתו – בכל זאת, מחדשת עבודתו למטה ומשפיעה גם עליו.

ט. "נוח לו שנברא" או "שלא נברא"?

הבדל זה בין בית שמאי לבין בית הלל מבהיר גם את מחלוקתם⁵⁶ "הללו (בית שמאי⁵⁷) אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו (בית הלל⁵⁷) אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו".

ב"לקוטי תורה" שם⁵⁸ מבוארת משמעות מאמר חז"ל זה: אין נאמר "טוב לו שלא נברא", כי בודאי צומחת טובה לנשמה באמצעות ירידתה למטה, שהרי היא מגיעה לידי "עליה גדולה ונפלאה לאין קץ". אלא המשמעות היא – "נוח וקל היה לו שלא נברא", כי "תכלית המכוון בבריאתו" היא ש"לא יעבוד לגרמיה ולקבל פרס", אלא רק 53"לשמש את קונו" שזוהי עבודה קשה ביותר, ולכן "נוח וקל לו" שלא יצטרך לעשות זאת.

לפי זה מתעוררת השאלה: מהי סברתם של בית הלל באמרם "נוח (וקל) לו לאדם שנברא יותר משלא נברא"?

ההסבר לכך הוא: לפי בית שמאי ברור מלכתחילה שירידת הנשמה למטה אינה לצורך עליית הנשמה, אלא רק "לכבודו ית'". כדלעיל, שלשם עליית הנשמה אין צורך בירידה בפועל, ודי מה שיש בה "בכח". ולכן ברור ש"נוח לו לאדם שלא נברא...", כי לו אין צומח שום חידוש עקב ירידתו למטה, אלא רק לכבודו ית'.

אבל לפי בית הלל יש מקום לומר ש"נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא", כי אילו לא "נברא", לא היה מגיע ל"עליה גדולה ונפלאה לאין קץ". ומשום כך, התענוג הנגרם לנשמה מעליה זו גדול הרבה יותר מצערה בירידתה למטה, עד כ"כ ש"נוח לו שנברא" בהרגישה שתיגרם לה התעלות נפלאה ותענוג עצום, למרות צערה העכשוי, מאשר ש"לא נברא" ולא תוכל להגיע לעליה הגדולה והנפלאה הזו.

אך "נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא". כי למרות שבפועל תגיע הנשמה באמצעות ירידתה למטה לידי "עליה גדולה ונפלאה לאין קץ", הרי לא זו צריך להיות מחשבתו של האדם בעת עבודתו. הוא צריך לבצע את עבודתו "לא לגרמיה ולקבל פרס" בכלל, אלא רק "לשמש את קונו", ואל לו לחשוב כלל על עלייתו. ולפיכך "נוח וקל לו שלא נברא יותר משנברא"⁵⁹.

י. "ואוצרותיהם אמלא"

וזהו הקשר שבין המשנה אודות "חלות דבש" לבין המשנה האחרונה "עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל...":

בתחילה מביאה המשנה את המחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל אם "אזלינן בתר בכח" או "אזלינן בתר בפועל", שלפי זה היה מקום לומר, שלדעת בית הלל התעלותו ושכרו של האדם הוא הטעם העיקרי של ירידתו למטה.

וממשיכה המשנה ואומרת, בדומה ל"נמנו וגמרו" שלעיל – "אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל... אוהבי יש": לפי כל הדעות שבמשנה הקודמת, גם לדעת בית הלל, תכלית עבודת הנשמה למטה איננה השכר וההתעלות שלה, אלא כדבש הדבורים "לסגל לבעליה" – לבצע את רצונו וכוונתו של הקדוש־ברוך־הוא, המתבטאים בהתאחדות הנשמה, כביכול, עם "יש המוחלט", "המציאות התמידית".

למרות זאת אין הכוונה שלא יהיו שכר והתעלות לנשמה – גם זה יהיה. ולכן מביא רבי יהושע בן לוי גם את 54המשך הפסוק⁶⁰, הנאמר לאחר "להנחיל אוהבי יש" – "ואוצרותיהם אמלא", שבו מדובר על אוצרותיהם של הצדיקים בעולם הזה⁶¹: כיון שהקדוש־ברוך־הוא "אינו מקפח שכר כל בריה"⁶², מקבלת הנשמה שכר, בהיותה "בריה" של הקדוש־ברוך־הוא.

אך את המילים "ואוצרותיהם אמלא" אין מצטט רבי יהושע בן לוי במאמר עצמו – "עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל... ולמלא אוצרותיהם" – אלא רק בדרך אגב, בצטטו את הפסוק "להנחיל אוהבי יש", כי במאמר עצמו מדובר אודות השלימות העיקרית שתהיה לעתיד. ורק כדי לרמוז גם לשכר של הנשמה, כפשוטו, הבא כטפל ואינו תופס מקום לעומת היש המוחלט, הוא מצטט גם את סיום הפסוק "ואוצרותיהם אמלא".

יא. לעתיד לבוא – "להנחיל אוהבי יש"

ועוד יש לומר:

ידוע⁶³, שלעתיד לבוא תיקבע הלכה כבית שמאי, אחד ההסברים שניתן לבאר זאת, לפי האמור לעיל, הוא:

בתקופתנו, כאשר האדם חש במציאות העצמית, נקבעת הלכה כבית הלל ואומרים לאדם שעבודתו מביאה גם כן לידי התעלותו. אך לעתיד לבוא, כאשר "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר"⁶⁴, וישראל יתאחדו בפועל עם ה"יש המוחלט" וה"מציאות התמידית" – אז לא תתפוס מציאותו של האדם מקום כלל, וכל העבודה תתבסס על "להנחיל אוהבי יש":

ולכן, רבי יהושע בן לוי עצמו, המדבר על התקופה שלעתיד לבוא, ובסיום המשניות – כאשר נמצאים לאחר העבודה, במצב של שלימות הצדיק – אמר רק "עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק...".

55שהקדוש־ברוך־הוא ימלא גם את אוצרותיהם של הצדיקים.

(משיחות י"ט כסלו ומוצאי

ש"פ וישב ומקץ תשל"ח)