52

ב"פועל" כ"בחינה" ל"כח"⁵³ של הנשמה לבצע את עבודתה למטה, כי בודאי תבצע בסופו של דבר כל נשמה את שליחותה בעולם הזה, כנאמר⁵⁴ "לבלתי ידח ממנו נדח", ועוד – כלפי שמים גלוי הוא שהיא תיישם את שליחותה.

יוצא, שלפי בית שמאי אין מקום לומר שהתעלותו הנפלאה של האדם היא חידוש שבעבודתו צריכה הנשמה לרדת למטה בפועל. והנשמה אינה יורדת למטה לשם התעלות זו, אלא "לסגל לבעליה" – כדי לבצע את רצון ה', אשר נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים, ולשם כך אין די שב"כח" הנשמה לעשות דירה זו, אלא התחתון צריך להשתנות בפועל ולהיות דירה לו יתברך, ולשם כך הכרחית הפעילות בתוך התחתון, ויש צורך בירידת הנשמה למטה בפועל⁵⁵.

ואילו לפי שיטת בית הלל ש"אזלינן בתר בפועל", יוצא, שירידת הנשמה למטה מביאה לידי התעלות שלא היתה בנשמה לפני כן, כי דוקא באמצעות הירידה למטה מוציאה הנשמה את כחותיה מן הכח אל הפועל, והרי לפי בית הלל זהו העיקר בכל דבר.

ולכן, לפי בית הלל, למרות שירידת הנשמה למטה היא בעיקר "לכבודו יתברך" – "אני נבראתי לשמש את קוני", כדי ליישם את התכלית של "דירה בתחתונים", וזו צריכה להיות כוונת האדם בעבודתו – בכל זאת, מחדשת עבודתו למטה ומשפיעה גם עליו.

ט. "נוח לו שנברא" או "שלא נברא"?

הבדל זה בין בית שמאי לבין בית הלל מבהיר גם את מחלוקתם⁵⁶ "הללו (בית שמאי⁵⁷) אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו (בית הלל⁵⁷) אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו".

ב"לקוטי תורה" שם⁵⁸ מבוארת משמעות מאמר חז"ל זה: אין נאמר "טוב לו שלא נברא", כי בודאי צומחת טובה לנשמה באמצעות ירידתה למטה, שהרי היא מגיעה לידי "עליה גדולה ונפלאה לאין קץ". אלא המשמעות היא – "נוח וקל היה לו שלא נברא", כי "תכלית המכוון בבריאתו" היא ש"לא יעבוד לגרמיה ולקבל פרס", אלא רק