49
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
משקה, למרות שבפועל עדיין הוא רחוק מכך. ואילו לדעת בית הלל "אזלינן בתר בפועל", ולכן אין חל עליו דין משקה עד שיהפך למשקה בפועל – "משירסק" –
מביאות השלכות שונות לגבי מטרת בריאת האדם עלי ארץ בכלל, אשר "נבראתי לשמש את קוני"29 (כדלהלן בסעיף ח ואילך), ובמילא יש לכך השלכה גם על שלימות האדם על ידי עבודתו. ולכן דוקא לאחר מחלוקת זו בין בית־שמאי לבין בית־הלל מובן טוב יותר סיום המשניות "עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל...".
ד. "להנחיל" – ירושה ולא שכר
הניסוח במשנה, שהוא ניסוח קצר30 ומדוייק לחלוטין, הוא: "עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל... ש"י עולמות". ולכאורה, כיצד מתאים להשתמש כאן בביטוי "להנחיל", שמבטא ירושה31? והרי ירושה איננה תלויה בעבודת היורש, ובעצם היוולדו32 בקרבה משפחתית של יורש, הוא יורש במילא. ואם כך, כאשר מדובר על מתן שכרן של צדיקים, צריך היה להיאמר "עתיד הקדוש־ברוך־הוא ליתן", או ביטוי דומה לכך?
התמיהה אף גדולה יותר: אותו מאמר מובא במסכת סנהדרין33, ושם אכן נאמר "עתיד הקדוש־ברוך־הוא ליתן לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות"!
ויש לומר, שההסבר לכך הוא, שדוקא היא הנותנת34: המאמר במסכת סנהדרין, שנאמר על ידי האמורא רבא בר מרי, עוסק בשכר המצוות, ולכן הוא אומר "עתיד הקדוש־ברוך־הוא ליתן".
אך במשנה זו, המופיעה כסיום המשניות, אין מדובר אודות שכר המצוות בפשטות, אלא אודות השלימות שאליה מגיע הצדיק על ידי עבודתו מאהבה. ולכן מדייק רבי יהושע בן לוי35 ואומר "עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל" – כי שלימות זו היא בדומה לענין הירושה.
ה. יורש ומוריש – מציאות אחת
ידוע הסברו של הגאון הרוגוצ'ובי36 לגבי "ירושה", שהיורש איננו מציאות נפרדת המקבלת את הנכסים מן המוריש, אלא, כנאמר37, "תחת
הערות
- 29. קידושין בסופה.
- 30. הקדמת הרמב"ם בפיה"מ ד"ה אחרי כן ראה להסתפק.
- 31. כדיוק התוי"ט (ועוד) כאן. וראה שו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סקס"א (בתי' הקושיא שבהערה 34).
- 32. או ע"י נישואין (ראה כתובות פג, א ואילך. ב"ב קח, א. קיא, ב).
- 33. ק, סע"א. וראה הערה הבאה.
- 34. ע"פ המבואר בפנים מתורצת קושיית המפרשים – מה מוסיף המאמר (בשם אמורא) דסנהדרין שם על המפורש במשנה.
- 35. ראה רמב"ם בסוף הקדמתו לפיה"מ (פ"ב) שהי' תנא, וראה תוי"ט, מלאכת שלמה ועוד כאן.
- 36. שו"ת צפע"נ דווינסק ח"א סקי"ח. ווארשא ח"ב סקי"ח. ועוד.
- 37. תהלים מה, יז. וראה ב"ב קנט, א.
בבא בתרא ק״ח א - הטקסט מספריא
כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא חַיָּה קוֹפֶצֶת. וְלַעֲבֵיד חָרִיץ – וְלָא לַעֲבֵיד בֶּן חָרִיץ! אַיְּידֵי דְּרָוַוח, קָיְימָא בְּגַוֵּיהּ וְקָפְצָה. וְלַעֲבֵיד בֶּן חָרִיץ – וְלָא לַעֲבֵיד חָרִיץ! אַיְּידֵי דְּקַטִּין, קָיְימָא אַשִּׂפְתֵּיהּ וְקָפְצָה. וְכַמָּה בֵּין חָרִיץ לְבֶן חָרִיץ? טֶפַח.
הֲדַרַן עֲלָךְ בֵּית כּוֹר
יֵשׁ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין, וְיֵשׁ נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין; מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין; לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין.
וְאֵלּוּ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין: הָאָב אֶת הַבָּנִים, וְהַבָּנִים אֶת הָאָב, וְהָאַחִין מִן הָאָב – נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין. הָאִישׁ אֶת אִמּוֹ, וְהָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וּבְנֵי אֲחָיוֹת – נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין. הָאִשָּׁה אֶת בָּנֶיהָ, וְהָאִשָּׁה אֶת בַּעְלָהּ, וַאֲחֵי הָאֵם – מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין. וְהָאַחִין מִן הָאֵם – לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין.
גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא דְּקָתָנֵי ״הָאָב אֶת הַבָּנִים״ בְּרֵישָׁא? לִיתְנֵי ״הַבָּנִים אֶת הָאָב״ בְּרֵישָׁא – חֲדָא, דְּאַתְחוֹלֵי בְּפוּרְעֲנוּתָא לָא מַתְחֲלִינַן;
so that an animal will not jump over the fence, enter the field, and cause damage. The Gemara asks: Let him make only a larger ditch and not make a smaller ditch. The Gemara replies: Since the ditch is wide, the animal can stand inside it and jump from there over the fence. The Gemara asks: If so, then let him make only a smaller ditch and not make a larger ditch? Since the ditch is small, the animal stands on its edge and jumps over the fence. The baraita explains the matter further: And how much space is there between the larger ditch and the smaller ditch? One handbreadth.
MISHNA: There are family members who both inherit from and bequeath to each other upon their respective deaths; and there are those who inherit from certain relatives but do not bequeath to them; and there are those who bequeath to certain relatives but do not inherit from them; and there are those who, despite being relatives, do not inherit from nor bequeath to one another.
The mishna lists those referred to above. And these both inherit and bequeath: A father with regard to his sons, and sons with regard to their father, and paternal brothers; all inherit from one another and bequeath to each other. A man with regard to his mother, and a man with regard to his wife, and sons of sisters, i.e., nephews born to the sisters of the deceased, all inherit from their respective relatives but do not bequeath to them. A woman with regard to her sons, and a woman with regard to her husband, and maternal uncles, all bequeath to their respective relatives but do not inherit from them. And maternal brothers, despite being blood relatives, do not inherit from each other nor do they bequeath to one another, as they are not considered relatives for the purpose of inheritance.
GEMARA: The Gemara begins by clarifying the order of the list in the mishna. What is different, i.e., what is the reason, that the mishna teaches: A father with regard to his sons, as the first example? Let it teach: Sons with regard to their father, as the first example. The Gemara explains why this would be preferable: One reason is that we do not want to begin with a calamity, as the death of a son during his father’s lifetime is a calamity; therefore, it would have been appropriate to begin with the example of sons inheriting from their father.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 8 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך ו שמות שיחה א מאותו ספר ב"ב קח, סע"א
- לקוטי שיחות כרך יז בהר שיחה ג מאותו ספר ב"ב קח, סע"א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשכ"ד ב"ב קח, סע"א
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"ה כתובות פג, א
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ח כתובות פג, א
- תורת מנחם שיחת יום א' פ' פינחס, י"ג תמוז, ה'תשכ"ט כתובות פג, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשל"א כתובות פג, א
- תורת מנחם ש"פ תבוא, ט"ז אלול, ה'תשל"ב כתובות פג, א ואילך