48

אמת" מובטח, כדברי הרמב"ם שם²¹, ש"סוף הטובה לבא בגללה", אך לא זוהי השלימות שאליה הוא שואף להגיע בעבודתו הרוחנית, אצל העובד את ה' מאהבה, הענין של "סוף הטובה לבא בגללה" הוא טפל וצדדי בלבד, והעיקר בעיניו הוא זכותו לעבוד את ה' לשמה –

וכיון שהתכלית בעבודת התורה והמצוות הוא לשמה ולא כדי לקבל שכר – כיצד מתאים שבסיום כל ששה סדרי משנה, במצב של שלימות נעלית בעבודת ה', עוסק הסיום בהבטחת גמול ושכר על עבודת התורה והמצוות, ש"י עולמות וכדומה²², ולא בענין ש"נפשו קשורה באהבת השם..."²³?!

הכרחי, אפוא, לומר, שהמשמעות של "להנחיל... ש"י עולמות" איננה כשכר מצוות במשמעות הרגילה²⁴ – תשלום של עולמות עבור עבודת ה', אלא שזוהי שלימות נעלית יותר העובד מאהבה על ידי עבודתו²⁵.

ג. הקשר בין המשניות: שלימות בעבודת ה'

וזהו הקשר שבין משנה זו לבין המשנה שלפניה העוסקת במחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל לגבי חלות דבש:

ההסבר בדרך הרמז לכך שההלכות האחרונות במשנה – שהכל הולך אחר החיתום²⁶ – עוסקת ב"דבורים" וב"דבש", הוא משום ש"דבורים" רומזות, כדברי חז"ל²⁷, על שלימות העבודה, עבודה לשמה (כדלהלן בסעיף ז'), שעבודה זו היא הכנה ל"עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל לכל צדיק..." – השלימות שאליה מגיעים על ידי עבודה כעבודת הדבורים.

והדעות השונות במחלוקת של בית שמאי ובית הלל לגבי חלות הדבש

– שהן כרוכות, כאמור מספר פעמים²⁸, בהבדל הכללי שבין שיטותיהם, אם "אזלינן בתר בכח" או "אזלינן בתר בפועל": לדעת בית שמאי "אזלינן בתר בכח", ולכן חל על חלות הדבש דין משקה מיד ("משיחרחר" או אף) "משיהרהר", כי בכח זהו כבר